רודף העפיפונים

דצמבר 2001

הייתי לְמה שאני היום בגיל שתים־עשרה, ביום חורף מקפיא ומעונן אחד של 1975.
אני זוכר את הרגע המדויק, זוכר את עצמי כורע מאחורי קיר טיט מתפורר, מציץ לסמטה שליד הנחל הקפוא. זה היה מזמן, אבל למדתי שטועים אלה שאומרים על העבר, שאפשר לקבור אותו; כי העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו. כשאני מסתכל עכשיו לאחור, מתחוור לי כי בעשרים ושש השנים האחרונות אני שב ומציץ אל תוך הסמטה הנטושה ההיא.
יום אחד בקיץ שעבר, התקשר ידידי רָחים חָאן מפקיסטן. הוא ביקש שאבוא אליו. כשעמדתי כך במטבח, עם השפופרת אל אוזני, ידעתי כי לא רק רחים חאן התקשר, אלא עברי, עבר חטאי שלא כופרו. לאחר שניתקתי, יצאתי לטייל על שפת אגם סְפְּרֶקֶלס, שבקצה הצפוני של פארק גולדן גֵייט. השמש של שעות אחר־הצהריים המוקדמות נצנצה על פני המים, שם השיטה רוח מהירה עשרות סירות מיניאטוריות. העפתי מבט מעלה וראיתי שני עפיפונים אדומים עם זנבות כחולים ארוכים, נוסקים לשמים. הם ריקדו גבוה מעל העצים שבקצה המערבי של הפארק, מעל טחנות הרוח, ריחפו זה לצד זה כשתי עיניים שמביטות מטה על סן־פרנסיסקו, העיר שאני קורא לה עכשיו ביתי. ולפתע לחש קולו של חסן בראשי: בשבילך, אלף פעם ויותר! חסן בעל השפה השסועה, רודף העפיפונים.
התיישבתי על ספסל בפארק ליד עץ ערבה. חשבתי על משהו שרחים חאן אמר ממש לפני שניתק, כמעט במחשבה שנייה. יש דרך להיות שוב טוב. נשאתי את עיני אל העפיפונים התאומים ההם. חשבתי על חסן. חשבתי על בָּאבָּא. על עלִי. על קאבּוּל. חשבתי על החיים שחייתי עד שבא חורף 1975 ושינה הכל. ועשה אותי למה שאני היום.