מרפסת מול הים

לילה. קצת אחרי חצות. פינצ'י מתכרבלת על המיטה מאחוריי, משחררת לחלל גיהוקים שבעים. לא פלא, גמרה חצי חבילה פסטרמה. קימי המשופמת, הכלבה האסופית החדשה שאני חולה עליה, רובצת לצידה ושולחת אלי מבטי הערצה. אני יושב ומביט בצג המחשב והוא מחזיר לי מבט אטום. אני מנסה לשחזר לרגע מה היה תפקידו במסכת חיי שנכנסה בן לילה לסחרור, נסיקה, התרסקות ונחיתה לתהומות שלא ידעתי כלל על קיומם.

"תגיד לי יא חרא," כך אני אל הצג המשועמם, "לא מספיק שאתה מלבני, מכוער ומאובק כזה, עם טביעות אצבעות שמנוניות מרוחות על הפרצוף שלך, לא מספיק לך כל זה שגם הפכת להיות הכומר המוודה שלי?!" כך אני מתריס מולו, יודע שאני מדבר ללמפּה.

"אתה זוכר בכלל איך הכל התחיל?" אני מנסה כיוון אחר של כניסה ידידותית לדו־שיח עם הגולם הזה. והוא בשלו. מבטו חוזר אלי בהיר, מואר ואילם. לרגע, רק לרגע יש לי תחושה שהוא מביא לי קריצה מהפינה הימנית העליונה...

"טמבל! זו רק נפילת מתח. לא ראית שמיד חזרתי לעצמי? תתכופף בבקשה לבדוק את החוטים מתחת לשולחן וחסר לך שאתה מנתק אותי עכשיו. שמעת?!" כך הוא, הצג, מביא לי פתאום בעברית צחה משפט ארוך ומסוגנן להפליא... אני מביט בו המום ולא מאמין למשמע אוזניי. הוא מדבר... אני בהלם. אני מסובב את כפתור הווליום ימינה, קולו מתחזק... מסובב שמאלה, הוא נחלש...

"ולמה שיבוא לי פתאום לנתק אותך, הרי בלעדיך אני כסומא בערפל," אני זורק לו משפט סתמי, מנסה להישמע נונשלאנטי.

"אנאעראף למה... אתה יודע כמה פעמים בשנה האחרונה הבאת פתאום בעיטה עם הימנית שלך מתחת לשולחן וכמעט שגרמת לי לדום לב?!" צודק.

"אז מה? לא קורה לך לפעמים שאתה מתרגש והרגליים שלך זזות ללא שליטה?"

"לא אידיוט, לי זה לא קורה. אני כולה צג לא בן אדם!"

"טוב ת'שמע, ראית איך לפעמים התרגשתי לאללה, נכון? בעיקר בהתחלת הרומן בינינו."

"בחייאת רמי, אל תדבר איתי על רומנים וכל מיני חארטות, כולה אתה בשר ודם ואני ברזלים וחוטים. אפילו המקלדת שהיא חתיכת כּוּסית לא שמה עלי! בוא ננהל שיחה רצינית, גבר אל גבר, בלי כל השטויות הרגשניות שלך, אוקי?"

"מצטער צָגִי, נפלט לי, אבל מה אני יכול לעשות? היו לי אתך הרבה שעות של צחוק ובכי, תהיה פֵייר, תודֶה." הוא שוב קורץ לי! אני מתכופף בזריזות ובודק את החוטים מתחת לשולחן — הכל פיקס. הוא קרץ באמת!

"אתה יודע מה, צגצג?" אני מנסה אותו שוב מכיוון אחר, "שלא תחשוב שאני סתם איזה מטורלל בגיל העמידה שנכנס לו ג'וק באמצע החיים להיות סופר אלעק. שלא תחשוב ככה דיר בלאק! אם אנחנו ככה מדברים פֵייר פַיְיט, אז בוא נדבר!" אני מביא לו טפיחה סחבקית מהירה ונדמה לי שהוא מחזיר לי באנחת הפתעה...

"רק בשביל להזכיר לך איך הכל התחיל אני מחזיר אותך ללילה ההוא באפריל. זוכר שירד בחוץ גשם זלעפות? ישבתי מולך עם הכתבה הזאת ב'ידיעות', על הפרטת הקיבוצים, ופתאום נזכרתי במשהו מצחיק לאללה שקרה לי כשהייתי נחלאי בקיבוץ מגל."

"אתה מתכוון לקטע הפלגמאטי שכתבת על הקיבוץ?" מחזיר לי הפרצוף מלבן בהתגרות קלה, אני לא עונה לו. שימות. יש לי הרגשה פתאום שהוא זע בחוסר מנוחה, או אולי זאת שוב הרגל העצבנית שלי שמתופפת בתזזית על הרצפה?

"סליחה רמי, באמת, לא התכוונתי להעליב אבל הצחיק אותי לאללה הסיפור ההוא עם אמא שלך, על הכבשים והזיתים, לא נעלבת, נכון?" לא נעלבתי לשנייה. למה, ממי יש לי להיעלב? מחתיכת טמבל עשוי מתכת ופלסטיק? עוד אחד שיעליב אותי. אבל מה הוא מערב הורים?

"תגיד לי, יא טמבל, מה פתאום אתה מכניס את אמא שלי לעניין? אתה לא יודע שבלעדיה כל זה לא ה יה קורה?"

"מה לא היה קורה?" כך הצג, מתעורר לחיים ומביא לי הבזקי אור מהירים. יש לי חְשָד שאני מבחין בסומק קל שמציף את הפנים שלו...

"אתה מתכוון לזה שכל הסיפורים שכתבת וניפחת לי בהם את המוח בלילות, הכל בגלל אמא שלך? וחוצמזה, אתה יודע כמה אתה מעצבן כשאתה כותב?! אתה דופק בומבות על המקלדת המסכנה ומי שחוטף ממנה על הראש שנייה אחרי שאתה מסיים והולך לישון זה אני!"

"סליחה צגי, לא ידעתי שאתה כזה רגיש... כן! מה שאתה שומע! הכל בגלל אמא שלי!" עכשיו אני ממש בקריזה. כאילו שהוא לא יודע שלולא "ממיתת השפה העברית" ז"ל, קרי אמא שלי, עם שפתה הציורית והמיוחדת, כל זה לא היה קורה?

אילו היא רק הייתה בחיים... לא להרבה, רק לכמה שעות... שאוכל לאמץ אותה אל ליבי ולספר לה שזה קרה... שהם קיבלו את זה! שזה יונצח לתמיד! אילו רק ידעה שהצלחתי לשחזר ולהחיות את פניני הלשון הכל־כך מיוחדות שלה, אני חש שאפילו חיוכה המאופק, הציני משהו, נבלע ונטמע בין האותיות המרצדות מולי. אילו רק ידעה...

"תגיד לי! מה אתה מתבכיין לי פתאום מול הפרצוף?! לא הספיקו לי ממך כל הלילות האלה ששפכת פה דליים של דמעות?" כך הוא, הצג. חתיכת מתכת חסרת רגישות, "וחוצמזה אם כבר מדברים על דמעות, אתה זוכר בכלל את הבוקר הזה שישבת מולי, המום, ולפתע פרצת בבכי קורע חוטים ושבבים? כמעט דפקת לי את כל הסיסטם!"

ידעתי. חתיכת גולם עם לב של ברזל. יש לו מזל שאני לא מוריד לו עכשיו סטירה על המקום, שילמד לקח! אני עושה את עצמי מתכופף למטה אל מתחת לשולחן...

"לא רמי! בחייך! אל תנתק אותי! אין לי כוח כל פעם להחיות את עצמי מחדש. סליחה... אני מבטיח שלא אעשה יותר את זה."

"מה לא תעשה, אידיוט?"

"נשבע לך שיותר לא אצחק על זה שבכית לי לילות מול הפרצוף ולא יכולת להירגע. אבל ת'אמת, נדמה לי שהרבה יותר צחקת מולי... אתה יודע מה? בחיי, כשאני חושב על זה... נדמה לי שבסך הכל היו לך יותר צחוקים מבֵּכִיִיִים"

"בכיות אומרים, לא בכיִיִים, יא צג אנאלפבית."

"בכיות, בכיות, אתה צודק. יצא לי מהראש. אבל בחייאת רמי, דווקא היית מלא צחוקים עד אותו בוקר, מה קרה לך פתאום?"

"חזרתי מבית חולים בלינסון, אח שלי אליק נפטר." דממה מעיקה בחדר. נדמה לי שהאור מולי דועך משהו. הצלחתי להזיז לו לחסר — לב הזה.

"סליחה... לא ידעתי," אני שומע קול ענות חלושה בוקעת מהרמקול הימני.

"מה לא ידעת, יא חסר זיכרון. שכחת שמיד כתבתי את זה על הפרצוף שלך? שכחת שמיד הוצאתי הודעה לכל החברים שלנו שבעוד חמש שעות יש הלוויה בסגולה?" הוא שותק. ידעתי ששכח. לרגע אני לא כועס עליו בכלל.

"מצטער רמי, יצא לי מהצג, סליחה מהראש... אני משתתף בצערך." מצא לו זמן מתי להשתתף, עוד שבוע היורצייט ועכשיו הוא נזכר להשתתף בצערי.

"תשמע צגי, תן גז. עזוב אותך. נכון. היית מולי כל הלילות האלה, לא פתחת את הפה כמו עכשיו ואפילו לא מצמצת כמו שאתה עושה עכשיו כל שנייה מאז שהתחלנו לדבר, אבל תודֶה, היה כיף. ישבנו וצחקנו יחד מכל שטות שכתבתי, דפקתי לך בומבות בחוטים למטה בלי חשבון מרוב התרגשות ואתה לא הגבת אפילו. שפכנו דמעות אחוּלשלוּק וטינפתי אותך בעשרות כוסות של קפה, ואתה לא אמרת מילה! יצאת גבר. בסך הכל נהנינו לאללה ועכשיו תראה מה קורה! הספר הזה אלעק עוזב אותך ואותי ואת החדר הזה, ויוצא לעולם הרחב... היית מאמין צגי?"

אני מרגיש שאני נחנק. קיבינימט, איזה חום היום! אפשר למות. שולח את הראש החוצה מהחדר הצפוף לתפוס טיפה בריזה. כלום. הכל עומד. אני מרים את הראש אל הקרע הקטן של השמיים שמציץ מבין שני הבניינים הגבוהים. אני והקרע הזה כבר חברים אולי חודשיים, הוא מזכיר לי את השפיות, את החיים, אבל היום לא רואים כחול, הכל אובך. דווקא הבוקר מצא לו זמן ההוא, שם למעלה, להכניס את הוונטילטור הראשי לשיפוץ? לא יכול היה לדחות את זה לחורף, כשלא צריך אותו? לך תבין את האלוהים הזה.

"מוישיק, בוא נרד למטה, חייבים לסגור את נושא ההלוויה לפני שיהיה תור במשרד ההלוויות." מוישיק מאשר לי במנוד ראש קטן שהוא כבר יורד.

"תן לי עוד שנייה להסתכל עליו ואני מצטרף אליך." הוא לא אומר לי את המילים האלה, אני מנחש אותן לבד, כמו שאני מנחש כל מה שהוא הולך לומר לי כבר מיליון שנים.

"לילי, מַאמִי, תחזרי עם האוטו שלך הביתה, אני יורד עם מוישיק לסגור את ענייני ההלוויה. חבל שתחכי לי, זה יכול לקחת זמן אצל החְניוֹקִים האלה למטה," אני לוחש לה בשקט באוזן שאורן ועופר לא ישמעו. שני הילדים חזרו בתשובה ורק זה עכשיו עוד חסר לי, שהמתוקים האלה ייעלבו מהדוד שלהם.

ריח הספירט משגע אותי. לא סובל את בתי החולים האלה עם ריחות החיטוי שלהם. לא יכלו לשים במסדרונות את מתקני הטיהור אוויר שמדיפים ריח טוב? אפשר להשתגע מהם לפעמים.

אני שולח לעברו של אֶליק מבט אחרון לפני שאני יוצא מהחדר. וואללה, מבט אחרון, כמה פעמים המשפט הזה עלה לי בראש. תמיד משתמשים בו ברומנים ועכשיו, כשאני נתקל במשפט הזה במציאות, הוא מעלה לי את כל הרגשות הפיקטיביים מהספרים ואני מרגיש מנותק. ואליק, הוא ממש לא אכפת לו מהמבט האחרון שלי, הוא כבר לא פה, נגמר הסיפור.

"תפוס, תפוס ת'מעלית מוישיק," שולח רגל זריזה אל בין דלתות הנירוסטה ואנחנו ממהרים לרדת למטה.

"תסלחי לי אחות, אולי את יודעת איפה פה משרד ההלוויות? ישר עד סוף המסדרון? תודה לך."

בחיים לא נתקלתי בבית חולים שאין לו מסדרון באורך של קילומטר. שוכחים שרוב האנשים שמסתובבים פה הם בכלל חולים. למי יש כוח לכתת שעה את הרגליים במסדרון שלא נגמר? בקצה המסדרון אני נתקל בשלט;

"משרד הלוויות — דלת חד כיוונית".

אני משתהה לרגע על השלט, תוהה אם זאת בדיחה מקרית או אמת אכזרית. אני לוחץ על הזמזם ושובר ימינה למדרגות כמו שמורה לי החץ שעל הקיר.

אני מגיע לשלט נוסף: "משרד ההלוויות — החברה קדישא לפ"ת", אכן, שילוט מרשים למשרד קטנטן שהפקיד העבדקן תופס חצי ממנו. שולחן עץ רעוע, מסך מחשב מימי המכבים, מדפסת גדולה להפקת מודעות אבל ומחירון מרשים באותיות ענק שאפילו המתים יוכלו לקרוא אותו. משום מה המחירון מעורר בי מחשבה שבטח כך נראות המספרות בגיהינום.

בס"ד

סידור ההלוויה — 300 ש"ח

תכריכי פשתן — 250 ש"ח

מודעות אבל — 150 ש"ח

אוטובוס מלווים — 800 ש"ח

חזן — 400 ש"ח

* ניתן לקבל חזן בכל סגנון.

המשפט האחרון הופך את המספרה לסטיקיית דרכים מזדמנת. "שלום, שים לי בבקשה על האש חזן כורדי ושיהיה אדום בפנים, יעני מדיום..."

"שלום חברים, תואילו בבקשה להמתין בחוץ מספר דקות, אני חייב לסגור שתי הלוויות שיוצאות עוד שעתיים ומיד מתפנה אליכם." כך הפקיד עם החולצה הלבנה מאחורי השולחן הקטנטן. ריח החומץ שעולה ממנו נותן לי בומבה באף, נדבק ולא עוזב. אנחנו נוחתים בעייפות על ספסל העץ הקטן שבחוץ. הנייד רוטט לי פתאום בכיס, מזכיר לי את קיומו הבלתי נמנע, ואני מציץ על הצג הזעיר; "שיחה לא מזוהה".

יא אללה! רק שזה לא יהיה איתמר.

אתמול אחרי הצהריים, כשביקרתי את אליק בבילינסון, נזכרתי באהבתו חסרת הגבולות לקולו של איתמר כהן. איתמר ואני הכרנו זה את זה באמצעות חבורת הזמר "סימפטיה" שאני אחד מזמריה, ויוצא לנו להופיע יחד לפעמים. רעיון שהבליח לרגע הביא אותי למחשבה לנסות להביא את איתמר לבית החולים ולבקש ממנו שישיר משהו. כמו שאני מכיר אותו, הוא היה נעתר ברצון. חזרתי בערב הביתה וניסיתי לאתר אותו אבל הנייד שלו היה סגור. השארתי לו הודעה שאני מחפש אותו והחלטתי שאנסה שוב בבוקר. תוך שאני בוהה באחי, בלי לשים לב אפילו, התחלתי לפזם לעצמי בשקט.

מאז שאני מכיר את עצמי, אני עסוק בלפזם לעצמי חרישית תוך כדי עשייה כזו או אחרת. כשאני משחזר מתי ואיך זה התחיל אצלי, אני חושב שזה קרה בעצם בגלל אחי הבכור אליק. אליק ידע לשיר נפלא וגם היה אלוף צפון תל אביב בלשרוק, בחיים לא הצלחתי לחקות אותו בשריקות

וכל מה שהיה יוצא לי מהפה נשמע כמו צרצור עלוב למדי, מלוּוֶּה בריסוס הסובבים אותי במטחים של רוק. לקראת גיל שלוש עשרה נואשתי סופית מענייני השריקות כי הבנתי שגאון גדול כבר לא ייצא ממני, והתמסרתי כולי לשירה חרישית מתחת לשפמי שלא צימח. אמא שלי, כל פעם שרק שמעה אותי שורק הייתה מביאה קבוע את המשפט הבא, "מה אתה מחרטט כל היום את המוח שלי עם הזמזומים האלה?! מה, נהיית לי פתאום יפה ירקוני?!"

אבל מה, מחלת שירה, מסתבר, היא לא דבר שנרפאים ממנו ובכל פעם שאליק אחי חזר מהצבא מצאתי את עצמי נצמד לאחוריו לאן שהוא לא זז, וחיקיתי אותו. הכי אלוף הוא היה כשהשמיעו ברדיו את איתמר כהן, אחיו הצעיר של סולימן הגדול. אליק היה חולה על איתמר שהיה אז הכוכב של להקת הנח"ל. כל פעם שהוא שמע אותו ברדיו שר את "רחל רחל" או את "בלדה על מעיין וים", הוא היה משתיק את כולם, יוצא למרפסת של הסלון, נותן מבט מצועף בים ומתחיל לשיר. ואיזה קול! אוזניים יעלוזו, היה מחקה את איתמר עם כל הסלסולים, עד הקטון שבהם.

באותה תקופה, של תחילת שנות השישים, להקת הנח"ל הייתה הכוכב האלמותי של הזמר בארץ. אם יש משהו שאני זוכר מהבית זה שירי להקת הנח"ל ושירי התרנגולים שהיו מתנגנים כל היום מתוך הרדיו. בבית נוצר מחנה אחד ברור ומוגדר של אחי אליק ואני, שהיינו כרוכים אחרי הלהקות הצבאיות ושאר שלל זמרי התקופה, ולעומתנו אחינו מוישיק שהיה "סלוני" שרוף כבר מגיל שלוש עשרה. מוישיק היה עסוק כל היום בהקלטות של אלילי התקופה; פול אנקה, הפְּלטרס, צ'בי צ'קר, אלביס, הלן שפירו ומי לא. מרדיו רמאללה — היישר לתוך טייפ הסלילים הגדול שהוא קיבל במתנה לבר מצווה.

אני מניח שאת כשרון השירה ירשנו אליק ואני מאבא שלי, שהיה טנור גבוה במיוחד וקולו נישא בגאון בכל רחבי בית הכנסת הסלוניקאי שמתחת לבית שלנו. לא היה קשה לזהות את קולו הצלול של אבא עולה מבין אלה של שאר עשרות המתפללים שגדשו את בית הכנסת בראש השנה, מטפס מעליהם בחמישה דציבלים לפחות.

"אאאדון הסליחות, בואאוחן לבבות, גוההולה עמוקות, דואאובר צדקות, חאטאנו לפניך רחם עלינו," מזמר בכוונה גדולה בראש־השנה וקולו עולה לשחקים מעלה מעלה, מגרד את כיסאו של אלוהים.

אמא שלי, לפני שהייתה פורשת לענייניה בבית הכנסת האשכנזי בדיזינגוף, הייתה תופסת אותי ביציאה מהבית, "רמי, רוץ מיד למטה ותגיד לאבא שעל המקום יוריד את הקול שלו! גם ככה שומעים אותו בכל תל אביב. גם כן נהיה לנו זה, עוד זמר על השולחן." כך אמא שלי, לא מפרגנת.

פעם, בשבת בבוקר, עליתי הביתה עם גרסה מקורית ששמעתי מהחבר שלי סלומוניקו היווני לניגון העתיק הזה;

"אדון הסליחות, שובר ארונות, מכסח שולחנות, מפרק כיסאות וזורק צלחות, חטאנו לפניך רחם עלינו." אני מסתובב לי בבית מבסוט מההברקה, שר בקולי קולות ולא שם לב שלמטה, בבית כנסת, משתרר פתאום שקט... לפתע נפתחת הדלת בסערה ונעליים מתעופפות באוויר ישר לעברי! אבא שלי...

אמא שלי ניחנה בקול חלשלוש, צרוד משהו, תמיד היא הייתה מפזמת לעצמה בשקט ביידיש תוך כדי שבישלה במטבח, ואם באותה הזדמנות השמיעו שיר קצבי ביידיש ברדיו, היא גם הייתה מתחילה לרקוע ברגליים.

מוישיק אחי, לעומתנו, היה זמר לא משהו, אבל מגיע לו! הכל בגלל שהוא היה "סלוני".

בצר לו, מוישיק פיצה את עצמו בכל המכשירים הכי שווים; טייפ סלילים "פיליפס", זה שקיבל בבר־מצווה, וגם פטפון "לנקו" שחור דנדש, כזה ששמים למעלה תקליט ואחרי שהוא יורד ומתנגן הוא מביא התהפכות עצמאית לגמרי ונוחת על הצד השני. את הפטפון הוא קנה לבד, בלי שמישהו עזר לו בגרוש, בגלל זה הוא לא הסכים שאף אחד אפילו יתקרב למכשירים שלו, שלא לדבר על לגעת.

יום אחרי הבר־מצווה שלי החלטתי לעשות לאמא שלי הפתעה. לקחתי קו 4 עד אלנבי פינת הס, לחנות התקליטים הגדולה שהייתה שם. תמורת שלושים לירות שפילחתי מהמתנות של הבר־מצווה, לפני שההורים שלי יסגרו אותם לנצח בתכנית חיסכון, קניתי לה חמישה תקליטים ביידיש של הזמרים הכי שווים באותה תקופה; דוד עשת, שהיה גבוה, מחויט ובעל קול עמוק, האחיות בארי, ששרו בשני קולות עם פריזורה פולנית של רולים על הראש, יפה ירקוני, שהיה לה תקליט שלם ביידיש, ואפילו תקליט של משפחת קוסוביצקי שהיו משפחת חזנים.

עם כל הכבודה הזאת הגעתי הביתה. עכשיו הייתה בעיה רצינית איך אני משמיע לאמא שלי את התקליטים. מוישיק לא היה בבית ואם הוא יידע שנגעתי לו בפטפון, הוא יכסח אותי! כדי להיחלץ מכל צרה עתידית, הנחתי את התקליט הראשון במקומו שעל ציר הפטפון וקראתי לאמא שלי, "אמא! את יכולה לבוא רגע? לא, לא קרה כלום, אני רק רוצה שתלחצי לי פה על הכפתור השחור. אני יודע שמוישיק יהרוג אותי, אבל קניתי לו בהפתעה תקליט שמנקה את המחט של הפטפון. אל תדאגי אמא."

בהיסח דעת היא לחצה על הכפתור וחזרה מיד לבשל במטבח, עוד לא יודעת מה מצפה לה. בכל הבית התפשטו צלילים של "אני ציפור שיר בתוך כלוב זהב" בקולו העמוק של דוד עשת, שהקול שלו תמיד הזכיר לי את חוליו איגלסיאס, הזמר המחרמן.

שלוש פעמים בלבד בחיים אני זוכר שאמא שלי נישקה אותי; פעם ראשונה בבר־מצווה, פעם אחרונה למחרת החתונה שלי, כולה בוכה לפני שעזבתי את הבית, והפעם ההיא, כשהיא הרביצה ריצה לסלון וראתה את התקליטים ביידיש שקניתי לה. באותו יום לא היה בעולם אדם מאושר ממנה ומאז היא הייתה מסתובבת בבית ומפזמת לעצמה ביידיש, יחד עם הזמרים ששרו ברקע, עד שאבא שלי, שהיה ספניולי ידוע, חטף עליה את הקריזה...

"בחייאת דינה, טמטמת אותנו עם הזמרים דֶמִיקוּלוֹ שלך! תשימי ג'ו עמר, איזה זמיר, ישתבח שמו!"

"חברים, אתם יכולים בקשה להיכנס." כך הפקיד עם הבגדים השחורים.

אנחנו מצטופפים במשרד קטנטן בגודל מטר על מטר וחצי ולא נושמים, הריח הזה של החומץ מטריף לי את המוח.

"בבקשה, מה שמו של המנוח?"

"תרשום בבקשה אליהו בר־אדון. לא, בעצם תוסיף גם את השם יוסף אחרי אליהו," כך מוישיק לפקיד, "זה פשוט השם של סבא שלנו ותמיד היו לו שני שמות למרות שאנחנו קראנו לו רק בשם אחד."

"אז מה קודם, יוסף או אליהו?" ההוא מתחיל לאבד סבלנות.

"יוסף, יוסף, בטוח. תרשום יוסף־אליהו."

"שויין, געמאכט. יוסף אליהו בר־אדון. סופי. תנו לי בבקשה את הטופס מהמחלקה. מה לא קיבלתם, לא יכול להיות! בלי טופס איך אני יכול לדעת שהמנוח הוא באמת מנוח? נו, לא נורא, תורידו לי אחר כך. אפשר בבקשה לקבל תעודת זהות של המנוח? תודה רבה. אוף, איזה בוקר, אתם כבר מספר חמש אצלי היום. לא מבין מה קרה, בדרך כלל עד עשר בקושי יש לי הלוויה אחת, אבל היום..."

אין לי כוח אליו, הריחות שעולים ממנו חונקים אותי, שיגמור כבר וייתן לנו לטוס מפה.

"אם הוא לא גומר איתנו תוך שתי דקות, אני עושה אותו מספר שש היום." אני לוחש בשקט למוישיק באוזן, שהחְניוֹק לא ישמע. מוישיק שם את היד על הפה. לא לצחוק, לא נעים, בכל זאת משרד הלוויות.

"שויין, געמאכט. איפה אתם רוצים לקבור את המנוח?"

"רצינו לשאול אותך בבקשה אם אנחנו יכולים לקבור אותו במורָשה, ליד אמא שלנו, גם אבא שלנו במורשה וחשבנו שיותר נכון שאליק יהיה לידם," פונה אליו מוישיק בהיסוס. הפקיד מרים מבט מעל המשקפיים ושולח אליו מבט מבולבל.

"אליק? מי זה אליק? אה, כבודו מתכוון למנוח יוסף אליהו, אני מבין. לא, אני מצטער, המנוח תושב פתח תקווה ומכאן כל ההלוויות יוצאות לסגולה בלבד. כמה מודעות אתם צריכים?"

"אז למה שאלת אותנו איפה לקבור אותו?!" אני מתפרץ, לא יכול להתאפק. מוישיק מניח את ידו על זרועי ואני משתתק. באמת לא שווה להתרגש בגללו, אני מנסה להרגיע את עצמי אבל הנרווים עולים לי למוח. למה בשביל כל דבר במדינה הזאת צריך להיכנס עם הראש בקיר? לא יותר נכון שאליק יהיה ליד אבא ואמא שלו?

"תסלח לי בבקשה אדוני," אני פונה אליו בניסיון שכנוע אחרון, "מה דעתך שנעכב את ההלוויה ליום, אני אקפוץ רגע למשרד הפנים וארשום אותו על הכתובת של ההורים שלנו ביורדי הסירה בתל אביב ואז הכל ייפתר. מה אתה אומר?"

"אדוני היקר! היה לי בוקר קשה, תעשה לי טובה ואל תבלבל לי את המוח. אין מלינים את המת, לא שמעת על זה?"

לא, לא שמעתי על זה יא חתיכת חניוק. אני אומר לעצמי ומתרומם מהכיסא כדי לצאת החוצה. לא יכול לשבת שם יותר. מקצה המסדרון אני רואה את אייל מתקרב לעברי, "אייל, תעשה לי טובה, כנס למשרד ותגמור עם החרא הזה, ביקשתי שיקברו את אבא שלך במורשה, ליד סבא וסבתא, והוא כמעט הרג אותי."

אייל נכנס באיטיות פנימה ומתיישב במקומי על הכיסא. אני משאיר את הדלת של המשרד פתוחה ומסתכל עליו, על אייל. נראה כאילו משקולת של טון מונחת על הכתפיים שלו, למה זה מגיע לו, לקבור אבא בגיל כל־כך צעיר? הרגשתי רע ששלחתי אותו לחומץ.

"שויין, געמאכט, ההלוויה של המנוח יוסף אליהו בר־אדון תצא היום בשעה חמש־עשרה אפס אפס מבית ההלוויות סגולה. תנו לי בבקשה ארבע מאות וחמישים שקל בשביל הסידור והמודעות, ושלא נדע עוד צער."

אני מציץ בשעון. עשר וחצי בבוקר. יש עוד זמן, החום בחוץ דופק לי על הפנים. אני מזדרז למגרש החנייה, מניע ופונה לעבר היציאה.

"שלושים שקל בבקשה," לקופאית הבלונדית בבוטקה יש מבטא רוסי כבד.

"תסלחי לי, אבל בקושי הייתי פה שעה, איך שלושים שקל?"

"אדון, מצטערת מאוד, מה שמראה לי מחשב זה אדון משלם. שלושים שקל בגלל שאדון היה פה שעה ועשרים וחמש דקות. מחשב לא משקר אדון."

חמש מכוניות עומדות לפני ברמזור שלפני הצומת. אני מתופף על ההגה בחוסר סבלנות וממתין, יש לי ברירה? הרמזור מתחלף ולפני שהצהוב הופך לאדום אני פונה ימינה. למה פניתי ימינה? שמאלה זה לתל אביב וימינה לפתח תקווה וצומת מורשה.

"לילי? היי מאמי, הגעת הביתה? מצוין. לפחות לא היו לך פקקים. אל תשאלי מה שהולך פה, כן, ההלוויה בשעה שלוש בסגולה. לא, אני לא רוצה להודיע לחברים שלנו, לא נעים לי לטרטר אותם בחום הזה. כן, אני בדרך הביתה, רק נכנס קודם לכמה דקות לאמא שלי, כן, אני חייב לספר לה ראשונה."

"תגיד לי, יא חתיכת נקניק," קול בוקע מהמושב האחורי. אני מציץ במראה, הוא יושב מאחורי, אליק, אחי...

"מה אתה רץ לספר לה כל דבר, יא מלשן! אתה רוצה לצער אותה על הבוקר? אה, סליחה, שכחתי עם מי אני מדבר, הרי אתה, עוד לפני שנולדת, כבר גרמת לאמא לקפוץ מהמכונת כביסה חמש פעמים ביום."

וואללה, בקושי התעוררתי וכבר זה מתחיל. השעה שש בבוקר, אולי שש וחצי, אני לא מבין מה מעיר אותה כל כך מוקדם. כל בוקר אני משתגע מזה!

מצמיד את האוזן בבהלה לדופן, עושה אוזניי כאפרכסת ומנסה לנחש מה קורה שם בחוץ.

אני שומע אותה. היא פוסעת בצעדים כבדים לשירותים ופותחת את הדלת, המכסה של האסלה מתרומם וטראחח...

היא מתיישבת בכבדות ואני חוטף פליק קטן בתחת מהנחיתה הפתאומית שלה על האסלה, אבל לא נורא, אני מתגבר וממתין במתח, לא מוציא הגה. אני שומע אותה עושה "או... או... אי..."

אני מרגיש איך כל הגוף שלי זז לצדדים, ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה ופתאום נכנסים לי מים לאוזניים! מאיפה באו כל המים האלה? קיבינימט...

הרעידות נפסקות, שלווה, אני שומע את המים יורדים באסלה. היא מתרוממת לאט ואני שולח ידיים תועות, מגשש לימין ולשמאל, חושך מצרים פה לעזאזל! מוודא שיש עדיין מים סביבי, רק שלא ירדו לתוך האסלה חלילה... יש! הכל פיקס, ניצלתי הפעם.

נכנסים לאמבטיה לרחוץ פנים וידיים, רק היא, אני כבר רחוץ.

היא מתכופפת עכשיו אל הכיור, אני יודע בגלל הלחץ שיש לי פתאום על אוזן שמאל, הברז נפתח ונסגר ועכשיו אנחנו עושים פעמינו למטבח.

איך אני יודע? כי כבר חצי שנה, מאז שאני זוכר את עצמי, אני כל הזמן סופר צעדים בתוך הבית ויודע כל שנייה בדיוק איפה אנחנו.

"יעקב, רוצה קפה?" אני שומע בחוץ קריאה עמומה.

"א־פייג אני אכין לך קפה! וכי לי הכנת קפה אתמול כשקמת לפני?!"

את התשובה של אבא שלי לא הצלחתי לשמוע כי זה היה רחוק, אבל יכולתי בדיוק לנחש מה הוא עונה לה,"אתה יודע מה יעקב? הפעם אני מכינה לך, אבל שתדע לך שלא שכחתי."

היא הולכת למרפסת של הסלון ואני מרגיש איך הגוף שלי נמעך ונהייה כמו פּלטה. אני יודע בליינד מה היא עושה עכשיו, היא נשענת על המעקה של המרפסת.

"יעקב, בוא תראה את הים! לא תאמין איזה צבע, יש לי חְשד שהוא סוחב שמאלה. אֶליק! אוי ואבוי לך ולנשמתך אם אני רואה שאתה הולך היום לים בלי רשות ממני, הבנת?"

"מוישִיק! בוא הנה מהר, יא תכשיט, אתה רואה את הים? רואה? יופי! זה ים מאוד מאוד מסוכן! אמא לא מרשה לאף ילד להיכנס היום למים, הבנת? תעשה עם הראש שהבנת, כן, ככה, ילד טוב."

אני שומע את הדלת של הכניסה נפתחת ונסגרת, אליק הלך לבית ספר. ממתין במתח עוד כמה דקות, שומע מכיוון הדלת קול כזה חזק, "דינה, להתראות, להביא לך משהו מהשוק?"

"אתה יודע מה, יעקב, אולי תביא קצת כרוב? נעשה פְּרַאקֶס לשבת, מה אתה אומר?"

לא שמעתי אותו עונה לה כי זה כבר היה רחוק מדי אבל מהניסיון שלי, הוא עשה את עצמו לא שומע, בטוח באלף אחוז שהוא יביא. מה, הוא יוותר בשבת על כרוב ממולא שיושב כל הלילה על הפתילייה?

נשארנו רק מוישיק ואני. מוישיק כולה בן שלוש וחצי ואני לא ממש מחזיק ממנו למרות שהוא לא מטריד אותי במיוחד. מי שמדאיגה אותי באמת זאת היא, אמא שלי. לא גומר לחשוב והנה אני שומע אותה הולכת לעבר המרפסת של המטבח. אני שומע קולות גרירה של כיסא ואחר כך חבטה כבדה. מיד אני נכנס לכוננות ספיגה, הנה שוב זה מגיע...!

כל הגוף שלי מתקווצ'ץ' כשהיא עולה על הכיסא ומשם על מכונת הכביסה... יופטפיומט!

מצב חירום! מצב חירום!

על המקום אני מותח את הרגליים שלי לכיוון פי הטבעת, שולח יד ימין ותופס חצוצרה ימנית בכל הכוח, שולח יד שמאל ותופס בחצוצרה השנייה, לוקח שלוק מים, סוגר חזק את הפה וממתין במתח. אני מוכן, עכשיו תעשי מה שאת רוצה אבל חבל על הזמן שלך כי אני מפה לא יוצא!

והנה זה מתחיל... טראחח! קפיצה ראשונה ממכונת הכביסה! הגוף שלי עושה סלטה בתוך הרחם, נכנסים לי מים לתוך האוזניים והאף שלי נסתם לרגע. אני מצליח לשמוע אותה מבחוץ מרביצה קללה ביידיש,

"יימחשימעזֹלזוורן... תצא כבר, יא תכשיט, לא רוצה את ההיריון הזה,לא רוצה, אתה לא מבין?"

היא עוד לא יודעת עם מי יש לה עסק, סתם מבזבזת אנרגיה. אני מפה לא יוצא!

לפני חודש היא תפסה אותי איזה בוקר לא מוכן וכמעט הצליח לה. למדתי, הפנמתי, עכשיו אני מתעורר רבע שעה לפניה וממתין, שלא תחשוב שאני פראייר...

עוד פעם היא מטפסת על הכיסא ומשם על מכונת הכביסה. עוד קפיצה, עוד קללה, "תַאשָאקֶס!" ככה אמא שלי מנסה להפיל אותי כבר כמה חודשים, אבל אני לא נולדתי אתמול, או יותר נכון בכלל עוד לא.

אם נגיד שבמקומי אלה היו האחים שלי מוישיק או אליק, הם בטוח היו נשברים על ההתחלה, אבל זה לא המקרה שלי, אני לא סתם החלטתי להיוולד ויהי מה, לי יש הרבה סיבות מוצדקות.

כבר כמה חודשים שאני שומע מבחוץ את הים. אני שומע את אח שלי הגדול, את אליק, שחוזר מבסוט מהים כל יום אחרי הצהריים ואת אמא שלי שצורחת עליו שכל הרגליים שלו מלאות בזפת. מלמטה, מהבית כנסת, עולים קולות מזמור. ילד אחד לומד דרשה לבר מצווה, "גבירותיי ורבותי,

קהל נכבד, זה היום עשה אדוני, נגילה ונשמחה בו..." קול הציפציף של הצוציק עולה מהרחוב וחודר לאוזניי. צפירות של אניות נשמעות מרחוק ואני מצמיד את האף לטבור ומרביץ וואחד הסנפה, אח, איזה ריח טוב של עוגות ובורקס עולה מהמטבח. אז שאני אוותר על כל זה ולא איוולד? אין מצב!