אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך שני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך שני
מכר
מאות
עותקים
אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך שני
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך שני

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בנימין לאו

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

תקציר

קריאת התורה השבועית מגלגלת את הקורא ממציאות ההווה אל סיפורי העבר ואל מערכת החוק והמוסר המקראי. כל אחד קורא את פרשת השבוע מתוך חייו ועולמו, ואין קריאה דומה לחברתה: שערי פירוש התורה לא ננעלו והם פתוחים לכול. הספר המוגש לפניכם נכתב במקורו כטור שבועי בעיתון "הארץ" במהלך השנים תשס"ז - תשס"ט. שלוש שנות כתיבה כונסו בקובץ שמבטא בסגנונו ובאופיו את החוויה היהודית והישראלית. שילוב הפרשנות המסורתית עם אוצרות התרבות הישראלית ועם המציאות הריאלית החברתית הוליד חיבור שנועד לקורא הישראלי המבקש לחיות את חייו מתוך זיקה לעבר, ובה בעת לגעת בדופק החיים בהווה ולחלום על מציאות עתידית מתוקנת. הרב ד"ר בנימין לאו מכהן כרב בית כנסת הרמב"ן בירושלים, ראש המרכז ליהדות וחברה ב"בית מורשה" ומרצה בתחומי תלמוד והיסטוריה. ספריו ממרן עד מרן על משנתו של הרב עובדיה יוסף, וחכמים על חכמי המשנה, משמשים ערוץ המעביר את מקורות היהדות לציבור הישראלי. הוא מעביר שיעור קבוע בפרשת השבוע בטלוויזיה, מופיע בבמות ציבוריות שונות ומשמש קול רבני המחובר להוויה הישראלית.

פרק ראשון

 

פרשת במדבר


מדבר וירושלים - יד הכול שווים בו

אנו נכנסים לספר במדבר, ועמו מתחילים מחדש את המסע הקיצי השנתי של קריאת פרקי התורה המתארים את חיי דור יוצאי מצרים בארבעים שנות נדודים במדבר.
הסיבה הפורמלית לשהות של בני ישראל במדבר קשורה לחטא המרגלים ולמאיסתם בארץ חמדה. אך פרשנים רבים, מימי חז"ל ועד לעת החדשה, חיפשו טעם חיובי לתקופת המדבר. דור של עבדים, נטול אחריות ונטול חזון, לא מסוגל להיכנס בפתע פתאום אל חיי המעשה, הקושרים אדם לפרנסה, לסביבה ולחברה. רק במיתת העבדים (בדרך הטבע) אפשר לחולל את המהפך ולהתחיל את חיי האומה על אדמתה.
המדרש (תנחומא) נכנס למחשבתו של הבורא ומסביר את ההחלטה האלהית הזו:

אמר הקב"ה: אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו, מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין את התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופן.

החשש שמביע הדרשן מוכר לנו היטב. עבד (או כל אדם שלא התרגל לשאת בעול) שמקבל נחלת שדה וכרם לא יהיה שותף לשום חזון מדיני או לאמנה חברתית. הוא לא ירים את הראש מעל אדמתו. אתמול היה עבד לאדונו והיום ישקע במשמני פירותיו. אין הוא "אשם". מעולם לא חווה פרק זמן של התבוננות על ערך או תוכן. העבודה כשלעצמה אינה יכולה להפוך את העובד לבן חורין. כדי להיות בן חורין הוא צריך לצרוב בתוך אישיותו ערכים ותכנים. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". העיסוק בתורה אינו משחרר את האדם מעבודה אלא משדרג את חייו מעבדות לחירות. את העיסוק הזה אי אפשר לרכוש "תוך כדי תנועה" בחיי המעשה של יושבי הארץ. צריכים פרק זמן של "מדבר" כדי לרכוש חירות. המדבר הוא מקום ללא בעלות, ללא רכוש, ללא צבירה, ללא בית. כל עוצמתו במה שאין בו.
ההתנסות הזאת פועלת לעתים נגד אינסטינקטים טבעיים. כשהחל המן לרדת מן השמים הורה משה לעם להימנע מאגירה (שמות פרק טז):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ.

כך לומד העם על בשרו את חוויית השחרור מבעלות. כך מתעצמת תודעת הרוח של אנשים וקהל שמפנימים את משמעות הקיום האנושי שחותר מעל ומעבר לחומר. אמנם למעלה ממחצית הספר מוקדשת לתיאור הכשלים של הדור הזה: סוגדים לעגל, מתאווים לבשר, מתגעגעים לעבדות מצרים ומסרבים לחצות את הקו המוביל לעולם האחריות של החירות. אך כל זה שייך לדור הראשון - אחרון לשעבוד. חלקו השני של הספר (שמתאר את שנת הארבעים במדבר) מראה דווקא את התסיסה של העם שמואס במדבר ומשתוקק אל ארץ נושבת.
גם בכניסה לארץ הקפידה התורה לשמור על מובלעות של "מדבר". חלוקת הארץ לשבטים השאירה שבט אחד ללא נחלה ונחלה אחת ללא שבט. הפרשה מתארת לנו את שבט לוי, המופקד על הנחלת התורה לעם היושב בארץ. הוא אוצר בתוכו את הרוח ומחויב לנדוד מכפר לכפר ולדאוג שחיי החומר לא ישקיעו את העם בעבדות ארצית וגשמית. בחירת שבט לוי נעשתה כתחליף לבכורות של כל משפחה:

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם.

המצב הנורמלי הוא שלכל משפחה יהיה בכור שלוקח אחריות על הכיוון והערכים. בחירת הבכור במשפחה היא טבעית ומולדת, בתנאי שהבכור מנהיג ונושא את המשפחה על כתפיו. אם מתברר שהוא נסחף ולא סוחף אין מקום למנהיגותו. רש"י מבאר את החלפת הבכורות בלויִים בדיוק בגלל זה: "כשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם". חטא העגל מבטא את ההיסחפות ההמונית. מנהיג לא אמור להיסחף. הוא אמור למשוך ולהעלות את המשפחה אחריו. לכן נבחרים הלויים, ששמרו על נבדלות ועל גובה. הם לא מקבלים נחלה, כדי להיות פנויים להנחלת התורה בכל פינות החברה. זוהי התשתית הארגונית הראשונה של מערכת חינוך בישראל, שמופקדת על כל חלקי העם ושצריכה להתפרנס מקופת הציבור. בראשית ימי בית שני באו אחרוני הנביאים והביעו מחאה נמרצת על בטלנותם של הלויים, שבמקום לכתת רגליהם ולהקדיש עצמם לכלל הציבור התבצרו במקדש וטיפחו את הסקטור שלהם (מלאכי פרק ב):

כי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה.

כך התחילה תקופת החכמים שנשאו בעול הפצת התורה במקומם של הלוייִם שבאו במקום הבכורות.
כשם שיש שבט ללא נחלה כך יש בארץ נחלה ללא שבט. ירושלים לא נחלקה לשבטים. היא שמורה כ"מדבר" - ללא תביעת בעלות, ללא דריסת בעלים וללא מאבקי שלטון. היא שייכת לכולם וכל הנכנס בה מתחבר: שעושה את ישראל חברים. ירושלים, שנועדה להיות מקום של פיוס, הפכה במרוצת מאות השנים של הדתות המונותיאיסטיות להיות עיר של מאבק ומלחמה. הכול נפיץ, הכול שביר, הכול מתוח. חיים סלעיים וקיומיים שאין בהם מקום לצמצום ואין מקום להקשבה. ערב שבת פרשת במדבר, כ"ח באייר, יום חגה של ירושלים, אני מוקף בסמלים: השבת - מדבר הזמן, שבו אין לאדם כל בעלות ואין שום ריצה לקניין. ירושלים - המדבר של חיי הארץ, שבו אין לאדם תביעה ואין שום מקום לסכסוך. צריך הרבה אורך רוח ותקווה טובה כדי לראות איך ברכת השבת והשלום נקשרים ביחד לכתרה של ירושלים.


החשיפה במדבר - הנהגה של אהבה גלויה

שמו התלמודי של ספר במדבר, הוא "חומש הפקודים". שם זה מבקש למסגר את הספר בין המִפקד שמופיע בפרשה שלנו, בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים, לבין המִפקד המופיע לקראת סוף הספר, בשנה הארבעים - לפני הכניסה לארץ ישראל. הנצי"ב מוולוזי'ן בהקדמתו לספר מסביר את הסיבה לשמו של הספר - "חומש הפקודים":

משום שעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לא"י מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים... לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים.

חלקו הראשון של הספר מתאר עַם תלותי לגמרי, הנתון לחסדי שמים, אוכל מָן היורד כל בוקר מן השמים, עטוף בענני כבוד ומנווט דרכו על פי עמוד ענן ואש. הוא מתלונן כמו ילד על כל אבן נגף בדרך, על כל קושי וטרחה. מפונק. חלקו האחרון של הספר מתאר עַם עצמאי, עומד על רגלי עצמו, יוצא למלחמת מגן וכיבוש ומתארגן לקראת חיים טבעיים בארצו. המעבר מחוויות הילדות אל הבגרות הוא סיפורו של הספר. מתחילים במִפקד ומסיימים במִפקד: "שאו את ראש בני ישראל לפקודיהם". למעלה משמונים פעמים משתמשת התורה בשורש "פקד" במהלך שתי הפרשות הראשונות של ספר במדבר. במונחים ספרותיים זוהי ללא ספק המילה המנחה של הפרשות הללו. המובן הראשוני של השורש הזה הוא "ספירה". סופרים את העם. אבל לא פעם אחת. כל הזמן עומדים למִפקד. רש"י, שלא מחמיץ תופעות מיוחדות כאלו, כותב על כך בתחילת פירושו לספר:

מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.

לדעתו של רש"י מדובר על סיפור אהבה. התחושה שאני צריך לראות אותך ולספור אותך בכל רגע באה מעולם הדאגה והאכפתיות. אבל מִפקד לא בא רק מאהבה. מִפקד יכול לבוא גם מפטרונות ושליטה. זיכרונות מימי הטירונות: סופרים אותך בבוקר, סופרים אותך בכניסה לחדר האוכל, סופרים אותך בערב, סופרים אותך בהקפצה, סופרים אותך בלכתך בדרך: מספרי ברזל - היפקד! (שלא לדבר על זיכרונותיהם של אבי ובני דורו משעות אין סופיות של מִפקדים ארורים תחת עיני קלגסים). אחד מסממני הוותק היה השחרור מהצורך לעמוד למפקד. הידד - "לא סופרים אותי".
אבל מה זה אומר שלא סופרים אותי? האם אני חשוב למישהו? מישהו דואג לי? מהי תחושתו של אותו ותיק ביום שלא יזמנו אותו לשירות כי "לא סופרים אותו"...
מאוד סביר שפטרונות ואהבה ישמשו ביחד. מפקד דואג ואוהב שבאופן כמעט אובססיבי סופר את החיילים שלו ו"חונק" אותם מרוב אהבה. או לחילופין בעל אוהב שנמצא רחוק מביתו ולא מפסיק להתקשר ו"לספור" את אשתו, בניסיון לשליטה מתמדת. כולנו יודעים שהלחץ הזה יש בו מן האלימות והוא מזמין ניסיונות של בריחה. המרחק בין חיבוק לחנק לא נמדד ולא ניתן לשיעורין.
מסתבר שגם המבנה של ספר במדבר מספר לנו סיפור דומה. עם שלם שמהלֵך במדבר ונתון לחסדי הבורא-השליט, שסופר אותו כל הזמן. בהתחלה הכול נראָה יותר טוב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". "כנסת ישראל" נמשכת לברית עולם עם אלהיה. הבורא מלווה את בני בריתו בלי להסיר לרגע את מבטו. בשונה מ"המופע של טרומן" הם יודעים את זה - ונלחצים. כל הזמן משתדלים להתחמק מקשר עם הנשגב שמעליהם: מתלוננים, מתאווים, מסרבים, מרגלים, בוכים. זה נראה די רע.
לפי הדרשה של חכמים, אפילו ההתחלה היתה פטרונית. "ברית הכלולות" בין כנסת ישראל לבין אלהיה נעשתה מתוך אותה תחושת לחץ (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח ע"א):

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

הכפייה הזו, עם הספירה המתמדת, הפכה אותנו לבני זוג די בעייתיים. ניסיונות של שחרור מלחץ הביאו להגברת הלחץ ולעוד ניסיונות של בריחה: מעגל סגור.
אבל מסורת הקריאה בתורה הצמידה לפרשת השבוע במדבר את ההפטרה הלקוחה מדברי הנביא הושע (פרק ב). הושע מגלה לנו בנבואתו אפשרות ליצירת קשר אחר, שבה ה' מנסה ללמד אותנו לצאת מהמעגל הזה. הוא קורא לנו להיפגש ולדבר. לשחזר את הדברים שהדביקו אותנו בימי האהבה הגדולים ולפלס דרך המשקמת את הבית על בסיס אחר. את השלטון האוהב וחונק יחליף דיבור של נאמנות ונתינת רשות. ההקשבה שלנו לקולו של ה' לא תיעשה בכפייה אלא בבחירה וברצון. את הצייתנות תחליף הנאמנות: "וארשׂתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". הדרך הראשונה, דרך המפקד והספירה, מאפשרת לכל אחד להיות "ראש קטן". כמה שפחות להתבלט, כמה שיותר להתחמק. הדגם שמציע הנביא הושע הוא דגם שאין בו כלל ספירה, כי נמצאים כל הזמן ביחד. המילה הדומיננטית בטיב היחסים המחודשים הללו היא אחריות. אנו נאמנים וממילא לוקחים אחריות על הבית ועל הזוגיות שלנו. המוקד בביתו המחודש של הנביא הושע הוא האהבה: "ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".

בנימין לאו

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

סקירות וביקורות

הכרך השני של ספרו הסוחף של בנימין לאו מתאר את פועלם והגותם של חכמים מאז חורבן בית שני ועד מרד בר כוכבא, ואת לבטיהם ביחס למרד ולחיים יהודיים בלי בית מקדש. נעם סרי הארץ 05/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הכרך השני של ספרו הסוחף של בנימין לאו מתאר את פועלם והגותם של חכמים מאז חורבן בית שני ועד מרד בר כוכבא, ואת לבטיהם ביחס למרד ולחיים יהודיים בלי בית מקדש. נעם סרי הארץ 05/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך שני בנימין לאו

 

פרשת במדבר


מדבר וירושלים - יד הכול שווים בו

אנו נכנסים לספר במדבר, ועמו מתחילים מחדש את המסע הקיצי השנתי של קריאת פרקי התורה המתארים את חיי דור יוצאי מצרים בארבעים שנות נדודים במדבר.
הסיבה הפורמלית לשהות של בני ישראל במדבר קשורה לחטא המרגלים ולמאיסתם בארץ חמדה. אך פרשנים רבים, מימי חז"ל ועד לעת החדשה, חיפשו טעם חיובי לתקופת המדבר. דור של עבדים, נטול אחריות ונטול חזון, לא מסוגל להיכנס בפתע פתאום אל חיי המעשה, הקושרים אדם לפרנסה, לסביבה ולחברה. רק במיתת העבדים (בדרך הטבע) אפשר לחולל את המהפך ולהתחיל את חיי האומה על אדמתה.
המדרש (תנחומא) נכנס למחשבתו של הבורא ומסביר את ההחלטה האלהית הזו:

אמר הקב"ה: אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו, מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין את התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופן.

החשש שמביע הדרשן מוכר לנו היטב. עבד (או כל אדם שלא התרגל לשאת בעול) שמקבל נחלת שדה וכרם לא יהיה שותף לשום חזון מדיני או לאמנה חברתית. הוא לא ירים את הראש מעל אדמתו. אתמול היה עבד לאדונו והיום ישקע במשמני פירותיו. אין הוא "אשם". מעולם לא חווה פרק זמן של התבוננות על ערך או תוכן. העבודה כשלעצמה אינה יכולה להפוך את העובד לבן חורין. כדי להיות בן חורין הוא צריך לצרוב בתוך אישיותו ערכים ותכנים. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". העיסוק בתורה אינו משחרר את האדם מעבודה אלא משדרג את חייו מעבדות לחירות. את העיסוק הזה אי אפשר לרכוש "תוך כדי תנועה" בחיי המעשה של יושבי הארץ. צריכים פרק זמן של "מדבר" כדי לרכוש חירות. המדבר הוא מקום ללא בעלות, ללא רכוש, ללא צבירה, ללא בית. כל עוצמתו במה שאין בו.
ההתנסות הזאת פועלת לעתים נגד אינסטינקטים טבעיים. כשהחל המן לרדת מן השמים הורה משה לעם להימנע מאגירה (שמות פרק טז):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ.

כך לומד העם על בשרו את חוויית השחרור מבעלות. כך מתעצמת תודעת הרוח של אנשים וקהל שמפנימים את משמעות הקיום האנושי שחותר מעל ומעבר לחומר. אמנם למעלה ממחצית הספר מוקדשת לתיאור הכשלים של הדור הזה: סוגדים לעגל, מתאווים לבשר, מתגעגעים לעבדות מצרים ומסרבים לחצות את הקו המוביל לעולם האחריות של החירות. אך כל זה שייך לדור הראשון - אחרון לשעבוד. חלקו השני של הספר (שמתאר את שנת הארבעים במדבר) מראה דווקא את התסיסה של העם שמואס במדבר ומשתוקק אל ארץ נושבת.
גם בכניסה לארץ הקפידה התורה לשמור על מובלעות של "מדבר". חלוקת הארץ לשבטים השאירה שבט אחד ללא נחלה ונחלה אחת ללא שבט. הפרשה מתארת לנו את שבט לוי, המופקד על הנחלת התורה לעם היושב בארץ. הוא אוצר בתוכו את הרוח ומחויב לנדוד מכפר לכפר ולדאוג שחיי החומר לא ישקיעו את העם בעבדות ארצית וגשמית. בחירת שבט לוי נעשתה כתחליף לבכורות של כל משפחה:

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם.

המצב הנורמלי הוא שלכל משפחה יהיה בכור שלוקח אחריות על הכיוון והערכים. בחירת הבכור במשפחה היא טבעית ומולדת, בתנאי שהבכור מנהיג ונושא את המשפחה על כתפיו. אם מתברר שהוא נסחף ולא סוחף אין מקום למנהיגותו. רש"י מבאר את החלפת הבכורות בלויִים בדיוק בגלל זה: "כשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם". חטא העגל מבטא את ההיסחפות ההמונית. מנהיג לא אמור להיסחף. הוא אמור למשוך ולהעלות את המשפחה אחריו. לכן נבחרים הלויים, ששמרו על נבדלות ועל גובה. הם לא מקבלים נחלה, כדי להיות פנויים להנחלת התורה בכל פינות החברה. זוהי התשתית הארגונית הראשונה של מערכת חינוך בישראל, שמופקדת על כל חלקי העם ושצריכה להתפרנס מקופת הציבור. בראשית ימי בית שני באו אחרוני הנביאים והביעו מחאה נמרצת על בטלנותם של הלויים, שבמקום לכתת רגליהם ולהקדיש עצמם לכלל הציבור התבצרו במקדש וטיפחו את הסקטור שלהם (מלאכי פרק ב):

כי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה.

כך התחילה תקופת החכמים שנשאו בעול הפצת התורה במקומם של הלוייִם שבאו במקום הבכורות.
כשם שיש שבט ללא נחלה כך יש בארץ נחלה ללא שבט. ירושלים לא נחלקה לשבטים. היא שמורה כ"מדבר" - ללא תביעת בעלות, ללא דריסת בעלים וללא מאבקי שלטון. היא שייכת לכולם וכל הנכנס בה מתחבר: שעושה את ישראל חברים. ירושלים, שנועדה להיות מקום של פיוס, הפכה במרוצת מאות השנים של הדתות המונותיאיסטיות להיות עיר של מאבק ומלחמה. הכול נפיץ, הכול שביר, הכול מתוח. חיים סלעיים וקיומיים שאין בהם מקום לצמצום ואין מקום להקשבה. ערב שבת פרשת במדבר, כ"ח באייר, יום חגה של ירושלים, אני מוקף בסמלים: השבת - מדבר הזמן, שבו אין לאדם כל בעלות ואין שום ריצה לקניין. ירושלים - המדבר של חיי הארץ, שבו אין לאדם תביעה ואין שום מקום לסכסוך. צריך הרבה אורך רוח ותקווה טובה כדי לראות איך ברכת השבת והשלום נקשרים ביחד לכתרה של ירושלים.


החשיפה במדבר - הנהגה של אהבה גלויה

שמו התלמודי של ספר במדבר, הוא "חומש הפקודים". שם זה מבקש למסגר את הספר בין המִפקד שמופיע בפרשה שלנו, בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים, לבין המִפקד המופיע לקראת סוף הספר, בשנה הארבעים - לפני הכניסה לארץ ישראל. הנצי"ב מוולוזי'ן בהקדמתו לספר מסביר את הסיבה לשמו של הספר - "חומש הפקודים":

משום שעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לא"י מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים... לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים.

חלקו הראשון של הספר מתאר עַם תלותי לגמרי, הנתון לחסדי שמים, אוכל מָן היורד כל בוקר מן השמים, עטוף בענני כבוד ומנווט דרכו על פי עמוד ענן ואש. הוא מתלונן כמו ילד על כל אבן נגף בדרך, על כל קושי וטרחה. מפונק. חלקו האחרון של הספר מתאר עַם עצמאי, עומד על רגלי עצמו, יוצא למלחמת מגן וכיבוש ומתארגן לקראת חיים טבעיים בארצו. המעבר מחוויות הילדות אל הבגרות הוא סיפורו של הספר. מתחילים במִפקד ומסיימים במִפקד: "שאו את ראש בני ישראל לפקודיהם". למעלה משמונים פעמים משתמשת התורה בשורש "פקד" במהלך שתי הפרשות הראשונות של ספר במדבר. במונחים ספרותיים זוהי ללא ספק המילה המנחה של הפרשות הללו. המובן הראשוני של השורש הזה הוא "ספירה". סופרים את העם. אבל לא פעם אחת. כל הזמן עומדים למִפקד. רש"י, שלא מחמיץ תופעות מיוחדות כאלו, כותב על כך בתחילת פירושו לספר:

מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.

לדעתו של רש"י מדובר על סיפור אהבה. התחושה שאני צריך לראות אותך ולספור אותך בכל רגע באה מעולם הדאגה והאכפתיות. אבל מִפקד לא בא רק מאהבה. מִפקד יכול לבוא גם מפטרונות ושליטה. זיכרונות מימי הטירונות: סופרים אותך בבוקר, סופרים אותך בכניסה לחדר האוכל, סופרים אותך בערב, סופרים אותך בהקפצה, סופרים אותך בלכתך בדרך: מספרי ברזל - היפקד! (שלא לדבר על זיכרונותיהם של אבי ובני דורו משעות אין סופיות של מִפקדים ארורים תחת עיני קלגסים). אחד מסממני הוותק היה השחרור מהצורך לעמוד למפקד. הידד - "לא סופרים אותי".
אבל מה זה אומר שלא סופרים אותי? האם אני חשוב למישהו? מישהו דואג לי? מהי תחושתו של אותו ותיק ביום שלא יזמנו אותו לשירות כי "לא סופרים אותו"...
מאוד סביר שפטרונות ואהבה ישמשו ביחד. מפקד דואג ואוהב שבאופן כמעט אובססיבי סופר את החיילים שלו ו"חונק" אותם מרוב אהבה. או לחילופין בעל אוהב שנמצא רחוק מביתו ולא מפסיק להתקשר ו"לספור" את אשתו, בניסיון לשליטה מתמדת. כולנו יודעים שהלחץ הזה יש בו מן האלימות והוא מזמין ניסיונות של בריחה. המרחק בין חיבוק לחנק לא נמדד ולא ניתן לשיעורין.
מסתבר שגם המבנה של ספר במדבר מספר לנו סיפור דומה. עם שלם שמהלֵך במדבר ונתון לחסדי הבורא-השליט, שסופר אותו כל הזמן. בהתחלה הכול נראָה יותר טוב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". "כנסת ישראל" נמשכת לברית עולם עם אלהיה. הבורא מלווה את בני בריתו בלי להסיר לרגע את מבטו. בשונה מ"המופע של טרומן" הם יודעים את זה - ונלחצים. כל הזמן משתדלים להתחמק מקשר עם הנשגב שמעליהם: מתלוננים, מתאווים, מסרבים, מרגלים, בוכים. זה נראה די רע.
לפי הדרשה של חכמים, אפילו ההתחלה היתה פטרונית. "ברית הכלולות" בין כנסת ישראל לבין אלהיה נעשתה מתוך אותה תחושת לחץ (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח ע"א):

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

הכפייה הזו, עם הספירה המתמדת, הפכה אותנו לבני זוג די בעייתיים. ניסיונות של שחרור מלחץ הביאו להגברת הלחץ ולעוד ניסיונות של בריחה: מעגל סגור.
אבל מסורת הקריאה בתורה הצמידה לפרשת השבוע במדבר את ההפטרה הלקוחה מדברי הנביא הושע (פרק ב). הושע מגלה לנו בנבואתו אפשרות ליצירת קשר אחר, שבה ה' מנסה ללמד אותנו לצאת מהמעגל הזה. הוא קורא לנו להיפגש ולדבר. לשחזר את הדברים שהדביקו אותנו בימי האהבה הגדולים ולפלס דרך המשקמת את הבית על בסיס אחר. את השלטון האוהב וחונק יחליף דיבור של נאמנות ונתינת רשות. ההקשבה שלנו לקולו של ה' לא תיעשה בכפייה אלא בבחירה וברצון. את הצייתנות תחליף הנאמנות: "וארשׂתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". הדרך הראשונה, דרך המפקד והספירה, מאפשרת לכל אחד להיות "ראש קטן". כמה שפחות להתבלט, כמה שיותר להתחמק. הדגם שמציע הנביא הושע הוא דגם שאין בו כלל ספירה, כי נמצאים כל הזמן ביחד. המילה הדומיננטית בטיב היחסים המחודשים הללו היא אחריות. אנו נאמנים וממילא לוקחים אחריות על הבית ועל הזוגיות שלנו. המוקד בביתו המחודש של הנביא הושע הוא האהבה: "ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".