מעבר לקופה

ראש בראש

להכיר את האנשים מאחורי הספרים

סמדר שיר

סמדר שיר, אחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות בישראל, נולדה בתל אביב, בוגרת תיכון "צייטלין" למדה ספרות עברית ופילוסופיה כללית באוניברסיטת תל אביב. סמדר כותבת מגיל צעיר מאד. את ספרה הראשון "מונולוגים של נערה" הוציאה לאור כשהייתה בת 16.
  • האם את נמצאת בתהליך כתיבת ספר חדש?
  • אני תמיד כותבת שלושה-ארבעה דברים בו זמנית, הרגל מגונה שאני לא מסוגלת להשתחרר ממנו מפני שהכתיבה שלי מגיעה מדרגה גבוהה מאוד של ריתוק וריכוז, וכשהיא פוחתת עדיף לי לעבור לקובץ אחר. רק לא ללחוץ. בדרך כלל אני לא מגלה על מי ומה, עין הרע וכאלה. נכון לעכשיו מחלקת את האהבה בין הגיבורים של שני ספרי ילדים לבין שני רומנים שמתגוששים בתוכי. לא קל, אבל ממגנט. הראשון שבהם קשור בדמות היסטורית, השני אקטואלי ושמו הזמני "אמא, תחייכי".
  • האם את יודעת מראש את סיפור העלילה או שהיא נבנית ומתפתחת תוך כדי כתיבה?
  • יש לי מושג כללי – מי הגיבורים, מה התקופה, מה הדילמה, מי האיש הרע – וזהו. אני יוצאת לדרך כמו ילד מפוזר שארז תיק עם ממתקים לקראת טיול שנתי ושכח לקחת מצפן. ממש עקרוני לי לא לפתור מראש את כל החידות והתעלומות כדי להשאיר את עצמי במצב של מתח מתמיד. אם אהיה כל כך דרוכה ומתוחה אולי אצליח להתקדם בכתיבה בדרך שתרתק את הקוראים.
  • האם וכיצד את רושמת לעצמך רעיונות לכתיבה שצצים במהלך עיסוקים אחרים?
  • אין לי צאטעלאך, פתקים, ואני גם לא מסמסת לעצמי זנבות של שורות כדי שחס וחלילה לא יפרחו מהזיכרון. אם הרעיון נשכח זה סימן שהגיע לו להישכח, שהוא מלכתחילה לא היה מוצלח. רעיון טוב באמת לא יאפשר לי לשכוח אותו. הוא ינסר לידהאוזן שלי כמו זבוב מעצבן במשך ימים, ואפילו חודשים, עד שאתייחס אליו ואנסה ליישם אותו.
  • האם ומה את קוראת במהלך כתיבה של ספר?
  • כלום. את כל החומר שהיה עלי ללמוד במסגרת התחקיר בלעתי הרבה לפני שפתחתי קובץ במחשב. ובתקופות של כתיבת הגירסה הראשונה, שדורשת את מלוא האנרגייה, אני אפילו ממעיטה בקריאת עיתונים. חייבת להיות נקייה ממילים כדי להקשיב לקולות של הדמויות שנבראות ושיש להן הרבה מה לומר.
  • איך את מסתדרת עם העורכים הספרותיים שלך? איך בכלל נמדד עורך ספרותי טוב?
  • אאוץ'. נקודה כואבת. במשך שנים רבות חשבתי שעורך טוב הוא זה שזורם איתי ועם הטקסט ומשנה כמה שפחות. כנראה שבאותן שנים, על פי מיטב חוקי מרפי, הוצמדו לי דווקא עורכים החושבים שעורך טוב הוא זה שמשנה כמה שיותר. הצירוף הזה הוליד אין סוף מצבים של דם, יזע ודמעות. בשנים האחרונות, כחלק מתהליך ההתבגרות שלי (סוף סוף!) אני פחות קנאית ורכושנית למילים שלי ויותר פתוחה להערות. וכנראה שהמורה הנכון מגיע כשהתלמיד בשל ללמוד. בשלוש השנים האחרונות היה לי העונג לעבוד עם שני עורכים מעולים – עלמה ורדי-כהן ונעם עינב – שהדגימו לי מה זה "עריכה שקופה", כמעט בלתי נראית, שדומה לניכוש עשבים ושלא דורסת את קולי האישי.
  • מי הראשון שקורא את יצירתך? האם את מביאה בחשבון את הערותיו?
  • יש כמה חברות וחברים טובים שנבחרו, לעתים בניגוד לרצונם, לתפקיד הקוראים הראשונים, אבל מנסיוני למדתי שאסור לי לסמוך עליהם יותר מדי. אם הם אוהבים אותי באמת הם לא ירצו לצער אותי עם ביקורת שלילית. לכן אני מעדיפה להסתמך על חוות דעתו של העורך המקצועי. הבעיה היא שגם העורך הופך, עם הזמן, לחבר.
  • כשמתרגמים את ספרך לשפה זרה לך לחלוטין, עד כמה את רגועה?
  • תרגומים לאנגלית אני קוראת ובודקת בשבע עיניים ומרשה לעצמי להתערב. לאחרונה תרגמו לאנגלית את השיר "אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" והמתרגם הופתע כשהצעתי תיקון שאולי קצת גורע ממשמעות הטקסט, אבל משרת טוב יותר את המנגינה. ההפתעה שלו הפתיעה אותי מפני שלדעתי זה אלמנטרי, לתרגם זה להתגמש. מצד שני, לפני כחודש שלחו לי את סיפור הילדים "עץ של חרוזים" בתרגום לרוסית, שמחתי לשמוע שהוא נכנס לתוכנית הלימודים ולא ניסיתי להיעזר בדוברי רוסית כדי שיתרגמו לי לעברית את הנוסח החדש. למסור משהו לתרגום זה קצת כמו להכניס את הספר לבקבוק, להניח אותו על קו המים ולאפשר לגלים לסחוף אותו כרצונם.
  • מהי יצירת האמנות המרגשת ביותר שנתקלת בה לאחרונה?
  • הסרט "בוקר טוב אדון פידלמן" של יוסי מדמוני. ששון גבאי, בתפקיד רסטוראטור קשיש, פשוט חרך לי את הלב.
  • כאשר כותב מתחיל מראה לך את יצירתו, האם תגידי לו את דעתך הכנה?
  • אוף, אילו קיבלתי שקל על כל פעם שבה ניסיתי לנמק למה אני מבקשת להשתחרר מקריאה לצורך חוות דעת... זה מצב מביך מאין כמוהו מפני שאני לא מסוגלת להתחנף ולשקר. כשמשהו לא מדבר אלי הוא פשוט לא מדבר ואין לי שום יכולת לזייף, אז למה לי לומר את האמת ולפגוע ביוצר הבטוח שזה נהדר? מצד שני, אם אמכור לו לוקשים על כמה שזה נפלא והוא ירוץ עם זה הלאה ולא ימצא שום מו"ל, הוא לא ייפגע? בכל מקרה זו מלכודת שאני מעדיפה להתרחק ממנה מפני שברור לי שלא אדע איך לצאת ממנה.
  • האם את יכולה להיות חברה של מישהו שאינו אוהב את כתיבתך?
  • אין לי שום בעיה להיות חברה של מישהו שלא קורא אותי מפני שהוא לא מתעניין בנושאים שבהם אני עוסקת. מבחינתי זה לגמרי בסדר. מדינה חופשית. לא מעליב. עם זאת, נראה לי שאתקשה להתיידד עם מישהו שמקפיד לקרוא אותי ומקפיד לא לאהוב אותי. יותר מדי אנרגייה מושקעת בשנאה. לא רוצה שהיא תדבק בי. החיים יפים.
  • האם יש סופר או יצירה ספרותית נעלמים שגילית ושאת רוצה לעשות עימם צדק?
  • לא, אבל ממש בימים אלה הגיע אלי כתב יד של גבר שזה ספרו הראשון ולעניות דעתי הוא יורשו או ממשיכו של עגנון. לא פחות. והכי מתסכל זה שהאיש המוכשר הזה, שהפקיד בידי את הדפים, רק ביקש שאקרא, הוא אפילו לא בטוח שיש ברצונו לפרסם. אם מישהו מעוניין להעיף מבט...
  • אם לא היית סופרת, במה היית רוצה לעסוק?
  • הייתי לומדת רפואה וטרינרית, מבלה את ימי ולילותי בחברת בעלי חיים ומשתדלת להיות דוקטור דוליטל מהזן הקרבי. לא מסתפקת במתן חיסונים לכלבים צפונבוניים, אלא מפטרלת בקיבוצים ועוזרת לפרות להמליט. בדמיון שלי עוד לא ויתרתי לגמרי על החלום הזה. אולי בגיל 70.
עוד ראיונות עם סופרים