וולפגנג קפן (1906-1996) מבוגר מדור הסופרים שהחל את דרכו אחרי המלחמה. בניגוד להיינריך בל, זיגפריד לנץ או גינתר גראס, שפרסמו את ספריהם הראשונים בשנות החמישים, כתב קפן את יצירות הביכורים שלו כבר בשנות השלושים. הרומנים אהבה אומללה (Eine ungluckliche Liebe, 1934) ו-החומה רועדת Die Mauer schwankt,) 1935) מופיעים סמוך לעליית הנאצים, ועולמם הקודר לא משקף את זוועת השלטון החדש, כי אם את ניסיון החיים המר שחווה בתור ילד בפרוסיה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובתור מתבגר ברפובליקת ויימאר. הראשון מספר על הניכור בין שני אוהבים, והשני מתאר את אי-יכולתו של מהנדס לשקם את עירו שנהרסה במלחמה, את הקשיים והאדישות שבהם נתקל. קפן מתאר את האדם במצבו העגום, במישור הפרטי והציבורי כאחד.

העוגמה מוצאת את ביטוייה בכתביו וגם בביוגרפיה האישית שלו. קפן נולד מחוץ לנישואין וגדל ללא אב, חי תמיד בשולי החברה, התבונן בה מן הצד ותמך בחלשים ובמנודים. את צעדיו הראשונים כסופר עשה בברלין, וקיים קשרים הדוקים עם יהודים רבים שקנו לעצמם מעמד בולט בתרבות הגרמנית לפני עלייתו של היטלר לשלטון. הוא כתב ביקורות על סרטים ב-B?rsen-Courier, עיתון שהעסיק לא מעט יהודים. מי שבבוא היום יזמין את הרומנים הראשונים שלו ויוציא אותם לאור אצל המו"ל היהודי ברונו קסירר, הוא הלקטור הנודע מקס טאו, אף הוא יהודי.

אין זה מפתיע אפוא שכבר ב-1934 עוזב קפן את גרמניה בחברת כמה מידידיו היהודים. הרומן השני שלו נכתב בהולנד, שבה חי שנים אחדות, אך כיוצר הוא תלוי בשפה הגרמנית, וב-1938 שב לברלין. בשנות המלחמה הוא שורד בתור כותב תסריטים לתעשיית הקולנוע, אך אין הוא מסוגל לשרת את התעמולה הנאצית, ולבסוף נאלץ לרדת למחתרת.

קפן אינו איש פוליטי, ועולמו האמיתי הוא עולם הספרות. גם בזה הוא שונה מסופרי הדור המתחילים לכתוב אחרי המלחמה: שלטונו של היטלר לא ניתק אותו מן הזרמים התרבותיים שנעלמו בגיהינום הנציונל- סוציאליסטי. כבר בשנת 1933 היו הטקסטים של פרנץ קפקא והאקספרסיוניסטים, של מרסל פרוסט ושל גרטרוד סטיין חלק בלתי נפרד מאופק היצירה שלו.