תמיד יישאר סדק

בגלל שיצאנו בלי פגע

 

אנחנו, היה לנו מזל פעמיים. הראשון, שיצאנו משם בלי פגע. אלפים נהרגו ואלפים נפצעו, ואנחנו יצאנו בלי פגע. אומרים שאין דבר כזה, שאף אחד לא יוצא ממלחמה בלי פגע. אבל אז נדמה היה לנו שיצאנו בלי פגע. המזל השני שלנו, שלא רק שיצאנו בלי פגע, גם יצאנו משם ראשונים. כיוון שאלפים נהרגו ואלפים נפצעו, ונופלים ההולכים ראשונה, הצבא היה זקוק באופן דחוף למפקדים, כי נפלו ההולכים ראשונה. ככה שכמעט חצי המחזור שלנו, בקושי שנה בצבא, קיבל צו דחוף מהשלישות הראשית לצאת מתוך החפירות הצחיחות לשבוע 'רגילה', ואחריו לקורס קצינים מזורז ודחוס במיוחד, שבעקבותיו נוכל גם אנחנו ליפול ולהוביל אנשים צעירים אל מותם.

אוטובוס 'אגד' הוביל אותנו בעצלתיים אל הפקק שעל הגשר שרק לפני שבוע חצינו בכיוון ההפוך, ומשם בכבישים הצרים והמפויחים של המדבר, בין שלדי הטנקים הפגועים והבסיסים העשֵנים, בין מקומות שרק לפני ימים אכלנו בהם קש וספגנו פגזים ואיבדנו דברים שאיש מאתנו לא רצה עכשיו ללקט. אולי כבר ידענו שאת החוסרים האלה ייקח שנים להשלים. הספיק לנו שאנחנו יוצאים משם בלי פגע ודי מהר נפלנו, כולם, מאחורי עורפו של הנהג. הלומי שינה, מבקשי שכחה.

אחרי שעות, ריח הפרדסים של קיבוץ כרם שלום הקיץ אותנו, חריף ומתוק ומעורר את הבלוטות. אז בכיתי לי בשקט לכיוון החלון. הנהג שם מוזיקה, והיום האיר, ובנשקייה העורפית פשוט זרקנו להם את כלי הנשק החלודים שלנו, המלאים חול, עם המון פילים בקנה, כי מה יעשו לנו עכשיו, ומי שחסר לו משהו בציוד האישי אמר לאפסנאי בקלי קלות "תרשום: נשרף בהפגזה" כי ברוב המקרים זו הייתה האמת ובאלה שלא - מי עושה עכשיו חשבון לשק שינה או דובון שהלך לאיבוד, כשכל כך הרבה הלכו לאיבוד. ולקראת הערב, לפני שיצאנו לטרמפיאדה ולכבישים הריקים שיובילו אותנו הביתה, עשינו ריקוד קטן ליד העמדה הריקה של השין־גימל וקבענו בינינו שבעוד יומיים אנחנו נפגשים בשמונה וחצי בערב ליד המזרקה בכיכר דיזנגוף, לראות סרט, ולפתוח שולחן במסעדה, ומי שיכול שיביא בנות, כדי לחגוג בגדול את המזל הכפול והמכופל שלנו.

 

שלא תחשוב שרק אנחנו עברנו משהו. כל אחד עבר. אמא שלי, למשל, חצי מהמלחמה הייתה עומדת בלילות במרפסת, כמו בימי שישי בתיכון, כשהייתי מאחר לחזור הביתה, מאזינה לקול המסוקים שנחתו בזה אחר זה במנחת של בית החולים הסמוך, מתפללת שאני באחד מהם ועוד מעט יבואו להודיע לה שנפצעתי קל. אבא שלי אף פעם לא עשה מילואים, כי הוא אופה, ובמלחמה, לחם טרי לעורף חשוב לא פחות מבשר תותחים טרי לחזית. אם לא ימשיכו לספק אותו, האנשים יתחילו לחשוב שהובסו. אז הוא בילה לילה ויום במאפייה, עושה משמרות כפולות ליד התנור החם, עם אוזנייה של הטרנזיסטור תקועה לו באוזן וסיגריה דלוקה תקועה לו בפה, מצרף במוחו החשבונאי מספרי חללים לכיכרות של לחם אחיד. ככה שהוא, בעצם, זה שסיפר לי מה שבאמת קרה. הייתה לו תמונה יותר כוללת. הייתה לו פרספקטיבה מהמקום שלו ליד התנור.

שרי, השכנה שלי, היא הייתה מורה חיילת בטבריה. כשעברו הזחלמי"ם בעיר שלה בדרך להציל את רמת הגולן כל טבריה רצה אחריהם עם חבילות וממתקים, אבל היא אפילו עלתה על אחד מהם וממש התחננה שייתנו לה להצטרף, אם לא להילחם אז לפחות למות עם כל הגברים, ורק בראש פינה הצליחו איכשהו המילואימניקים להוריד אותה. היא ידעה כבר, פחות או יותר, מי מבני השכבה שלנו בתיכון לא ילך לאוניברסיטה. היא שמחה לא רק על כך שיצאתי בלי פגע, אלא גם על כך שעכשיו, כשיצאתי בלי פגע, היא לא תצטרך ללכת לבד לנחם את המשפחות, מלאה תחושת אשמה על כך שהיא חיה, כי גם אני אבוא אִתה עם תחושת האשמה שלי.

הבנתי שאנשים קרובים לי עברו קטעים קשים, וגם אני הייתי בתוכי קטעים־קטעים, ככה שביום הבא כבר ציפיתי לפגישה עם בני המחזור שלי. פתאום היה לי משונה, באזרחות, בלעדיהם.

בגלל שיצאתי בלי פגע אבא שלי נתן את המפתחות של הפיאט בלי לומר מילה על כך שתל אביב, עם כל התנועה המטורפת שלה, ממש סכנת חיים, הוא בעצמו נוסע באוטובוס ובדיזנגוף באמת הייתה תנועה, היו סרטים, שווארמה התגלגלה על השיפודים, ריח צ'יפס בשמן משומש מדי עלה מהמסעדות, אפילו את רוב שקי החול שמילאו והניחו בחדרי המדרגות, לקראת ההפצצות, הספיקו לסלק. בגלל הבנות שהבאנו אתנו, שיהיה להן נעים, ובגלל שהציגו אותו ממש בכיכר, קנינו כרטיסים ל'הליידי שרה בלוז' עם דיאנה רוס. לנו באמת לא היה אכפת לאיזה סרט ללכת. הלכנו רק כדי להיות עם הבנות בחושך וגם להן, בינינו, זה היה די ברור. רק אני נשארתי לחכות בחוץ ליד הקופה, לדניאלה, זו שתמיד אהבתי ואז עדיין חשבתי שתמיד אוהב, כי היא תמיד תאהב מישהו אחר. ליידי דניאלה, הבלוז של חיי, בגלל שיצאתי חי, ובגלל שיצאתי בין הראשונים, נפתח לבה לאהבה אותי ביומיים האלה ונדמה היה לי שיש לי למה לחכות. אז חיכיתי לה בחוץ. חיכיתי, קיוויתי, ציפיתי.

עוד אני עומד שם, חולם, נגע בי מישהו בעדינות בגב. הסתובבתי נרגש, מקווה שזאת היא, מוכן לחיבוק. אבל זה היה איש זקן, כפוף, הוא התבונן בי רגע ואמר: "בני, אתה בחור מאיר פנים. היודע אתה היכן תחנת האוטובוס לפתח תקווה?"

השפה שלו. בני, היודע אתה...

הוא היה נמוך קומה, מזוקן, תיק צד צעיר, שלא מתאים לאנשים בגילו, היה תלוי עליו באלכסון. בידו החזיק סל, כזה שהולכים אתו למכולת. הסל נראה כבד. הוא נראה לי לפחות בן שבעים. נעול היה בסנדלים. היו לו עיני תכלת קורנות. השפה הזאת שלו הייתה שייכת לימים עברו. הראיתי לו היכן התחנה, לא הרחק מאתנו. מבטו היה ממוקד באצבע שלי, אבל לא הצליח להתחבר לכיוון. "בוא", אמרתי לו, "זה פה קרוב. אני אלווה אותך".

התאים לי, בעצם. דניאלה הייתה אמורה להגיע באוטובוס שעוצר בתחנה הזו. התחשק לי שיראה כמה היא יפה ושיחשוב שהיא שלי.

עוד אנחנו הולכים לאט לתחנה - הוא סירב להצעתי לסחוב עבורו את הסל - שאל אותי בעדינות: "מה שמך, אם תואיל, ומה מעשיך כאן?" אמרתי לו את שמי ואמרתי לו שהחבר'ה שלי בפנים, בקולנוע. שאנחנו חיילים ושהיה לנו מזל שיצאנו בלי פגע. שאני מחכה לדניאלה. שאלתי אותו לשמו ושאלתי מה הוא מחפש בפתח תקווה.

"מנחם גוטמן שמי", הוא אמר. "יש אצלכם רחוב על שם משפחתי, קרוב לשוק". הכרתי את הרחוב הזה. "משפחתי היא ממייסדי העיר", המשיך בשקט, "אבל אני מענף צדדי של המשפחה ואף פעם לא גרתי בעירכם. יש לי קרובים בפתח תקווה ואצלם, בלית בררה, אישן הלילה".

למה 'בלית ברירה' לא שאלתי. זה לא היה מנומס. אז שאלתי אותו מה הוא עושה בתל אביב.

הוא שתק רגע. ראיתי שהוא הולך לספר סיפור מורכב, וקרוב לוודאי שהאוטובוס יגיע לפני שיגיע אליו.

"אתה וחבריך", הוא אמר, "ברי מזל אתם. אשריכם. בקיבוצי, בעמק, שנים־עשר בחורים נפלו בקרבות. שנים־עשר. בחורים צעירים. חיים שאפשר היה להציל…" הוא הפסיק רגע, כנראה מנסה לחבר את המטען הענק הזה לשאלה הקטנה שלי, ונשם עמוקות. "יוצא אני עתה מביתה של השחקנית חנה רובינא", אמר לפתע בדרמטיות, "ומוכרחני לציין, יוצא אני בפחי נפש".

מוכרחני לציין שהאוטובוס הגיח. מהדלת האחורית קפצה החוצה דניאלה ובן־רגע הייתה לשונה המתוקה בתוך פי. כמעט התמוטטתי מעונג, אבל הרגשתי שאני הודף אותה ממני. שכן, לפתע התביישתי ממנו. קלטתי איכשהו שהוא עוד שם, שעוד יש לו משהו לומר לי ושלא אכפת לו להפסיד עוד אוטובוס. פתחתי עיניים. אמרתי לו: "תכיר, זאת דניאלה. דניאלה, זה מנחם גוטמן".

"שלום לך עלמתי", הוא ענה בנימוס, "את נערה יפה מאוד".

דניאלה אהבה מחמאות ואני אהבתי להיראות בעיניה מיוחד, עם הזקן המיוחד הזה שלי. אבל היה רגע של מבוכה. אמרתי שאנחנו צריכים ללכת, שאני מצטער ששיחתנו נקטעה. אז הייתי עדיין בחור עם נימוסים טובים.

גוטמן אחז בזרועי. "ראה", הוא אמר, "זה עניין רציני ביותר. מוכרחים להציל את מדינת ישראל. ואפשר. אפשר, לו היו מקשיבים. אנחנו מוכרחים לדבר. שמע נא בני. אתה אדם רציני. שעת חירום היא. אסוף את חבריך. אתם אנשים צעירים, אתם תבינו". בזריזות פתח את התיק שלו, רשם מספר טלפון של קרוביו בפתח תקווה והשביע אותי להתקשר אליו למחרת. הוא יחכה אצלם עד שאתקשר. לא יזוז מהבית. ימתין ליד הטלפון. בלי לומר להם במה העניין. הם לא בתמונה, רק יקשו. פשוט שאתקשר. הוא מחכה. חשוב שיהיו כמה שיותר אנשים מחר בשיחה. "זה עניין של חיים ומוות", אמר גוטמן.

הבטחתי לו. חיכינו אתו עד שהגיע האוטובוס הבא. אני לחצתי את ידו. את דניאלה הוא נשק בעדינות על לחיה והיא התרפקה עליו. הרגשנו כאילו אימצנו לנו סבא. היינו מאושרים. אמרתי לה: "תשמעי מה הוא אמר לי. הוא אמר: יוצא אני מביתה של חנה רובינא ומוכרחני לציין יוצא אני בפחי נפש. שמעת פעם מישהו מדבר עברית כל כך יפה?"

 

כשהתחיל כל הבלגאן, עוד לא היינו כולנו ביחד. חלק היו בגזרה הדרומית, חלק בצפון התעלה, חלק ברחו מקורסים כדי להגיע לשם. ככה שאחרי הסרט, במסעדה שאליה הלכנו, רצו סיפורים. חלקם שמחים יותר, חלקם שמחים פחות. שמיל סיפר איך הוא וגבי גנבו ג'יפ מקורס החבלה שבו היו, ונסעו אתו עד סיני, לא לפני שהעמיסו אותו בתחמושת שסחבו מהמחסנים של הג'ובניקים מההנדסה. "איזו נסיעה", הוא התלהב. "רק במלחמה אתה יכול לקרוע את הכביש יומיים על ג'יפ".

צחקנו, אכלנו, שתינו. הרבה זמן ישבנו ולא רצינו לקום. בעל המסעדה כיבה את האורות אבל השאיר אותנו ברצון לשבת שם, השולחן שלנו היה על המדרכה. "שבו, שבו", הוא אמר, "אף אחד לא יגנוב את השולחן הזה. שבו, מגיע לכם". אבל כבר הייתה פחות תאורה, ואולי משום כך גם הסיפורים התחילו להשתנות. יודה, למשל, סיפר בפעם הראשונה איך ראה את מנשה, גם הוא בן־מחזור, חוטף את הכדור שלו בראש. הוא היה שני מטר ממנו. איך היו בטוחים שהוא מת עד ששמעו ממנו חרחור. איך אחר כך סחבו אותו על אלונקת רובים, תחת אש. הוא עדיין בלי הכרה, בתל השומר. הרופאים מטילים ספק אם יתעורר. אילן פוקס, אחריו, התחיל פתאום לספר לפרטים, כאילו הוא מקיא את הסיפור מבטנו, כל מה שקרה בלילה של המארב, שבו הלכו לנו 13 מהפלוגה, בני מחזור אוגוסט 71'. איך ראינו את הזחל"ם של המ"פ מתפוצץ, איך קפצנו לחולות, איך בבוקר ראינו את מה שנשאר מאלה שלא קפצו. ניסיתי לזכור את מה שסיפר. אבל הערב השמח התחיל להיות יותר ויותר נוגה, ולא ידענו איך לצאת ממנו. הרי גם להיכנס אליו לא רצינו, בטח לא ליד נערותינו, אז סיפרתי להם על הפגישה שלי עם גוטמן הזקן, כמה שעות לפני כן. הקטע של "מוכרחני לציין יוצא אני בפחי נפש" גלגל אותם, אבל אני לא הרגשתי נוח כשהפך לבדיחה. לא לכך התכוונתי. "בסדר, בסדר", הרגיעו אותי הבני־מחזור שלי וטפחו על שכמי, "נבוא אליך מחר, נשמע אותו, אל תדאג. נבוא אליך בשתיים בצהריים, בסדר? אתה והקטעים שלך. מאיפה הוא תמיד מוצא את האנשים האלה?"

כשנפרדנו כבר היה בוקר. דניאלה ואני עלינו על האוטובוס הראשון, בדיוק באותה תחנה ממנה נפרדנו מגוטמן. זה היה מוזר. חשבתי עליו, שוכב על הספה בביתם של קרוביו, ממשפחת מייסדי העיר. חשבתי על אלה שמתעוררים עכשיו בשוחות, ליד החווה הסינית, מאיפה ששלפו אותנו, בני מזל שכמותנו, כדי שנצא להיות קצינים. במיטה, אצלה בבית, מטושטש מעייפות ומליטופיה, היא ביקשה ממני לספר לה מה עבר עלי באותו לילה שעליו פוקס סיפר. ואני אמרתי לה שבאמת, אבל באמת, אני זוכר מהלילה הזה מעט מאוד. לא בגלל שאני עייף מכדי לדבר. כמעט כל מה שהוא סיפר, אפילו שהייתי שם אתו, לא זכרתי. אולי בגלל זה יצאתי בלי פגע.

 

באמת רובם הגיעו למחרת. סקרנים מעט, עייפים מעט, לא רוצים להיות לבד מעט, אבל כבר יותר כל אחד לעצמו. דניאלה באה. שרי, השכנה שלי באה, אשה ענתה לי מהטלפון שגוטמן מסר לי. היא הייתה חשדנית. "מי אתה בשבילו?", שאלה. עצבן אותי שהיא מתייחסת בפטרוניות לאיש שבוודאי מבוגר ממנה בכמה שנים טובות. "חבר", אמרתי לה, "חבר שלו".

הוא הגיע במונית. עלה במדרגות בזריזות. עם אותו תיק צד, ואותו סל אחוז בנחישות בידו. היה מאושר ונרגש לראות את כולנו, אבל מאוכזב מכך שרק צעירים היו בחדר. באמת, את מי רצה שנביא? איזה מבוגרים בעלי השפעה אתה מכיר בגיל תשע־עשרה? אבא שלך ליד התנור במאפייה, אמא שלך עוד שומעת מסוקים במרפסת, ואם היו, מה היו, למה ציפה? הרי אפילו עליך אין להם השפעה.

הצעתי לו כורסה, אבל הוא התיישב על הארץ בקלות, בישיבה מזרחית. איש בן שבעים. "אתם חזרתם רק עכשיו", הוא פתח, "ואולי עדיין אינכם יודעים מה אירע כאן בחודש האחרון. עוד תדעו. לא יצליחו להסתיר זאת מכם. שואה. אסון. עדיין איננו תופסים את גודלו. שלושת אלפים, אולי יותר - אני לא מאמין למספרים שלהם - נהרגו… אלפים, אולי עשרות אלפים, שוב לא יוכלו ללכת, או לכפתר חולצה… קשה לתפוס את זה. אסון. בקיבוצִי שבעמק, שנים־עשר צעירים, טובי בנינו, הטובים ביותר, היפים ביותר… בלתי נתפס הדבר. דור שלם איננו. איננו. דור שעתיד היה להוביל איננו. ומי שלא נפגע בגופו, אל נכון נפגע בנפשו... ומה על העתיד, רבותי? מדינות ערב רוצות להשמידנו. אין בכך ספק. מלחמה אחת, ועוד אחת ועוד אחת. תנועה מתמדת. אין לדבר סוף… יש להם נשק, יש להם נפט, יש להם מיליונים להקריב. איך נעמוד על נפשנו?"

הרגשתי שאני נהיה כבד. לא מיואש, אבל כבד. נדמה לי שהתחלתי לתפוס משהו או שהמשהו הזה תפס אותי. הזקן הרגיש בכך. "אינני רוצה לייאש אתכם", פתח שוב, "כי יש מוצא. יש. אילו היו מאזינים, אילו היו בעלי אמונה, אפשר היה למנוע את הקטל הנורא. שנים־עשר נערים מקיבוצי לא היו נופלים, ועוד רבים אחרים, חפים מפשע. חבל על דאבדין…"

לפתע החל להתייפח. לא ידעתי מה לעשות. זקן שיכול היה להיות סבא שלי, בוכה אצלי בחדר, על הרצפה, בין חברים, ליד עטיפות התקליטים של "אמרסון, לייק אנד פלמר" ה"דור'ס" ו"קינג קרימזון", בין חבריי. אבל גוטמן הזדקף מיד, הוציא מהסל שלו שקית ניילון קשורה בחוט, פתח אותה בזהירות כמי שמגלה מטמון. "הנה, כאן, בתיק הזה, ישנו הפתרון שיבטל את כל כוחו של הנפט הערבי, ויכריח אותם להבין שלא יוכלו לנצחנו, ולא תהיה להם ברירה אלא לעשות עמנו שלום", התלהב יותר ויותר, "כאן נמצא סוד. מקור אנרגיה שהאנושות, משחר נעוריה, מנסה לייצר ולא הצליחה עד כה. הפרפטום מובילה".

שמעתי פעם את המושג הזה. לא זכרתי מהו בדיוק. לא הייתי היחיד. נחום פוקס, הריאליסט הזה, הוא היה תלמיד מצטיין בפיזיקה לפני שהתגייס. בשקט שהשתרר בחדר הוא היה היחיד שדיבר. "אין דבר כזה", הוא אמר ביובש, "זה לא עובד".

בכל זאת, ביקשנו בתוקף, לדעת על מה מדובר. פוקס הסביר בקיצור, כמו שמדברים אל מישהו שלא יבין לעולם, או על משהו מיותר ממילא. 'פרפטום מובילה' זה משהו כמו תנועה מתמדת, יש מאין, שממשיכה בלי שום מקור אנרגיה. זה הפרפטום מובילה. כל מיני חולמים שברו את הראש בניסיון להמציא דבר כזה, אבל אין דבר כזה, גם לא יכול להיות. כבר הוכח מזמן.

גוטמן הקשיב לו מחויך. למילים "לא יכול להיות" הוא חיכה.

"לא יכול להיות", חזר על המילים. "לא יכול להיות? אמור לי", פנה אלי, "אם אומר לך שאדם יכול לשים את רגליו על ראשו, מה תגיד? יכול או לא יכול להיות?"

מה אגיד? אמרתי לו שזה משהו שאני צריך לראות לפני שאגיד אם יוכל או לא יוכל להיות. "יפה", אמר גוטמן, "תשובה טובה ונבונה. עכשיו שימו לב בבקשה", ואז התכופף מעט, אחז בקרסולו הימני והניח אותו על עורפו, אחר כך אחז בקרסולו השמאלי והניח אותו על עורפו, וככה, מקופל כנערת גומי, ראשו מציץ בין ישבנו לקרסוליו, הציץ עלי מבודח, הדף את עצמו לחצי זווית כך שפניו היו עתה מול פוקס. "נו, מה?" שאל, "יכול או לא יכול להיות?" ככה, על ידיו, כמו ליצן בקרקס, עבר בין כולנו, איש כבן שבעים, לאורכו ורוחבו של החדר. "יכול או לא יכול להיות?"

אחר כך חילץ לאט ובזהירות את רגליו, פרש את גלילי הנייר הצרים שהוציא מהסל, הם היו צפופים בשרטוטים. השרטוטים של מכונת הפרפטום מובילה. גלגלת קטנה מובילה לגלגלת גדולה שמובילה לגלגלת גדולה ממנה. אם הבנתי נכון, דחיפה אחת קטנה מניעה את כל המערכת שהולכת ותופסת תאוצה וכוח.

אותי זה שכנע. אבל זה לא שכנע את פוקס. "תסלח לי", הוא אמר לגוטמן, "עם כל הכבוד. פה כל הזמן צריך להשקיע עוד אנרגיה ועוד אנרגיה בחיכוך. החיכוך תובע אנרגיה. זה לא יכול ללכת".

"אפשר ללכת עם רגליים על הראש?" שאל גוטמן.

אז גילה שלא מדובר רק בשרטוט. יש לו שותף, מסגר מערד. הם כבר בנו מודל, הוא נמצא בנגב, ליד אחת הערים הנבטיות, מוסתר, אינו יכול לגלות בשלב זה היכן. העיקרון כבר עובד, בפועל. אלא שיש צורך בעוד השקעה של כמה עשרות אלפי לירות כדי לבנות מודל גדול פי שלושה, כדי שהאפקט יהיה מורגש. לכן, אגב, נסע אתמול, בצר לו, לשוחח עם חנה רובינא. יצא ממנה בפחי נפש. אינו מאשים אותה. היא שחקנית, לא פיזיקאית. אף על פי כן ציפה. דווקא אנשי אמנות, חשב, יכולים לראות את הקשר בין מה שנראה דמיוני ממבט ראשון, לבין הממשי.

פוקס עבר קצת על השרטוטים שלו, בלי עניין. אמר, בלי לחוס על הזקן, שהוא לא מאמין שזה עובד. אחרי כשעה, הוא היה הראשון שאמר שהוא צריך ללכת. האחרים נזלו לאט בעקבותיו. זה היה יום ארוך שהתחיל בנסיעה לדיזנגוף, והמשיך בסרט, ובשינה טרופה וקצרה, ורובנו כבר היינו עייפים למדי עוד מימים שקדמו. ליוויתי את גוטמן עם דניאלה לתחנת האוטובוס ממנה יוכל להגיע לתחנה המרכזית ומשם לקיבוצו. אני האמנתי בו ובהמצאתו ודבריו חדרו לליבי. הבטחתי שאעשה כל מאמץ.

"ראה", הוא אמר בטרם נפרד מאתנו, "אתם צעירים עם לב טהור, אבל רוב האנשים כבר ספקניים. הם מאמינים רק במה שהם מכירים. זו החולשה האנושית. רוב מכריי חושבים אותי למטורף. התרגלתי. כבר אין זה פוגע בי. אשתי אינה מדברת אתי. בקיבוץ חדלתי ללכת לחדר האוכל. אין לי כוח לעמוד ביגון הכללי ובקטנות האמונה. על כל הממציאים הגדולים אמרו שהם מטורפים, אבל בינתיים, מטורפים משני הצדדים מובילים אותנו שוב ושוב לאסונות. זה הפרפטום מובילה שכולם מכירים ואינם מטילים בו ספק. אתה רואה את התיק הזה?" אמר לפתע ופתח את תיק הצד שהיה תלוי לרוחב גופו, "הנה ראה. גזייה, פינג'אן, שקית קפה, מגבת, מברשת שיניים. אני מוכן בכל רגע. רק תבוא, עם מישהו רציני, וניסע למקום שבו מוסתר המודל שלנו. אבל זה חייב להיות מישהו רציני. תבואו ותיקחו אותי, אפילו באמצע הלילה".

כשהאוטובוס הגיע, הוא ודניאלה התחבקו ממושכות, כאילו לא יראו עוד לעולם זה את זו.

 

בלילה, דניאלה ואני, כאילו חזרנו לתקופה המשכרת שבין התיכון לצבא. היא הלכה בבוקר ועד כמה שאני זוכר לא ראיתי אותה שוב באותו שבוע. כל מיני חברים שלה שאני לא מכיר התחילו לחזור הביתה, וכיוון שהייתה לה הדרך המיוחדת שלה לנחם גברים, היא יצאה למסע תנחומים ברחבי הארץ.

ניסיתי לא לחשוב על כך, לא לחכות לה, הרגשתי מרוקן. התרכזתי בשאלה איך אני יכול לעזור לגוטמן לעזור לעם ישראל. הייתי בטוח שהוא יושב בחדר הבודד שלו בקיבוץ, מחכה לטלפון ממני. אבל לא הצלחתי לחשוב על אף אדם מבוגר שנחשב כבעל השפעה, מלבד על מנהל בית הספר התיכון שלי.

לקראת צהריים, כשהתאוששתי קצת, החלטתי ללכת לבית הספר. זה היה משונה ללכת לשם בפעם הראשונה בלי תיק, להיכנס בשער עם סיגריה בפה, הרגשתי מבוגר בחיים שלמים מהנערים שהתגודדו במגרש הכדורסל, צעירים ממני בשנה או שנתיים. על לוח המודעות בכניסה לחדר המורים הייתה רשימת שמות בכתב יד, מוקפת מסגרת שחורה. לא עניין אותי לקרוא את השמות. כבר ידעתי עליהם. נכנסתי כמו חולה ירח, הולך ישר, קולט במטושטש את פרצופי המורים שלי מסביב, עד שנפלתי לתוך זרועותיו הפשוטות של המנהל, מר לוין. אפילו היום אינני יודע את שמו הפרטי. הוא היה איש נשוא פנים, בעל קרחת מרשימה ואידיאולוגיה פדגוגית ארכאית ונמלצת שעוררה בנו גיחוך. תמיד נהג בנו ריחוק מכובד ואף פעם לא חייך בנוכחותנו, אם חייך בכלל. פעם אחת בעבר הייתי אצלו בבית, כשערכתי את ביטאון בית הספר. זה היה ביטוי נדיר לקרבה, אבל תהום בלתי נתפסת הייתה כרויה בינה לבין החיבוק הנרגש הזה, עכשיו. שנינו נבוכונו מאוד, ומיד נחלצתי ובירכתי אותו ב"שלום מר לוין" והוא הוביל אותי אל חדרו וביקש מחנה המזכירה שתכין שתי כוסות תה. אני לעולם איני שותה תה. ישבנו והבטנו זה בזה, לא מוצאים מילים. "מה שלומך?" שאל לבסוף, ברוך. "היכן הייתם?"

לא רציתי להיכנס לזה. התחלתי לספר לו על הפגישה עם מנחם גוטמן. מרגע לרגע התלהבתי, הולך ונישא, הולך ומתעצם, מתמלא אנרגיה אדירה, נדמה שהייתי לפרפטום מובילה בעצמי. הייתה שתיקה כשהפסקתי, בלי אוויר, באמצע המשפט.

"אני איני מבין בדברים הללו", אמר מר לוין בשקט. "יודע אתה, המקצועות ההומניסטיים הם תחום התמחותי". שוב שתקנו. "אולי נקרא למר מועלם", אמר לוין, נואש לא פחות ממני וקם מכיסאו בזריזות, "הוא ודאי מבין בדברים הללו יותר מאתנו. שב, שב, שתה את התה שלך".

מועלם היה המורה לפיזיקה של הריאלית. תרח עיראקי מיובש שאף פעם לא החלפתי אתו מילה. יכולתי לתאר לי אותם מתלחשים בחדר המורים לפני שנכנסו לחדר. "אתה ודאי מכיר את רפאל", אמר לוין והניח את ידו על כתפי, וכבר ידעתי שהעניין אבוד, "הוא היה במועצת התלמידים של מחזור נון־גימל. מטובי תלמידינו". אמרתי כמה מילים. מועלם קימט את מצחו, אמר שכבר הוכח שלא תיתכן מכונת פרפטום מובילה אבל כמובן, זה אתגר גדול למדע, דורות מנסים, הוא לא יוכל לחרוץ משפט בטרם יראה את השרטוטים.

"ואז?" שאלתי.

שניהם החליפו מבטים. "אם יש ממש", ניסה לוין בזהירות, "אני עצמי הרי איני מבין בזה, אבל מר מועלם… נוכל לדבר עם המפקח הארצי לפיזיקה במשרד החינוך. מר מועלם מכיר אותו היטב... אני משוכנע שהעניין ודאי ייבחן במלוא הרצינות, מי יודע…"

מועלם חזר לחדר המורים כשלוין ליווה אותי אל דלת הכניסה של בניין ההנהלה והמעבדות. כשעברנו ליד המודעה שהייתה תלויה שם, בחוץ, הוא נרעד. אז החל לומר משהו. לא בדיוק אלי, אלא כמו מלמל לעצמו. "אתה מגדל ילדים, מחנך אותם לאהבת הארץ ולנתינה, ולבגרות... נו... מגש הכסף… מגש הכסף… אוי, רפאל, רפאל, מה עשינו לכם…"

כמה תלמידים, בתלבושת האחידה הכחולה שלהם, הסתכלו עלינו מרחוק והתלחשו. גם בשכבה שלי, ואני מתאר לעצמי שגם בכל המחזורים עד מחזור נון־גימל, זו הייתה אטרקציה די נדירה לראות את המנהל בוכה.

 

התקשרתי למזכירות של הקיבוץ שלו - אז עדיין לא היו לקיבוצים טלפונים בבתים - השארתי לו הודעה, לא הייתי בטוח שיעבירו לו אותה, אבל הוא חזר אלי בערב. בהתחלה היה נלהב, אבל מיד דעך כשאמרתי לו שיש צורך בשרטוטים. ניסיתי לעודד אותו עם המפקח הארצי על לימודי הפיזיקה. "לא", אמר גוטמן ביובש. "אני מכיר את האנשים האלה. הם כמו כולם. הם לא מאמינים ולא רוצים להאמין", וניתק.

 

זה כמעט כל הסיפור על מנחם גוטמן ומכונת הפרפטום מובילה. לא התקשרתי אליו מאז ולא שמעתי ממנו. רק פעם אחת, לפני כמה שנים, השם שלו עלה כשתפסתי טרמפ עם נהג משאית אחד, ובדרך התברר לי שהוא מהקיבוץ שלו. אמרתי לו שאני מכיר מישהו משם, ואמרתי לו מי, והתחלתי לספר לו על הפרפטום מובילה. "גוטמן", הוא נאנח, "הוא כבר נפטר, המסכן. איש מסכן. מאז שהבן שלו נפל בששת הימים, הוא לא התאושש מזה".

ועוד פעם אחת השם שלו עלה, כשבערב אחד, לא מזמן, אחרי שלא שמעתי ממנו כמעט שלושים שנה, נחום פוקס התקשר אלי. אני לא יודע מאיפה מצא את הטלפון שלי, ולמה התקשר. אף פעם הרי לא הייתי חבר שלו. פתאום פוקס, לך תדע. הוא סיפר לי על הכדורים שהוא לוקח, הוא אמר שהם עוזרים לו לישון טוב בלילה. הייתה לו תקופה, הוא סיפר, שהיה הולך בלילות לבתי קברות, לבד, ופוגש שם כל מיני אנשים, אבל עכשיו הוא ישן מצוין. "אתה זוכר את הזקן הזה שפגשנו אצלך?" הוא צחק, פתאום. "ההוא התחפף לגמרי, לא? זוכר איך הוא הלך עם הרגליים על הראש? איזה קטע זה היה! ואתה קנית את זה!" הוא היה עליז. אני לא יודע למה התקשר דווקא אלי. אולי סתם רצה לדבר עם מישהו. "חשבתי מדי פעם על ההמצאה שלו", אמר. "וואלה, תראה איזה טיפשים אנחנו. הרי יש מכונת פרפטום מובילה שעובדת יופי, יש מאין, כל הזמן, ואף אחד לא קולט את זה…"

"איזו מכונה?" שאלתי.

"המלחמה", אמר פוקס, הוא נשמע מאוד שמח. "מכונה שעובדת כל הזמן".

"תגיד", חתך פתאום, וקולו היה אחר, "מה שלום החבר'ה? אתה בקשר עם מישהו מהבני־מחזור? שמע, אין מה לדבר, לנו היה מזל".