תיק IVF
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיק IVF
מכר
מאות
עותקים
תיק IVF
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 504 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 24 דק'

חגי טיומקין

חגי טיומקין הוא איש מודיעין לשעבר, עורך דין ואיש שוק ההון.

אלדר גלאור

אלדר גלאור מתגורר בגליל המערבי ביחד עם אשתו ושלושת ילדיו. בעברו שירת ביחידה מובחרת, למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בספרות אנגלית, כתב מחזות שהועלו בפסטיבלים ובתאטראות פרינג’ בישראל. שנים ממחזותיו זכו בפרסים, אחד מהם צונזר. גלאור הוציא לאור שלושה ספרים, שניים מתוכם בהוצאת אפיק; 'מדריך לגידול ילד' (2015) ו'רחוב 60' (2020).

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/2saj5r4j

נושאים

תקציר

מייקל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכ"ל, מסיים את שירותו הצבאי ועוזב את ישראל על מנת להמציא את עצמו מחדש. הוא נוחת בלונדון כדי להתבשם מאווירה של חופש, רעיונות נשגבים, סקס קוסמופוליטי וקוקאין ללא הגבלה, אך בעיקר כדי לשכוח ממחבלים מתפוצצים ומשלל הביטחוניסטים שניהלו לו את החיים. אלא שלחיזבאללה יש עבורו תוכניות אחרות לגמרי, וכך גם לשב"כ, למוסד ול- MI-5. מה שמתחיל כשנה של סקס, סמים ורוקנרול הופך במהרה לפרשת ריגול בינלאומית שמדלגת בין לונדון, פריז, ביירות ותל אביב. מרציאנו מוצא עצמו מיטלטל ונקרע בין גופי הביון השונים, כמו גם בין תפיסת עולמו האישית לבין נאמנותו לישראל.

גם רוני לרנר, עוזר מיוחד לראש השב"כ, מתמודד בכמה חזיתות: מחד, הוא שואף להצטיין בתפקידו בתקווה שימונה לראשות השב"כ, ומאידך – מערכת היחסים שנוצרת בינו לבין מרציאנו מטילה צל כבד על תפקודו המקצועי. ואם לא די בכך, ורד, אשתו, מאיימת בגירושים אם לא יפנה זמן מעסקי הריגול שלו לטובת טיפולי ההפריה החוץ- גופית (IVF) שעליהם לעבור כדי להיכנס להיריון. פגישה לא מתוכננת בלונדון בין ורד למרציאנו מאיימת גם היא על שלמות התא המשפחתי של לרנר.

בספרם המשותף, "תיק IVF", רקחו חגי טיומקין ואלדר גלאור עלילת ריגול סוחפת ורבת- תהפוכות. טיומקין מספר בריאליזם משכנע ובשפה קולחת את סיפור החקירה שמנהל צוות השב"כ בראשות לרנר, ואילו גלאור מגולל בעומק וברגישות את הסיפור מנקודת מבטו של מרציאנו. השילוב בין סגנונות הכתיבה השונים יוצר חוויה ספרותית מרתקת ועוצרת נשימה. קוראיו הוותיקים של טיומקין ישמחו לפגוש פעם נוספת את אנשי השב"כ אורי קרמר ורוני לרנר, גיבורי ספריו הקודמים "תיק כחול-לבן" ו-"תיק ספקולטיבי".

חגי טיומקין הוא איש מודיעין לשעבר, עורך דין ואיש שוק ההון. "תיק IVF" הוא ספרו השלישי.
אלדר גלאור שירת ביחידה מובחרת, בעל תארים במשפטים, בפילוסופיה ובספרות אנגלית. בשנים האחרונות פנה לכתיבת מחזות, שחלקם זכו בפרסים.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
ראשונים הגיעו הכבאים. ובמהירות יחסית. שש בבוקר, וירושלים בקושי התחילה להתעורר ליום חדש. הקומה השנייה של המלון הקטן במזרח העיר עלתה בלהבות. שתי כבאיות הספיקו כדי לטפל בשריפה. מפקד המשמרת של הכבאים הבחין מיד שהאש מקומית בלבד והיא אינה מסכנת את המלון כולו. ליתר ביטחון הזמין גם את מגן דוד אדום, הגם שלא היתה לו כל אינדיקציה לפצועים. אחר כך שמח על שעשה זאת. וכך הגיעו האמבולנסים במקום השני, אחרי רכבי כיבוי האש. כשהכבאים פרצו לחדר שהיה מוקד השריפה וזרנוק המים החזק כיבה כל שיירים של אש וגצים, ולאחר שהתפזר גם העשן, זיהה מפקד משמרת הכיבוי משהו שנראה כמו מיטה שקרסה, ועליה מונחת חבילה שקווי המתאר שלה לא ברורים. כשהתקרב אל החבילה הרגיש כיצד הקבס עולה בגרונו.
"החבילה" היתה בן אדם, אלא שחלקים מידיו ומרגליו לא היו מחוברים אל גופו, והגדמים דיממו בעוז. ברגע הראשון סבר הכבאי שה"דבר" מת. החובשים שהוזעקו פרצו פנימה בריצה והתחילו במאמצי החייאה. האדם שעל המיטה היה מעולף. הם חבשו את פצעיו המדממים כמיטב יכולתם, חיברו לו עירוי של נוזלים, העמיסו אותו על אלונקה ומיהרו אל האמבולנס שבחוץ, ומשם בצפירת סירנה אל בית החולים הקרוב. "כולה שש בבוקר," אמר החובש לנהג האמבולנס. "אין אף רכב על הכביש. בשביל מה סירנה? סתם תעיר את כל העיר."
"בדיוק," השיב הנהג. "אם אני לא ישן - אף אחד לא יישן."
מנהל משמרת הבוקר של המלון, ערבי כבן שלושים, שהסתובב וכרכר סביב מפקד הכבאים, סיפר שהכול החל בפיצוץ. מפקד משמרת הכיבוי הוציא אותו מהחדר והתפנה להתבונן מסביב. הקירות והתקרה היו מפויחים לגמרי, ולא היה ניתן ללמוד מהם דבר, אבל בפינת החדר, ליד כיור חרסינה שהתרסק אל הרצפה והיה מלא ברסיסים של זכוכית, הוא מצא פתילים של מתכת. באוויר נישא ריח של אבק שריפה. מפקד המשמרת השחיל את ראשו ואת פלג גופו העליון אל מחוץ לחלון וצרח אל עוזרו למטה בכבאית, "תקרא למשטרה. פצצה!!!"
"בטוח?" שאל אותו עוזרו במכשיר הקשר.
"אין כל ספק. ושיביאו גם את מז"פ," ענה לו בקשר.
"למה?" תהה העוזר. "לא אנחנו צריכים לחקור את זה?"
"נהיית לי מומחה לפצצות ולחומרי נפץ?" רטן מפקד המשמרת. "אתה יודע שאלה הנהלים."
הניידת המשטרתית הגיעה תוך שבע דקות. רב-הסמל שפיקד עליה שמע בקצרה את דיווחו של הכבאי והזעיק תגבורת. עוד שתי ניידות הגיעו בתוך דקה, ויחד חסמו השוטרים את הגישה אל הקומה השנייה של המלון והתחילו לרשום את שמות כל העובדים והאורחים שהתאכסנו בו. כלומר, את שמותיהם של אלו שלא הזדרזו לעזוב מרגע הישמע הפיצוץ ועד שהוחל ברישום.
ניידת המעבדה לזיהוי פלילי הגיעה אחרי כשעה, וברגע שהטכנאים של המז"פ אישרו שאכן מדובר בפצצה, וכנראה בתאונת עבודה, הועבר דיווח ממוקד המשטרה אל מרכז המבצעים של השב"כ במטה מרחב ירושלים, יהודה ושומרון, ורוני לרנר, עוזר מיוחד לראש השב"כ, כתוארו אז, שבמקרה הגיע באותו יום השכם בבוקר לסיור במטה המרחב, חש עם מפקד המרחב אל מקום התאונה.
לרנר, קרוב יותר לשנתו החמישים מאשר לארבעים, עדיין שמר על חזות צעירה ושרירית בעזרת אימוני כושר וקרב מגע כמעט יומיים שכפה על עצמו, אם כי שערו השחור הקצוץ החל להיכנע לשנים החולפות והאפיר באזור הרקות. לרנר, יש לומר, מאוד לא אהב את תוארו - "עוזר מיוחד לראש השב"כ". "למה שלא תמנה אותי כמשנה לראש השב"כ," השמיע טרונייתו אצל אורי קרמר, ראש השירות.
"אלף, כי תהיה מהומה רבתי. בית, כי זה מצריך אישור של ראש הממשלה, שאין כל סיכוי לקבל, וגימל, זה לא יעזור לך בשביל להיות ראש השב"כ הבא," הסביר לו קרמר באורך רוח. "לא יכול להיות שתהיה ראש השב"כ כאשר מעולם לא מילאת תפקיד פיקודי-מרחבי ולא עסקת בטרור הפלסטיני, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני."
"מה זה תפקיד פיקודי-מרחבי?" התרגז רוני. "הייתי בדסק הרומני, הייתי באגף מזרח אירופה, הייתי שנים באגף המבצעים, פיקדתי על אגף המבצעים. זה לא מספיק קבלות בשביל להיות ראש השב"כ?"
"רוני, מתי תתבגר כבר?" קרמר התייחס אל רוני הצעיר ממנו בכעשרים שנה כאל בן זקונים חביב ומועדף, אך כזה שראוי מפעם לפעם להרצאה חינוכית. "אנחנו ב-1999. אוטוטו נגמר האלף. מזמן הפסקנו להיות שירות ביטחון קומפקטי וקטן שעוסק בריגול נגדי ובחתרנות, כמו בשנות השישים. אנחנו משטרת ביטחון גדולה ומסורבלת. המשימה העיקרית שלנו היום זה הטרור. לא היית באגף הערבי, לא רדפת אחרי מחבלים. זה לא יעזור. צריך פה נס כדי שעם רקע כמו שלך ימנה אותך איזה ראש ממשלה לתפקיד ראש השב"כ. יש לך עכשיו חצי שנה של שקט. גמרת את תפקיד ראש אגף מבצעים; בעוד חצי שנה יוסי מפנה את תפקיד מפקד מרחב ירושלים ונוסע להרווארד ללימודים. עד שהוא ייסע - תהיה יועץ מיוחד שלי, ואחר כך נמנה אותך למפקד מרחב ירושלים. ואז, אם אני מצליח לסחוב עוד שנה-שנתיים בתפקיד, תוכל אולי להחליף אותי. בלי זה, זה לא ילך."
"חצי שנה מבוזבזת," רטן רוני, ברומזו לכך שהוא קם מכיסאו כראש אגף המבצעים ופינה אותו ליורשו רק כאשר היה ברור שיוסי קאשי, מפקד מרחב ירושלים, יוצא ללימודים, אלא שאז הודיע קאשי שהוא דוחה את צאתו בכשנה, ורוני מצא את עצמו קירח מכאן ומכאן ונאלץ לקבל את תפקיד היועץ. בשיחה נזעמת שקיים עם ראש השב"כ טען רוני כי הוא בטוח שקאשי עשה לו תרגיל כדי להפשיט אותו מנכסיו, כיוון שקאשי עצמו חושק בכס ראש השב"כ לא פחות ממנו, דבר שקרמר לא יכול היה להכחיש אפילו אם רצה.
וכך מצא עצמו לרנר בתפקיד של יועץ ועוזר מיוחד, בחדר קטן ליד לשכתו של אורי. התפקיד אִפשר לו את חופש הפעולה בין לא לעשות דבר לבין לעבוד במשרה מלאה ולדחוף את עצמו לכל מה שנראה לו מעניין, או לכל נושא שהוא ואורי חשבו שטוב שיטפל בו, כי הדבר יכול לקדם אותו אל היעד. מדי פעם היה אורי זורק לו עצמות מצלחתו העמוסה כראש שירות הביטחון, וחוץ מזה ידע לרנר שכל יוזמה שייזום בעצמו - ובייחוד בתחום הערבי - תתקבל על ידי קרמר בברכה.
כשהגיעו לרנר וקאשי למלון, התברר להם חיש קל שאין להם הרבה מה לעשות. אנשי המז"פ ערכו את כל הבדיקות בשטח, והשניים רק וידאו שהם יקבלו עותק מן הדו"ח שלהם כשיסיימו את עבודתם. אנשי אגף החקירות של משטרת מחוז ירושלים כבר חקרו במרץ את עובדי המלון ואת האורחים שלו, מנסים ללקט כל פיסת מידע בנוגע לזהותו של "הדבר", כפי שקראו לו בינם לבין עצמם - אותו דייר שהיה בחדר שהתפוצץ. קאשי החליט שבשלב זה אין צורך לערב את אנשי החקירות של השב"כ. הוא צפה שזו תהיה חקירה ידידותית ואין כל בסיס בשלב זה לחשוד במישהו מהנחקרים בסיוע לטרור, שאז היה ניתן ליישם את שיטות החקירה המיוחדות של השב"כ. במקרה הזה, חוקרי המשטרה יעשו את עבודתם לא פחות טוב, ויש להניח שאף טוב יותר מאנשי השירות. יוסי רק וידא עם מפקד משטרת המחוז שאנשיו שבשטח יוכלו להשתתף ולפחות להשקיף בכל חקירה, על פי רצונם, וכך - כל שנותר להם לעשות היה לחוש אל חדר המיון של בית חולים הדסה, לשם נלקח "הדבר", ולנסות לבדוק מה מצבו.
"ממש חזון אחרית הימים, פשוט חזון אחרית הימים," רטן ד"ר גוטמן. "מי היה מאמין? שירות הביטחון הכללי מבקש ממני לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את חייו של מחבל שהתפוצץ בתאונת עבודה של עצמו. פשוט יופי."
"קודם כול, אף פעם לא אמרתי לך שאני משירות הביטחון הכללי," אמר רוני לרנר. ד"ר גוטמן עשה תנועת ביטול בידו, כאילו אין בכוונתו להתייחס לשטות שלרנר פלט. "וחוץ מזה, אני מסביר לך את המצב, תאמין לי, מה שחשוב לי זה המודיעין שאני אוכל לחלץ ממנו, אם וכאשר הוא יתאושש. אל תחשוב לרגע שיש לי איזה רגשות הומניים כלפיו."
"לא, לא. לא חשבתי," הגיב ד"ר גוטמן בציניות. "למרות שגם לי אין שום רחמים כלפיו וכלפי מה שהתכוון לעשות לנו. הייתי בשמחה נותן לו עירוי של עשר מנות מורפין במקום כל הדם שנתַנו לו. בכל זאת אני מקווה שאני לא צריך להציע לך איזה אבן..." מרמז לריאיון העיתונאי של אחד הלשעברים בשב"כ, שהיה מעורב בפרשה ההיא, קו 300, אשר צִלה המשיך להלך אימים על שירות הביטחון הכללי. גוטמן נרתע למראה פניו הכעוסות של לרנר, שמשום מה לא חשב שאמירתו של הרופא מצחיקה או שנונה. "טוב, עזוב אותי עכשיו, תן לי ללכת לעבוד קצת אם אתה רוצה שיישאר ממנו משהו בחיים." וד"ר גוטמן אץ לו מחדר המיון אל חדר הניתוח בניסיון להגדיל את סיכוייו של לרנר להיות ראש השב"כ הבא.
כעבור חמש שעות הם דיברו בטלפון.
"נו, מה קורה, דוקטור?"
"טוב, מלכת יופי הוא כבר לא יהיה, המחבל שלך. הלכו לו שתי ידיים, שתי רגליים, ואני חושב שהוא גם יהיה עיוור."
"הוא יחיה?"
"לא יודע. פיפטי-פיפטי, הייתי אומר. תקענו לו עשר מנות דם, ועבדנו ותפרנו אותו מכל כיוון אפשרי, כדי שהדם הזה לא יישפך החוצה."
"מתי אני יכול לדבר איתו?"
ד"ר גוטמן התחיל לצחוק. "נו, בחייך, תתקשר עוד חודשיים, אם הוא לא ימות לנו קודם."
"דוקטור, אני שוב חוזר על מה שביקשתי..."
"כן, כן. אני יודע," קטע אותו הרופא בטון עייף. "נעשה כל מאמץ שהוא יחיה. לפחות תתנחם בכך שהוא לא יוכל לברוח לך מבית החולים," הרופא גיחך.
"זה לא מצחיק," ענה לו לרנר. "לברוח לא, אבל יכולים להבריח אותו או להרוג אותו. אני אדבר עם המשטרה שיציבו עליו שמירה."
"חשבתי שאתה זה המשטרה," לא החמיץ הרופא את ההזדמנות.
"דוקטור, לך תציל עוד כמה אנשים," סיים לרנר את השיחה.
 

 
"בת כמה את, חמודה?" פרופסור לוי הציץ בוורד מעל משקפיו וזקף גבות. ורד שלחה מבט חפוז אל רוני לפני שענתה, "שלושים ותשע." רוני שנא אנשים שקראו לנשים, ובמיוחד לאשתו, חמודה, מתוקה, מותק ושאר מיני ביטויים חסרי משמעות, או בעלי משמעות שוביניסטית. הפעם הוא ישב ושתק מבלי להגיב.
"אם כך, אז רק למען הפרוטוקול אני מציע שנעשה שניים-שלושה ניסיונות של הזרעה באמצעות מזרק, עם כמה כדורים להאצת ההורמונים והביציות, אבל בלי שום טיפול אינטנסיבי. ואם זה לא יעזור, שזה די צפוי בהתחשב בגילך המופלג," שפתי הפרופסור התעוותו בחצי חיוך, "נעבור להפריה חוץ-גופית, מה שהציבור מכיר יותר כהפריית מבחנה, או איי-וי-אף - כמו שאנחנו הרופאים קוראים לזה."
"וואו, וואו, רגע, רגע," התערב רוני. "אתה רץ מהר מדי בשבילי; אני רוצה להבין את השלבים האלה."
"אוקיי. מהתחלה," אמר לוי. "אתם מנסים להיכנס להיריון כמה זמן כבר?"
"תשעה חודשים," ענתה ורד.
"יפה. ולא הולך. ההגדרה הטכנית שלנו לקיום..." הפרופסור ברר את מילותיו, "...אה, קושי מסוים בכניסה להיריון, שייתכן שמצריך סיוע רפואי, זה שנה של ניסיונות ללא הצלחה."
"איזה שפה מכובסת," גיחך רוני. "'קושי מסוים בכניסה להיריון שייתכן שמצריך סיוע'," חזר על דברי לוי, כשהוא מחקה בלי משים את האינטונציה של הרופא. "במילים אחרות, העסק לא דופק ונקווה שהרופאים יצליחו איפה שנכשלנו."
"זה לא נכשלנו. זה גם לא אתה נכשלת," אמר לוי, "וגם לא את," מיהר להוסיף כשראה את פניה של ורד מתכרכמות. "אנחנו לא ועדת חקירה ולא מחפשים אשמים עכשיו. מחפשים פתרון לעניין. זה הכול." לוי ניגב את מצחו. "ומכיוון שאת כבר לא ילדה, מה לעשות," הוא דיבר אל ורד, "חבל לנו על הזמן; אז לא נחכה לסוף השנה. שלב ראשון - הזרקה. התהליך נורא פשוט. רוני, אתה צריך לאונן למבחנה. קצת מטפלים בזרע ומשביחים אותו, ואחרי זה אנחנו מזריקים את הזרע, כן, מזריקים - במזרק," הפרופסור קרא את שפת הגוף של רוני והקדים תשובה לשאלה, "היישר אל תוך חלל הרחם. ואז גדלים הסיכויים להפריה."
"מה זאת אומרת 'משביחים את הזרע'? למה, יש בעיה עם הזרע שלי?" שאל רוני ספק בכעס ספק בעלבון.
"אנחנו נשלח אתכם לבדיקות, את שניכם כמובן; הסטטיסטיקות שלנו אומרות שתת-פוריות של הגבר מסבירה ארבעים אחוז מאי-ההצלחה, והפרעות ביוץ אצל האישה זה רק חמישה-עשר אחוזים. אבל מה זה משנה? אנחנו הגברים," קרץ לרוני, "מצבנו מצוין. ההפרעה אצל האישה - היא צריכה לעבור טיפולים, הזרקות, הורמונים, כדורים ושאר מרעין בישין שגורמים לה כאבים וסבל. לעומת זאת, כאשר ההפרעה אצל הגבר - אז האישה צריכה לעבור את אותם טיפולים, הזרקות, הורמונים וכדורים בדיוק."
"והגבר?" שאל רוני.
"הגבר? כל מה שהוא צריך לעשות זה לאונן קצת. לא סבל גדול מדי, נכון, מר לרנר?"
"רגע, רגע," הפעם ורד היא זו שהיתה מודאגת. "מה, מה, כאבים, בעיות. ספר לי." הקול שלה כמעט רעד.
"תעזבי. למה לך. זה לא בעייתי כל כך."
"לא, לא, אני רוצה לשמוע, דוקטור."
"זה די נדיר שיהיו סיבוכים בעקבות הזרעה מלאכותית. בכל מקרה, אם יהיו לך כאבים או החום שלך יעלה מעל שלושים ושמונה אחרי ההזרעה, את חוזרת אלי מיידית. אבל שוב, הסיכויים הם לא גבוהים."
"ומה הסיכויים להצלחה של ההזרקה?" שאלה ורד, עדיין בחשש.
"בערך חמישה-עשר עד עשרים אחוז סיכוי להיריון לכל מחזור טיפול."
"אז למה שלא נעשה כמה מחזורי טיפול בהזרעה? כאילו בתוך חמישה-שישה טיפולים יהיה היריון, אולי אפילו קודם..." תהה רוני. הוא התקרב לוורד וכרך את זרועו סביב כתפה. היא ניערה ממנה את ידו והתרכזה ברופא.
"הבעיה היא שאם יש בעיה - אז אצל אישה בת שלושים ותשע סיכויי ההצלחה הם עוד יותר קטנים. וחבל על הזמן. שעון החול פה באמת הולך ואוזל לכם. לכן אני מציע פעמיים, מקסימום שלוש, הזרעה, ואם לא עובד - אז אנחנו עוברים לאיי-וי-אף - הפריה חוץ-גופית במעבדה. ואז, זה קצת יותר מסובך..."
"מה זאת אומרת יותר מסובך? אני צריך לעשות משהו? אני יכול לעשות משהו?" רוני היה מודאג באמת.
"גם כאן יש יתרון מסוים להיות גבר," השיב לוי. "הזרעה או הפריה חוץ-גופית - שוב, כל התפקיד שלך מסתכם בלאונן למבחנה. אני בטוח שתצליח לעמוד בזה..." גיחך לוי.
"כן, כן," רוני נתקף מבוכה. המילה "לאונן" לא היתה בלקסיקון שלו. כל הדיבור החופשי הזה על עניין המין והכשלים שלהם בכניסה להיריון, בתוספת השאלות ששאל הרופא קודם לכן בנושא תנוחות ותדירות, ערער את שלוות נפשו, יותר מכל מרדף אחרי מחבל מתאבד.
הרופא הקליד במחשב שלו ואמר, "אני שולח אתכם לבדיקות. אתם חוזרים אלי כשיש תוצאות של שניכם."
רוני נטל את הטפסים והשניים יצאו החוצה.
"שמונה מאות שקל על הביקור," הודיעה להם המזכירה בקול עולץ.
"שמונה מאות שקל?" התפלץ רוני. "היינו שם אולי חצי שעה."
"הביקורים הבאים זה רק שש מאות," ניחמה אותו המזכירה.
"יקר כל העניין הזה," רטן לעצמו בעודו כותב צ'ק.
"רוני, אתה חוזר איתי לתל אביב?" שאלה ורד, מחבקת אותו בעודם פונים אל המעלית.
"לא, לא. אמרתי לך, ממש יצא טוב שהלוי הזה מקבל גם בהדסה בירושלים. יש לי פה 'פציינט' שלי, המחבל שנפצע בתאונת עבודה במלון לורנס לפני חודש. זוכרת? סיפרתי לך עליו. אז הרופאים אישרו לנו לחקור אותו בבית החולים, לא אצלנו. החבר'ה של מרחב ירושלים מטפלים בזה ואני הולך לראות מה קורה."
"רוני, אתה בטוח שיש לך כאן פציינט ולא פציינטית?" לרגע התקדרו פניה של ורד בחשד. "האחות ההיא לא עובדת בהדסה?"
"מה עובר עלייך, ורד? היא עבדה בביקור חולים ולא בהדסה, ואמרתי לך כבר אלף פעם שלא היה בינינו כלום. עברו חמש שנים. כמה עוד תזכירי לי את זה? די, צאי מזה. את רוצה לבוא איתי לראות אותו? תאמיני לי, אחרי זה לא תוכלי לישון שבוע. הוא נראה נורא."
"ולמה אתה מטפל בזה ולא קאשי? זה לא שייך למרחב ירושלים?" ורד עדיין לא נרגעה.
"די כבר, ורד. את רוצה שאני אהיה ראש השב"כ או לא? אני מטפל בכל מה שיכול לעזור בעניין. הוראות של אורי, את יודעת."
"ואיך תחזור לתל אביב?"
"אני אסע עם החוקרים או במונית למטה של מרחב ירושלים ושם כבר אמצא איזה רכב שיקפיץ אותי למרכז." הוא נשק לה והדף אותה קלות למעלית היורדת והמתין בעצמו למעלית עולה. "יאללה, לכי כבר. אני צריך לעבוד."
 
"ממש נוח העניין הזה," סיפר רוני באותו בוקר לאורי קרמר, מוצא את דרכו האירונית והלא ישירה לשתף את חברו ראש השב"כ בקשיים שלו ושל אשתו להרות. "מאוד נוח. מצד אחד, פרופסור לוי - הדסה, קומה שנייה; מצד שני, אדון חוסיין מיגדאד ידידנו - הדסה, קומה שלישית." חוסיין מיגדאד היה שמו של "הדבר" שהועבר ממלון לורנס לבית חולים הדסה לפני כחודש. למרות תחזיותיהם הפסימיות של הרופאים בנוגע לסיכוייו להישאר בחיים, הפתיע "הדבר" ושרד, לשמחתם של אנשי השב"כ. יום קודם לכן הודיע ד"ר גוטמן לרוני, שנהג לבדוק איתו על בסיס יומי את מצבו של מיגדאד, שהרופאים מוכנים לאפשר לשב"כ חקירה לא ארוכה בחדרו בבית החולים. "אבל בלי לחץ פיזי מתון ובלי שטויות כאלה, רוני. רק שאלות. אפילו בלי פרוז'קטור לעיניים," התנה ד"ר גוטמן, כנראה מגייס מזיכרונו אמצעי חקירה מן הפילם נואר של שנות החמישים. רוני לא ידע אם הרופא מתבדח או מדבר ברצינות, אבל הבטיח שזה יהיה תשאול נטול מגע. "שומע, אורי, אני מסיים עם ההזרעה, הפריית המבחנה, כל הווג'ראס הזה, עולה קומה - והופּ, ישר אני בחקירה של מיגדאד," סיפר לקרמר.
"נהדר, רוני. אבל תשתדל לא ללחוץ יותר מדי על היבלות של אדון קאשי והחוקרים שלו שמה מירושלים. אתה יודע כמה הוא טריטוריאלי. אין לי כוח לקבל ממנו טלפונים מתבכיינים שאנחנו לא נותנים לו לעבוד."
"בסדר, בסדר," רטן רוני. "הוא יתבכיין לך גם אם אני אבוא רק לשתות כוס תה אצלו בלשכה, כמו פולנייה זקנה."
קרמר נפנף בידו בביטול ושקע במסמך שלפניו. "אה, רוני," אמר קרמר לפתע, מרים עיניים מהנייר שמולו.
רוני נעצר עם רגל אחת בחוץ ויד על ידית הדלת.
"אנחנו צריכים לדבר קצת על עניין הילדים. חשבתם על... אתה יודע..."
"אימוץ?" ניחש רוני, מופתע.
קרמר הנהן.
"נדבר בשבת," ענה רוני במהירות, נבוך משהו, ואץ לדרכו.

חגי טיומקין

חגי טיומקין הוא איש מודיעין לשעבר, עורך דין ואיש שוק ההון.

אלדר גלאור

אלדר גלאור מתגורר בגליל המערבי ביחד עם אשתו ושלושת ילדיו. בעברו שירת ביחידה מובחרת, למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בספרות אנגלית, כתב מחזות שהועלו בפסטיבלים ובתאטראות פרינג’ בישראל. שנים ממחזותיו זכו בפרסים, אחד מהם צונזר. גלאור הוציא לאור שלושה ספרים, שניים מתוכם בהוצאת אפיק; 'מדריך לגידול ילד' (2015) ו'רחוב 60' (2020).

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/2saj5r4j

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 504 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 24 דק'

נושאים

תיק IVF חגי טיומקין, אלדר גלאור

פרק ראשון
 
ראשונים הגיעו הכבאים. ובמהירות יחסית. שש בבוקר, וירושלים בקושי התחילה להתעורר ליום חדש. הקומה השנייה של המלון הקטן במזרח העיר עלתה בלהבות. שתי כבאיות הספיקו כדי לטפל בשריפה. מפקד המשמרת של הכבאים הבחין מיד שהאש מקומית בלבד והיא אינה מסכנת את המלון כולו. ליתר ביטחון הזמין גם את מגן דוד אדום, הגם שלא היתה לו כל אינדיקציה לפצועים. אחר כך שמח על שעשה זאת. וכך הגיעו האמבולנסים במקום השני, אחרי רכבי כיבוי האש. כשהכבאים פרצו לחדר שהיה מוקד השריפה וזרנוק המים החזק כיבה כל שיירים של אש וגצים, ולאחר שהתפזר גם העשן, זיהה מפקד משמרת הכיבוי משהו שנראה כמו מיטה שקרסה, ועליה מונחת חבילה שקווי המתאר שלה לא ברורים. כשהתקרב אל החבילה הרגיש כיצד הקבס עולה בגרונו.
"החבילה" היתה בן אדם, אלא שחלקים מידיו ומרגליו לא היו מחוברים אל גופו, והגדמים דיממו בעוז. ברגע הראשון סבר הכבאי שה"דבר" מת. החובשים שהוזעקו פרצו פנימה בריצה והתחילו במאמצי החייאה. האדם שעל המיטה היה מעולף. הם חבשו את פצעיו המדממים כמיטב יכולתם, חיברו לו עירוי של נוזלים, העמיסו אותו על אלונקה ומיהרו אל האמבולנס שבחוץ, ומשם בצפירת סירנה אל בית החולים הקרוב. "כולה שש בבוקר," אמר החובש לנהג האמבולנס. "אין אף רכב על הכביש. בשביל מה סירנה? סתם תעיר את כל העיר."
"בדיוק," השיב הנהג. "אם אני לא ישן - אף אחד לא יישן."
מנהל משמרת הבוקר של המלון, ערבי כבן שלושים, שהסתובב וכרכר סביב מפקד הכבאים, סיפר שהכול החל בפיצוץ. מפקד משמרת הכיבוי הוציא אותו מהחדר והתפנה להתבונן מסביב. הקירות והתקרה היו מפויחים לגמרי, ולא היה ניתן ללמוד מהם דבר, אבל בפינת החדר, ליד כיור חרסינה שהתרסק אל הרצפה והיה מלא ברסיסים של זכוכית, הוא מצא פתילים של מתכת. באוויר נישא ריח של אבק שריפה. מפקד המשמרת השחיל את ראשו ואת פלג גופו העליון אל מחוץ לחלון וצרח אל עוזרו למטה בכבאית, "תקרא למשטרה. פצצה!!!"
"בטוח?" שאל אותו עוזרו במכשיר הקשר.
"אין כל ספק. ושיביאו גם את מז"פ," ענה לו בקשר.
"למה?" תהה העוזר. "לא אנחנו צריכים לחקור את זה?"
"נהיית לי מומחה לפצצות ולחומרי נפץ?" רטן מפקד המשמרת. "אתה יודע שאלה הנהלים."
הניידת המשטרתית הגיעה תוך שבע דקות. רב-הסמל שפיקד עליה שמע בקצרה את דיווחו של הכבאי והזעיק תגבורת. עוד שתי ניידות הגיעו בתוך דקה, ויחד חסמו השוטרים את הגישה אל הקומה השנייה של המלון והתחילו לרשום את שמות כל העובדים והאורחים שהתאכסנו בו. כלומר, את שמותיהם של אלו שלא הזדרזו לעזוב מרגע הישמע הפיצוץ ועד שהוחל ברישום.
ניידת המעבדה לזיהוי פלילי הגיעה אחרי כשעה, וברגע שהטכנאים של המז"פ אישרו שאכן מדובר בפצצה, וכנראה בתאונת עבודה, הועבר דיווח ממוקד המשטרה אל מרכז המבצעים של השב"כ במטה מרחב ירושלים, יהודה ושומרון, ורוני לרנר, עוזר מיוחד לראש השב"כ, כתוארו אז, שבמקרה הגיע באותו יום השכם בבוקר לסיור במטה המרחב, חש עם מפקד המרחב אל מקום התאונה.
לרנר, קרוב יותר לשנתו החמישים מאשר לארבעים, עדיין שמר על חזות צעירה ושרירית בעזרת אימוני כושר וקרב מגע כמעט יומיים שכפה על עצמו, אם כי שערו השחור הקצוץ החל להיכנע לשנים החולפות והאפיר באזור הרקות. לרנר, יש לומר, מאוד לא אהב את תוארו - "עוזר מיוחד לראש השב"כ". "למה שלא תמנה אותי כמשנה לראש השב"כ," השמיע טרונייתו אצל אורי קרמר, ראש השירות.
"אלף, כי תהיה מהומה רבתי. בית, כי זה מצריך אישור של ראש הממשלה, שאין כל סיכוי לקבל, וגימל, זה לא יעזור לך בשביל להיות ראש השב"כ הבא," הסביר לו קרמר באורך רוח. "לא יכול להיות שתהיה ראש השב"כ כאשר מעולם לא מילאת תפקיד פיקודי-מרחבי ולא עסקת בטרור הפלסטיני, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני."
"מה זה תפקיד פיקודי-מרחבי?" התרגז רוני. "הייתי בדסק הרומני, הייתי באגף מזרח אירופה, הייתי שנים באגף המבצעים, פיקדתי על אגף המבצעים. זה לא מספיק קבלות בשביל להיות ראש השב"כ?"
"רוני, מתי תתבגר כבר?" קרמר התייחס אל רוני הצעיר ממנו בכעשרים שנה כאל בן זקונים חביב ומועדף, אך כזה שראוי מפעם לפעם להרצאה חינוכית. "אנחנו ב-1999. אוטוטו נגמר האלף. מזמן הפסקנו להיות שירות ביטחון קומפקטי וקטן שעוסק בריגול נגדי ובחתרנות, כמו בשנות השישים. אנחנו משטרת ביטחון גדולה ומסורבלת. המשימה העיקרית שלנו היום זה הטרור. לא היית באגף הערבי, לא רדפת אחרי מחבלים. זה לא יעזור. צריך פה נס כדי שעם רקע כמו שלך ימנה אותך איזה ראש ממשלה לתפקיד ראש השב"כ. יש לך עכשיו חצי שנה של שקט. גמרת את תפקיד ראש אגף מבצעים; בעוד חצי שנה יוסי מפנה את תפקיד מפקד מרחב ירושלים ונוסע להרווארד ללימודים. עד שהוא ייסע - תהיה יועץ מיוחד שלי, ואחר כך נמנה אותך למפקד מרחב ירושלים. ואז, אם אני מצליח לסחוב עוד שנה-שנתיים בתפקיד, תוכל אולי להחליף אותי. בלי זה, זה לא ילך."
"חצי שנה מבוזבזת," רטן רוני, ברומזו לכך שהוא קם מכיסאו כראש אגף המבצעים ופינה אותו ליורשו רק כאשר היה ברור שיוסי קאשי, מפקד מרחב ירושלים, יוצא ללימודים, אלא שאז הודיע קאשי שהוא דוחה את צאתו בכשנה, ורוני מצא את עצמו קירח מכאן ומכאן ונאלץ לקבל את תפקיד היועץ. בשיחה נזעמת שקיים עם ראש השב"כ טען רוני כי הוא בטוח שקאשי עשה לו תרגיל כדי להפשיט אותו מנכסיו, כיוון שקאשי עצמו חושק בכס ראש השב"כ לא פחות ממנו, דבר שקרמר לא יכול היה להכחיש אפילו אם רצה.
וכך מצא עצמו לרנר בתפקיד של יועץ ועוזר מיוחד, בחדר קטן ליד לשכתו של אורי. התפקיד אִפשר לו את חופש הפעולה בין לא לעשות דבר לבין לעבוד במשרה מלאה ולדחוף את עצמו לכל מה שנראה לו מעניין, או לכל נושא שהוא ואורי חשבו שטוב שיטפל בו, כי הדבר יכול לקדם אותו אל היעד. מדי פעם היה אורי זורק לו עצמות מצלחתו העמוסה כראש שירות הביטחון, וחוץ מזה ידע לרנר שכל יוזמה שייזום בעצמו - ובייחוד בתחום הערבי - תתקבל על ידי קרמר בברכה.
כשהגיעו לרנר וקאשי למלון, התברר להם חיש קל שאין להם הרבה מה לעשות. אנשי המז"פ ערכו את כל הבדיקות בשטח, והשניים רק וידאו שהם יקבלו עותק מן הדו"ח שלהם כשיסיימו את עבודתם. אנשי אגף החקירות של משטרת מחוז ירושלים כבר חקרו במרץ את עובדי המלון ואת האורחים שלו, מנסים ללקט כל פיסת מידע בנוגע לזהותו של "הדבר", כפי שקראו לו בינם לבין עצמם - אותו דייר שהיה בחדר שהתפוצץ. קאשי החליט שבשלב זה אין צורך לערב את אנשי החקירות של השב"כ. הוא צפה שזו תהיה חקירה ידידותית ואין כל בסיס בשלב זה לחשוד במישהו מהנחקרים בסיוע לטרור, שאז היה ניתן ליישם את שיטות החקירה המיוחדות של השב"כ. במקרה הזה, חוקרי המשטרה יעשו את עבודתם לא פחות טוב, ויש להניח שאף טוב יותר מאנשי השירות. יוסי רק וידא עם מפקד משטרת המחוז שאנשיו שבשטח יוכלו להשתתף ולפחות להשקיף בכל חקירה, על פי רצונם, וכך - כל שנותר להם לעשות היה לחוש אל חדר המיון של בית חולים הדסה, לשם נלקח "הדבר", ולנסות לבדוק מה מצבו.
"ממש חזון אחרית הימים, פשוט חזון אחרית הימים," רטן ד"ר גוטמן. "מי היה מאמין? שירות הביטחון הכללי מבקש ממני לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את חייו של מחבל שהתפוצץ בתאונת עבודה של עצמו. פשוט יופי."
"קודם כול, אף פעם לא אמרתי לך שאני משירות הביטחון הכללי," אמר רוני לרנר. ד"ר גוטמן עשה תנועת ביטול בידו, כאילו אין בכוונתו להתייחס לשטות שלרנר פלט. "וחוץ מזה, אני מסביר לך את המצב, תאמין לי, מה שחשוב לי זה המודיעין שאני אוכל לחלץ ממנו, אם וכאשר הוא יתאושש. אל תחשוב לרגע שיש לי איזה רגשות הומניים כלפיו."
"לא, לא. לא חשבתי," הגיב ד"ר גוטמן בציניות. "למרות שגם לי אין שום רחמים כלפיו וכלפי מה שהתכוון לעשות לנו. הייתי בשמחה נותן לו עירוי של עשר מנות מורפין במקום כל הדם שנתַנו לו. בכל זאת אני מקווה שאני לא צריך להציע לך איזה אבן..." מרמז לריאיון העיתונאי של אחד הלשעברים בשב"כ, שהיה מעורב בפרשה ההיא, קו 300, אשר צִלה המשיך להלך אימים על שירות הביטחון הכללי. גוטמן נרתע למראה פניו הכעוסות של לרנר, שמשום מה לא חשב שאמירתו של הרופא מצחיקה או שנונה. "טוב, עזוב אותי עכשיו, תן לי ללכת לעבוד קצת אם אתה רוצה שיישאר ממנו משהו בחיים." וד"ר גוטמן אץ לו מחדר המיון אל חדר הניתוח בניסיון להגדיל את סיכוייו של לרנר להיות ראש השב"כ הבא.
כעבור חמש שעות הם דיברו בטלפון.
"נו, מה קורה, דוקטור?"
"טוב, מלכת יופי הוא כבר לא יהיה, המחבל שלך. הלכו לו שתי ידיים, שתי רגליים, ואני חושב שהוא גם יהיה עיוור."
"הוא יחיה?"
"לא יודע. פיפטי-פיפטי, הייתי אומר. תקענו לו עשר מנות דם, ועבדנו ותפרנו אותו מכל כיוון אפשרי, כדי שהדם הזה לא יישפך החוצה."
"מתי אני יכול לדבר איתו?"
ד"ר גוטמן התחיל לצחוק. "נו, בחייך, תתקשר עוד חודשיים, אם הוא לא ימות לנו קודם."
"דוקטור, אני שוב חוזר על מה שביקשתי..."
"כן, כן. אני יודע," קטע אותו הרופא בטון עייף. "נעשה כל מאמץ שהוא יחיה. לפחות תתנחם בכך שהוא לא יוכל לברוח לך מבית החולים," הרופא גיחך.
"זה לא מצחיק," ענה לו לרנר. "לברוח לא, אבל יכולים להבריח אותו או להרוג אותו. אני אדבר עם המשטרה שיציבו עליו שמירה."
"חשבתי שאתה זה המשטרה," לא החמיץ הרופא את ההזדמנות.
"דוקטור, לך תציל עוד כמה אנשים," סיים לרנר את השיחה.
 

 
"בת כמה את, חמודה?" פרופסור לוי הציץ בוורד מעל משקפיו וזקף גבות. ורד שלחה מבט חפוז אל רוני לפני שענתה, "שלושים ותשע." רוני שנא אנשים שקראו לנשים, ובמיוחד לאשתו, חמודה, מתוקה, מותק ושאר מיני ביטויים חסרי משמעות, או בעלי משמעות שוביניסטית. הפעם הוא ישב ושתק מבלי להגיב.
"אם כך, אז רק למען הפרוטוקול אני מציע שנעשה שניים-שלושה ניסיונות של הזרעה באמצעות מזרק, עם כמה כדורים להאצת ההורמונים והביציות, אבל בלי שום טיפול אינטנסיבי. ואם זה לא יעזור, שזה די צפוי בהתחשב בגילך המופלג," שפתי הפרופסור התעוותו בחצי חיוך, "נעבור להפריה חוץ-גופית, מה שהציבור מכיר יותר כהפריית מבחנה, או איי-וי-אף - כמו שאנחנו הרופאים קוראים לזה."
"וואו, וואו, רגע, רגע," התערב רוני. "אתה רץ מהר מדי בשבילי; אני רוצה להבין את השלבים האלה."
"אוקיי. מהתחלה," אמר לוי. "אתם מנסים להיכנס להיריון כמה זמן כבר?"
"תשעה חודשים," ענתה ורד.
"יפה. ולא הולך. ההגדרה הטכנית שלנו לקיום..." הפרופסור ברר את מילותיו, "...אה, קושי מסוים בכניסה להיריון, שייתכן שמצריך סיוע רפואי, זה שנה של ניסיונות ללא הצלחה."
"איזה שפה מכובסת," גיחך רוני. "'קושי מסוים בכניסה להיריון שייתכן שמצריך סיוע'," חזר על דברי לוי, כשהוא מחקה בלי משים את האינטונציה של הרופא. "במילים אחרות, העסק לא דופק ונקווה שהרופאים יצליחו איפה שנכשלנו."
"זה לא נכשלנו. זה גם לא אתה נכשלת," אמר לוי, "וגם לא את," מיהר להוסיף כשראה את פניה של ורד מתכרכמות. "אנחנו לא ועדת חקירה ולא מחפשים אשמים עכשיו. מחפשים פתרון לעניין. זה הכול." לוי ניגב את מצחו. "ומכיוון שאת כבר לא ילדה, מה לעשות," הוא דיבר אל ורד, "חבל לנו על הזמן; אז לא נחכה לסוף השנה. שלב ראשון - הזרקה. התהליך נורא פשוט. רוני, אתה צריך לאונן למבחנה. קצת מטפלים בזרע ומשביחים אותו, ואחרי זה אנחנו מזריקים את הזרע, כן, מזריקים - במזרק," הפרופסור קרא את שפת הגוף של רוני והקדים תשובה לשאלה, "היישר אל תוך חלל הרחם. ואז גדלים הסיכויים להפריה."
"מה זאת אומרת 'משביחים את הזרע'? למה, יש בעיה עם הזרע שלי?" שאל רוני ספק בכעס ספק בעלבון.
"אנחנו נשלח אתכם לבדיקות, את שניכם כמובן; הסטטיסטיקות שלנו אומרות שתת-פוריות של הגבר מסבירה ארבעים אחוז מאי-ההצלחה, והפרעות ביוץ אצל האישה זה רק חמישה-עשר אחוזים. אבל מה זה משנה? אנחנו הגברים," קרץ לרוני, "מצבנו מצוין. ההפרעה אצל האישה - היא צריכה לעבור טיפולים, הזרקות, הורמונים, כדורים ושאר מרעין בישין שגורמים לה כאבים וסבל. לעומת זאת, כאשר ההפרעה אצל הגבר - אז האישה צריכה לעבור את אותם טיפולים, הזרקות, הורמונים וכדורים בדיוק."
"והגבר?" שאל רוני.
"הגבר? כל מה שהוא צריך לעשות זה לאונן קצת. לא סבל גדול מדי, נכון, מר לרנר?"
"רגע, רגע," הפעם ורד היא זו שהיתה מודאגת. "מה, מה, כאבים, בעיות. ספר לי." הקול שלה כמעט רעד.
"תעזבי. למה לך. זה לא בעייתי כל כך."
"לא, לא, אני רוצה לשמוע, דוקטור."
"זה די נדיר שיהיו סיבוכים בעקבות הזרעה מלאכותית. בכל מקרה, אם יהיו לך כאבים או החום שלך יעלה מעל שלושים ושמונה אחרי ההזרעה, את חוזרת אלי מיידית. אבל שוב, הסיכויים הם לא גבוהים."
"ומה הסיכויים להצלחה של ההזרקה?" שאלה ורד, עדיין בחשש.
"בערך חמישה-עשר עד עשרים אחוז סיכוי להיריון לכל מחזור טיפול."
"אז למה שלא נעשה כמה מחזורי טיפול בהזרעה? כאילו בתוך חמישה-שישה טיפולים יהיה היריון, אולי אפילו קודם..." תהה רוני. הוא התקרב לוורד וכרך את זרועו סביב כתפה. היא ניערה ממנה את ידו והתרכזה ברופא.
"הבעיה היא שאם יש בעיה - אז אצל אישה בת שלושים ותשע סיכויי ההצלחה הם עוד יותר קטנים. וחבל על הזמן. שעון החול פה באמת הולך ואוזל לכם. לכן אני מציע פעמיים, מקסימום שלוש, הזרעה, ואם לא עובד - אז אנחנו עוברים לאיי-וי-אף - הפריה חוץ-גופית במעבדה. ואז, זה קצת יותר מסובך..."
"מה זאת אומרת יותר מסובך? אני צריך לעשות משהו? אני יכול לעשות משהו?" רוני היה מודאג באמת.
"גם כאן יש יתרון מסוים להיות גבר," השיב לוי. "הזרעה או הפריה חוץ-גופית - שוב, כל התפקיד שלך מסתכם בלאונן למבחנה. אני בטוח שתצליח לעמוד בזה..." גיחך לוי.
"כן, כן," רוני נתקף מבוכה. המילה "לאונן" לא היתה בלקסיקון שלו. כל הדיבור החופשי הזה על עניין המין והכשלים שלהם בכניסה להיריון, בתוספת השאלות ששאל הרופא קודם לכן בנושא תנוחות ותדירות, ערער את שלוות נפשו, יותר מכל מרדף אחרי מחבל מתאבד.
הרופא הקליד במחשב שלו ואמר, "אני שולח אתכם לבדיקות. אתם חוזרים אלי כשיש תוצאות של שניכם."
רוני נטל את הטפסים והשניים יצאו החוצה.
"שמונה מאות שקל על הביקור," הודיעה להם המזכירה בקול עולץ.
"שמונה מאות שקל?" התפלץ רוני. "היינו שם אולי חצי שעה."
"הביקורים הבאים זה רק שש מאות," ניחמה אותו המזכירה.
"יקר כל העניין הזה," רטן לעצמו בעודו כותב צ'ק.
"רוני, אתה חוזר איתי לתל אביב?" שאלה ורד, מחבקת אותו בעודם פונים אל המעלית.
"לא, לא. אמרתי לך, ממש יצא טוב שהלוי הזה מקבל גם בהדסה בירושלים. יש לי פה 'פציינט' שלי, המחבל שנפצע בתאונת עבודה במלון לורנס לפני חודש. זוכרת? סיפרתי לך עליו. אז הרופאים אישרו לנו לחקור אותו בבית החולים, לא אצלנו. החבר'ה של מרחב ירושלים מטפלים בזה ואני הולך לראות מה קורה."
"רוני, אתה בטוח שיש לך כאן פציינט ולא פציינטית?" לרגע התקדרו פניה של ורד בחשד. "האחות ההיא לא עובדת בהדסה?"
"מה עובר עלייך, ורד? היא עבדה בביקור חולים ולא בהדסה, ואמרתי לך כבר אלף פעם שלא היה בינינו כלום. עברו חמש שנים. כמה עוד תזכירי לי את זה? די, צאי מזה. את רוצה לבוא איתי לראות אותו? תאמיני לי, אחרי זה לא תוכלי לישון שבוע. הוא נראה נורא."
"ולמה אתה מטפל בזה ולא קאשי? זה לא שייך למרחב ירושלים?" ורד עדיין לא נרגעה.
"די כבר, ורד. את רוצה שאני אהיה ראש השב"כ או לא? אני מטפל בכל מה שיכול לעזור בעניין. הוראות של אורי, את יודעת."
"ואיך תחזור לתל אביב?"
"אני אסע עם החוקרים או במונית למטה של מרחב ירושלים ושם כבר אמצא איזה רכב שיקפיץ אותי למרכז." הוא נשק לה והדף אותה קלות למעלית היורדת והמתין בעצמו למעלית עולה. "יאללה, לכי כבר. אני צריך לעבוד."
 
"ממש נוח העניין הזה," סיפר רוני באותו בוקר לאורי קרמר, מוצא את דרכו האירונית והלא ישירה לשתף את חברו ראש השב"כ בקשיים שלו ושל אשתו להרות. "מאוד נוח. מצד אחד, פרופסור לוי - הדסה, קומה שנייה; מצד שני, אדון חוסיין מיגדאד ידידנו - הדסה, קומה שלישית." חוסיין מיגדאד היה שמו של "הדבר" שהועבר ממלון לורנס לבית חולים הדסה לפני כחודש. למרות תחזיותיהם הפסימיות של הרופאים בנוגע לסיכוייו להישאר בחיים, הפתיע "הדבר" ושרד, לשמחתם של אנשי השב"כ. יום קודם לכן הודיע ד"ר גוטמן לרוני, שנהג לבדוק איתו על בסיס יומי את מצבו של מיגדאד, שהרופאים מוכנים לאפשר לשב"כ חקירה לא ארוכה בחדרו בבית החולים. "אבל בלי לחץ פיזי מתון ובלי שטויות כאלה, רוני. רק שאלות. אפילו בלי פרוז'קטור לעיניים," התנה ד"ר גוטמן, כנראה מגייס מזיכרונו אמצעי חקירה מן הפילם נואר של שנות החמישים. רוני לא ידע אם הרופא מתבדח או מדבר ברצינות, אבל הבטיח שזה יהיה תשאול נטול מגע. "שומע, אורי, אני מסיים עם ההזרעה, הפריית המבחנה, כל הווג'ראס הזה, עולה קומה - והופּ, ישר אני בחקירה של מיגדאד," סיפר לקרמר.
"נהדר, רוני. אבל תשתדל לא ללחוץ יותר מדי על היבלות של אדון קאשי והחוקרים שלו שמה מירושלים. אתה יודע כמה הוא טריטוריאלי. אין לי כוח לקבל ממנו טלפונים מתבכיינים שאנחנו לא נותנים לו לעבוד."
"בסדר, בסדר," רטן רוני. "הוא יתבכיין לך גם אם אני אבוא רק לשתות כוס תה אצלו בלשכה, כמו פולנייה זקנה."
קרמר נפנף בידו בביטול ושקע במסמך שלפניו. "אה, רוני," אמר קרמר לפתע, מרים עיניים מהנייר שמולו.
רוני נעצר עם רגל אחת בחוץ ויד על ידית הדלת.
"אנחנו צריכים לדבר קצת על עניין הילדים. חשבתם על... אתה יודע..."
"אימוץ?" ניחש רוני, מופתע.
קרמר הנהן.
"נדבר בשבת," ענה רוני במהירות, נבוך משהו, ואץ לדרכו.