תגובת שרשרת

פרק ראשון: 1.

לפעמים יוני חסר לי כאילו כרתו איבר מגופי. אנשים שקטעו להם יד או רגל מספרים שהם סובלים מכאבים גם שנים אחרי הקטיעה, כאילו עדיין יש שם איבר חי וכואב. כך יוני חסר לי. הוא חי ופועם וכואב ועדיין מאוד מאוד מת.

חסרונו יכול לתפוס אותי כמעט בכל מקום. אני יכול לקום באמצע הלילה אל המיטה הריקה ולהרגיש אותו ממש לידי. אני יכול לשמוע ברדיו את אחד הבלוזים העתיקים שהוא כל־כך אהב, ולשמוע אותו שר עם המוזיקה, בקול העמוק שהוא התברך בו. הוא היה צריך להיות זמר בלוז, אבל במקום זה הוא נהיה ארכיטקט. הוא מת קצת אחרי שחגג 40.

הכאב הזה יכול לתפוס אותי בכל רגע ובכל מקום, באמצע העבודה או כשאני מופיע בבית המשפט. כשזה קורה, אני פשוט מאבד את חוט המחשבה ומתנתק. זה קורה לי די הרבה. זה לא צריך לקרות.

רונית, הפסיכולוגית שלי, לימדה אותי כל מיני טכניקות מה לעשות כשזה קורה לי. שום דבר מזה לא עוזר. היינו מדברים די הרבה בהתחלה. עכשיו ירדנו לפגישה פעם בחודש וגם זה רק כשמאוד בא לי. בדרך כלל לא בא לי. האמת היא שאני מטופל די מחורבן. אני די מודע לעצמי וקצת קורא מעבר למה שאני צריך לקרוא ובסך־הכול לא זורם איתה. אני מכיר את השלבים הקלאסיים של ההתמודדות עם האבל - הכחשה, זעם, התמקחות, דיכאון וקבלה - ואם אני זוכר נכון, אני לא חושב שעברתי אפילו אחד מהם. או שאולי עברתי את כולם ביחד למעט שלב הקבלה. לא יודע. אני לא יכול לקבל את זה שיוני מת. גם אין לי עם מי להתמקח ועל מי לכעוס. זה רק כואב כל הזמן. כואב ולא מפסיק.

הבוקר, בבית המשפט, זה הכה בי בפתאומיות. הדיון היה משעמם ולא היה לי כל־כך הרבה מה לעשות. עורכי דין אחרים עושים את עצמם מקשיבים. יש כאלה שמשחקים בכל מיני שטויות בטלפון הסלולרי מתחת לשולחן. לי היו טכניקות אחרות להעביר את הדקות האלה.

הופעתי אצל השופטת אבולייל בהארכת המעצר של ליאור גולן, בריון מהכנופיה של אלכס קרמר, שהואשם ברצח של טיפוס אחר מאותו מיליה חברתי. באת כוחה המלומדת של המדינה, התובעת המשטרתית פקד שירלי בלום, הסבירה לשופטת אבולייל בנאום חוצב להבות עד כמה הלקוח שלי בן אדם רע, ועד כמה הוא מסוכן לציבור ושיש להאריך את מעצרו. זה היה מאוד משעמם, אפילו שהנאום ושירלי עצמה היו לוהטים.

בנסיבות דומות בעבר הייתי מנסה להיזכר בראש בסדר המדויק של השירים בכל האלבומים של הביטלס, או חושב על הסיכומים שאכתוב כשאגיע למשרד. לא הפעם. בזמן שהלקוח שלי ישב על ספסל הנאשמים ורתח מזעם על הדרך שבה הציגה אותו פקד בלום, אני שקעתי במחשבות על כל דבר בעולם ופתאום נזכרתי איך היד של יוני הייתה חמה כשהחזקתי אותה בפעם האחרונה. ואז נעלמתי. שקעתי בתוך ים של כאב ולא היה שם שום דבר חוץ מהתחושה המאוד מוחשית של היד של יוני, שכבר הייתה מתה וקבורה באדמה מזה ארבע שנים, אוחזת ביד שלי ולא מרפה.

"עורך דין לביא, אני רוצה לשמוע את עמדתך בנושא לפני שאפסוק." זו כנראה הייתה השופטת שפנתה אליי, ולא היה לי מושג על מה היא מדברת. בנסיבות נורמליות הייתי מתנצל ומבקש שתחזור על הדברים, אבל הלקוח שלי היה שם, ואם הייתי מודה שלא הייתי מרוכז כשהתובעת טענה בעניינו, הוא היה מאוד מתעצבן. ליאור גולן לא היה מסוג האנשים שכדאי לעצבן אותם.

"אני לא חושב שאני יכול להסכים, גבירתי," עניתי בביטחון עצמי של אידיוט. גולן הנהן לעברי מספסל הנאשמים. ההימור שלקחתי היה שאם שירלי מבקשת משהו, עדיף לא להסכים לו. זה עבד בדרך כלל. לא הפעם.

"להסכים למה?" שאלה השופטת.

לא יכולתי להגיד "לכל דבר ועניין שחברתי ביקשה." סביר להניח שפקד בלום ביקשה שהלקוח יובל החוצה לכיתת יורים ויוצא להורג בהליך מקוצר. היא יכולה להיות די קשוחה עם הנאשמים שלה, שירלי, אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים. אלוהים יודע על מה הוויכוח עכשיו, על הקוטר של הכדור ברובי כיתת ההוצאה להורג, או על הצבע של כיסוי העיניים.

"חברתי יודעת בדיוק למה אני מתכוון," אמרתי לבסוף וקיוויתי שמישהו יוציא אותי מזה.

"אני אעשה לחברי חיים יותר קלים," אמרה שירלי. היא ידעה לזהות את הרגעים בהם נפלתי אל הבור השחור והשליכה לעברי חבל הצלה. "היו בבקשה שלי כמה רכיבים ואני יכולה להתגמש באשר לכמה מהם. נמסר לי מהפרקליט המלווה את התיק שניתן להגיש הצהרת תובע בתוך שבוע ימים."

"זה מקובל עליך?" שאלה השופטת.

"מה זאת אומרת," התפרץ גולן.

"זאת אומרת שתישאר במעצר עוד שבוע, ואז הם יכתבו מסמך עם הראיות נגדך ויאמרו תוך כמה זמן הם מגישים כתב אישום, ולא יהיו יותר הארכות של מעצר ימים," אמרתי.

"אז בסדר," הוא אמר. הוא לא נראה מאוד מרוצה מהעניין, אבל הוא לא הטיפוס שנראה מרוצה ממשהו בדרך כלל. הוא היה גובה חובות בשביל המשפחה של אלכס קרמר שהייתה אחת האלימות באזור הקריות. בשעות הפנאי הוא גם שמר בכניסה לבית הזונות שלהם. החבר'ה האלה רגילים להיראות לא מרוצים ולכן לא היה ממה להילחץ.

האמת היא שידעתי שהוא לא עשה את מה שהאשימו אותו, ומי שלחץ על ההדק היה בכלל מישהו אחר. ייקח עוד יום או יומיים עד שיגיעו תוצאות הבדיקות הבליסטיות והד.נ.א. ואז נשב בשקט עם הפרקליטות ונראה איך סוגרים את העניין על הקטע של הסמים שמצאו אצלו כשעצרו אותו, ועל המכות שהוא הכניס לשוטר באותה הזדמנות.

אחרי שהשופטת כתבה את הפרוטוקול, נפרדתי מגולן בצ'אפחה חברית על השכם וכמה מילות עידוד. הבוס שלו שילם לי מספיק כדי שאוסיף משפט או שניים שיחזיקו אותו עם תקווה עוד לילה או שניים במעצר.

פעם היו בבית המשפט פינות עישון. עכשיו צריך לצאת החוצה וללכת כמה עשרות מטרים, וגם אז לא בטוח שאפשר למצוא איפה לעשן. התחלתי לשרך את רגליי לכיוון המעלית, כששמעתי אותה רצה בעקבותיי.

"עוד פעם יוני?" שאלה.

"כן."

היא שמטה מידה את המזוודה שהחזיקה וחיבקה אותי חזק. היו לנו אולי חילוקי דעות בשאלת מעורבותו של ליאור גולן ברצח המנוח משה עלימי זיכרונו לברכה, אבל התובעת המשטרתית פקד שירלי בלום גם הייתה החברה הכי טובה שלי בעולם.

"מה יהיה, רן?" שאלה.

"אני עובד על זה."

"לא מספיק," היא חיוותה דעתה. "אם לא אני הייתי שם, לא היית יוצא מהעניין כל־כך חלק."

"קפה?" שאלתי.

בית משפט השלום בקריות ממוקם במקום אסטרטגי ליד הקריון, אחד הקניונים הגדולים בצפון. פעם, בימים הטובים, כשהיינו צעירים ויפים, הייתי לוקח אותה לסרט אחרי דיונים. הצגה יומית. זה תמיד היה משהו לילדים. שריטה של שנינו. עכשיו - היא עדיין צעירה ויפה. לגבי עצמי אני לא אובייקטיבי וגם כשאני כן, זה תלוי באיזו סיטואציה רגשית אני נמצא. הרגע, למשל, הרגשתי כמו זקן סיעודי - היינו פחות ספונטניים ונועזים. קפה היה המקסימום שיכולתי לשאת.

"למה לא? אבל אחר־כך אתה בא איתי לבחור נעליים בשביל המסיבה הערב."

"זה היום? אוף, זכרתי שיש משהו מאוס בערב."

"מאוס הסבתא שלך. אני ואתה הולכים לרקוד עד אור הבוקר."

"נכון. אבל תראי... אתם צריכים להפסיק עם הדבר הזה. יש גבול כמה אני יכול לחפות עליכם בקטע הזה."

"די!" היא אמרה. "קיימנו את הוויכוח הזה כבר מיליון פעם. היום אני ואתה נצא לרקוד ולבלות. תשכח קצת מיוני ותימס בזרועותיה של השוטרת הכי יפה במחוז חוף."

"גם היא תהיה שם?" שאלתי.

שירלי נתנה לי אגרוף קטן, וקצת כואב. היא באמת הייתה השוטרת הכי יפה במחוז חוף. ובכלל בכל הצפון. אם חושבים על זה, אז בכל המשטרה. ייצגתי פעם איזה סוטה אינטרנט שהיה סוחט כסף מזקנים אחרי שהיה מתחזה ל'גלית' ומצ'וטט איתם בשיחות ארוטיות. תמיד כשהיו שואלים אותו 'איך את נראית' היה משיב 'כמו פריס הילטון, רק עם חזה יותר גדול'. זה היה קונה אותם. שירלי לא נראתה כך בכלל. היא הייתה יפה בצורה ייחודית. היה לה גוף של אתלטית, כשכל שריר נמצא במקום, ועדיין ניתן היה לזהות את הקימורים הנשיים. היו לה פנים שלא יכולת להתיק מהם את העיניים, אבל לא משהו שיצא מפס ייצור בהוליווד, ועיני טורקיז מתחת לרעמת תלתלים אדומה. העיניים האלה היו יכולות להביט בך ברכות, כשם שהביטה בי עכשיו, או להינעץ בך מבלי להרפות, כשם שננעצו בחשודים שהייתה חוקרת ומביאה למשפט. זאת שירלי. את הנשים בטלוויזיה אפשר לשכוח שנייה לאחר שמעבירים ערוץ. מבט אחד בשירלי ואתה שבוי לנצח.

ישבנו ושתינו קפה באחד מבתי הקפה שבקריון בזמן שליאור גולן הוחזר למעצר, יוני היה מת ובערב הייתי צריך לרקוד איתה במסיבה של העמותה למען השוטר. לא דיברנו על אף אחד מהדברים האלה, אלא ריכלנו על תכנית הריאליטי ששנינו היינו מכורים אליה, ועל הפרקליט הבכיר שהכניס את המתמחה שלו להריון, ועל הגירושין של הזמר והשחקנית. זה היה בדיוק מה שהייתי צריך. שיחה על כלום. נפרדנו בנשיקה וכל אחד המשיך לדרכו. היא יצאה להספיק להציל את העולם מעוד כמה פושעים לפני התור במספרה לקראת המסיבה, ואני חזרתי למשרד שלי.