קיץ

1

נערה יצאה מביתו של עורך־הדין רוֹיָאל, בקצה הרחוב האחד שבדוֹרמֶר־צפון, ועמדה על הסף.
אחר־צהריים של חודש יוני עמד בראשיתו. השמים השקופים האביביים המטירו אור שמש כסוף על גגות הכפר, ועל כרי המרעה וחורשות עצי הלגש סביב־סביב לו. רוח קלה חלפה בין העננות הלבנות העגולות החונות על כתפי ההרים והסיעה את צלליהן דרך השדות ובמורד המשעול המדושא, המתהדר בשם רחוב בחולפו בדורמר־צפון. זהו מקום יישוב מוגבה ומגולה שהצל אינו מצוי בו בשפע כבכפרי ניו־אינגלנד המוגנים יותר. עצי הערבה הבוכייה סביב בריכת הברווזים ועצי האשוח הנורווגי שמול שעריו של בית הַצַ'ארד מטילים את הצל היחיד כמעט מביתו של עורך־הדין רויאל ועד לנקודה שבה, בקצה השני של הכפר, מתגבהת הדרך מעל לכנסייה ומתחקה אחר חומת האשוחים הגדולים המקיפים את בית־העלמין.
אותה רוח יוני קלילה שחלפה ברחוב ניערה את קצותיהם הנעגמים של אשוחי הצ'ארד, חטפה את כובע הקש מראשו של צעיר שעבר תחתיהם באותו רגע, וגלגלה אותו חיש מעבר לרחוב ואל תוך בריכת הברווזים.
הוא רץ למשות את הכובע, והנערה שעל מפתן דלתו של עורך־הדין רויאל ראתה שהוא זר, שהוא לובש בגדים עירוניים ושהוא צוחק בפה מלא, כאשר יצחקו הצעירים והשאננים למקרי ביש שכאלה.
לבה שקע מעט בקרבה, ובשל אותה רתיעה שהיתה קמה בה מדי פעם בראותה אנשים שפניהם פני חג, נסוגה עתה אל הבית והעמידה פנים שהיא מחפשת את המפתח הטמון בכיסה. מראה ירקרקה צרה שנשר מוזהב מתנשא מעליה היתה תלויה על קיר הפרוזדור, והיא סקרה את בבואתה בעין בוחנת, ביקשה לה בפעם האלף עיניים כחולות כעיניה של אַנַבֶּל בַּלְץ', הנערה שנהגה לבוא לעתים מספּרינגפילד לעשות שבוע במחיצתה של העלמה הצ'ארד הזקנה, אחר־כך היטיבה את הכובע צרוב־השמש מעל פניה הקטנים הכהים ושוב נפנתה ויצאה אל אור החמה.
"כמה מאוס כל זה!" לַאטה.
הצעיר עבר בשערי הצ'ארד והרחוב היה כולו שלה. דורמר־צפון הוא מקום ריק בכל עת, ובשעה שלוש אחר־הצהריים בחודש יוני, הגברים המעטים שכוחם במותניהם מצויים בשדות או בחורשות, והנשים בבתים פנימה, מתייגעות במלאכות הבית המשמימות.
הנערה צעדה בדרך, סחררה את המפתח על אצבעה והביטה על סביבותיה בתשומת־הלב המחודדת שיוצרת נוכחותו של זר במקום מוכר. איך נראה דורמר־צפון, תהתה, בעיניהם של מי שאינם בני המקום? היא עצמה התגוררה כאן מאז מלאו לה חמש שנים, ותמיד שיערה בנפשה שזהו מקום יישוב נכבד למדי. אולם לפני כשנה, מר מַיילס, הכומר האפיסקופלי החדש מהֶפּבֶּרן, שהיה נוסע אחת לשבועיים לערוך את תפילת יום ראשון בכנסייה שבדורמר־צפון - כשהדרכים לא היו משובשות מחמת בולי העץ שהובלו בהן נגררים - נתקף פתאום להט מיסיונרי והחליט לקחת את הצעירים אל נֶטֶלְטוֹן לשמוע הרצאה על ארץ הקודש בלוויית איורים; ותריסר העלמים והעלמות שהיו עתידה של דורמר־צפון נדחקו לעגלה, הובלו מעבר לגבעות אל הפברן, הועלו על הרכבת ונישאו אל נטלטון. באותו יום מופלא התוודעה צֵ'רִיטִי רויאל בפעם הראשונה והיחידה בחייה למסע ברכבת, הסתכלה בחלונות ראווה, טעמה עוגת קוקוס, ישבה באולם תיאטרון, והאזינה לאדון נכבד שאמר דברים לא־מחוּורים מול תמונות שהיתה מתענגת על הצפייה בהן לולא מנעו בעדה ההסברים מלהבינן. חניכה זו הוכיחה לה כי דורמר־צפון הוא מקום קטן ועוררה בה צמא לידע, שמִשׂרתה כשומרת ספריית הכפר לא הצליחה עד אז לגרותו. חודש־חודשיים עוד היתה קוראת בקדחתנות זעיר־פה זעיר־שם בכרכים המאובקים שבספרייה על־שם הצ'ארד; ואז התחיל רישומה של נטלטון מתעמעם, והיא חשה שקל יותר למדוד את העולם כולו לפי מידותיו של דורמר־צפון מלהמשיך בקריאה.
מראהו של הזר שב ועורר את זיכרונות נטלטון, ודורמר־צפון הצטמצם למידותיו האמיתיות. היא הביטה בו מקצה עד קצה, מביתו האדום הדהוי של עורך־הדין רויאל מכאן ועד לכנסייה הלבנה מכאן, ומדדה אותו במבט מפוכח וקשה. הרי הוא לפניה, כפר הררי צרוב חמה וסחוף רוחות, שומם מאדם, זנוח מסילות ברזל, חשמליות, טלגרף וכל אותם כוחות הקושרים בין חיים לחיים בקהילות מודרניות. לא היו בו חנויות, לא תיאטראות, לא הרצאות, לא "רחוב מסחרי"; רק כנסייה שנפתחת בימי ראשון פעם בשבועיים כאשר הדרכים מתוקנות, וספרייה שספרים חדשים לא נקנו בה זה עשרים שנה, והספרים הישנים מעלים עובש באין מפריע על המדפים הלחים. ואף־על־פי־כן, מאז ומתמיד נאמר לצ'ריטי רויאל כי עליה להתברך בכך שהגורל הביאה לדורמר־צפון. היא ידעה שלעומת המקום שממנו באה, דורמר־צפון הוא התגלמותה של התרבות האנושית במיטבה. כל אנשי הכפר אמרו לה זאת מאז הובאה לכאן בילדותה. אפילו העלמה הצ'ארד הזקנה אמרה לה, ברגע נורא בחייה: "ילדתי, אל לך לחדול לעולם מלזכור כי מר רויאל הוא שהוריד אותך מההר."
היא "הורדה מן ההר"; מהצוק המצולק המתנשא בחומתו הזעופה מעל לכל מדרונותיו של רכס אִיגֶל, ומתנוסס כרקע נצחי של קדרות לעומת העמק הבודד. ההר התגבה במרחק של עשרים וחמישה קילומטר ויותר, אך הוא התבלט כל־כך לעומת הגבעות הנמוכות יותר, עד שנדמה שהוא כמעט מטיל את צלו על דורמר־צפון. וכמו אבן שואבת אדירה משך אליו את העננים והיה מפזר אותם בסערה על פני העמק. אם קרה ובשמי קיץ טהורים וברים נמשך חוט של אד מעל דורמר־צפון, כי אז נסחף אל ההר כהיסחף ספינה למערבולת, ושם היה נתפס בין הסלעים, נקרע לקרעים וגדל ורב עד ששב ונמשך מעל הכפר בסגריר.
צ'ריטי לא ידעה דבר לאשורו על ההר; אך ידוע ידעה כי מקום רע הוא, ומוצא מביש, וכי יהא אשר יהא גורלה בדורמר־צפון, הרי עליה לזכור, כפי שציינה בפניה פעם העלמה הצ'ארד, כי משם הורדה, ולנצור את לשונה ולהכיר טובה. היא נשאה את מבטה אל ההר בחושבה על הדברים הללו וניסתה כתמיד להכיר טובה. אולם מראהו של הצעיר שפנה ונכנס בשער ביתה של העלמה הצ'ארד שב ועורר את החיזיון של רחובות נטלטון הנוצצים, והיא נמלאה בושה בכובע השמש הישן שלה, ומיאוס כלפי דורמר־צפון, וידיעה של קנאה כי אנבל בלץ' מספרינגפילד פוקחת עתה אי־שם במרחקים את עיניה הכחולות, ומשקיפה על תפארת גדולה אף מתפארתה של נטלטון.
"כמה מאוס כל זה!" שבה ואמרה.
באמצע הרחוב עצרה ליד שער מתנודד על ציריו. היא עברה בו ופסעה במשעול מרוצף אל מקדש לבנים קטן ומוזר שעל עמודי עץ לבנים בחזיתו התנוסס גמלון שחקוקה בו כתובת באותיות זהב מועם: "הספרייה על־שם הונוריוס הצ'ארד, 1832".
הוֹנוֹריוּס הצ'ארד היה דודהּ־זקנהּ של העלמה הצ'ארד הקשישה; אם כי היא ודאי היתה הופכת את סדר הדברים ומקדימה להטעים, שכן על כך היתה גאוותה היחידה, כי היא בת־אחייניתו. שהרי להונוריוס הצ'ארד יצאו בראשית המאה התשע־עשרה מוניטין צנועים. כפי שסיפר למבקרים הנדירים לוח השיש שבתוך הספרייה, ניחן האיש בכישרון ספרותי, כתב שורת מסות ושמה "המתבודד מרכס איגל", התרועע עם וושינגטון ארווינג ועם פיץ־גרין הַאלֶק* ונקטף בדמי ימיו כשנדבק בקדחת, באיטליה. כזאת היתה החוליה היחידה שקישרה את דורמר־צפון עם הספרות, קשר שהונצח באדיקות באמצעות הקמתה של המצבה שבּה ישבה צ'ריטי רויאל מדי יום שלישי וחמישי אחר־הצהריים ליד מכתבתה, מתחת לתחריט פלדה מנוקד של איש־הספר המנוח, ותהתה אם הוא בקברו מרגיש את עצמו מת יותר ממנה בספרייתו.
[* הסופר והמסאי האמריקני ווֹשינגטון ארווינג (1859-1773) ידוע בראש ובראשונה בסיפוריו "ריפ ואן־וינקל" ו"האגדה על סליפינג הולו". המשורר האמריקאי פיץ גרין האלק (1867-1790) היה בן חוגו של ארווינג ושותף ב"חוג ניקרבוקר" הספרותי, שפעל במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה בניו־יורק. (הערה זו וההערות האחרות הן של המתרגמת.)]
היא נכנסה לבית־כלאה, משרכת רגליה, והסירה את כובעה, תלתה אותו על פרוטומת גבס של מינרווה, פתחה את התריסים, רכנה להציץ ולבדוק אם בקן הסנונית שמעל אחד החלונות יש ביצים, ולבסוף התיישבה אל המכתבה והוציאה סליל של תחרת כותנה ומסרגת פלדה. היא לא היתה סורגת מומחית, ושבועות רבים נדרשו לה עד שהוציאה תחת ידיה חצי מטר של סרט תחרה צר, ששמרה אותו מגולגל מסביב לשִדרת בד־מִקשָה מהכריכה של עותק של "מדליק הפנסים" שהתפרק. אבל רק כך יכלה להשיג לה תחרה לקישוט חולצת הקיץ, ומאז שאֶלי הוֹז, הנערה הענייה ביותר בכפר, התהדרה בכנסייה במיני שיראין מעוררי קנאה על כתפיה, החישה מסרגתה של צ'ריטי את מרוצתה. היא התירה את סרט התחרה, תקעה את המסרגה בלולאה ונרכנה על מלאכתה בכיווץ גבינים.
פתאום נפתחה הדלת, ועוד בטרם נשאה את מבטה ידעה שהצעיר שראתה בשערי בית הצ'ארד נכנס עכשיו לספרייה.
הוא לא שם את לבו אליה והתחיל לשוטט לאטו באולם הארוך המקומר, ידיו מאחורי גבו, עיניו קצרות הרואי מציצות מעלה־מטה בשורות הכריכות המזוהמות. לבסוף הגיע אל המכתבה ועמד לפניה.
"יש לכם קטלוג של כרטסת?" שאל בקול נעים ומתפרץ; וכה משונה היתה השאלה עד כי הבד נפל מידה.
"יש מה?"
"הרי את יודעת -" הוא השתתק, והתחוור לה שהוא מסתכל עליה לראשונה, שכן כפי הנראה כשנכנס החשיב אותה בסקירתו הכללית קצרת־הרואי לחלק מהספרייה.
העובדה שכשהתגלתה לעיניו אבד לו חוט המחשבה לא נעלמה ממנה, והיא השפילה מבט וחייכה. גם הוא חייך.
"לא, מן הסתם את לא יודעת," תיקן את עצמו. "ובעצם, זה יהיה כמעט חבל -"
נדמה היה לה שהיא שומעת נימה דקה של התנשאות בקולו, ומיד שאלה בחריפות: "מדוע?"
"מפני שהרבה יותר נעים, בספרייה קטנה כמו זאת שכאן, לחטט ולחפש לבד - בעזרת הספרנית."
את החלק האחרון הוסיף בנימה של כבוד והיא התרצתה והשיבה באנחה: "אני חוששת שלא אוכל לעזור הרבה."
"מדוע?" שאל הוא בתורו; והיא השיבה כי הספרים אינם רבים ממילא, והיא כמעט שלא קראה בהם. "התולעים אוכלות אותם," הוסיפה עגמומית.
"באמת? חבל, כי אני רואה כאן כמה ספרים טובים." שיחתם שוב לא משכה כמדומה את לבו והוא שב והתרחק כאילו שכח אותה. אדישותו הקניטה אותה, והיא חזרה לעבודת התחרה וגמרה בדעתה לא להושיט לו כל עזרה. ואילו הוא לא נזקק לעזרה ככל הנראה, שכן שעה ארוכה עוד עמד בגבו אליה והוריד זה אחר זה את הכרכים הגדולים המכוסים קורי עכביש ממדף רחוק.
"אה, באמת!" קרא בקול; וכשנשאה את מבטה ראתה כי הוציא ממחטה ועתה היה מנגב בזהירות את שולי הספר שאחז בידו. מעשה זה היה בו לטעמה משום ביקורת המקלקלת את השורה על אופן טיפולה בספרים והיא אמרה ברוגזה: "זאת לא אשמתי אם הם מלוכלכים."
הוא נפנה והסתכל בה בעניין מחודש. "אה - אם כך את אינך הספרנית?"
"מובן שכן; אבל אינני יכולה לאבק את כל הספרים האלה. חוץ מזה, אף אחד לא מסתכל בהם, עכשיו שהעלמה הצ'ארד כבר לא מסוגלת לבוא."
"לא, מן הסתם." הוא הניח מידו את הספר שניגב ועמד מתבונן בה בשתיקה. היא תהתה שמא שלחה אותו העלמה הצ'ארד לבלוש ולבדוק את הטיפול בספרייה, והחשד הגביר את טינתה. "ראיתי אותך נכנס עכשיו אליה הביתה, נכון?" שאלה, באותה הימנעות משימוש בשמו של אדם האופיינית לתושבי ניו־אינגלנד. נחושה היתה בדעתה לברר מדוע הוא נובר בספריהָ.
"ביתה של העלמה הצ'ארד? כן - היא דודניתי ואני מתארח שם," השיב הצעיר; והוסיף, כאילו כדי להפריך חשד לא מוסתר: "שמי הַארנִי - לוּשיוּס הארני. אולי דיברה עלי."
"לא, היא לא דיברה," אמרה צ'ריטי, וצר היה לה שאין היא יכולה לומר: "כן, דיברה."
"כן, טוב -" אמר דודנה של העלמה הצ'ארד וצחק; ולאחר שתיקה, שבמהלכה עלה בדעתה של צ'ריטי שתשובתה לא היתה מעודדת, הפטיר: "הבנתי שאדריכלות איננה הצד החזק כאן."
מבוכתה היתה שלמה: ככל שהתאוותה להיראות כמי שמבינה את דבריו כן נעשו דיבוריו סתומים יותר. הוא הזכיר לה אותו אדון ש"הסביר" את התמונות בנטלטון, והכרת בורותה שוב נפלה עליה במלוא כובדה.
"זאת אומרת, אינני רואה כאן ספרים על הבתים הישנים באזור. אם כי אני משער שחבל ארץ זה לא נחקר הרבה. כולם חוזרים שוב ושוב לפּלִימוּת ולסֵיילֵם. איזו שטות. הנה, בית דודניתי מעניין מאוד. ודאי היה לו עבר - ודאי היה בעל מעמד פעם." הוא השתתק באחת, והסמיק כאדם ביישן השומע פתאום את עצמו ונחרד שמא הפליג בדיבורים. "אני אדריכל, את מבינה, ואני מחפש בתים עתיקים באזור."
היא לטשה את מבטה. "בתים עתיקים? הרי הכול עתיק בדורמר־צפון. האנשים, ודאי."
הוא צחק, ושוב התרחק.
"אין לך פה איזה ספר על תולדות המקום? נדמה לי שנכתב משהו ב־1840 בערך: ספר או חוברת על ההתיישבות הראשונה כאן," אמר לאחר זמן מן הקצה המרוחק של החדר.
היא הצמידה את המסרגה אל שפתה והרהרה. אכן יש ספר כזה, ידעה: "דורמר־צפון וערי המושב הקדומות של מחוז איגל" שמו. טינה מיוחדת היתה שמורה לו עמה, שכן זה היה ספר רכרוכי ורופס שנהג לצנוח מהמדף תדיר, ואם היו דוחקים אותו בין ספרים מְחזקים היה מחליק ונסוג ונעלם. היא זכרה שבפעם האחרונה שהרימה אותו שאלה את עצמה מדוע בכלל יטרח מישהו לכתוב ספר על דורמר־צפון ושכניו: דורמר, הֶמבְּלִין, קְרֵסטוֹן וקְרֵסטוֹן־רִיוֶר. היא הכירה את כולם, תפזורות בתים אבודים בין נקיקי הרכסים השוממים: דורמר, שמשם היה דורמר־צפון מקבל את אספקת התפוחים; קרסטון־ריוור, ששם היה לפנים מפעל נייר, וחומותיו האפורות עמדו מתפוררות על גדת הנהר; והמבלין, ששם ירד תמיד השלג הראשון. על אלה היתה תהילתם.
היא קמה והתחילה מתהלכת כה וכה מול המדפים. אולם לא היה לה כל מושג היכן הניחה את הספר בפעם האחרונה, ומשהו אמר לה שעתיד הוא לעולל לה את תעלוליו הקבועים ולהישאר נסתר מעין. זה לא היה יום המזל שלה.
"הוא ודאי נמצא כאן באיזה מקום," אמרה, להוכיח את שכנועה; אך בקולה לא היתה אמונה, והיא הרגישה שגם מילותיה אינן חדורות בה.
"כן, טוב -" אמר שוב. היא ידעה שמיד ילך ורצתה בכל מאודה למצוא את הספר.
"זה יחכה לפעם הבאה," הוסיף; אז לקח את הספר שהניח על המכתבה והושיט לה אותו. "דרך אגב, קצת אוויר ואור שמש יועילו לזה; הוא די יקר."
הוא הניד לה בראשו וחייך אליה, ויצא.