קיפודים

הנפילה של ציפורה

"השדיים שלך לא באותו הגודל, אחד קטן ואחד גדול, איזה צחוק," נשמע קולה הרועם של ציפורה מכיוון מקרר הגבינות שבפינת הסופרמרקט, ורות עזבה את עגלת הקניות שלה ורצה לכיוון הצרה. מתורגלת בתגובה מהירה, חיוך מתנצל מרוח על פניה, אחזה במרפקה של אמה. "בואי, אמא, אני מצטערת, היא... פשוט... באמת סליחה," מילמלה רות וגררה את ציפורה לאורך שורת מוצרי הפסטה המסולסלים, משאירה מאחור אשה עם מבט מבולבל ועגלת קניות מלאה תפוזים. הלוואי שהיתה בולעת את לשונה, חשבה רות ואז נתחלחלה, נזכרת בפעם האחת שראתה ילד קטן מאבד את הכרתו ובולע את לשונו. עיניו התגלגלו בחוריהן ורוק לבן של דניאלה מתוקה נקצף משפתיו. לא, אני לא רוצה לראות את אמא שלי ככה. אבל אני כן רוצה שתפסיק עם זה. שתחזור להיות האמא הנורמלית שהיתה לי. כמה אומלל יכול בן אדם להיות בגלל ההורים שלו?
ציפורה נעצרה לפתע ונטעה את רגליה חזק מול מדף הלחם, פניה מודאגות. "לאן את לוקחת אותי רותי'לה, מה קרה, חמודה?" שניים וחצי לקוחות הביטו בשתיהן בסקרנות, בתאורת הניאון המנותקת מהתאורה הטבעית של הבוקר האפלולי, עיניהם מקרימות שינה. מזל שאין הרבה קהל. מה קשור המזל לכאן? היא הלוא תיכננה את זה ככה שלא יהיה. כי מי הולך לסופרמרקט בשבע בבוקר? רק משוגעים. רק משוגעים.
לפני חודשיים, בדיוק ברגע שרות, ד"ר רות, העבירה הרצאה מאלפת על טיפולי שורש בעידן הלייזר והשפעת נטרול הכאב הבסיסי על מצבו הנינוח של המטופל, ממש בשנייה שכולם מחאו לה כפיים על התיאוריה של חיבור רעש המכשירים עם האינסטינקט הפבלובי של הכאב, והיא ירדה עם הבלייזר שהיה שמור עימה לאירועים מיוחדים ועם הנעליים השטוחות שאותן קנתה במחשבה על המדרגות הלולייניות של בימת הנאומים, צילצל הסלולרי שלה. מזועזעת על ששכחה פרט כל כך חשוב, קפאה, מה שאיפשר לדנובה הכחולה לנגן עוד כמה שניות מביכות. כל הרמת יד בנאום הזה שלה מתוכננת. ודווקא את הסלולרי הארור שכחה לכבות. מה קורה לה? היא הסמיקה ומילמלה דברי התנצלות ליושבים בשורה הראשונה.
המבוכה. זו תמיד חיכתה לה בסמטה חשוכה, גם אם פסעה באור יום ברחוב ראשי. איכשהו, עם כל החישובים המדויקים, אישיותה תימרנה את דרכה לשבילי מבוכה ואירגנה את גופה להימתח ולספוג את אי הנעימות כמו שחקן כדורגל שחוטף כדור באשכים. רועדת, פישפשו ידיה בין כדורי אקמול, מסטיק ישן ושעיר, כמה תמרים דביקים שנותרו משקית הט"ו בשבט שקיבלה מפציינטית מרוצה, וערימת ניירות כחולי עט עם תרשימי ההרצאה שכרגע נרצתה. הסלולרי כבה לפני שאצבעותיה הגיעו למתג הנכון.
"מעניין," אמרו קולגות וסטודנטים שיצאו מהאולם ומיהרו להדליק סיגריות בלובי. "בהחלט זווית רעננה." היא לעולם לא היתה מגדירה את עצמה כך. רות היתה זקוקה לאחרים שיעידו עליה, שיפנימו אצלם את כישוריה ויחזירו לה אותם עם מיצי העיכול שלהם. היא עצמה לא יכלה למחוא לעצמה כפיים. היא איטרת אמוציה. החוטים מנותקים, בלי שום אפשרות להעביר מסת אינפורמציה רגשית מאונה אחת לשנייה. רק שביבי רגשות הסתננו מהשכל ונספגו לאיטם, לא מותירים סימן חיצוני בהתנהגותה ולא מקלקלים את מערכת התפקוד הטכני רובוטי המהודרת שלה. חבריה המעטים ואמה קיבלו אותה כמות שהיא. כזו היא רות. עם הרצינות התהומית, חוסר ההומור העצמי והכיפוף הקל בכתפיים.
באותו ערב, כמדי יומיים שלושה, הלכה לבקר את אמה, אלמנה אלגנטית ששולטת כמעט בחמש שפות, ומנפחת את שערה המצטבע במבה עדינה, אחת לשבוע, ביום הברידג'. "הסתדרה יפה אמא שלי," אמרה פעם לאסיסטנטית שלה בחצי פה, כשהיא רוכנת מעל הכיור ומעבירה קיסם עץ תחת ציפורניה הנקיות, לא מרגישה כלל את צריבת הכעס בעורה. "מהרגע שאבא נפטר היא התחילה לחיות כמו בן אדם."
אמה תמיד היתה אשה יפה. היה לה גוף שישב צפוף על עצמות ארוכות ודקות. גוף שלא עבר בירושה לרות, שזכתה לאגן כבד ולרגליים שמנמנות מסבתה, אֵם אביה המת. פניה המפוסלות של אמה עוצבו בחוסר כישרון גס בפניה של רות, שהזכירו רק ברמז את האם.
כשאביה היה בחיים, הניחה אמה ללבן לזרוק בשערה ולבגדים להתרשל סביב מותניה, אם כי בחן מוקפד הלוחש לכל עבר כי רק ההתחסדות משמשת לה כחגורה, ואלמלא זו, אין לדעת לאן היתה נשיותה מתפרצת. כילדה, היתה רות מחביאה את בגדיה של אמה ועומדת שקטה, מביטה בציפורה חסרת האונים כשהיא הופכת את הבית בחיפושיה אחר חולצה זו או מכנסיים אלה, לא מבינה לאן יכלו להיעלם. משנואשה אמה היתה רות מוציאה אותם ממחבואם וקוברת אותם בשדה שמאחורי הבית. שדה שמעולם לא עוּבּד. כל בוקר היתה מתעוררת ומחכה במיטה לשמוע את הטרקטורים חופרים בשדה ומגלים את הבגדים. היא לא שאלה את עצמה למה, כי ככה. כמו שעון שוויצרי חיכתה לנהמות התסכול של אמה, שלא הבינה לאן, בשם האלוהים, נעלמו הבגדים הכי יפים שלה. את הסוד הזה נשאה עימה רות כמו גידול קטן שרק היא יודעת על קיומו. גידול לא מובן, עם דופק מהיר וחלש, שמשמין ממבטי הבלבול של אמא.
כל הזמן היתה חרֵדה שמא מישהו יגלה, יעקוב אחריה, ושחס וחלילה לא יברחו מעיניה האשֵׁמות שרוול פרחוני או קצה חצאית פליסֶה. למזלה, אף אחד לא הסתכל לה בעיניים. לפחות לא בשנות ילדותה. אחר כך, כשהחלה לטפל בפיות האנשים, פוצתה לגמרי בעניין הזה. כולם הסתכלו לה טוב טוב בתוך העיניים.
אמה, ציפורה, ניהלה עם בעלה, אבנר, חיי זוגיות חיצונית למופת. תמיד היתה עומדת מאחורי גבו החסון כמו ילדה שמסתתרת מאחורי עץ גדול, אך דואגת שקצה נעלה יבצבץ. הוא היה המרכז, הכוח והיופי של הבית. ציפורה, אשה יפה, פשוטה ונטולת כריזמה, היתה בת מזל על שלקח אותה בכלל. אך מהרגע שנכרת העץ והוסר הצל הכבד, נתגלתה במלוא הדרה. אומנם המשיכה להיות שתקנית ונחמדה, כמו שהגדירו אותה מכריה, אבל הפכה מאירת פנים, מוקפדת שיער, מהודקת בחליפות קייציות מלבלבות ומלאת חפץ לב.
"לגהץ לך את המצעים?" "מה פתאום אמא, בשביל זה יש מכבסה," "טוב אז אולי עוגת גבינה או מוסקה? את יודעת שאני מלכת המוסקות, נכון רותי'לה?" "נכון אמא."
והציפורניים שלה, מעוגלות, ארוכות ותמיד נקיות, ולא מצודה של לכלוך ומיקרובים. רות היתה מוקסמת מהברבור החינני שבקע לו מתוך סיר הצלי השבועי. מוקסמת ומעורערת. יופיה של אמה ולבלובה בילבלו את מיקומה של רות בעיני עצמה. היא אף פעם לא היתה ילדה יפה וגם לא נערה יפה. נקייה כן, מסודרת בוודאי. אבל יפה? ההסתתרות של אמה מאחורי גזעו של אביה איפשרה לרות למצוא את מקומה למרגלות העץ. ומשנסתלק העץ והשושנה מאחוריו פרחה, החלה רות לחלום חלומות בלהה על נפילה מצוקים גבוהים, על טביעה בלב ים ועל שיניים נושרות. החלום האחרון החריד אותה במיוחד, בתור רופאת שיניים, מומחית ללייזר, והלילות הרדופים הותירו משקעים כהים תחת עיניה. בירור פסיכולוגי קצר העלה כי שיניים נושרות מעידות על מצוקה פנימית, אובדן כוח ויכולת התמודדות. חולשה. חוסר הגנה. רות לא התחברה לאף אחת מהאופציות האלו.
היא לחצה על פעמון דלת ביתה של אמה, מחכה לטפיפות נעלי הבית הפומפוניות המתקרבות. כשהשקט התארך, חישבה לשמוע את כפות רגליה היחפות מגששות אחר נעליה, ומשזה לא בא, הוציאה את המפתח הנוסף שהיה מחובר לצרור המפתחות שלה ופתחה את הדלת. היא ניגבה את נעליה היטב ופסעה פנימה, חוששת לחדור לפרטיותה החדשה של ציפורה, למקום בו לה, הבת שלה, אין חלק ואין פינה, אך נחושה להירגע למראה אמה הרכונה מעל עלה גפן מבריק משמן זית, מתגלגל סביב אורז, ומבט מופתע של "רותי, לא שמעתי אותך נכנסת."
המטבח היה ריק, ובדרך לחדר השינה הציצה רות בחדר האמבטיה. אמה שכבה עירומה בתוך האמבטיה, ראשה טבול בדם ועיניה בוהות בתקרה. רגלה האחת מקופלת והשנייה מתוחה היישר מחוץ לשפת האמבטיה. שד אחד נח על זרועה והשני הידלדל פנימה, מכסה את חזה כמו חצי וסט, כבד יותר מהראשון. זיעה קרה הציפה את רות והיא התקרבה לאיטה, נועצת עיניים בפטמותיה הוורודות של ציפורה שנראו לה כמו פקקי אמבטיה ורודים, פוחדת לגלות שהיא מתה. אמה נשמה בכבדות, מחוסרת הכרה.
בלי לחשוב התרחקה רות, והזמינה אמבולנס בחיוג המקוצר בטלפון הסלולרי שלה. אחר התיישבה לידה, ליבה דופק במהירות ואצבעותיה סוחטות את הספוג הירוק שהתגולל מחוץ לאמבטיה. היא פחדה להזיז אותה, שלא תחמיר את מצבה. היא נראתה כמו בתוך קבר. מישהו צריך רק להביא ערימה של חול ולסגור את הפתח. ולהגיד קדיש. ולשבת שבעה. ו...
כשהגיעה הסירנה לאוזניה, כיסתה את אמה במגבת הלבנה הגדולה שהיתה תלויה לידה, מוכנה כמו בכל רחצה. היא עדיין נשמה. בקושי אך ביציבות. לשאלת הרופא אם הכינה תיק קטן עבור אמא השיבה בשלילה. ולא שהיא לא חשבה על בגדים תחתונים, סבון, פינצטה, ליפסטיק, עפרונות ושאר שימושי טואלטיקה. אלא שהחליטה שלא. לא, כי אשה לא צריכה לצבוט את גבותיה ולהיות מטופחת גם בגסיסתה. לא, כי יופי לא מציל חיים. רק שתחיה, שהיא לא תהיה זאת שהרגה אותה חס וחלילה. הרי לא השתהתה רגע אחד. מייד, בתושייה של הבת האחראית, הזמינה אמבולנס.
בבית החולים טופלה ציפורה כראוי. מסתבר שהחליקה באמבטיה, פתחה את הראש ואיבדה את הכרתה. שום דבר חמור, אמרו במיון. כמה תפרים שימסו בתוך תסרוקת הבמבה, ומנוחה. המון מנוחה. כעבור יומיים לקחה אותה רות הביתה וציפורה, המומה מאובדן השליטה וחרֵדה מעצמה, זחלה למיטתה וישנה עשרים וארבע שעות רצופות, כשרות יושבת לצידה ומביטה בפניה החיוורות, בסנטרה המקופל על צווארון הפיג'מה ובקמטי פיה ששיוו לה מראה מחייך.



"רותי'לה, מה עם המלפפונים, תראי כמה שהם טריים, ממש מחכים שנקטוף אותם," קטעה אמה את מחשבותיה ורות חזרה למציאות הסופרמרקט המתעורר. היא הביטה על עגלתה החצי מלאה, ועל אמה הרגועה לידה. הכול בסדר, אפשר להיעלם במחשבות לכמה דקות וכלום לא קורה.
"אין בעיה אמא, ניקח גם חצי קילו מלפפונים. עגבניות את רוצה?"
רות לא שוכחת שפעם היה לה אח. אבל הוא נדרס. לפני שנים. עלה עליו טרקטור כשהיה ילד. הם גרו אז במושב והוא התרוצץ כל היום מתחת לגלגלים ויום אחד הם התגלגלו עליו אחורנית וזהו. ואין לה אח יותר. היא דווקא זוכרת שהיה לו חיוך עם גומה אחת, כמו של אבא שלה. גומה שנעלמה גם מהפנים של אבא ביום שהוא נדרס. אבא שלה, שהיה מוותיקי המושב, והלך בין המטעים עם גופייה לבנה, שרירים חומים ואמרות שפר חבר'מניות, הפסיק ביום אחד להיות בריון טופח על שכם בחיבה, והפך לאיש בלי גומה, עם הרבה שתיקות ותחילת קרחת. קצת אחר כך הם עזבו את המושב ועברו לגבעתיים. כך שרות לבד, אין לה אחים. פעם היה לה אח.

עשרים וארבע שעות אחרי שחזרו מבית החולים, אחרי הנפילה באמבטיה, היא נרדמה על הכורסה מול פניה החולות של אמה בדיוק כשזו התעוררה. "את כל כך דומה לאח שלך," שמעה רות בחצי אוזן את מלמוליה החמים של ציפורה וצללה להזיה של שדות מחורצים ואיש גדול מהלך בהם ומזריע את האדמה בזרעו. מגומה לגומה, משורה לשורה, עומד ומטלטל את ידיו, אחר מכסה את זרעו בחול וממשיך הלאה. השמש זורחת מאחורי גבו ואגלי טל מבריקים גורמים לעיניה למצמץ. מה יצמח משם, נחרדה, סקרנית לדעת אך חוששת שהיא כבר יודעת. ייצאו משם ילדים, לבושים בבגדים שקברה. תינוקת עם חצאית חדשה ותינוק עם חולצת כפתורים גדולה וּורודה. זה מה שייצא משם.
מעומק הכרים הביטה רות באמה המביטה בה - עוקבת אחרי גולות עיניה המתרוצצות מתחת למעטה העור הדק, רודפת אחרי נשימתה החטופה. אף פעם לא ראתה את עצמה ישנה. יפה לה לעצום עיניים. מחמיא לה ככה.
"את כל כך דומה לאח שלך," שמעה שוב את אמה ופקחה את עיניה.
"מה?" אמרה.
ציפורה הביטה בה. "כלום, את ישנת קצת ולא רציתי להפריע לך." "את דיברת על דייויד?" לחשה מזועזעת. מהשלושים למותו לא שמעה את אמה מדברת על אחיה המת. לא במלה ולא ברמז. גם את אביה לא שמעה מדבר עליו. הוא פשוט נעלם מחייהם לגמרי, כאילו לא נולד. רות לא זכרה, לא את השבעה, לא את האזכרה השנתית ולא את האבל ששרר בבית. כלום. מבחינתה היה אח ואין אח וכאילו לא היה מעולם. היתה רק היא, רות, ילדה מאוד זהירה ואחראית, שזכתה לחיות בדיוק מהסיבה הזאת, והיא גם נאהבת ומוערכת מאותה הסיבה. אחריות וזהירות היו במקום הפרחים שילדים אחרים קטפו לאמם, ורצינות ודייקנות היו במקום הציורים שילדים אחרים ציירו לאביהם. כמה גאה היתה על תכונותיה אלה. אם יעקם אביה את פרצופו פעם אחת מול התנהגותה הפזיזה, היא תתבייש בעוצמה כזאת שלא תישאר ממנה אלא השמלה הנקייה שעליה והשרשרת עם הלב שקיבלה ממנו ליום הולדתה העשירי. היא עצמה תתנדף כאילו לא היתה. כמו דייויד.
ופתאום האח המת חזר לפיה של ציפורה. אחרי כל השנים האלה -
"את אמרת שאני דומה לאח שלי. את אמרת את זה אמא. אני שמעתי." ציפורה הביטה בה מבולבלת ורות נבהלה. היא רק התאוששה, מה את רוצה ממנה? אנשים שמקבלים מכה בראש מדברים שטויות. זה ידוע, חשבה וחייכה בהתנצלות, ועזרה לאמה לקום על רגליה. לשירותים ציפורה הלכה לבד ורות עמדה מאחורי הדלת מוכנה לזנק פנימה אם תאבד את ההכרה או תרגיש סחרחורת.
"הגזים הארורים האלה," שמעה את אמה ממלמלת דרך הדלת הסגורה. "אני מקווה שרותי'לה עומדת מספיק רחוק. אוי, איזו נפיחה. הקלה. היא ממש כאן, שומעת כל שחרור. לא נעים. אבל המעיים שלי לא יכולים להחזיק את זה יותר." רות שמעה את המים יורדים בניאגרה. אמה אף פעם לא דיברה כך וגופה מעולם לא נשמע כל כך וולגרי. רות מעולם לא חשבה שיש לאמה מעיים. היא העדיפה לחשוב עליה כעל גוף חלול, העטוף בתווי פנים יפים שקצת דומים לה. בטח לא אמא מואבסת מעיים מפותלים עתירי גזים.
רות התרחקה במהירות מדלת חדר השירותים וציפורה יצאה חלושה ומחייכת. היא קרבה אליה מודאגת. "הכול בסדר, אמא? כואבת לך הבטן?"
ציפורה הרימה גבה בהירה נטולת עיפרון והביטה בחשדנות ברות. "מדוע שתכאב לי הבטן רותי'לה?" רות לא השיבה, מבינה שלא היתה אמורה לשמוע את חששותיה של אמה, ומשום כך אינה יכולה להגיב עליהם. אנשים מבוגרים מדברים לעיתים אל עצמם. גם בקול רם. ייקח לה זמן לחזור לאשה שהיתה לפני הנפילה. ועל רות לגייס את סבלנותה. היא משכה בכתפיה וניגשה למטבח להכין לשתיהן ארוחה קלה.
"שלא תעיזי רותי'לה. בבית הזה אני מכינה את האוכל," אמרה ציפורה והתרתה באצבעה לכיוון אפה של רות. או, רווח לרות, היא כבר חוזרת לעצמה. היא נכנסה אחריה למטבח, משכה כיסא והתיישבה, מביטה בעניין באמה מתקינה ארוחה.
"כשהיית קטנה היית מסתובבת לי בין הרגליים כשהייתי מבשלת, היית מציצה לסירים ותמיד מזכירה לי לשים מלח ופלפל כמו שאבא שלך אוהב... ותמיד כשהייתי מבשלת דגים חריפים, הוא היה עומד מאחורי והיה נושם עלי נשימות שאנל של אשה אחרת. מאז אני לא עושה דגים. רק עוף," שמעה רות את אמה ממלמלת, אחר מפזמת מנגינה מוכרת מהרדיו. רות חשבה שהיא לא שומעת טוב והציצה בה. ציפורה לא נראתה כמי שאמרה משהו חשוב. אבל במו אוזניה היא שמעה על אבא שלה ודגים ונשים אחרות. אמה המשיכה לזמזם ולחתוך ירקות.
"להכין לך פלפלים ממולאים? יש לי אורז ובשר טחון, מה את אומרת?" פנתה לרות היושבת על כיסא המטבח המיושן, ישבניה מהודקים זה לזה במתח והיא מנסה להשתלט על עצמה. ידיה הזיעו, והיא קמה לרחוץ ידיים בחדר האמבטיה, מביטה שוב על האמבטיה הריקה שבה שכבה אמה רק לפני יומיים חסרת הכרה ושדיה...



"רותי'לה, את לא מקשיבה לי. את רוצה שאני אכין פלפלים ממולאים, או משהו אחר?" שאלה ציפורה, ורות חזרה לסופרמרקט המתמתח, היא ואמה מהלכות לאורך מחלקת הירקות לכיוון הקופה.
"לא חשוב מה," אמרה רות בקול צרוד ונשמה עמוק את ריח הסופרמרקט - שהתערבב בזכרון ילדות רחוק, כשהיתה מבקרת עם אמה בצרכנייה, מקרבת את אפה למקרר הגבינות ונושמת את ריחו החזק של הקור. ריח של חוץ לארץ, היתה קוראת לזה, ואמה היתה מחייכת, לא מבינה כלום.
"מה עם סלק? את תמיד אהבת סלק." ציפורה נטלה סלק גדול ופנתה לחפש שקית ניילון. "אבנר היה בא הביתה עם ליפסטיק בצבע של הסלק הזה על החולצה. ואת הרי יודעת שסלק לא יורד בכביסה. בדיוק כזה צבע היה לליפסטיק של בלה. בורדו חזק. היא אהבה לצעוק את עצמה לכל גבר, הבלה הזאת. ואבנר, היו לו שתי אוזניים גדולות..."
רות ראתה את ציפורה רוכנת לעבר אשה מפורכסת שבררה גזרים משמאלה. "אוי בחיי, חשבתי שאת נעמי מהמושב. את נראית זוועה. ואיזה קמטים שיש לך. איך פעם היית יפה, אבנר רדף אחרייך כמו משוגע. טוב, זה כנראה סוג של עור, אבל גם של הזנחה מצידך. חִי חִי."
רות הופתעה לראות את האשה מחייכת בחזרה אל ציפורה ומהנהנת לשלום בראשה. היא חשבה שגברת שטרן, השכנה של אמה מהבית הסמוך, היתה סמוקה כמו הסלק שאמה החזיקה ביד, והיא מיהרה להיכנס לתפקידה החדש: "אני מאוד מצטערת גברת שטרן, אמא היא פשוט, קצת, באמת סליחה," והיא משכה את אמה המופתעת לקופה. "על מה את מתנצלת כל הזמן רותי'לה? מה קורה לך? את מרגישה טוב? את קצת חיוורת." רות שתקה, הוציאה מצרכים מהעגלה והטיחה אותם על הסרט הנע. אין טעם. היא הלוא ניסתה לבדוק את הפטפוט הזה מכל הכיוונים. ניסתה לקרוא בין השורות אם אמה מודעת למה שהיא אומרת, אם זו תחילתה של סקלרוזה או מה לכל השדים קורה לה. אפילו ניסתה לעמת אותה מול משפטים שזה עתה אמרה. אבל ציפורה רק הביטה בה בפחד, לא מבינה מה היא רוצה ממנה.

באותו יום אחרי שחזרו מבית החולים, אחרי אותן עשרים וארבע שעות שינה ואותם תפרים שחרחרים חבויים בראשה של ציפורה, היתה רות מבוהלת מאמה עד עמקי נשמתה. במהלך ההחלמה, ניסתה רות לחלק את הדבֶּרֶת של ציפורה לשיחה פנימית, שלה עם עצמה, ולשיחה חיצונית, המיועדת לאוזניה של רות. אבל המהירות שבה נורו המילים מפיה של ציפורה וערבוב המשפטים הפנימיים והחיצוניים זה בזה, לא תמיד איפשרו לרות לעשות את ההפרדה. ומה בכלל קרה לאשה העדינה הזאת? איזה פה מלוכלך, כמו שציפורה עצמה היתה אומרת על אנשים אחרים, איזה פה מלוכלך יש לה?
"היתה גם הלן," אמרה אמה במהלך אותו שבוע, כשהיא מציעה לרות, שסירבה להשאירה לבדה בלילה, את המיטה בסלון. "אחריה שוש, כרמלה, בלה ואלוהים יודע מי עוד. לבלה היה בושם כבד וליפסטיק סלק, וריח חזק של זיעה. יכולתי להריח את הזיעה שלה מקילומטרים. להלן היה דאודורנט עם ריח של לימון. אבנר אהב ששמתי הרבה לימון בסלט. לשים לך לימון רותי'לה, או שתשימי לך כמה שאת רוצה בעצמך? איזה ציפורניים שהיו לשוש, כל הגב שלו היה חרוץ, כאילו תקף אותו נמר. נמר אני אומרת לך. נו, אז מה בקשר ללימון? מה קרה רותי'לה? פעם אהבת לימון." רות לא ענתה, היא הרגישה את הקיא עולה מהוושט ונטעם בפיה. היא בלעה אותו חזרה ועיוותה את פניה.
"רותי'לה, הכול בסדר?" ציפורה עזבה את הלימון ונגעה בכתפה בעדינות המוכרת. "מה קורה בקליניקה?" ניסתה לשנות את הבעת פניה של בתה.
רות אהבה לדבר על העבודה שלה. לדון בשתלים וכתרים וסתימות זמניות. היא לא אהבה לדבר על נחום, החבר הנשוי שלה, או על החיים האישיים שלה בכלל, אותם מילאה בקפדנות בסידורים ונקיונות ובטיפוח הדירה הקטנה שלה. אבל עכשיו, אחרי מה שציפורה אמרה, ניסתה לא לחשוב על חבר הצללים שלה שחוזר הביתה לאשתו עם בושם הלבנדר שלה. זה לא הטריד אותה קודם. כל מערכות היחסים שהיו לה, היו עם גברים נשואים. מעולם לא יצאה עם גבר פנוי או רווק או 'רציני', כפי שהגדירה אמה את החברים של הבנות של חברותיה לברידג'. "לא כולם צריכים להתחתן, רותי'לה," היתה אומרת לה בעצב כשחזרה מחתונה זו או אחרת. "זה לא נורא להיות לבד. הנה תראי אותי." ורות היתה מושכת בכתפיה, מחליפה נושא שיחה ורצה לסיים את יחסיה עם הנשוי התורן עבור נשוי תורן חדש.
"תגידי אמא," אמרה רות בקול משונה, ומתח מילא את המטבח. ציפורה הפסיקה את ניגוב ידיה במגבת המטבח המשובצת והסתובבה אליה בחשש. "קרה משהו?" אמרה. "אמא, אבא בגד בך פעם?" ציפורה צחקה צחוק מלאכותי, קיפלה את המגבת המלוכלכת והניחה אותה במגירת המגבות הנקיות. אחר התיישבה ליד רות וליטפה את גב כף ידה. "מה פתאום את שואלת כאלה שאלות על אבא? את יודעת שהוא היה בעל מצוין, ואבא נהדר." היא אחזה בכף ידה של רות, הפכה אותה והוסיפה בשקט: "את מוטרדת בגלל החבר הנשוי שלך?" רות חטפה את ידה וקמה למזוג לעצמה מים. "לא, פשוט את אמרת ש..."
ציפורה הביטה בה בציפייה ורות לא יכלה לסיים את המשפט בלי שהדמעות ישתחררו מעיניה ויחשפו את מצוקתה לנוכח מצבה הנפשי של אמה. "לא, לא, סתם חשבתי שאבא היה גבר נאה ואולי קרה פעם ש..."
"הרוצח ילדים הזה לא הפסיק לדחוף את הבולבול שלו גם לחורי עצים ולערימות חציר," שמעה רות את אמה ממלמלת, וקיבתה התכווצה שוב. "אני לא חושבת רותי'לה שגבר נאה כמו אבא שלך היה צריך לבגוד. זה לא היה האופי שלו. היה לו מכל טוב בבית," אמרה ציפורה, חשפה טור שיניים עם שני כתרי חרסינה עשויים היטב, והגישה לה את ארוחת הצהריים. "תאמיני לי, היה לי מזל גדול שהגעת בזמן. אם הייתי נשארת עוד שעה שעתיים בתוך האמבטיה הייתי עלולה למות. איזו תושייה יש לך רותי'לה. ואוי, כמעט שכחתי, היתה לך הרצאה באותו יום, לא?" רות הינהנה והביטה בפלפלים המתפלצים מרסק העגבניות האדומות ומחתיכות הבשר שהונחו על צלחתה, מרגישה גועל עופרת לא מוסבר בגרונה.
"כן, היתה הרצאה. מחאו לי כפיים. זה היה מאוד מוצלח." רק עכשיו נזכרה שמישהו חיפש אותה בסלולרי. לא השאירו הודעה, מה שאומר שזה נחום. הוא לא משאיר עקבות. רות כבר רגילה לתכסיסנות של הגברים הנשואים שלה. פראנויה תמידית. הפחד שהשקר יתגלה והם ייתפסו, הבריחה המהירה הביתה. לא היה טריק אחד בספר שרות לא הכירה. זה בטוח נחום, שלא חשב לרגע שהוא מפריע לה באמצע ההרצאה שלה. ולמה שיחשוב, אם היא לא נותנת לו אפילו מבט מרוגז אחד על שהיא זאת שמתאימה את חייה לחייו ולא להפך, לעולם לא להפך? ככה גם הופיע בחייה. נכנס ערב אחד, האסיסטנטית שלה כבר הלכה הביתה ורק היא נותרה לעבור על החשבונות. הוא עבר, ראה מרפאת שיניים והחליט ככה סתם להיכנס. כבר הרבה זמן שמציקה לו איזה שן. אולי יש לה זמן. עכשיו? כן. עכשיו מאוד נוח לו.
"שָׁמְנה קצת רותי'לה. שמנה והזדקנה." שמעה רות את אמה לוחשת לעצמה והסמיקה, מכינה את גופה למהלומה נוספת. "אם היו לה הפנים שלי, כבר מזמן היתה נשואה. אילו לפחות היה לה אח, היו לי כמה נכדים, אבל רוצח הילדים שלא מפסיק לעשות ילדים השאיר אותה יחידה. כמה אירוני. מה אני רואה פה? שפמפם לרותי'לה שלי. אני חייבת לחשוב על דרך להעיר לה בעדינות, כל המטופלים בוודאי רואים את השפמפם וצוחקים בליבם." רות נגעה בלי משים בשפתה העליונה וחיפשה את הפלומה, אחר חיפשה בעיניה של אמה את הבוז, אך מצאה רק חום ורוך. "את יודעת," אמרה ציפורה, "קבעתי תור לקוסמטיקאית שלי ולא הגעתי בגלל הנפילה, אני כמובן אשלם לה על הזמן אבל בכל זאת... אולי," - רות עקבה אחרי התמרון של ציפורה. זו הרימה עיניה לתקרה כסימן להארה שזה עתה נקרתה במוחה, ורות חייכה לעומתה חיוך עגום - "אולי השבוע תלכי את במקומי?"
די. היא לא יכלה לסבול את המשחק המתעתע הזה יותר. היא הזיזה את צלחתה העמוסה ודחקה את כסאה לאחור. "אני חייבת לרוץ אמא, אבל אני אחזור בערב לישון אצלך. את תהיי בסדר? אם יש לך סחרחורת תרימי אלי טלפון, אני זמינה כל הזמן. טוב? את מבטיחה?"
ציפורה נראתה מודאגת בגלוי. "אני בסדר, אבל את רותי'לה, נראית לי קצת חולה. לאן את כל כך ממהרת פתאום?" אבל רות לא יכלה להישאר במטבח הקלסטרופובי אפילו רגע אחד נוסף. "משהו בקשר לקליניקה, אני מצטערת."
היא קמה ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת במהירות, לפני שתשמע עוד בדל מחשבה אחד.
מזיעה ירדה במדרגות, מנסה לחשוב מי יוכל להפסיק את שטף הברבורים הטיפשיים האלה? היא חייבת לפנות לבית החולים, הם אלה שהחזירו לה אמא לא מתוקנת. שהם יסדרו אותה. מחשבות של בן אדם צריכות להיות בפנים. כמו שורשים של שיניים.
שעה אחרי שהגיעה לביתה, נסערת ומבולבלת, והספיקה להתקלח, לנגב אבק ולטאטא את הבית, נשמע צרור המפתחות של נחום מקרקש בדלת. נחום מגיע מתי שמסתדר לו. בדרך כלל בסוף יום העבודה שלו, פעמיים בשבוע או חצי פעם בחודש. איך שיוצא. ורות תמיד שמחה ומוכנה לקראתו, ולעולם אינה מבקשת ממנו להודיע לה. מה יש להודיע, היא הרי בבית בערבים, הכול מסודר, אוכל מבושל יש, מצעים נקיים מתוחים על המיטה, שיבוא. גם אם נחום תפס אותה באמצע משהו, מייד עזבה הכול והתפנתה אליו. בלי דרישות, בלי טענות, ובלי להחמיץ פנים. רות רצתה שביתה יהיה מקלט נעים לבורחים מבתיהם.
אלא שהיום, אחרי הליפסטיק סלק של בלה והבושם הלימוני של הלן, נחום נראה לה אחר. שמן יותר. הוא גחן לעומתה ונשק לה במהירות על שפתיה. רות ניסתה מהר לזהות את ריחו הנייטרלי, לפני שיתמלא בריחות שלה, איתם ילך לילדים ולאשה שלו. בושם הנרקיסים שלה - בשביל איתמר, זה הבן הגדול, והלבנדר שלה - בשביל נטע, הבת הקטנה. אשתו תקבל מרות ריחות אחרים. פחות נקיים.
"נו, אז מה קורה עם אמא שלך?" התנשף נחום בדרכו לחדר השינה שלה וצנח בצידה הימני של המיטה, בועט בנעליו, פושט את גרביו החומים ומשליך אותם על השטיחון הירקרק לצד המיטה. "היא חוזרת לעצמה," מילמלה רות והביטה בגורי הכלבים החומים שיצרו גרביו, אחר עברה לצד השמאלי של המיטה והתירה את כפתורי חולצתה הצהובה בהירה, הסירה את חצאיתה, גרביוניה, וברגע האחרון הושיטה לנחום את חזייתה. "יופי, העיקר שהכול בסדר," נשכב נחום עירום על גבו ובחן בדקדקנות את התווית על גבי החזייה, דבר שגרם לרות בתחילת יחסיהם לתחושת אי נוחות גדולה, אך כעבור זמן מה התרגלה להרגל שלו והניחה לו למולל את התוויות כאוות נפשו. היא נשכבה לידו עירומה ומבוישת, אור מנורות הרחוב שוטף את גופה. שוב התרוממה והלכה לסגור את החלון, ידיה מסתירות את עירומה והיא מחייכת חיוך מתנצל. נחום הניח לחזייה והביט בה בשקט, מחכה לטקס הקבוע. לראשונה חשבה רות שהם נראים כמו שף ועוזרת שף מיומנת. היא מגישה לו את המצרכים הדרושים בתזמון מדויק, והוא לש מעט את הבצק הזה, מעט את האחר, מחליק על הרביכה, נובר קלות באצבעו בפלפל הירוק ומוודא כי היכלו מפונה מכל מכשול, ואז, בתנועה חדה ממלא אותו דחוס דחוס בבשר טחון וברסק עגבניות. כל כך מרוכזת היתה בדימוי, עד ששכחה להתרכז הפעם בגיבורי תוכנית הטלוויזיה שלה. הטקס הקבוע שלה, טקס בתוך טקס. נחום היה עסוק בנחומיותו והיא היתה מחליפה את נחום, פעם באלחנדרו ופעם בגוסטבו אלחריר. כשתם המשגל, נשארה לשכב על המיטה, מחייכת. היא מעולם לא שטפה את הכלים הדביקים שלה בנוכחות השף, גם לא אירגנה את הלכלוך שנוצר על השיש שעל ירכיה. כשילך תקנח כל טיפה, תדיח כל מְכל ותייבש היטב הכול, וכמו שהמטבח שלה נראה אחרי ניקיון יסודי, ככה בדיוק תרגיש. נקייה. כאילו אף אחד לא בישל בה שום דבר.
בזמן שנחום לבש את תחתוניו, שלחה יד ומשכה מעליה את חלוק הבית שהוכן מראש לצד המיטה. ואז שמעה את השאלה עולה לראשונה מהסמפונות ומחפשת את צינור הוושט שלה לצאת החוצה. היא לא הבינה מה פתאום באה ואיזו תשובה היתה רוצה לקבל, אבל לא הצליחה לעצור אותה.
"אשתך יודעת שאנחנו נפגשים?"
נחום הביט בה נרעש וגבותיו התחברו זו לזו בדאגה. למראה הבעת פניו ניסתה רות לחזור בה, אך לא מצאה את הדרך. מה קורה לה?
"מה? מה פתאום את שואלת עכשיו על אשתי," הביט בה במבט מתרה. "ומה פתאום היא יודעת? היא לא יודעת כלום, כי אף אחד לא יגיד לה," רות זיהתה את הפחד ומשכה בכתפיה, מבטלת את עצמה. נחום צבט את לחיה וקם לבדוק את המקרר, תחתוניו לגופו. הוא הוציא עוף מבושל ותפוחי אדמה ברוטב. לא לא, שלא תחמם, אין לו זמן היום לשבת ולאכול כמו בן אדם. כן, אנשים אוכלים עוף בעמידה במטבח, זה יותר טעים ככה, אמר נחום והמשיך לאכול מהסירים הקרים בידיו. חתיכת עוף נפלה על הרצפה, ונחום דרך עליה ברגליים יחפות ועשה כתמים על כל הרצפה כשחזר להתלבש בחדר השינה. שטויות, זה רק קצת לכלוך, ניחמה רות את עצמה. אני ממילא עוברת על הבית אחר כך.
נחום התלבש, מעביר ליטוף אגבי על מותניה כשחלף לידה. "טוב, אני זז. תרגישי טוב ושלום." והלך. עם הריחות של הלן, בלה, שוש ומי לא, חשבה רות כשהרטיבה סמרטוט ועברה על הסימנים הדביקים שעל הרצפה, אחר נכנסה לאמבטיה וקירצפה את עצמה עד שהרגישה נקייה לגמרי.