שמו האיסלנדי של הספר, Skugga Baldur, מרמז ליצור מיתולוגי שאביו חתול ואמו שועלה. מכשפים יכלו להשתמש בו כשליח רפאים כדי שיוציא לפועל את זממם. הביטוי משמש גם לתיאור טיפוס מפוקפק, שכן פירוש השם סְקֻגִּי הוא צל. גיבור הספר הוא בַּלְדּוּר סְקֻגָּסוֹן (בלדור בנו של סקוגי), וצילו מרחף מעל כל האירועים השזורים בו.
א
(9–11 בינואר 1883)
שועלים ערמוניים דומים לאבנים עד להפליא. כשהם רובצים לצידן בחורף אין כל אפשרות להבדילם מהסלעים עצמם. אכן, קשה הרבה יותר לעומת אותם צחורים, שצלליתם תמיד מזדקרת לעין או שדמותם בולטת צהבהבה על רקע השלג הקפוא.
שועלה ערמונית רובצת בבטחה סמוך לאבן שלה ומניחה לשלג להיערם עליה ברוח העזה. היא מפנה את אחוריה כלפי האבן, מתכרבלת וטומנת את אפה תחת רגלה. היא מצמצמת את שמורות עיניה, ואישוניה ניכרים אך בקושי. כך היא עוקבת במבטה אחר האיש שלא זע למן הרגע שבו נשכב תחת קִמרון השלג, כאן במדרונות הגבוהים של אָוֹסְהֵימַר — כבר שמונה־עשרה שעות תמימות. השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה.
ואל לה לחיה לשכוח שהוא צייד.
הוא פתח במרדף דרומה משם, בבּוֹטְן. השמיים היו חפים מעננים, ואודם השחר השחיר עד מאוד כבחורף. האיש גלש במורד שדות המרעה, שם פעמיו צפונה וחצה את אָוּסָר בכיוון לִיטְלָה־בְּיַרְג. שם טרם נערמו השלגים.
כשהגיע שמה הבחין בתזוזה בקצה הגבעה. הוא הכניס יד לבגדו, שלף את המשקפת, האריך אותה והצמידה לעינו הטובה:
אכן, אין ספק בדבר!
בת שועלים עושה שם את דרכה.
השועלה נדמתה כמי שאינה מבחינה כלל בסכנה. התנהגותה לימדה שהיא מקוששת לעצמה משהו ברעבונה. היא התקדמה ברוגע, וכל מעייניה לא היו נתונים אלא לכך.
האיש בחן אותה ביתר דקדקנות.
הוא ריכז בה את שימת ליבו, ניסה לנחש את כוונותיה, באיזו דרך תבחר ללכת כשתחדל לרחרח בפסגה. לפתע פתחה השועלה בריצה, ולָאיש לא היה כל מושג מדוע. התנהגותה העלתה שהיא מבוהלת מסכנה גדולה. לא יכול היה להיות לה כל חשד באשר לאיש — לא בדרך הטבע.
ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו:
הוא גבר שהציד בוער בעצמותיו.
האיש טיפס במעלה ההר. הוא השתדל לשמור את דמות השועלה חדה בדמיונו כדי שיוכל לשוב ולמצאה על נקלה. "היא טסה על פני השלג הקפוא כחץ מקשת."
בראש הגבעה בחן סימן שהותירה השועלה. הוא מדד עקבה בין אגודלו לאצבע; נראה שזהו בעל חיים גדול. על פתית השלג שבקצה אצבעו נחה שערה מבריקה, וצבעה לא הותיר מקום לספק: היא הייתה ערמונית.
עמודי עננים במערב.
ייתכן שסערה קרבה.
השועלה נעלמה מן העין.
השביל היה ריק עד קצה אופק הראייה.
האיש צעד במרץ והרוח בגבו. כעת שוב אין זה משנה אם השועלה תחוש בריחו; היא ידעה שהוא בעקבותיה.
הוא נעצר מדי פעם בפעם והביט סביבו, ובאותה שיטה כמקודם ריכז את כל שימת הלב שלו במטרה: לאתר את נתיב ריצתה של השועלה, ואת המקום שממנו יוכל לצלוף בה.
לפתע נתבשר לאן מועדות פניה של השועלה, היכן תיכנס לטווח הפגיעה:
"השועלה תלך צפונה לאורך המישור. היא תפנה בחדות מזרחה, והלאה, אל מֵלָר, שם אין דבר מלבד סלעים; מקום מחבוא מושלם לשועלה ערמונית קלת רגליים."
האין השועלה להוטה מדי להגן על עצמה? האם אינה שקועה כל כולה בַּסכנה ובכך מאפשרת לאיש גישה למחשבותיה? האם לא חשבה כיצד לחמוק ממנו?
הייתכן שהאיש קיבל שדר מהשועלה?
