הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פעמון הזכוכית
  • פעמון הזכוכית
    סילביה פלאת | תרגום: אורטל אריכה
    הוצאת הכורסא | מאי 2019 | פרוזה תרגום | 271 עמ' מודפסים
    "זכרתי גם שבאדי וילארד אמר בנימה ידענית ומאיימת שאחרי שיהיו לי ילדים אני ארגיש אחרת, אני לא ארצה יותר לכתוב שירים. אז התחלתי לחשוב שאולי זה נכון שכשאת נשואה ויש לך ילדים, זה כמו לעבור שטיפת מוח שאחריה את ממשיכה בחייך בערפול חושים כמו שפחה במדינה טוטליטרית משלך."
     
    אסתר גרינווד, אשה צעירה מפרברי בוסטון, זוכה בהתמחות קיץ במגזין מוביל בעיר ניו יורק. אך אסתר איננה נלהבת או נרגשת מהעיר הגדולה או מאורח החיים הזוהר אליו נקלעה; להיפך, האירועים סביבה מאיימים עליה ומוציאים אותה מאיזון. בקולה הייחודי פלאת לוקחת את הקוראים למסע ריאליסטי אל נבכי הנפש האנושית.
    פעמון הזכוכית הוא הרומן היחיד שפרסמה הסופרת והמשוררת האמריקאית סילביה פלאת. הוא ראה אור בשנת 1963, חודש בלבד לפני שפלאת בת ה-31 שמה קץ לחייה. התאבדותה יצרה עניין סביב הספר מיד עם צאתו לאור, אך רק ברבות השנים עמדו הקוראים והמבקרים על חשיבותו ומשמעותו והוא הפך לקלאסיקה, ונחשב על ידי רבים לאחד הספרים הטובים ביותר שראו אור במאה העשרים. 
    הוצאת הכורסא מציעה כעת לקוראים תרגום חדש ועדכני ליצירתה העל-זמנית של פלאת, 45 שנים לאחר שתורגמה לראשונה לעברית. 
    סילביה פלאת (1963-1932), היא אחת היוצרות החשובות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, הן כסופרת והן כמשוררת. בשנת 1982 היא הפכה למשוררת הראשונה שזכתה בפרס פוליצר לאחר מותה עבור קובץ שירים. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חשמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק. קשה לי עם הוצאות להורג. המחשבה על חשמול עושה לי בחילה, וזה כל מה שהיה לקרוא עליו בעיתונים — כותרות כמו עיניים פעורות בהו בי מכל פינת רחוב ומהלוע הטחוב והנודף חמאת בוטנים של כל תחנת רכבת תחתית. זה לא היה קשור אלי בשום אופן, אבל לא יכולתי שלא לתהות איך זה להישרף חיים לכל אורך העצבים.
    חשבתי שזה בטח הדבר הנורא ביותר בעולם.
    ניו יורק היתה גרועה גם ככה. כבר בתשע בבוקר הרעננות הכפרית הכוזבת, שהסתננה אליה איכשהו במרוצת הלילה, התנדפה כמו קצה זנבו של חלום מתוק. הרחובות הלוהטים שקרקעית אפיקי הגרניט שלהם קרנה באפור מתעתע הרטיטו בשמש, גגות המכוניות יקדו והתנוצצו, והאבק האפרורי היבש חדר לעינַי ולגרוני.
    ברדיו ובמשרד דיברו על הרוזנברגים ללא הפסקה, עד שלא הצלחתי לסלק אותם ממחשבותי. כמו בפעם הראשונה שראיתי גופה. שבועות אחר כך, ראשה של הגופה — או מה שנותר ממנו — עוד הוסיף לרחף מאחורי הביצים והבייקון בארוחת הבוקר ומאחורי הפרצוף של באדי וילארד שבגללו ראיתי אותו מלכתחילה, ובתוך זמן קצר הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת אני נושאת איתי את הראש של הגופה על חוט, כמו מין בלון שחור נטול אף ומסריח מחומץ.
    ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר אותו הקיץ, כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהרוזנברגים וכמה טיפשה אני שקניתי את כל הבגדים הלא נוחים היקרים האלה שתלויים לי בארון כמו דגים רופסים, ואיך כל ההצלחות הקטנות שליקטתי בשמחה בעת לימודי בקולג' התפוגגו לאבק מול חזיתות השיש והזכוכית הבורקות לאורך שדרת מדיסון.
    הייתי אמורה ליהנות כמו שלא נהניתי בחיי.
    הייתי אמורה להיות מושא קנאתן של אלפי סטודנטיות אחרות כמוני בכל רחבי אמריקה, שלא רצו אלא לדשדש באותן נעליים שחורות מבריקות מידה שלושים ושמונה שקניתי בבלומינגדיילס בהפסקת צהריים אחת, ואיתן חגורה שחורה מבריקה וארנק שחור מבריק תואם. וכשהתמונה שלי התפרסמה בירחון שבו עבדנו כל שתים־עשרה הבנות יחד — שותה מרטיני במחוך כסוף חושפני תקוע מעל עננה גדולה ותפוחה של טול לבן, על גג של איזה מועדון נוצץ בחברתם של כמה בחורים צעירים אנונימיים עם מבנה עצמות אמריקני מושלם שנשכרו או הושאלו לרגל האירוע — כולם היו אמורים לחשוב שאני בטח עושה חיים משוגעים.
    תראו מה יכול לקרות בארץ הזאת, הם יגידו. בחורה חיה באיזו עיירה נידחת במשך תשע־עשרה שנים, והיא כל כך ענייה, עד שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות אפילו מגזין, ואז היא מקבלת מלגה ללימודים וזוכה בפרס פה ובפרס שם, ובסופו של דבר נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה.
    אלא שאני לא נהגתי בשום דבר, אפילו לא בעצמי. סתם התגלגלתי מהמלון לעבודה ולמסיבות, ומהמסיבות למלון וחזרה לעבודה כמו חשמלית הלומת חושים. אני מניחה שהייתי אמורה להתרגש כפי שרוב הבנות האחרות התרגשו, אבל לא הצלחתי לעורר בעצמי שום תגובה. הרגשתי דוממת מאוד וריקה מאוד, כמו שוודאי מרגישה עין הסערה, נעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה.
    היינו שתים־עשרה בבית המלון.
    כולנו זכינו בתחרות מטעם ירחון אופנה בעקבות כתבות וסיפורים ושירים וידיעות אופנה קצרצרות שכתבנו, וכפרס קיבלנו עבודה בניו יורק למשך חודש, בתשלום כל ההוצאות, וערימות אין־ספור של מתנות חינם, כמו כרטיסים לבלט, והזמנות לתצוגות אופנה, ועיצובי שיער במספרה מפורסמת יקרה, והזדמנות לפגוש אנשים מצליחים בתחומי העניין שלנו, ועצות בנוגע לטיפוח עור הפנים של כל אחת מאיתנו.
    אני עדיין שומרת את ערכת האיפור שהם נתנו לי, שמותאמת לבחורה עם עיניים חומות ושיער חום: מלבן של מסקרה חומה ומברשת קטנטנה, וקופסה עגולה קטנטנה של צללית כחולה שכל גודלה מספיק בקושי כדי לטבול את קצה האצבע, ושלושה שפתונים בגוונים שבין אדום לוורוד, כולם ארוזים באותה תיבה מוזהבת קטנה שבצדה האחד ראי. יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי שמש מקושט בקונכיות ופייטים צבעוניים ובכוכב ים ירוק מפלסטיק.
    הבנתי שמרעיפים עלינו את כל המתנות האלה כי הן בעצם פרסומת חינם לחברות המעורבות, אבל לא יכולתי להיות צינית. הן הלהיבו אותי כל כך. במשך זמן רב אחר כך החבאתי אותן, אבל בשלב מאוחר יותר, כשחזרתי לעצמי, הוצאתי אותן והן עדיין פזורות אצלי בבית. מדי פעם אני משתמשת בשפתונים, ובשבוע שעבר תלשתי את כוכב הים מנרתיק המשקפיים ונתתי לתינוק לשחק בו.
    אז היינו שתים־עשרה במלון, באותו אגף, באותה קומה, בשורה של חדרי יחיד סמוכים, וזה הזכיר לי את המעונות בקולג'. זה לא היה בית מלון רגיל — כלומר מלון שבו גברים ונשים לנים פה ושם באותה הקומה.
    המלון הזה — האמזון — היה מלון לנשים בלבד, ורובן היו בנות בגילי להורים עשירים, שרצו לוודא שהבנות שלהן שוהות במקום שגברים לא יכולים להשיג אותן ולהוליך אותן שולל; וכולן למדו בבתי ספר יוקרתיים למזכירות כמו קייטי גיבס, ונאלצו לשבת בכיתה בכובעים ובגרבונים ובכפפות, או סיימו ללמוד במקומות כמו קייטי גיבס ושימשו מזכירות למנהלים בכירים וזוטרים וסתם הסתובבו בניו יורק בתקווה להינשא לבחור מצליח כזה או אחר.
    הבנות האלה נראו לי משועממות להחריד. ראיתי אותן שרועות על הגג בשמש, מפהקות וצובעות ציפורניים ומנסות לשמור על השיזוף מברמודה, והן נראו לי משועממות עד מוות. דיברתי עם אחת מהן, והיא השתעממה מיאכטות והשתעממה מטיסות מפה לשם והשתעממה מסקי בשווייץ בחג המולד והשתעממה מהגברים בברזיל.
    לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו אינגלנד עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת היתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים.
    אני חושבת שאחת הצרות שלי היתה דורין.
    אף פעם לא הכרתי בחורה כמו דורין. היא למדה בקולג' לבנות החברה הגבוהה בדרום, והיו לה שיער לבן בוהק, שעיטר את ראשה בפלומה של צמר גפן מתוק, ועיניים כחולות כמו אבני ספיר שקופות, וכמותן קשות ומלוטשות וחסינות פגע, ופֶה שקבוע בעווית של לעג נצחי. לא לעג מרושע, אלא משועשע, מסתורי, כאילו כל האנשים סביבה די טיפשים, ואילו רק רצתה היא היתה יכולה לספר בדיחות טובות על חשבונם.
    דורין הבחינה בי מיד. היא גרמה לי להרגיש פיקחית יותר מהאחרות, והיא באמת היתה מצחיקה להפליא. היא ישבה לידי בשולחן הישיבות, וכשהידוענים האורחים דיברו, היא היתה לוחשת לי איזו עקיצה שנונה.
    בקולג' שלמדה בו, היא סיפרה, היתה תודעת אופנה מפותחת כל כך, עד שלכל הבנות היו כיסויי ארנק מבד זהה לבד של השמלות שלהן, וכך, בכל פעם שהחליפו בגד היה להן ארנק תואם. פרטים כאלה הרשימו אותי. הם העידו על חיים שלמים של דקדנטיות משוכללת מרהיבה שמשכה אותי אליה כמו מגנט.
    דורין היתה נוזפת בי רק על העובדה שטרחתי להגיש את הכתבות שלי בזמן.
    "בשביל מה את מתאמצת כל כך?" דורין היתה שרועה על המיטה שלי בחלוק משי בגון אפרסק, ושייפה בפצירה את ציפורניה הארוכות הצהובות מניקוטין, בזמן שהקלדתי את הטיוטה לריאיון עם סופר רב־מכר.
    וזה היה עוד דבר — לכולנו היו כותנות לילה קיציות מכותנה מעומלנת וחלוקי בית עבים, או חלוקי מגבת ששימשו אותנו גם בחוף הים, אבל דורין לבשה יצירות ניילון ותחרה ארוכות ושקופות למחצה, וחלוקי בית בצבע החטא שדבקו לגופה בחשמל מסוג כלשהו. היה לה ריח מעניין, נגוע קלות בזיעה, כמו לעלים המשוננים של שרך מתוק שמפיצים ריח מושק כשממוללים אותם בין האצבעות.
    "את יודעת שלג'יי־סי הזקנה לא יהיה אכפת בכלל אם הסיפור הזה יהיה מוכן מחר או ביום שני." דורין הציתה סיגריה והניחה לעשן להיפלט אט־אט מנחיריה ולצעף את עיניה. "האישה הזאת מכוערת כמו הלילה," המשיכה דורין באדישות. "בטח הבעל הזקן הזה שלה מכבה את כל האורות לפני שהוא מתקרב אליה, אחרת הוא מקיא."
    ג'יי־סי היתה הבוסית שלי, ואני חיבבתי אותה מאוד למרות מה שדורין אמרה. היא לא היתה מעיתונאיות האופנה המשתפכות האלה עם הריסים המלאכותיים והתכשיטים העליזים. לג'יי־סי היה שכל, אז נראה שהכיעור המזעזע שלה לא היה מכשול. היא קראה בכמה שפות והכירה את כל הכותבים האיכותיים בתחום.
    ניסיתי לדמיין את ג'יי־סי לא בחליפה המשרדית המוקפדת שלה ובכובע שחבשה לארוחות צהריים רשמיות, אלא במיטה עם בעלה השמן, אבל לא הייתי מסוגלת. תמיד התקשיתי מאוד לדמיין אנשים במיטה יחד.
    ג'יי־סי רצתה ללמד אותי משהו, כל הזקנות שהכרתי אי־פעם רצו ללמד אותי משהו, אבל פתאום לא חשבתי שיש להן מה ללמד אותי. הנחתי את המכסה על מכונת הכתיבה שלי והידקתי אותו בנקישה.
    דורין חייכה מאוזן לאוזן. "בחורה חכמה."
    מישהו נקש על הדלת.
    "מי שם?" לא טרחתי לקום.
    "זאת אני, בטסי. אתן באות למסיבה?"
    "נראה לי." עדיין לא ניגשתי לדלת.
    את בטסי הם ייבאו היישר מקנזס עם הקוקו הבלונדיני הקופצני ועם החיוך שאומר כולו המלכה־של־סיגמה־קאי. אני זוכרת שפעם נקראנו שתינו למשרד של איזה מפיק טלוויזיה לא מגולח בחליפת פסים, שביקש לדעת אם יש לנו זוויות מעניינות כלשהן שהוא יכול לפתח לתוכנית, ובטסי התחילה לספר לו על התירס הזכרי והנקבי בקנזס. היא כל כך התרגשה מהתירס הארור, עד שאפילו בעיניים של המפיק עלו דמעות, אבל הוא אמר לה שלמרבה הצער לא יוכל להשתמש בזה.
    אחר כך עורכת מדור היופי שכנעה את בטסי להסתפר ועשתה ממנה נערת שַער, ואני עדיין רואה את הפנים שלה פה ושם, מחייכים ממודעות הפרסום של "רעיה לעניין מתלבשת כאישה מן המניין."
    בטסי תמיד הזמינה אותי לפעילויות שונות איתה ועם יתר הבנות כאילו ניסתה להציל אותי איכשהו. היא אף פעם לא הזמינה את דורין. מאחורי הגב דורין קראה לה פוליאנה הרפתנית.
    "רוצה לבוא איתנו במונית?" שאלה בטסי מבעד לדלת.
    דורין הנידה בראשה.
    "זה בסדר, בטסי," אמרתי. "אני הולכת עם דורין."
    "או־קיי." שמעתי את בטסי מתרחקת במסדרון.
    "נלך, ונסתלק כשיימאס לנו," אמרה לי דורין ומעכה את בדל הסיגריה שלה על בסיס מנורת הקריאה שליד המיטה שלי, "אחר כך נצא לבלות בעיר. המסיבות האלה שהם מארגנים כאן מזכירות לי את הנשפים באולם הספורט של התיכון. בשביל מה מביאים לשם תמיד בוגרים של ייל? הם כאלה סתו־מים!"
    בּאדי וילארד למד בייל, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, הבעיה איתו היתה שהוא טיפש. כלומר, הוא בהחלט הצליח להוציא ציונים טובים, ולנהל רומן עם איזו מלצרית איומה בקייפ קוד בשם גלדיס, אבל טיפת אינטואיציה לא היתה לו. לדורין היתה אינטואיציה. כל דבר שהיא אמרה היה כמו קול כמוס שדיבר מעצמותי ממש.
    נתקענו בפקקים של שעת השיא בתיאטראות. המונית שלנו היתה תקועה מאחורי המונית של בטסי ולפני מונית שנסעו בה ארבע מהבנות האחרות, ושום דבר לא זז.
    דורין נראתה נהדר. היא לבשה שמלת תחרה לבנה נטולת כתפיות רכוסה מעל מין מחוך צמוד שהצר את מותניה והבליט להפליא את מה שמעליהם ומתחתם, ולעור שלה היה ברק ברונזה תחת שכבת הפודרה הלבנבנה. היא הדיפה ריח חריף של פרפומריה שלמה.
    אני לבשתי שמלת משי שנטונג שחורה צמודה שעלתה לי ארבעים דולר. היא נרכשה במסע קניות שערכתי בחלק מכספי המלגה שלי כששמעתי שאני מבנות המזל שנוסעות לניו יורק. הגזרה של השמלה הזאת היתה כל כך מוזרה, שלא יכולתי ללבוש תחתיה שום חזייה, אבל זה לא שינה הרבה כי היה לי מבנה גוף נערי בלי שום קימור ראוי לציון ואהבתי להרגיש כמעט עירומה בלילות קיץ חמים.
    אבל השיזוף שלי דהה בעיר. הייתי צהובה כמו הסינים. בימים רגילים אולי הייתי חרדה מעניין השמלה והצבע המוזר שלי, אבל בחברתה של דורין שכחתי את הדאגות שלי. הרגשתי חכמה וצינית להחריד.
    כשהבחור בחולצת הפלנל הכחולה המשובצת, במכנסי הכותנה השחורים ובמגפי הבוקרים המעוטרים יצא ממחסה הסוכך המפוספס של הבר, סקר משם את המונית שלנו וניגש אלינו, לא היו לי שום אשליות. ידעתי טוב מאוד שהוא בא בגלל דורין. הוא השתחל בין המכוניות שעצרו שם ונשען בשרמנטיות על חלון המונית הפתוח.
    "אז מה שתי בחורות נחמדות כמוכן עושות לבד במונית בערב נחמד כזה, אם לא אכפת לכן שאני שואל?"
    היה לו חיוך צחור ורחב כמו בפרסומות למשחת שיניים.
    "אנחנו בדרך למסיבה," פלטתי, כי דורין בלעה פתאום את הלשון ושיחקה באדישות בכיסוי התחרה הלבן של הארנק שלה.
    "נשמע משעמם," הוא אמר. "למה שלא תצטרפו אלי שתיכן לכוסית או שתיים בבר הזה שם? יש לי גם כמה חברים שמחכים לי."
    הוא החווה בראשו לעבר כמה גברים בלבוש לא רשמי שעמדו שחוחים תחת הסוכך. הם עקבו אחריו במבטם, וכשהוא הפנה את ראשו אליהם, הם פרצו בצחוק.
    הצחוק הזה היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. מין גיחוך שקט, יהיר; אבל נראה שהתנועה בכביש מתחילה לזוז, וידעתי שאם אמשיך לשבת, בעוד כמה רגעים אצטער שלא ניצלתי את הזדמנות הפז הזאת לראות משהו מניו יורק שלא היה כלול בתוכנית המוקפדת של צוות הירחון.
    "מה דעתך, דורין?" שאלתי.
    "מה דעתך, דורין?" שאל הבחור בחיוך הרחב שלו. עד היום אני לא מצליחה להיזכר איך הוא נראה כשלא חייך. הוא בטח חייך כל הזמן. זה בטח היה טבעי בשבילו, לחייך ככה.
    "נו, בסדר," אמרה לי דורין. פתחתי את הדלת ויצאנו מהמונית בדיוק כשהחלה להזדחל קדימה, והלכנו לעבר הבר.
    קול צריחת בלמים נורא נשמע, ושתי חבטות רצופות אחריו.
    "הי!" נהג המונית שלנו שרבב את ראשו מהחלון, פניו ארגמניים מרוב זעם. "מה נראה לכן שאתן עושות?"
    הוא עצר את המונית בפתאומיות כזאת שהמונית מאחוריו נכנסה בו, וראינו את ארבע הבנות בפנים מנופפות ונאבקות ומנסות לקום מהרצפה.
    הבחור צחק, השאיר אותנו על שפת המדרכה וחזר כדי לתת שטר לנהג בעיצומן של צפירות פרועות וקצת צעקות, ואחר כך ראינו את הבנות מהירחון חולפות על פנינו, מונית אחרי מונית, כמו בשיירת חתונה שכולה שושבינות.
    "קדימה, פרנקי," אמר הגבר לאחד מחבריו, ובחור נמוך וגוצי התנתק מהחבורה ונכנס איתנו לבר.
    הוא היה מסוג הגברים שאני לא סובלת. אני מטר שבעים ושמונה בלי נעליים, וכשאני בחברת גבר נמוך אני רוכנת מעט ומרפה ירכיים, מניחה לאחת להישען על השנייה, כדי להיראות נמוכה יותר, ואני מרגישה מגושמת ומגודלת כמו במופע קרקס.
    לרגע אחד טיפחתי תקווה פרועה שנתחלק לזוגות על פי גובה, מה שמייעד לי את הגבר שדיבר איתנו בהתחלה, והוא נראה מטר ושמונים לפחות, אבל הוא התקדם עם דורין ולא העיף בי מבט נוסף. ניסיתי להעמיד פנים שאני לא רואה את פרנקי משתרך אחרי המרפק שלי והתיישבתי אל השולחן ליד דורין.
    בבר היה חשוך כל כך, עד שבקושי ראיתי משהו חוץ מדורין. בשיער לבן ובשמלה לבנה היא היתה לבנה כל כך עד שנראתה כסופה. אני חושבת שאורות הניאון מעל הבר השתקפו בה. הרגשתי שאני נמסה אל הצללים כמו תשליל של אדם שמעולם לא ראיתי בחיי.
    "אז מה נשתה?" שאל הבחור בחיוך גדול.
    "אני חושבת להזמין אולד־פשנד," אמרה לי דורין.
    תמיד התקשיתי להזמין משקאות. לא ידעתי להבדיל בין ויסקי לג'ין ולא הצלחתי להזמין שום דבר שמצא חן בעיני באמת. באדי וילארד ושאר הסטודנטים שהכרתי היו בדרך כלל מרוששים מדי לקנות משקאות רציניים או שבזו לשתיית אלכוהול בכלל. לא ייאמן כמה סטודנטים לא שותים או מעשנים. נדמה שאני מכירה את כולם. הכי רחוק שבאדי וילארד הגיע אי־פעם היה כשהוא הזמין לנו בקבוק דוּבּוֹנֶה, וגם זה רק כדי להוכיח שגם הוא יכול להיות אלגנטי, אף על פי שהוא סטודנט לרפואה.
    "אני אשתה וודקה," אמרתי.
    הגברים הביטו בי בעניין. "עם מה?"
    "נקי," אמרתי. "אני תמיד שותה נקי."
    חשבתי שאני עלולה לעשות מעצמי צחוק אם אומר שאני שותה אותה עם קרח או סודה או ג'ין או משהו. ראיתי פעם פרסומת לוודקה, רק כוס מלאה וודקה עומדת באמצע תלולית שלג באור כחול, והוודקה נראתה צלולה וזכה כמו מים, אז חשבתי שלשתות וודקה בלי כלום זה בטח בסדר. החלום שלי היה להזמין פעם משקה ולגלות שיש לו טעם נהדר.
    המלצר הגיע אז, והבחור הזמין משקאות לארבעתנו. נראה שהוא מרגיש כמו בבית בבר העירוני המתוחכם הזה בבגדי החוואים שלו, עד שהתחלתי לתהות אם הוא מישהו מפורסם.
    דורין לא אמרה מילה, רק שיחקה עם תחתית השעם שלידה, ובסופו של דבר הדליקה סיגריה, אבל נראה שלבחור לא אכפת. הוא לא הפסיק לבהות בה כמו שאנשים בוהים במקאו הלבן הגדול בגן החיות ומחכים שיגיד משהו בשפה אנושית.
    המשקאות הגיעו ושלי נראה זך וצלול, בדיוק כמו בפרסומת.
    "מה אתה עושה?" שאלתי את הבחור כדי לשבור את השתיקה שאפפה אותי מכל עבר, עבותה כמו צמחיית ג'ונגל. "כלומר, מה אתה עושה כאן בניו יורק?"
    לאט ובמה שנראה כמו מאמץ ניכר ניתק הבחור את עיניו מכתפה של דורין. "אני שדרן רדיו," הוא אמר. "בטח שמעת עלי. קוראים לי לני שפּרד."
    "אני מכירה אותך," אמרה דורין לפתע.
    "אני שמח, מותק," הוא אמר ופרץ בצחוק. "זה עוד יועיל לך. אני מפורסם מאוד."
    אחר כך לני שפרד נעץ בפרנקי מבט ממושך.
    "אז תגידי, מאיפה את?" שאל פרנקי, נדרך במושבו. "איך קוראים לך?"
    "תכיר, זאת דורין." לני החליק את ידו סביב זרועה החשופה של דורין ולחץ.
    מה שהפתיע אותי הוא שדורין לא גילתה כל סימן לכך שהיא מבחינה במעשיו. היא רק ישבה שם שחומה כמו כושית מחומצנת בשמלה הלבנה שלה, ולגמה בעידון מהמשקה שלה.
    "קוראים לי אֵלִי היגינבּוֹטוֹם," אמרתי. "אני משיקגו." אחר כך הייתי מודאגת פחות. לא רציתי ששום דבר שאומר או אעשה באותו ערב יקושר איתי ועם שמי האמיתי ועם בוסטון.
    "אז מה, אלי, מתחשק לך לרקוד קצת?"
    המחשבה שארקוד עם הגמד הזה בנעלי הזמש הכתומות המוגבהות שלו ובטריקו הזעירה ובבלייזר הכחול הרפוי הצחיקה אותי. אם יש משהו מגוחך בעיני זה גבר בחליפה כחולה. שחורה או אפורה, או חומה אפילו. כחולה פשוט מצחיקה אותי.
    "אין לי חשק," אמרתי בקרירות והפניתי אליו גב וקירבתי את הכיסא לדורין וללני.
    שני אלה כבר נראו כאילו הם מכירים זה את זה שנים. דורין גרפה את גושי הפירות בתחתית הכוס שלה בכפית כסופה דקיקה, ולני גנח בכל פעם שהיא קירבה את הכפית לפה שלה, נגס בשיניו כאילו הוא כלב או משהו, וניסה להפיל את הפירות מהכפית. דורין צחקקה והמשיכה לגרוף את הפירות.
    התחלתי לחשוב שוודקה היא המשקה שלי, סוף־סוף. לא היה לה שום טעם, אבל היא החליקה לי ישר לבטן כמו חרב בגרון של בולע חרבות וגרמה לי להרגיש חזקה וכול־יכולה.
    "כדאי שאני אלך עכשיו," אמר פרנקי וקם על רגליו.
    לא ראיתי אותו בבירור, המקום היה אפלולי כל כך, אבל בפעם הראשונה שמעתי איזה קול גבוה ומטופש יש לו. אף אחד לא התייחס אליו.
    "הי, לני, אתה חייב לי משהו. אתה זוכר, לני, אתה חייב לי משהו, נכון, לני?"
    חשבתי שזה מוזר שפרנקי מזכיר ללני שהוא חייב לו משהו מולנו, זרות מוחלטות, אבל פרנקי עמד שם וחזר על המשפט הזה שוב ושוב עד שלני תחב יד בכיס, שלף חבילה גדולה של שטרות ירוקים, קילף אחד והושיט לפרנקי. אני חושבת שזה היה שטר של עשרה דולר.
    "סתום ותתחפף."
    לרגע חשבתי שלני מדבר גם אלי, אבל אז שמעתי את דורין אומרת, "אני לא באה בלי אֵלי." ייאמר לזכותה שהיא לא שכחה את השם הבדוי שלי.
    "אֵלי תבוא, נכון, אלי?" אמר לני וקרץ לעברי.
    "בטח," אמרתי. פרנקי התפוגג אל תוך הלילה, אז חשבתי שאצטרף לדורין. רציתי לראות כל מה שרק אפשר.
    אהבתי להסתכל באנשים אחרים במצבי קיצון. אם נתקלתי בתאונת דרכים או בקטטת רחוב או בעובר משומר בצנצנת במעבדה, הייתי עוצרת ולוטשת עיניים ולא שוכחת את המראה לעולם.
    אין ספק שלמדתי ככה הרבה דברים שלא הייתי לומדת אחרת, ואפילו כשהמראות הפתיעו אותי או עשו לי בחילה לא הסגרתי זאת, אלא העמדתי פנים שתמיד ידעתי שאלה הם פני הדברים.
    • סילביה פלאת
    • סילביה פלאת
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • איים בזרם
    • השעות
    • הם יורים גם בסוסים
    • הלבד הגדול
    • 1984
    • אתה יודע שאתה רוצה את זה
    • הקול והזעם
    • חמדת
    • אל תיגע בזמיר
    • הזקן והים
    • גטסבי הגדול
    • בניניה מקיאוולי