הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סיפורה של שפחה
    ספר מוגן
     
  • סיפורה של שפחה
    מרגרט אטווד | תרגום: סמדר מילוא
    רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית — לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם. 
     
    סיפורה של שפחה, חזון מבריק של אמריקה במאה ה־21, כתוב באירוניה מזעזעת ונותן ביטוי מלא לכישרונה האדיר של מרגרט אטווד, לשנינותה ולכושר ההבחנה החודר שלה. זהו תרגיל מופלא במדע בדיוני כמו גם סיפור מוסר כן במיוחד.
     
    "דימויי הריקוּת המזהירה הם אחד ההיבטים המדהימים ביותר של הרומן הזה על עיוורון טוטליטרי... התוצאה מצמררת."
    סנדיי טיימס
     
    "עלילה אפופת טרור, תפיסות בוהקות בחדותן, דימויים גאוניים רבי־עוצמה ושנינות ארסית." אינדיפנדנט
     
     
    מרגרט אטווד — מלכת הספרות הקנדית — היא סופרת, מסאית ומשוררת מהחשובות בעולם, "זקנת השבט" כמעט בעל כורחה (שכן "כמה אנחנו כמהים לכך, להיעדר עצות!"), וכתיבתה היא מופת של זיקוק, דיוק וצלילות משולבים בהומור חריף ובחמלה. אטווד חיברה יותר מ־30 ספרי פרוזה, שכמה מהם, דוגמת עין החתול והמתנקש העיוור (ראו אור בהוצאת כנרת), הפכו לאבני יסוד בתרבות המערבית. כמו כן פירסמה יותר מ־15 ספרי שירה וכן ספרי ילדים, מאמרים ומסות. היא זכתה בפרס בּוּקר בשנת 2000 על ספרה המתנקש העיוור, בפרס ארתור סי קלארק לספרות מז'נר המדע הבדיוני וב־2010 — בפרס דן דוד המוענק על מצוינוּת ותרומה לאנושות. 
     
    מרגרט אטווד נולדה בשנת 1939 באוטווה וגדלה באונטריו ובקוויבק. אביה היה אנטומולוג, והיא בילתה לא מעט בשטחי הפרא של קוויבק. למדה באוניברסיטת טורונטו, ברדקליף ובהרווארד. היא נשואה לסופר גרים גיבסון, ויש להם בת אחת.
    "היא לא רק סופרת שניחנה בראייה נוקבת ולא־סלחנית, היא גם משוררת מצוינת, מסאית מבריקה, מאיירת וקריקטוריסטית חובבת."
    אריאנה מלמד
     
     
    סיפורה של שפחה
    ספורה של שפחה
    סיפורה של שפכה
    סיפורה של שיפכה
    סיפורה של שיפחה
    ספורה של שפחה
    ספורה של שיפחה
    מעשה בשפחה
    מעשה השפחה
    סיפורה של שפכה
    ספורה של שיפכה
    סיפורה של שיפכה
     
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 48
    הוספה למועדפים שלי
  • I
    לילה
     
    1
     
    ישַנו במה שהיה פעם אולם ההתעמלות. הרצפה היתה של עץ משוח בלכּה, עם פסים ועיגולים שצוירו עליה בשביל המשחקים ששיחקו שם בעבר. החישוקים של רשתות הכדורסל עדיין היו במקומם, אם כי הרשתות עצמן נעלמו. יציע נמשך והקיף את האולם, בשביל הצופים, ולי היה נדמה שאני מריחה ריח חריף של זיעה, קלוש כמו בבואת רפאים, מהול בניחוח המתקתק של מסטיק ושל בושם שעלה מהנערות הצופות, תחילה בחצאיות לֶבֶד כמו שראיתי בתמונות, אחר כך בחצאיות מיני, אחר כך במכנסיים ואחר כך בעגיל יחיד ובשיער בתספורת קוצים מפוספס בירוק. מסיבות ריקודים נערכו שם בוודאי. המוזיקה האריכה ימים, כמו כתובת עתיקה שמכסה על כתובת עתיקה ממנה, צליל לא נשמע, סגנון על גבי סגנון, זרם תחתי של הלמות תופים, יללה נוגה, זֵרים קלועים של פרחים מנייר משי, שֵדים מקרטון, כדור מראות מסתובב, מרעיף על הרוקדים שלג של אור.
    סקס נושן היה בחדר ובדידות, וציפייה למשהו שאין לו צורה ושם. אני זוכרת את הכמיהה הזאת, אל משהו שתמיד עמד להתרחש ולא היה דומה כלל לידיים שמיזמזו אותנו באותה שעה בגב התחתון או בחוץ, בירכתי מגרש החניה, או בחדר הטלוויזיה שֶקולה מושתק ורק התמונות מהבהבות מעל לבשר העולה ויורד.
    כמהנו אל העתיד. איך למדנו את זה, את הכישרון הזה לכמיהה שאינה יודעת שובע? זה היה באוויר, וזה עדיין היה באוויר, כמו מחשבה שנייה, כשניסינו להירדם במיטות המתקפלות הצבאיות שנערכו בשורות, עם רווחים ביניהן כדי שלא נוכל לשוחח. היו לנו סדיני פלנל, כמו של ילדים, ושמיכות שהנפיק הצבא, שמיכות ישנות שעדיין היה כתוב עליהן ארה"ב. היינו מקפלות יפה את בגדינו ומניחות אותם על השרפרפים שלמרגלות המיטה. האורות עומעמו, אבל לא כובו. דודה שרה ודודה אליזבת פיטרלו. היו להן מַלְמְדי בקר חשמליים תלויים על רצועות מחגורות העור שלהן.
    אבל לא אקדחים, אפילו הן לא נחשבו מהימנות עד כדי כך. האקדחים נועדו לשומרים, שנבחרו במיוחד מקרב ה"מלאכים". השומרים לא הורשו להיכנס לבניין אלא כשנקראו, ואנחנו לא הורשינו לצאת החוצה אלא להליכות שלנו, פעמיים ביום, זוגות־זוגות, סביב מגרש הכדורגל שעכשיו היה מוקף גדר מתכת שבראשה תיל דוקרני. ה"מלאכים" עמדו מחוצה לה בגבם אלינו. הם עוררו בנו פחד, אבל גם משהו אחר. לוּ רק הביטו בנו, לו רק יכולנו לשוחח איתם, להחליף משהו, כך חשבנו, לעשות איזו עסקת חליפין. הרי גופנו עדיין היה ברשותנו. זו היתה הפנטזיה שלנו.
    למדנו ללחוש כמעט בלי הגה. באור העמום היינו מושיטות ידיים אל מעבר לחלל שבין המיטות, כשהדודות לא הסתכלו, ונוגעות זו בידי זו. למדנו לקרוא שפתיים כשהראש מונח על המיטה במצודד, צופות זו בפיה של זו. ככה החלפנו בינינו שמות, ממיטה למיטה:
    אַלמָה. ג'אנין. דוֹלוֹרֶס. מוֹירָה. ג'וּן.
     
    II
    קניות
     
    2
     
    כיסא, שולחן, מנורה. למעלה, על התקרה הלבנה, תבליט גבס בצורת זֵר ובמרכזו חלל ריק, כמו המקום הריק בפָנים שהעין נעקרה מהן. מן הסתם היתה שם נברשת, פעם. הם סילקו כל דבר שאפשר לקשור אליו חבל.
    חלון, שני וילונות לבנים. תחת החלון, מושב חלון עם כרית קטנה. כשהחלון פתוח בחלקו — הוא נפתח רק בחלקו — האוויר נכנס פנימה, והווילונות מתנועעים. אני יכולה לשבת על הכיסא או על מושב החלון בידיים שלובות ולראות זאת. גם אור השמש חודר פנימה מבעד לחלון ונופל על הרצפה שעשויה פסי עץ צרים, ממורקים ומצוחצחים. אני מריחה את ריח תכשיר המירוק. על הרצפה שטיח שצורתו סגלגלה, עשוי מסמרטוטים קלועים זה בזה. זה הסגנון האהוב עליהם: אמנות עממית, ארכאית, שנשים עושות בזמנן הפנוי מדברים שאין בהם שימוש עוד. שיבה אל ערכי המסורת. אל תבזבז ולא תחסר. אני לא מבוזבזת, למה אני חסרה?
    על הקיר שמעל לכיסא — תמונה, ממוסגרת אבל בלי זכוכית: הדפס של פרחים, אירוסים כחולים, צבעי מים. הפרחים עדיין מוּתרים. אני תוהה, האם לכל אחת מאיתנו יש אותו הדפס, אותו כיסא, אותם וילונות לבנים? רכוש הממשלה?
    תחשבו שאתן בצבא, אמרה דודה לידיה.
    מיטה. מיטת יחיד, מזרן שקושיו בינוני, ועליו כיסוי מיטה לבן עם כיווצים. שום דבר לא מתרחש על המיטה הזאת, חוץ משינה או לא שינה. אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי. כמו דברים אחרים עכשיו, גם את החשיבה יש לקצוב. יש המון דברים שהחשיבה עליהם בלתי נסבלת. החשיבה עלולה לחבל בסיכויים שלך, ואני מתכוונת לשרוד. אני יודעת למה אין זכוכית על תמונת האירוסים הכחולים, ולמה החלון נפתח רק בחלקו, ולמה השמשה עשויה מזכוכית מחוסמת. הם לא חוששים שמא נימלט. אנחנו לא נגיע רחוק. הם חוששים מפני הבריחות האחרות, אלה שאת עלולה לפתוח בתוכך, אם יהיה בידך מכשיר חד.
    ובכן. להוציא את הפרטים האלה, זה היה יכול להיות חדר אורחים בקולג', לאורחים הפחות חשובים, או חדר באכסניה, בזמנים עברו, לגברות שנסיבות חייהן השתנו לרעה. כי זה מה שאנחנו עכשיו. הנסיבות השתנו לרעה, למי מאיתנו שעדיין יש לה נסיבות.
    ובכל זאת, כיסא, אור שמש, פרחים: אין להקל ראש באלה. אני בחיים, אני חיה, אני נושמת, אני מושיטה יד אל אור השמש. המקום שאני נמצאת בו איננו כלא, אלא זכות יתר, כמו שאמרה דודה לידיה, שהיתה מאוהבת בזה ו/או בזה.
    הפעמון הקוצב את הזמן מצלצל. הזמן נקצב פה על ידי פעמונים, כמו שהיה פעם במנזרי נשים. וכמו במנזר של נשים, יש פה מעט מראות.
    אני קמה מהכיסא, מקרבת אל אור השמש את כפות רגלי הנעולות נעליים אדומות, נעליים שטוחות עקבים כדי להגן על עמוד השדרה, לא בשביל ריקודים. הכפפות האדומות מונחות על המיטה. אני נוטלת אותן, מושכת ומעלה אותן על ידַי, אצבע אחר אצבע. כל הדברים, חוץ מהכנפיים המקיפות את פני, צבעם אדום: צבע הדם, הצבע שמגדיר אותנו. החצאית מגיעה עד הקרסוליים, שופעת, מכווצת לתוך משטח בד שמכסה את השדיים, השרוולים מלאים. הכנפיים הלבנות — אף הן פריט חובה, הן נועדו לשמור שלא נראה, אבל גם שלא ניראה. מעולם לא נראיתי טוב באדום, זה לא הצבע שלי. אני לוקחת את סל הקניות, תולה אותו על אמת היד שלי.
    דלת החדר — לא החדר שלי, אני מסרבת לומר שלי — לא נעולה. לאמיתו של דבר, היא לא נסגרת כהלכה. אני יוצאת אל הפרוזדור המצוחצח, שבמרכזו שטיח צר וארוך, ורוד־עמום. כמו שביל ביער, כמו שטיח שנועד למלכים, הוא מראה לי את הדרך.
    השטיח מתעקל ויורד בגרם המדרגות הקדמי, ואני הולכת איתו, יד אחת על המעקה שהיה פעם עץ חי שנכרת במאה אחרת ומורק עד שנשתווה לו ברק חמים. בית בסגנון ויקטוריאני מאוחר, בית משפחה, נבנה בשביל משפחה גדולה ועשירה. במבואה יש אורלוגין נושן שקוצב את הזמן, ואחריו הדלת המוליכה אל חדר הישיבה הקדמי האימהי, על גוני הבשר והרמזים שלו. חדר ישיבה שאני לעולם לא יושבת בו, רק עומדת או כורעת על ברכי. בקצה המבואה, מעל לדלת הכניסה, יש צוהר של זכוכית צבעונית: פרחים, אדומים וכחולים.
    על קיר המבואה יש ראי. אם אני מפנה את ראשי כך שהכנפיים הלבנות המקיפות את פני מכוונות את מבטי כלפיו, אני יכולה לראות אותו כשאני יורדת במדרגות, עגול, קמור, ראי בין שני חלונות, דומה לעין של דג, ואני בתוכו כמו צל מעוּות, פרודיה של משהו, דמות מאגדות בגלימה אדומה, יורדת לקראת רגע של אי־זהירות שכמוה כסכנה. נזירה, טבולה בדם.
    בתחתית גרם המדרגות יש קולב לתליית כובעים ומטריות, מהסוג שעשוי מעץ מעוקל, מוטות עץ ארוכים ומעוגלים שמתעקלים בעדינות כלפי מעלה ונהיים למתלים בצורת עלי שרך נפתחים. כמה מטריות תלויות עליו: שחורה, בשביל המפקד, כחולה, בשביל רעיית המפקד, וזו שנועדה לי, שצבעה אדום. אני משאירה את המטרייה האדומה במקומה, כי ראיתי בחלון שיום שמש היום. אני תוהה אם רעיית המפקד נמצאת בחדר הישיבה. לא תמיד היא יושבת. לפעמים אני שומעת אותה פוסעת הלוך ושוב, צעד כבד ואחריו צעד קל, ואחריהם הטפיחה הרכה של מקל ההליכה שלה על השטיח שצבעו ורוד־עמום.
    אני הולכת במבואה, עוברת על פני דלת חדר הישיבה והדלת המוליכה אל חדר האוכל, פותחת את הדלת שבקצה הפרוזדור ונכנסת למטבח. כאן לא מריחים עוד את ריחו של התכשיר למירוק רהיטים. ריטה נמצאת פה, עומדת ליד שולחן המטבח שהלוח שלו מצופה אמייל לבן סדוק. היא לבושה בשמלת המַרְתָה1 הרגילה שלה שצבעה ירוק־עמום, כצבע גלימתו של מנתח בזמנים עברו. שמלתה דומה מאוד בצורתה לשלי, ארוכה ומסתירה, אבל עם סינר קצר עליה, ואין לה לא כנפיים לבנות ולא צעיף. כשהיא יוצאת מהבית היא מכסה את פניה בצעיף, אבל לאיש לא אכפת מי יראה את פניה של אחת המרתוֹת. שרווליה מופשלים עד המרפק, חושפים את אמות ידיה החומות. היא מכינה לחם, חובטת בכיכרות לפני הלישה הקצרה האחרונה ואחריה עיצוב הצורה.
     
    1 בשפה שיצרה כאן אטווּד, "מרתה" הוא כינוי למשרתת, אישה המועסקת בעבודות הבית, וזאת על פי מרתה הנזכרת בברית החדשה, לוקאס י 42-38. [כל ההערות הן הערות המתרגמת]
     
    ריטה רואה אותי ומהנהנת, אם בתור ברכת שלום או פשוט לאות הכרה בנוכחותי קשה לומר, ומנגבת בסינרה את ידיה המקומחות ומחטטת במגירת המטבח כדי למצוא את פנקס התלושים. בפנים זעופות היא תולשת שלושה תלושים ומושיטה לי אותם. אילו חייכה אולי היו פניה חביבות. אבל הזעפת הפנים איננה אישית: השמלה האדומה היא המעוררת את מורת רוחה, ומה שהיא מייצגת. היא חושבת שאני אולי מידבקת, כמו מחלה או כל צורה אחרת של מזל רע.
    לפעמים אני מקשיבה מחוץ לדלתות סגורות, משהו שבשום אופן לא הייתי עושה פעם. לא הרבה זמן אני עומדת שם, כדי שלא להיתפס בשעת מעשה. אבל פעם אחת שמעתי את ריטה אומרת לקוֹרָה שהיא לא היתה משפילה את עצמה ככה.
    אף אחד לא מבקש ממך, אמרה קוֹרָה. אבל בכל אופן, מה היית עושה, במקרה שכן?
    הולכת למושבות, אמרה ריטה. יש להן ברֵרה.
    עם הלא־נשים, ולרעוב עד מוות ואלוהים יודע מה עוד? אמרה קורה. בחיים לא.
    הן קילפו אפונה. אפילו מבעד לדלת הכמעט סגורה שמעתי את נקישותיהם הקלות של האפונים הקשים הנופלים לתוך קערת המתכת. שמעתי את ריטה, רטינה או אנחה של מחאה או הסכמה.
    בכל אופן, הן עושות את זה בשביל כולנו, אמרה קורה, או ככה אומרים. אילו לא קשרתי את החצוצרות יכולתי גם אני להיות אחת מהן, אם הייתי צעירה, נניח, בעשר שנים. זה לא רע כל כך. זה לא מה שקוראים עבודת פרך.
    יותר טוב שזאת היא ולא אני, אמרה ריטה, ואני פתחתי את הדלת. פניהן נראו כפני נשים שדיברו עלייך מאחורי הגב והן חושבות ששמעת את דבריהן: נבוכות, אבל גם מתריסות קצת, כאילו זכותן היא. באותו היום היתה קורה נעימה כלפי יותר מהרגיל, ריטה זעופה יותר.
    היום, למרות פניה החתומות של ריטה ושפתיה הקפוצות, הייתי שמחה להישאר פה, במטבח. קורה היתה אולי נכנסת מאחד החדרים האחרים בבית, נושאת עמה את בקבוק שמן קליפת הלימון ואת מטלית האבק, וריטה היתה מכינה קפה — בבתי המפקדים יש עדיין קפה אמיתי — ואנחנו היינו מסיבות אל שולחן המטבח של ריטה, שאינו שייך לה יותר משהשולחן שלי שייך לי, ומדברות, על מֵחושים ומכאובים, מחלות, הרגליים שלנו, הגב שלנו, כל סוגי הצרות שגופינו, כמו ילדים סוררים, מוּעדים להן. היינו מהנהנות כמו סימני פיסוק זו לקולה של זו, מסמנות זו לזו שכן, אנחנו יודעות הכול על זה. מחליפות בינינו שמות של תרופות ומנסות לגבור אישה על רעותה בסיפורים על סבלותינו הגופניים, מתלוננות ברוֹך, וקולותינו חרישיים ומינוריים ומקוננים כמו יונים במרזבים. אני יודעת לְמה את מתכוונת, היינו אומרות זו לזו. או, ביטוי מוזר ומיושן שלפעמים אתה עדיין שומע מפי אנשים מבוגרים יותר: אני שומעת מאיפה זה בא, כאילו הקול עצמו הוא נוסע שבא ממרחקים. שזה יכול להיות, שזה מה שהוא.
    איך בזתי פעם לשיחות כאלה. עכשיו אני משתוקקת להן. זו היתה שיחה, לפחות. סוג של חילופי דברים.
    או שהיינו מרכלות. המַרתוֹת יודעות כל מיני דברים, הן משוחחות זו עם זו, מעבירות חדשות לא רשמיות מבית אל בית. כמוני, הן מקשיבות מאחורי דלתות, אין ספק, ורואות דברים אפילו כשעיניהן מוסבות. פה ושם שמעתי אותן מרכלות, קלטתי שמץ משיחותיהן הפרטיות. נֵפֶל, זה היה. או, היא דקרה אותה במסרגה, ישר בבטן. קנאה, זה מה שזה היה, הקנאה אכלה אותה. או משפט שמגרה את הדמיון כגון, היא השתמשה בנוזל לניקוי אסלות. זה פעל כמו קסם, אם כי היית מצפה שיטעם את זה קודם. בטח היה שיכור לגמרי, אבל הם גילו שזו היא כמו כלום.
    או שהייתי עוזרת לריטה להכין את הלחם, משקעת את הידיים בתוך החמימות הרכה העמידה הזאת שדומה כל כך לבשר. אני רעבה למגע עם משהו שהוא לא בד או עץ. רעבה לפעולת המגע.
    אבל גם אילו ביקשתי, גם אילו העזתי להפר את הכללים במידה כזאת, ריטה לא היתה מרשה זאת. היא היתה חוששת יותר מדי. המרתות לא אמורות להתרועע איתנו, להיות לנו כאחיות.
    להתרועע פירושו להתנהג כמו רֵעַ. לוּק הוא שאמר לי את זה. הוא אמר שאין מילה מתאימה שפירושה להתנהג כמו אחות. להתאחות, אולי היינו צריכים להגיד, הוא אמר. הוא אהב לדעת פרטים כאלה. מקורות של מילים, שימושים מוזרים. אני הייתי מקנטרת אותו על הדקדקנות שלו.
    אני לוקחת את התלושים מידה המושטת של ריטה. יש תמונות עליהם, של הפריטים שאפשר לקבל תמורתם: שתים־עשרה ביצים, נתח גבינה, משהו חום שאמור להיות אומצת בשר. אני שמה אותם בכיס המרוכסן שבשרוולי, ששם אני שומרת את אישור המעבר שלי.
    "ביצים טריות, תגידי להם," היא אומרת. "לא כמו בפעם הקודמת. ופרגית, לא תרנגולת. תגידי להם בשביל מי זה ואז לא יסדרו אותנו."
    "בסדר," אני אומרת. אני לא מחייכת. לשם מה לפתות אותה לידידוּת?
     
    3
     
    אני יוצאת החוצה מהדלת האחורית אל הגן, שהוא גדול ומסודר: מדשאה במרכז, עץ ערבה, תפרחות עגילים. בערוגות הפרחים המקיפות את הגן הנרקיסים הולכים ודוהים עכשיו והצבעונים פותחים את גביעיהם, שותתים צבע. הצבעונים אדומים, אדום כהה יותר סמוך לגבעול, כאילו חתכו אותם שם ועכשיו הם מתחילים להירפא.
    הגן הזה הוא ממלכתה של רעיית המפקד. כשאני מביטה החוצה מבעד לשמשה המחוסמת שלי אני רואה אותה שם תכופות, ברכיה על כרית, צעיף תכלת מכסה את כובע הגננוּת הרחב שלה, סל מונח לצִדה ובתוכו מזמרה ופיסות של חוטים לקשירת הפרחים למקומם. את עבודות החפירה הקשות עושה שומר המסופח למפקד. רעיית המפקד נותנת הנחיות, מורה במקלהּ. לרבות מהרעיות יש גנים כאלה, זה משהו שהן יכולות לנהל ולתחזק ולטפל בו.
    היה לי פעם גן. אני זוכרת את ניחוח האדמה התחוחה, את הפקעות השמנמנות בידיים, מלאוּת, את רשרוש הזרעים היבשים בין האצבעות. הזמן עבר מהר יותר ככה. לפעמים רעיית המפקד מורה להוציא החוצה כיסא ופשוט יושבת לה עליו, בגנהּ. ממרחק זה נראה כמו שלווה.
    היא לא נמצאת פה עכשיו, ואני מתחילה לתהות היכן היא: אני לא אוהבת להיתקל ברעיית המפקד במפתיע. אולי היא תופרת בחדר הישיבה, יושבת ורגלה השמאלית על ההדום בגלל דלקת המִפרקים שלה. או סורגת צעיפים בשביל המלאכים המשרתים בקווי החזית הקדמיים. קשה לי להאמין שהמלאכים זקוקים לצעיפים כאלה, על כל פנים, הצעיפים מעשה ידיה של רעיית המפקד מקושטים יותר מדי. לא מעניינת אותה דוגמת הצלב והכוכב המקובלת על רבות מהרעיות, אין בזה אתגר. עצי אשוח צועדים בסך בשולי צעיפיה, או נשרים, או דמויות אנושיות נוּקשות, נער ונערה, נער ונערה. אין אלה צעיפים לגברים מבוגרים, אלא לילדים.
    לפעמים אני חושבת שהצעיפים האלה לא נשלחים בכלל אל המלאכים, אלא נפרמים וחוזרים להיות כדורי צמר שמוכן שוב לסריגה. אולי זה רק משהו שנועד להעסיק את הרעיות, לתת להן תחושה של תכלית. אבל אני מקנאה ברעיית המפקד על הסריגה שלה. טוב שיש מטרות קטנות שאפשר להגשימן בקלות.
    למה היא מקנאה בי?
    היא לא מדברת איתי, אלא כשאין לה ברֵרה. אני בגדר תוכחה בשבילה, וצורך.
    בפעם הראשונה עמדנו פנים אל פנים לפני חמישה שבועות, כשהגעתי למקום ההצבה הזה. השומר מהמקום הקודם הביא אותי אל הכניסה הראשית. בימים הראשונים מרשים לנו להיכנס בכניסות הראשיות, אבל אחר כך אנחנו אמורות להשתמש באחוריות. הדברים עדיין לא הסתדרו, זה מוקדם מדי, לאיש עדיין לא ברור מה מעמדנו המדויק. כעבור זמן־מה זה יהיה או הכניסה הראשית בלבד או האחורית.
    דודה לידיה אמרה שהיא משתדלת לגייס תמיכה בכניסה הראשית. המעמד שלכן הוא מעמד של כבוד, אמרה.
    השומר צילצל בפעמון הדלת בשבילי, אבל לפני שהיה למישהו זמן לשמוע ולמהר לגשת לפתוח, הדלת נפתחה כלפי פנים. היא בוודאי חיכתה מאחוריה. אני ציפיתי לאחת המַרתות, אבל במקום זה עמדה שם היא עצמה, בשמלת התכלת הארוכה שלה שאין לטעות בה.
    אז את החדשה, אמרה. היא לא זזה הצידה כדי להניח לי להיכנס, רק עמדה לה שם בפתח וחסמה את הכניסה. רצתה שארגיש שאני לא רשאית להיכנס לבית, אלא אם כן היא תאמר זאת. בימינו יש מאבקי כוח על דריסות רגל שכאלה.
    כן, אמרתי.
    תשאיר את זה כאן בכניסה, אמרה לשומר שנשא את התיק שלי. התיק היה מוויניל אדום, ולא גדול. היה עוד תיק, ובו מעיל החורף ושמלות עבות יותר, אבל זה יגיע אחר כך.
    השומר הניח את התיק והצדיע לה. אחר כך שמעתי את צעדיו מאחורי, כשהלך בחזרה לאורך השביל, ואת נקישת השער הקדמי, והרגשתי כאילו הוסרה מעלי זרוע מגוננת. מפתן של בית חדש הוא מקום של בדידות.
    היא חיכתה עד שהתניע את המכונית ונסע משם. לא הבטתי בפניה, אלא בחלק גופה שיכולתי לראות בראש מורכן: במותניה הכחולים, המעובים, בידה השמאלית שעל ראש השנהב של מקל ההליכה שלה, ביהלומים הגדולים שעל הקמיצה, שפעם היתה יפה מן הסתם ועדיין היא מטופחת להפליא, הציפורן שבקצה האצבע המסוקסת משויפת ומעוגלת קלות בקצהָ. זה היה כמו חיוך אירוני, על האצבע ההיא, כמו משהו שמלגלג עליה.
    את יכולה להיכנס, אמרה והפכה אלי את גבה ופסעה בצליעה במבואה. סגרי את הדלת אחרייך.
    הרמתי את התיק האדום והכנסתי אותו פנימה, כמו שבלי ספק התכוונה, אחר כך סגרתי את הדלת. לא אמרתי כלום. דודה לידיה אמרה שהכי טוב לא לדבר, אלא אם כן שואלים אותך שאלה ישירה. נסו לראות את זה מזווית הראייה שלהן, אמרה, כפות ידיה שלובות ופוכרות זו את זו, חיוכה העצבני המפציר. זה לא קל להן.
    לכאן, אמרה רעיית המפקד. כשנכנסתי לחדר הישיבה כבר ישבה על כורסתה, רגלה השמאלית על ההדום עם הכרית המרוקמת שלו, ורדים בסל. מלאכת הסריגה שלה היתה מוטלת על הרצפה ליד הכיסא, המסרגות נעוצות בתוכה.
    עמדתי לפניה בידיים שלובות. ובכן, אמרה. היתה לה סיגריה, והיא שמה אותה בין שפתיה ואחזה בה שם בזמן שהדליקה אותה. שפתיה היו דקות כשעשתה זאת, עם הקמטים הקטנים האנכיים סביבן, כמו שראינו בעבר בפרסומות של תכשירי קוסמטיקה לשפתיים. המצית היה בצבע שנהב. הסיגריות בוודאי באות מהשוק השחור, חשבתי בלבי, וזה הפיח בי תקווה. אפילו עכשיו, כשכבר אין כסף אמיתי, עדיין יש שוק שחור. תמיד יש שוק שחור, תמיד יש משהו להחליף במשהו אחר. אם כך, אולי היא אישה שיכולה לכופף את החוקים. אבל מה כבר יש לי, שאפשר לסחור בו?
    בכיליון עיניים הבטתי בסיגריה. בשבילי הסיגריות, כמו המשקאות החריפים והקפה, הן מחוץ לתחום.
    אז מה־שמו הזקן לא הצליח, היא אמרה.
    לא, גברתי, אמרתי.
    היא פלטה מה שנשמע כקול צחוק, אחר כך השתעלה. מזלו הביש, אמרה. הוא השני שלך, לא?
    השלישי, גברתי, אמרתי.
    לא כל כך טוב גם בשבילך, אמרה. שוב נשמע צחוק משתעל. את יכולה לשבת. זה לא מנהג קבוע אצלי, אבל רק הפעם.
    התיישבתי, על קצהו של אחד הכיסאות נוקשי המסעד. לא רציתי לנעוץ מבטים סביב החדר, לא רציתי להיראות לא קשובה אליה. ולכן מדף האח העשוי שיִש שלימיני והראי שמעליו וזרי הפרחים, כל אלה לא היו אלא צללים בזוויות עיני. אחר כך יהיה לי זמן די והותר להתבונן בהם.
    פניה היו עכשיו בגובה אחד עם פני. היה נדמה לי שאני מזהה אותה, ועל כל פנים היה בה משהו מוכר. מעט משערה נגלה מתחת לצעיפה. צבעו עדיין היה בלונדיני. אז חשבתי שהיא אולי מבהירה אותו, שצבע לשיער הוא עוד משהו שהיא מצליחה להשיג בשוק השחור, אבל עכשיו אני יודעת ששערה אכן בלונדיני. גבותיה נמרטו לקווים דקים מקושתים, מה ששיווה לה מבט קבוע של פתיעה, או של זעם, או של סקרנות, כמו שאפשר לראות על פניו של ילד שנבהל, אבל מתחת להן נראו שמורותיה עייפות. לא כך עיניה, שגונן היה הכחול העוין המוחלט של שמי אמצע הקיץ באור השמש הזוהר, כחול שלא מניח לך לחדור. אפה היה פעם מן הסתם מה שנקרא אף חמוד, אבל עכשיו היה קטן מדי לפניה. פנים לא שמנות, אבל רחבות. שני קמטים נמשכו וירדו מזוויות פיה, וביניהם סנטרה, קפוּץ כאגרוף.
    אני רוצה לראות אותך מעט ככל האפשר, אמרה. את בטח מרגישה אותו הדבר כלפי.
    לא עניתי, כי "כן" היה משתמע כעלבון, ו"לא" כהתרסה.
    אני יודעת שאת לא טיפשה, המשיכה ואמרה. היא שאפה ונשפה את העשן. קראתי את התיק שלך. עד כמה שזה נוגע לי, זה כמו עסקה. אבל אם עושים לי צרות אני עושה צרות בחזרה. את מבינה?
    כן, גברתי, אמרתי.
    אל תקראי לי גברתי, אמרה בעצבנות. את לא מרתה.
    לא שאלתי איך אני אמורה לקרוא לה, כי ראיתי שהיא מקווה שלעולם לא יזדמן לי לקרוא לה בשם כלשהו. הייתי מאוכזבת. רציתי, אז, שהיא תהיה לי לאחות גדולה, דמות אימהית, מישהי שתבין אותי ותגונן עלי. הרעיה במקום ההצבה הקודם שלי בילתה את רוב זמנה בחדר השינה שלה, המרתות אמרו שהיא שותה. רציתי שהרעיה הזאת תהיה שונה. רציתי לחשוב שהייתי מחבבת אותה, בזמן ובמקום אחרים, בחיים אחרים. אבל כבר אז הבנתי שלא הייתי מחבבת אותה, ולא היא אותי.
    היא כיבתה את הסיגריה שלה, שרק את מחציתה עישנה, במאפרה קטנה דמוּית שבלול שהיתה על שולחן המנורה שלצדה. בתנועה נחרצת זאת, נעיצה אחת ומעיכה אחת, לא סדרה של טפיחות מעודנות שהיו חביבות על רעיות רבות.
    אשר לבעלי, אמרה, זה בדיוק מה שהוא. הבעל שלי. אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. עד שהמוות יפריד בינינו. זה סופי.
    כן, גברתי, אמרתי שוב, כי שכחתי. היו פעם בובות, לילדות קטנות, שהיו מדברות כשמשכו בחוט בגבן, וחשבתי שאני נשמעת כמותן, צליל חדגוני, קול של בובה. היא כנראה השתוקקה לסטור לי על פני. הן רשאיות להכות אותנו, יש לכך תקדים בכתבי הקודש. אבל לא באמצעות כלי כלשהו, רק בידיים.
    זה אחד הדברים שנלחמנו בשבילם, אמרה רעיית המפקד, ופתאום לא התבוננה בי עוד אלא בידיה תפוחות המפרקים, עטורות היהלומים, ואני ידעתי איפה ראיתי אותה קודם לכן.
    הפעם הראשונה היתה בטלוויזיה, כשהייתי בת שמונה או תשע. בבוקרי יום ראשון, כשאמי ישנה עד שעה מאוחרת, הייתי קמה מוקדם וניגשת אל הטלוויזיה שבחדר העבודה שלה ומשלטטת מערוץ לערוץ, מחפשת סרטים מצוירים. לפעמים, כשלא מצאתי שום סרט, הייתי צופה ב"שעת הבשורה לנשמות צעירות", שבה היו מספרים את סיפורי התנ"ך לילדים ושרים מזמורי דת. אחת הנשים נקראה סֵרינה ג'וֹי. היא היתה זמרת הסופרן הראשית. אישה ששערה בלונד אפרפר, קטנת גוף, בעלת אף סולד ועיניים כחולות ענקיות שהיתה מגלגלת לשמים בשעת שירת המזמורים. היא היתה מחייכת ובוכה גם יחד, דמעה אחת או שתיים היו גולשות להן בחן על לחייה, כאילו על פי אות, בעוד קולה נישא ועולה אל צליליו הגבוהים ביותר, רוטט, חסר מאמץ. אחר כך המשיכה ועשתה דברים אחרים.
    האישה היושבת לפני היתה סרינה ג'וי. או זה היה שמה, פעם. המצב היה אפוא גרוע יותר משחשבתי.
    • מרגרט אטווד
      צילום: Larry D. Moore
    • מרגרט אטווד

      מרגרט‭ ‬אטווד‭ ‬נולדה‭ ‬בשנת‭ ‬1939‭ ‬באוטווה‭ ‬וגדלה‭ ‬באונטריו‭ ‬ובקוויבק. ‬אביה‭ ‬היה‭ ‬אנטומולוג, ‬והיא‭ ‬בילתה‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬בשטחי‭ ‬הפרא‭ ‬של‭ ‬קוויבק. ‬למדה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬טורונטו, ‬ברדקליף‭ ‬ובהרווארד. ‬היא‭ ‬נשואה‭ ‬לסופר‭ ‬גרים‭ ‬גיבסון‭' ‬ויש‭ ‬להם‭ ‬בת‭ ‬אחת‭.‬

     
  • המלצות נוספות
    • ספינת הכלות
    • אשתו של מגדל התה
    • עקוב אחר שינויים
    • הנוסעים
    • שנת המבול
    • אדם האחרון
    • חוב
    • מזרן האבן- תשע מעשיות
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי
    • אל תגיד כלום