הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מה שקורה בין איליי וגוון
    ספר מוגן
     
  • מה שקורה בין איליי וגוון
    ג'. ג'. מקאבוי | תרגום: ירון פריד
    פנדורה | 2017 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי  | 328 עמ' מודפסים
    איליי דוונפורט חושב שמצא את האישה המושלמת להיות אשתו. 
    היא רופאה, בדיוק כמוהו. 
    היא מבריקה, בדיוק כמוהו. 
    והיא עשירה, בדיוק כמוהו.
     
    גווינביר (גוון) פו חושבת שהארוס שלה הוא האדם המושלם עלי אדמות. 
    הוא נאה. 
    הוא מצליח. 
    והוא היה הגבר הראשון שלה.
    אבל מה קורה כשהכלה של איליי בורחת עם הארוס של גוון ביום החתונה שלהם, והשניים נשארים לאסוף את השברים זה של זה?
    "מה שקורה בין איליי וגוון" הוא רומן חדש בסוגת הספרות הרומנטית הרעננה והעכשווית מבית היוצר של ג'. ג' מקאבוי, שכבר הביאה לנו את רב-המכר הרומנטי הנפלא, "קשת שחורה" שראה אור בעברית ב"פנדורה". זהו ספר נוסף מתוך ספריה מלאי ההומור הסוחפים בקריאה מהמילה הראשונה עד האחרונה.
     
    ג'. ג'. מקאבוי נולדה במונטריאול, קנדה, ולומדת מדעי הרוח והחברה באוניברסיטת קרלטון. היא הבכורה מבין שלושת ילדיהם של הוריה ואהבתה לכתיבה מושרשת בה כבר שנים. היא שואבת השראה כמעט מכל דבר, מטרגדיות שייקספיריות ועד תרבות הפופ.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
    מכר מאות עותקים
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
    סימנים מקדימים
     
     
    גְּוִוינֵבִּיר
     
    הייתי צריכה לראות את הסימנים באותו הבוקר. הם לא היו מאוד בולטים, אבל הם בהחלט היו שם. כמעט החלקתי למוות ביציאה מהמקלחת - טוב, נכון, או־קיי, הסימן הזה היה סימן גדול, ענקי אפילו, אבל האחרים היו די קטנים. לא מצאתי את הנעל השמאלית מזוג נעלי העקב האהוב עליי. הפנינים שהוא נתן לי נשרו מצווארי והתפזרו על רצפת חדר האמבטיה. וכשהוא הגיע, באיחור של עשרים דקות, טַיְיגִי לא הפסיק לנבוח עליו. כאילו הכלב שלי ידע ש־1 במארס יהיה יום שחור בחיי. יום מקולל.
    התיישבתי במרצדס הכחולה החדשה־לגמרי שלו, והוא לא אמר מילה כשעזבנו את בית החוף בהמפטונס. מפרקי אצבעותיו כמעט הלבינו מרוב שאחז בהגה בכוח. הוא הניח את החלק האחורי של כף ידו מתחת לשפתיו, דבר שעשה מאות פעמים במהלך שלוש השנים שלנו יחד, אבל רק כשהיה ממש מודאג או מצוברח.
    "בַּאשְׁ?" נגעתי ברגלו, והוא זינק כאילו שכח שאני שם לידו.
    הוא נפנה אליי, ועיניו החומות־הבהירות פגשו את עיניי. "כן?"
    "אתה בסדר? אתה נראה כאילו אתה נוסע להלוויה ולא לחתונה," התבדחתי וחייכתי. הוא נענע בראשו ואחז בידי.
    "אני בסדר גמור." הוא נשק לידי. "סתם ענייני עבודה. אני פשוט מקווה שנספיק להגיד שלום לכולם ונעוף משם לפני שיהיה מאוחר מדי."
    הנהנתי בהסכמה והבטתי לאחור על החוף המתרחק. באש, כמו שקראתי לסבסטיאן, היה המייסד והבעלים של המגזינים "קלאס" ו"המורדים". כך נפגשנו בעצם. הוא ביקר בפתיחה של אחת התערוכות שלי ואהב את עבודות הצילום שלי. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעבוד עם שום תאגיד או מותג. אהבתי את העצמאות שלי. ציירתי וצילמתי בדיוק את מה שרציתי, את מה שהיה חשוב לי. אבל היה בסבסטיאן אוַונְס משהו מיוחד. לא משנה כמה פעמים סירבתי להצעותיו בבוטות או התעלמתי מהאימיילים שלו, הוא מעולם לא ויתר ולא הרים ידיים. וכל מה שסבסטיאן אוונס רוצה, סבסטיאן אוונס מקבל. בסופו של דבר, התרציתי והסכמתי לצלם את תמונת השער של גיליון האביב. הייתי אמורה לצלם רק את השער הזה ותו־לא, אבל שלוש שנים לאחר מכן הייתי צלמת קבועה במגזינים שלו וארוסתו.
    "ברוכים הבאים לשאטו רוּז'," קידם את פנינו איש החנייה בשערי האחוזה. באש דיבר איתו, ואני מצאתי את עצמי לוטשת עיניים בנוף המקושט: הכול היה בצבעי ירוק וכחול יפהפיים. על הדשא הירוק הטהור הוקרנו האותיות א' ו־ה', ותזמורת קטנה ניגנה להנאת האורחים הנכנסים.
    רק כשיצאתי מהמכונית, ראיתי את גולת הכותרת בכבודה ובעצמה: כאילו האנשים האלה היו מוכרחים להוכיח לעולם שיש להם כסף (הלווו? לא הבנו את זה לבד עד עכשיו), טווסים מגונדרים שוטטו להם ברחבי הזירה.
    הבטתי בבאש. הוא החזיר לי מבט מבולבל ושאל, "מה?"
    הצבעתי על הכול, אבל כל מה שהצלחתי לומר היה, "ברצינות?"
    "את מתנהגת כאילו לא ראית אנשים עשירים בחיים שלך. היית צריכה ללבוש את השמלה האדומה שבחרתי לך." הוא הזעיף פנים ולקח את ידי, ושנינו פילסנו את דרכנו לעבר כיסאות האורחים.
    זה היה רגע נוסף שבו הייתי צריכה לראות את הסימנים, אבל שוב, הייתי עיוורת. אני עדיין זוכרת כמה קרה הייתה ידו כשאחזתי בה. שתינו קוקטיילים וקשקשנו עם אנשי החברה הגבוהה של ניו יורק, ואני הרגשתי כאילו אני עומדת בביקיני בלב הקוטב הצפוני.
    "וואו, היא מדהימה," לחשתי כאשר הכלה עשתה את דרכה במעבר, האיפור שלה היה מושלם עד שנראה כאילו עור פניה קורן מבפנים. שערה הרך בגון דבש־זהב בהק, ושמלת הסטרפלס בצורת לב נצמדה לכל אחד מקימורי גופה. עיניה הכחולות נצצו מדמעות עצורות, והיא החזיקה בחוזקה בזר השושנים שלה והלכה לאט ומדוד. לרגע חטוף היה נדמה לי שראיתי אותה מעיפה מבט לעברנו.
    הלוואי שאיראה יפה כמעט כמוה ביום חתונתי, חשבתי לעצמי. אסתפק גם בלהיראות חצי מאיך שהיא נראית. עיניי לא משו ממנה בעת שצעדה קדימה.
    השאר הוא ערפל אחד גדול בזיכרוני. רגע אחד הכומר אמר משהו, ורגע לאחר מכן ידו של באש נשמטה מידי.
    "האנה," הוא קרא ופסע אל מרכז המעבר. היא הביטה בו, ואז בחתן שלה, ושוב בבאש.
    בבאש שלי. מה...
    "אל תעשי את זה, האנה."
    מה... קורה... פה?
    "האנה," קרא שוב באש.
    די כבר! צרח המוח שלי. תפסיק עם זה!
    אבל למרבה האימה, הכלה הרפתה מידו של החתן ורצה לקראת באש.
    לא יכולתי לנשום. קמתי והכיסא שלי נפל. "באש!" זעקתי.
    אבל הם כבר ברחו משם. יד ביד.
    בשלב הזה כל האורחים כבר קמו ממקומם. אלה שהיו סביבי זזו הצדה כדי לאפשר לכל האחרים לראות את הבחורה שנזרקה לכלבים ברגע זה ממש. ידעתי שהאדם היחיד שמצבו גרוע משלי הוא החתן שברקע. בפעם הראשונה מאז הגעתי לכאן הבטתי בו באמת: גבוה, עור שנהב, שיער שחור קצר, עיניים ירוקות חודרות שצופות בכלתו בורחת ממנו. הוא עמד שם כל כך מאובן, כל כך המום, שכמעט שכחתי מהכאב שלי.
    למה לא ראיתי את הסימנים?
     
    איליי
     
    גם אם אחיה עד גיל מאה ושבעים, לעולם לא אשכח את 1 במארס. זה היה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי, אם לא המאושר שבהם. אחרי שנתיים יחד ביקשתי סוף־סוף מהאנה מייקלס, ה־האנה מייקלס, להיות אשתי.
    נפגשנו כשהיינו רופאים מתמחים בבית החולים הפרסביטרי של ניו יורק, וביום הראשון לא היה גבר סטרייט אחד בבית החולים שלא גילה בה עניין. מה יותר סקסי משילוב של יופי ושכל? היא הייתה מסורה לא רק לעבודה, אלא גם למטופלים שלה. ה־האנה מייקלס, האנה שלי, הייתה רכה, מתוקה, ממוקדת ומדויקת. היא עבדה קשה כדי לעמוד בכל יעד ומטרה שהציבה לעצמה. אהבתי את התכונה הזאת שלה. כשהיינו יחד פשוט התחברנו, ממש היה אפשר לשמוע את הקליק בינינו. היינו כל כך דומים זה לזה בהרבה מובנים, שלפעמים היינו משלימים זה את המשפטים של זה. נעשינו קרובים די מהר, אבל התחלנו לצאת רק אחרי תקופת ההתמחות.
    לא יכולתי לדמיין שום בחורה אחרת בחיי.
    "אתה לחוץ?" שאל אותי לוגאן, אחי הצעיר, והניח את ידו על כתפי כשעמדתי מול המראה בחדר ההלבשה.
    הדפתי אותו מעליי ויישרתי את החפתים. "למה שאהיה לחוץ?"
    "אִילַיי דְוֵונְפּוֹרְט עושה את זה סוף־סוף ומתמסד. אני פשוט לא יכול להאמין. חשבתי שאתה והאנה לא תתחתנו בחיים." הוא דחף אותי הצדה כדי לסדר את העניבה שלו מול המראה.
    החטפתי לו מכה קטנה בראש.
    "באמת? אפילו היום אתם מוכרחים לריב?" אמא שלי נכנסה לחדר ונאנחה. שערה האפור־ערמוני גלש עד כתפיה, ושמלתה הירוקה נשקה לרצפה בעת שאספה אותי לחיבוק צמוד בזרועותיה. הדמעות בעיניה כבר התחילו להיקוות.
    "אמא, הוא מתחתן, לא גוסס," צחקק לוגאן.
    היא נעצה בו מבט נוזף ופנתה שוב אליי. "תגיד לי, בן, אתה בטוח בקשר ל...זה?"
    "אמא." אחזתי בכתפיה. היא התנהגה באופן מגוחך. "את אוהבת את האנה. אני אוהב את האנה. למה שלא אהיה בטוח? סוף־סוף את מקבלת את הבת שתמיד רצית."
    "אני יודעת." היא הניחה את ידה על החזה שלי. גם בנעלי העקב הגבוהות היא עדיין הייתה נמוכה ממני בראש. "אני פשוט לא יכולה להיפטר מההרגשה המוזרה הזאת. מי היה מאמין שיהיה כל כך קשה לשחרר אותך?"
    אמא שלי והדרמות שלה, חשבתי אז לעצמי. ובדיעבד אני חושב: אילו רק היינו מקשיבים לתחושת הבטן שלה.
    "עדיין יש לך אותי," הוסיף לוגאן והוכיח שהוא יותר דומה לה מאשר לאבא שלנו.
    שנינו הבטנו בו לרגע, ואז שוב זה בזה.
    "וואו! או־קיי, הבנתי, הכול טוב, לא נעלבתי," הוא מלמל בעלבון מזויף ויצא מהחדר, משאיר את אמנו צוחקת.
    "אילו אבא שלך עוד היה איתנו, אני בטוחה שהוא היה גאה בגבר שנהיה ממך, איליי. באדם שצמחת להיות. אני יודעת שאני גאה בך." היא מחתה כמה דמעות.
    לא ידעתי מה לעשות חוץ מאשר לתת לה את זרועי. מאז ומעולם התקשיתי להביע חיבה, אבל באותו היום השתוללו בתוכי כל סוגי הרגשות האפשריים.
    היא אחזה בי בחוזקה בעת שנכנסנו לרחבה. היא והאנה השתוללו עם הקישוטים, אבל הן ממש נהנו מזה, אז באמת לא היה אכפת לי. אני רק רציתי להגיע כבר לחלק החשוב.
    נעמדתי לפני כל קרובי המשפחה וכל החברים שלנו, כשלוגאן משמאלי. המוזיקה התחילה סוף־סוף, ומבטי נורה לעבר דלתות האחוזה בציפייה שייפתחו. ידעתי שהיא תהיה יפהפייה, אבל היא ממש זהרה, כאילו הייתה מוארת מבפנים.
    אלוהים, איזה מזל יש לי.
    עם כל צעד שהיא צעדה, החיוך על פניי הלך וגדל, עד שידה הייתה בתוך ידי.
    "את נראית מדהים," לחשתי.
    היא חייכה, אבל לא אמרה דבר בחזרה. ברגע הזה, כשהכומר התחיל לשאת את דבריו, התנגנו במוחי כל הרגעים שחלקנו יחד: הפגישה הראשונה שלנו, הניתוח הראשון שלנו, הנשיקה הראשונה, הלילה הראשון. כל נקודות השיא של חיינו כאילו הוקרנו בתוכי כמו סרט נפלא.
    וזאת רק ההתחלה של הדבר האמיתי. היום הוא היום ה...
    "האנה," קרא מישהו לפתע.
    הקריאה הזאת של שמה כיבתה מיד את המקרן של הסרט. עיניי נשלחו אל האיש העומד במעבר כשידו מושטת לעבר אשתי לעתיד.
    "סבסטיאן?" תהה בקול לוגאן שעמד לצדי.
    סבסטיאן. האיש שקרא להאנה שלי, היה סבסטיאן אוונס, אחד מחבריו הקרובים ביותר של לוגאן. לא הכרתי אותו ממש, אבל שמעתי עליו הרבה.
    "האנה," הוא קרא שוב.
    המוח שלי שאג די!!!!!
    צעדתי צעד אחד קדימה, אבל זה היה מאוחר מדי.
    האנה שמטה את ידה מידי. היא רצה לקראתו, ולא הביטה לאחור אפילו פעם אחת.
    עמדתי שם, המום מכדי לזוז או לדבר. אני אפילו לא בטוח שנשמתי. הרגשתי שאני בגיהינום עלי אדמות.
    במשך שעות שלמות אחר כך לא הצלחתי להוציא מילה מפי. מוחי נאטם לגמרי. ניסיתי להבין, אבל גם המוח שלי וגם הלב, שניהם כאילו ננעלו. נשענתי על מעקה המרפסת של חדר ההלבשה וצפיתי באוקיינוס עד השקיעה. רק אז חזר גופי לתפקד, פחות או יותר, והתחלתי לרוץ. בטיפשותי רצתי לעבר הרחבה המרכזית. כל האורחים כבר עזבו למעט בני המשפחה הקרובים ועובדי הניקיון. כשהגעתי החוצה ראיתי את אחי תולש את שלט ה"נשואים טריים" ממכונית הבנטלי.
    "איליי..."
    "מפתחות." ניגשתי לפתוח את דלת המכונית. באותו הרגע ניגשה אליי אישה לבושה בכחול. היו לה שיער גלי חום ועור בצבע חום חמים. עיניה החומות היו נפוחות ואדומות כעת, מרוב בכי מן הסתם. היא זקפה את ראשה והצביעה על ההזמנה לחתונה. "זה המספר שלך, נכון?" שאלה, ומבלי לחכות לתשובה הקלידה משהו בטלפון שלה והוסיפה, "בבקשה, תקרע לו את הצורה." ואז היא פנתה לעבר המונית שלה ונעלמה.
    "גוון!" קרא אחריה לוגאן, לשווא. "שיט," הוא נאנח. "הוא היה הפאקינג ארוס שלה!"
    הרגשתי את הטלפון שלי רוטט ושלפתי אותו מכיס המעיל.
    הוא השאיר את תיבת המייל שלו פתוחה בטלפון שלי. יש לי אישור הזמנה לחדר שהם הזמינו עכשיו.
    פרסקוט הילס
    מונטוק, מדינת ניו יורק
    חדר 1204
     
    "איליי, אל תעשה את זה..."
    התעלמתי ממנו, נכנסתי למכונית והתחלתי לנהוג בלי מחשבה שנייה. הזעם בתוכי השתולל וגבר עם כל קילומטר. תפסתי בהגה, חרקתי שיניים וחשבתי. הם נמצאים במרחק עשרים דקות מזירת האסון שהמיטו עליי. הגעתי למלון, מוכן ומזומן לפרוץ את דלת החדר שלהם בבעיטה. ראיתי את שניהם צועדים לקראתי,
    בלתי־מודעים לחלוטין לקיומי, ועדיין מחזיקים ידיים, לעזאזל.
    "איליי!" קראה האנה בבהלה. היא לא לבשה שמלת כלולות, אלא ג'ינס וחולצה של חנות מתנות.
    התעלמתי ממנה. האגרוף שלי התנגש בלסת שלו והוא נפל אחורה על הקיר, אבל זה לא עצר בעדי. תפסתי אותו בצווארון והמשכתי להלום בו עד שמפרקי אצבעותיי נסדקו על פניו.
    "איליי, תפסיק! תפסיק או שאני אקרא למשטרה, אני נשבעת!" היא צעקה.
    רציתי להרוג אותו, אבל באורח נס הצלחתי לעצור. "אז למה שלא תעשי את זה, האנה? בואי נהפוך את היום הזה לחגיגה!"
    היא הרכינה את ראשה וכרעה על ברכיה לצדו.
    "אני מבין שאתה שונא..."
    "אתה לא מבין שום דבר," קטעתי אותו. לא הייתי מסוגל להסתכל עליהם עוד. עמדתי לעזוב, אבל אז נזכרתי במשהו, הוצאתי את הטלפון שלי וצילמתי את פניו המדממות. זה לא העניק לי סיפוק מיוחד, אבל לעזאזל. אולי האישה האחרת תזכה לקצת שקט נפשי למראה התמונה.
    כל מה שיכולתי לחשוב עליו בדרך חזרה היה: איך? איך זה היה יכול לקרות?
    • ג'. ג'. מקאבוי
    • ג'. ג'. מקאבוי
      ג'. ג'. מקאבוי נולדה במונטריאול. כתיבה היא אהבתה הראשונה, והיא מושפעת מהכול. מטרגדיות שייקספיריות ועד לתרבות הפופ העדכנית ביותר. אף על פי שהיא כותבת על אנשים אפלים שעושים מעשים רעים, היא אישה אופטימית ומאושרת בחייה.
      חפשו אותה ברשתות החברתיות. זו הממלכה שלה.
     
  • המלצות נוספות
    • העסקה
    • שידוך חלומי
    • מאחורי עיניה
    • המייל האחרון
    • קשת שחורה
    • מנוול יפיפה
    • עוד סיכוי לאהבה
    • החוב השלישי - ספר רביעי בסדרת ירושת החוב
    • לפני שהיינו זרים
    • רוח רפאים
    • המנהרה
    • היה היתה