הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מארז מחוץ לקמפוס
  • מארז מחוץ לקמפוס
    א(ה)בות הוצאה לאור | יולי 2019 | רומן רומנטי | 1192 עמ' מודפסים
    ***ארבעה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
     
    העסקה - מחוץ לקמפוס #1 
     
    היא עומדת לעשות עסקה עם הילד הרע של הקולג'...
     
    להאנה וולס ערך עצמי גבוה. היא החכמה של הקולג', היא חרשנית ומצליחה. רק שבכל הקשור לסקס היא סוחבת מטען כבד. כשהיא סוף סוף נדלקת על בחור, היא לא יודעת איך להבליט את עצמה, איך להיות מקובלת יותר ואיך למשוך תשומת לבו. בתמורה לאהבה מזוייפת וקידום חברתי, היא נאלצת להעביר שיעורים פרטיים לגארט, קפטן נבחרת ההוקי המעצבן, הילדותי והשחצן.
    חלום חייו של גארט גרהם הוא להיות שחקן הוקי מקצועי. הבעיה היא שמצב הלימודים הרעוע שלו מאיים על כל עתידו כספורטאי. כדי לשמור על מקומו בנבחרת, הוא צריך לקחת שיעורים פרטיים. האנה וולס, הסטודנטית המצטיינת, מחליטה לעזור לו בתמורה לעזרה בקידום מצבה החברתי. 
    הוא מזייף את אהבתו להאנה והיא עוזרת לו לשפר את הציונים. 
    אחרי נשיקה מפתיעה אחת, שהובילה לסקס הכי טוב שהיה להם בחיים, מבין גארט שדבר בסיפור הזה, איננו מזויף. עכשיו הוא רק צריך לשכנע את האנה שהבחור שהיא רוצה בו, הוא בעצם - הוא.
     
    אל קנדי היא סופרת רשימת רבי המכר של USA Today. 
    היא גדלה בפרברי טורונטו ובעלת תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת יורק.
     
    "אל שולטת, במומחיות רבה, על הרגשות, על הרומנטיקה ועל הסקסיות הלא מרוסנת של הז'אנר. ברגע אחד את תפלי לרגליו של גארט!" אליס קלייטון, מחברת הוולבנגר, וסופרת רבי המכר של ה – NY TIMES
     
    אל קנדי מצליחה בסיפור מרנין לב וקליל, על פניו, להעביר רבדים נוספים הנוגעים בסוגיות מורכבות בוערות, בלי לאבד מהרלוונטיות והרומנטיות גם יחד.
     
    "הספר הזה הוא אבן יקרה; מחמם את הלב, מצחיק ועמוק. הוא הפתיע אותי וזיעזע לחלוטין את כל עולמי."
    Natasha is a Book Junkie
     
    "זהו רומן הקולג' הטוב ביותר שקראתי... צחקתי, נסחפתי, לא הצלחתי להניח אותו מהיד. מומלץ ביותר!!!" 
    Aestas Book Blog
     
     
    הטעות - מחוץ לקמפוס #2
     
    "לטעות יש דמויות מדהימות, דיאלוגים קולחים וסצנות אהבה לוהטות. אהבתי את הספר הזה, ואני חושבת שתאהבי אותו גם את.
    ציון סופי – 100."
    Dear author
     
    ספר חדש בסדרה אהובת הקוראות בכל העולם – 'מחוץ לקמפוס'
     
    הוא שחקן. הוא שחקן במלוא מובן המילה... 
     
    ג'ון לוגאן, סטודנט בקולג', יכול להשיג כל בחורה שהוא רק רוצה. בשביל כוכב ההוקי הזה, החיים הם מצעד אחד ארוך של מסיבות וסטוצים. רק שמאחורי החיוכים הממיסים ומאחוריי קסמו שובה הלב, מסתתר ייאוש שהולך ומעמיק בעוד הוא צועד לקראת הדרך ללא מוצא שמחכה לו עם סיום הלימודים. 
     
    המפגש הסקסי עם סטודנטית שנה א', גרייס אייברס, הוא בדיוק הסחת הדעת לה הוא זקוק. אבל אז דברים מסתבכים, כדרכם של דברים. וברגע אחד של חוסר מחשבה, ג'ון מוצא את עצמו ללא גרייס, וללא עוגן להיאחז בו 
     
    לוגאן מחליט להקדיש את השנה האחרונה שלו בקולג', להוכיח לגרייס שהוא שווה הזדמנות שניה.
     
    לאחר שנה לא פשוטה, גרייס, מגיעה לשנה ב' בוגרת יותר וחכמה יותר, היא כבר מזמן התגברה על שחקן ההוקי השחצן. היא לא מקרה סעד, והיא כבר לא הפרפר הביישני שהיתה כשהם נפגשו לראשונה. אם לוגאן מצפה ממנה להפנות את הלחי השניה ולהתחנן לתשומת לב כמו כל שאר השפנפנות שרודפות אחריו, עדיף שיחשוב על זה שוב. 
     
    הוא רוצה אותה בחזרה? הוא חייב לעבוד קשה. הפעם היא זו שיושבת מאחוריי ההגה, ויש לה את כל הכוונה ללחוץ אצלו חזק על הגז.
     
    "כתיבה מעולה, גיבורה שהתחברתי אליה בקלות, כמות מדוייקת של כאבי לב מהולים בתקווה..."
    maryse's book blog
     
     
    התוצאה - מחוץ לקמפוס #3
     
    "בדיוק כשחשבתי שאין עוד מה לשפר בסדרה המושלמת הזו, קיבלנו עוד חלק מענג בסדרה השנונה, הסקסית והמושלמת הזו, שמספרת לנו כיצד הפכים נמשכים."
    - Natasha Is a BookJunkie
     
    הוא יודע איך להגיע לתוצאה הכי טובה, על הקרח ועל כל דבר אחר...
    אלי הייז במשבר. בעוד הלימודים לתואר מתקרבים אל סופם, היא עדיין לא יודעת מה תעשה ביום שאחרי. וגרוע מזה, היא מטפלת בליבה שנשבר בעקבות סיום קשר ארוך טווח. סקס פרוע, הוא בהחלט לא הפתרון לבעיות שלה, אבל אי אפשר לעמוד בפני כוכב ההוקי היפיפה, דין די לורנטיס. רק פעם אחת, כי אפילו אם העתיד שלה לא ברור, ברור לה לחלוטין שלמלך הסטוצים החד פעמיים אין בו מקום. 
    זה ייקח יותר מכמה מהלכים מנצנצים כדי לזכות בה.
    דין תמיד משיג את מה שהוא רוצה. בנות, ציונים, בנות, הכרה, בנות... הוא בהחלט גבר שנשים אוהבות לאהוב. והוא עדיין לא הכיר אישה שמחוסנת מפני קסמיו. עד אלי. ללילה אחד, הבלונדינית החריפה טלטלה את עולמו – ועכשיו היא רק רוצה שיישארו חברים? לא. זה לא נגמר עד שהוא מחליט שזה נגמר. דין, במוד חיזור מוחלט ומלא, אבל כשמטלטלת העולמות משנה את החוקים, הוא מתחיל לחשוב שאולי עליו להפסיק לנסות להגיע לתוצאה מהירה... ולכוון לאהבה.
    אל קנדי, זוכת פרס RITA היוקרתי,  היא סופרת רשימת רבי המכר של NYT , USA Today  Wall street Journal ועוד.... 
    היא גדלה בפרברי טורונטו ובעלת תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת יורק.
     
    המטרה - מחוץ לקמפוס #4
     
    "אל שולטת, במומחיות רבה, על הרגשות, על הרומנטיקה ועל הסקסיות הלא מרוסנת של הז'אנר..."
    אליס קלייטון, מחברת הוולבנגר, וסופרת רבי המכר של ה –NY TIMES
     
    מחברת רבי המכר של ה- NT TIMES ושל ה – USA TODAY, אל קנדי, בספר הרביעי בסדרה מחוץ לקמפוס. 
    רומן נוגע ללב על שני אנשים שנופלת עליהם הפתעה עצומה, ועל האהבה שמחזיקה אותם.
    סברינה ג'יימס, סטודנטית שנה אחרונה בקולג', טובה בלהשיג את מטרותיה, והיא כבר יותר מבשלה להתמודד עם לימודי משפטים ועם הפרק הבא בחייה. הדרך שלה להצלחה, בוודאי אינה כוללת את ג'ון טאקר, שחקן הוקי חתיך ששמו הולך לפניו. היא לא מוכנה להקדיש לו את הזמן. לא יותר מלילה אחד של תשוקה לוהטת ורכות נעימה. אבל כשהלילה הזה מוביל להריון בלתי צפוי, סברינה קולטת שלפעמים התוכניות הטובות ביותר עלולות להשתבש. טאקר, לעומתה, הוא שחקן קבוצתי בדמו, הוא לא מוכן לשבת על הספסל בכל מה שקשור למילוי תפקידו כאב. העובדה שהוא מאוהב עד כלות בסברינה, לא מזיקה. אבל ליבה של סברינה נעול חזק, והיא עקשנית מדיי לקבל את עזרתו, ולהרגיש כאילו היתה עול. אם טאקר רוצה לקשור את חייו בחייה, הוא ייאלץ להוכיח שלפעמים המטרה הנעלה ביותר מגיעה עם עזרה. 
    זהו סיפור על ההפתעות שבחיים, סיפור שמוכיח שהסופים הטובים ביותר, הם אלה שאינם מתוכננים.
     
     
    "יש ספרים שאת קוראת תוך שבוע, וכאלה שאת עשויה לסיים תוך כמה ימים, ואז יש את האבנים היקרות האלה, הממכרות, שברגע שאת שואפת אותם בבת אחת, קוראת ללא הפסקה, בדרך כלל בשעות המוקדמות של הבוקר, את מפגינה אדישות מוחלטת למטלות היום-יום במציאות, ונהנית מכל רגע מבורך של קריאה."
    Natasha is a book Junkie
     
     
    אל קנדי היא סופרת רשימת רבי המכר של USA Today. 
    היא גדלה בפרברי טורונטו ובעלת תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת יורק. היא ידעה מגיל צעיר שהיא רוצה להיות סופרת ועוד בהיותה נערה החלה לפעול למען הגשמת חלומה. היא אוהבת גיבורות חזקות וגיבורי אלפא סקסיים, והתרגשות וסכנה בדיוק במידה הנכונה כדי שיהיה מעניין!
    אל קנדי, זוכת פרס RITA היוקרתי,  היא סופרת רשימת רבי המכר של NYT , USA Today  Wall street Journal ועוד...
  • ספר דיגיטלי
     
    136
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
     
    העסקה - מחוץ לקמפוס #1 
     
    1. 
    האנה
     
     
    הוא לא יודע שאני קיימת.
    אני מגניבה עוד הצצה לכיוונו של ג'סטין קול, בפעם המיליון בתוך ארבעים וחמש דקות, והוא כל כך יפה שאני נחנקת. אם כי אני צריכה כנראה למצוא לו שם תואר אחר — חבריי ממין זכר מתעקשים שגברים לא אוהבים שאומרים עליהם שהם יפים.
    אבל לאלף אלפי עזאזלים, אין שום דרך אחרת לתאר את תווי פניו המחוספסים ואת עיניו החומות, מלאות הרגש. היום הוא חובש כובע בייסבול, אבל אני יודעת מה יש מתחתיו: שיער כהה סמיך, שנראה משיי למגע ושבא לי להעביר בו את האצבעות.
    בחמש השנים שחלפו מאז האונס היו רק שני בחורים שעשו לי דפיקות לב.
    הראשון זרק אותי.
    וזה השני — פשוט לא מודע לקיומי.
    על הדוכן באולם ההרצאות, המרצה פרופסור טולברט נושאת את מה שהתחלתי להתייחס אליו כאל נאום האכזבה. זהו הנאום השלישי שלה בתוך שישה שבועות.
    איזו הפתעה, שבעים אחוז מהכיתה קיבלו ציון 75 או נמוך יותר בבחינת הסמסטר.
    אני? הצלחתי בה כמו גדולה. ואני אשקר אם אגיד שלא הייתי בהלם מוחלט כשראיתי את ה־100 האדום הגדול המוקף בעיגול בראש עמוד הבחינה שלי. כל מה שעשיתי היה לקשקש זרם בלתי פוסק של שטויות כדי לנסות למלא את מחברת הבחינה.
    קורס פילוסופיה של המוסר היה אמור להיות קלי קלות. המרצה שנהג ללמד אותו היה נותן מבחנים אמריקאיים טיפשיים ו״בחינת״ גמר, שבמסגרתה היינו צריכים לכתוב חיבור אישי שהציב דילמה מוסרית ונשאלנו איך נגיב עליה.
    אבל שבועיים לפני תחילת הסמסטר, פרופסור ליין התפגר מהתקף לב. שמעתי שהמנקה שלו מצאה אותו על רצפת חדר האמבטיה — עירום. מסכן.
    למזלנו הרב (וכן, אני אומרת את זה לגמרי בציניות), פמלה טולברט קיבלה לידיה את הכיתה של ליין. היא חדשה באוניברסיטת בראייר, והיא מסוג המרצים שרוצים שתעשה את הקישורים ותהיה ״מעורב״ בחומר הנלמד. אם זה היה סרט קולנוע היא הייתה המורה הצעירה, השאפתנית, שמגיעה לבית הספר העירוני בשכונת מצוקה ומעוררת השראה בדפוקים, ולפתע כולם מורידים את תתי־המקלע שלהם ומרימים במקומם את העפרונות, ובסוף הסרט כתוב שכל הילדים התקבלו להרווארד או משהו כזה. והאוסקר של הילארי סוואנק מובטח.
    אלא שזה לא סרט קולנוע, מה שאומר שהדבר היחיד שטולברט הצליחה לעורר בסטודנטים שלה הוא שנאה. ונראה שהיא באמת לא מצליחה להבין למה אף אחד לא מצטיין בכיתה שלה.
    הנה רמז — זה מפני שהיא שואלת שאלות שאפשר לכתוב עליהן פאקינג עבודת גמר לתואר.
    ״אני מוכנה להציע מועד ב' לכל מי שנכשל או קיבל ציון נמוך מ־70.״ האף של טולברט מתעקם כאילו היא לא מצליחה לתפוס למה זה בכלל הכרחי.
    המילה שהיא השתמשה בה כרגע — מוכנה? כן, ממש. שמעתי שהמון סטודנטים התלוננו עליה בפני היועצים שלהם, ואני חושדת שההנהלה מאלצת אותה לתת לכולם הזדמנות חוזרת. זה לא נראה טוב בשביל בראייר כשיותר ממחצית הסטודנטים בקורס נכשלים, במיוחד כשזה לא רק העצלנים. גם סטודנטים מצטיינים כמו נל, שמזעיפה פנים לידי, נכשלו בבחינת הסמסטר.
    ״לאלו מכם שיבחרו לעשות שוב את המבחן, ייחשב הציון הממוצע של שני המבחנים. אם בפעם השנייה תקבלו ציון גרוע יותר, ייחשב הציון הראשון,״ מסיימת טולברט.
    ״אני לא מאמינה שקיבלת 100,״ לוחשת לי נל.
    היא נראית מבואסת כל כך, שלבי יוצא אליה. נל ואני לא החברות הכי טובות או משהו, אבל אנחנו יושבות זו ליד זו מאז ספטמבר, אז באופן טבעי התקרבנו קצת. היא במסלול קדם־רפואה, ואני יודעת שהיא באה ממשפחה הישגית, שיתלו אותה בכיכר העיר אם יגלו כמה היא קיבלה בבחינת הסמסטר.
    ״גם אני לא מאמינה,״ אני לוחשת בחזרה. ״ברצינות. תקראי את התשובות שלי. הן גיבוב של שטויות.״ 
    ״האמת שכן, אני רוצה לקרוא אותן, אפשר?״ עכשיו היא נשמעת להוטה. ״אני סקרנית לראות מה נחשב ראוי לציון 100 בעיני הדיקטטורית.״
    ״אני אסרוק ואשלח לך עותק הערב,״ אני מבטיחה.
    בשנייה שטולברט משחררת אותנו, אולם ההרצאות מתמלא בצעקות מהדהדות של בואו־נעוף־מכאן. מחשבים ניידים נסגרים בנקישה, מחברות מחליקות לתיקי גב, סטודנטים מתרחקים בדשדוש מהכיסאות שלהם.
    ג'סטין קול משתהה ליד הדלת כדי לדבר עם מישהו, ומבטי ננעץ בו כמו חנית. הוא יפהפה.
    כבר אמרתי כמה הוא יפהפה?
    אני מתחילה להזיע בכפות הידיים כשאני בוהה בפרופיל היפה שלו. הוא חדש בבראייר השנה, אבל אני לא יודעת מאיזה קולג' הוא עבר לפה, והוא אכן לא בזבז זמן והתגלה מיד ככוכב בתפקיד תופס קיצוני בנבחרת הפוטבול. אבל הוא לא כמו הספורטאים האחרים באוניברסיטה הזאת. הוא לא מסתובב במגרש ביהירות, בהבעת פנים זחוחה שאומרת אני־מתנת־האל־לעולם, או מגיע עם בחורה חדשה תלויה על זרועו בכל יום. ראיתי אותו צוחק ומתבדח עם חבריו לקבוצה, אבל הוא משדר משהו אינטליגנטי ואינטנסיבי שרומז שיש לו עומק נסתר. ובגלל זה אני רוצה עוד יותר להכיר אותו.
    אני בדרך כלל לא אוהבת ספורטאים, אבל משהו בספורטאי הזה הפך אותי לשלולית רגשנית חסרת דעת.
    ״את בוהה שוב.״
    קולה המתגרה של נל מעלה סומק על לחיי. היא תפסה אותי מזילה ריר על ג'סטין לא פעם ולא פעמיים, והיא אחד האנשים המעטים שהודיתי בפניהם שנדלקתי עליו.
    גם אלי, השותפה שלי לחדר, יודעת. אבל החברות האחרות שלי? ממש לא. רובן לומדות במגמות מוזיקה או דרמה, אז אני מניחה שרואים אותנו כאמניות סנוביות. או אולי בתור אימוֹ. וחוץ מאלי, שהייתה לה מערכת יחסים לסירוגין עם בחור מאחווה מאז שנת הלימודים הראשונה, החברים שלי אוהבים ללכלך על האליטה של ​​בראייר. אני בדרך כלל לא מצטרפת (אני נהנית לחשוב שרכלנות היא מתחת לרמה שלי) אבל... בואו נודה בזה. רוב הילדים הפופולריים הם מניאקים גמורים.
    ולראיה — גארט גרהם, הספורטאי הכוכב הנוסף בכיתה הזו. הבנאדם מסתובב כאילו המקום שייך לו. אולי זה די נכון. כל מה שהוא צריך לעשות זה לנקוש באצבעותיו, ובחורה נלהבת מופיעה לצדו. או קופצת לחיקו. או תוקעת את הלשון שלה בגרון  שלו.
    אבל היום הוא לא נראה כמו בעל הבית בקמפוס. כמעט כולם, כולל טולברט, הלכו אבל גארט נשאר בכיסאו, אגרופיו מכווצים בחוזקה סביב שולי מחברת הבחינה שלו.
    גם הוא כנראה נכשל, אבל אני לא מרגישה אהדה רבה כלפי הבחור. בראייר ידועה בשני דברים — הוקי ופוטבול, שזה לא ממש מפתיע בהתחשב בכך שמסצ'וסטס היא בֵּיתן של קבוצת הפוטבול הפטריוטס וקבוצת ההוקי קרח הבְּרוּאִינְס. הספורטאים שמשחקים בבראייר מיועדים כמעט תמיד לשחק כמקצוענים, ובמהלך השנים שלהם פה הכול מוגש להם על מגש של כסף — כולל ציונים.
    אז כן, אולי זה עושה אותי טיפ־טיפה נקמנית, אבל הידיעה שטולברט מכשילה את קפטן נבחרת ההוקי זוכת האליפות שלנו בדיוק כמו את כולם ממלאת אותי תחושת ניצחון.
    ״רוצה ללכת לשתות קפה?״ שואלת נל כשהיא אוספת את הספרים שלה.
    ״אני לא יכולה. יש לי חזרות עוד עשרים דקות.״ אני קמה, אבל לא הולכת בעקבותיה אל הדלת. ״לכי את. אני צריכה לבדוק את לוח הזמנים לפני שאני הולכת. אני לא זוכרת מתי ההדרכה הבאה שלי.״ 
    עוד ״בונוס״ של מי שלומד בכיתה של טולברט — נוסף על ההרצאה השבועית שלנו, אנחנו מחויבים להשתתף בשתי הדרכות בנות שלושים דקות כל אחת בכל שבוע. בצד החיובי, דנה עוזרת ההוראה מעבירה אותן, ויש לה את כל התכונות הטובות שלטולברט אין. חוש הומור למשל.
    ״ק'יי,״ אומרת נל. ״נתראה אחר כך.״
    ״אחר כך,״ אני קוראת אחריה.
    למשמע קולי, ג'סטין נעצר בפתח ומפנה את ראשו.
    או. מיי. גוד. 
    אי אפשר לעצור את הסומק העולה בלחיי. זו הפעם הראשונה אי פעם שיצרנו קשר עין, ואני לא יודעת איך להגיב. להגיד היי? לנופף? לחייך? 
    בסופו של דבר, אני מסתפקת בהנהון קטן של ברכה. זהו. אדיש ואגבי, הולם סטודנטית שנה ג' מתוחכמת בקולג'.
    לבי מדלג על פעימה, כשזווית פיו מתרוממת בחיוך קלוש. הוא מהנהן בחזרה, ואז הוא נעלם.
    אני בוהה בפתח הריק. הדופק שלי דוהר בטירוף כי פאק. אחרי שישה שבועות שאנחנו נושמים את אותו אוויר באולם ההרצאות המחניק הזה, הוא סוף סוף שם לב אליי.
    הלוואי שהייתי אמיצה מספיק כדי לרדוף אחריו. אולי להציע לו לשתות קפה. או לאכול ארוחת ערב. או בראנץ' — רגע, אנשים בגילנו אוכלים בכלל בראנץ'?
    אבל כפות הרגליים שלי נשארות מרותקות לרצפת הפרקט המבריקה.
    כי אני פחדנית. כן, פחדנית רצח.
    אני מתה מפחד שהוא יגיד לא, אבל אני אפילו מפחדת יותר שהוא יגיד כן.
    הייתי במקום טוב כשהתחלתי ללמוד בקולג'. התגברתי לגמרי על הבעיות שלי, ולא עמדתי על המשמר כל הזמן. הייתי מוכנה לצאת שוב לדייטים, ועשיתי זאת. יצאתי עם כמה בחורים, אבל חוץ מהאקס שלי, דבון, אף אחד מהם לא העביר בגוף שלי עקצוצים כמו ג'סטין קול, וזה משגע אותי.
    צעדים קטנים.
    נכון. צעדים קטנים. זו הייתה העצה החביבה על פסיכולוגית שלי, ואני לא יכולה להכחיש שהאסטרטגיה הזו עזרה לי מאוד. להתרכז בניצחונות הקטנים, יעצה תמיד קרול.
    אז... הניצחון של היום... הנהנתי לג'סטין והוא חייך אליי. בשיעור הבא אולי אחייך בחזרה. ובזה שאחריו אולי אציע את הקפה, ארוחת הערב או הבראנץ'.
    אני נושמת כשאני הולכת במעבר, נאחזת בתחושת הניצחון הזו, זעירה ככל שתהיה.
    צעדים קטנים.
     
     
     
     
    גארט
     
    נכשלתי. 
    פאקינג נכשלתי.
    במשך חמש־עשרה שנה חילק טימותי ליין ציוני 100 כמו סוכריות. אבל בשנה שאני לומד את הקורס שלו? הלב של ליין מחליט להפסיק לעבוד, ואני נתקע עם פמלה טולברט.
    זה רשמי. האישה הזאת היא היריבה המושבעת שלי. כשאני רואה את כתב ידה המסולסל — שממלא כל סנטימטר פנוי בשולי העמוד של בחינת הסמסטר שלי — בא לי לכלות את זעמי במחברת ולקרוע אותה לגזרים כמו הענק הירוק.
    אני מוציא מאיות ברוב הקורסים האחרים שלי, אבל נכון לרגע זה אני נכשל בפילוסופיה של המוסר. יחד עם ה־70 בהיסטוריה של ספרד, הממוצע שלי ירד ל־65.
    אני צריך ממוצע 70 כדי לשחק הוקי.
    בדרך כלל אין לי שום בעיה לשמור על ממוצע ציונים גבוה. למרות מה שהרבה אנשים חושבים, אני לא ספורטאי מטומטם. אבל היי, לא אכפת לי שאנשים יחשבו שאני כן כזה. במיוחד נשים. אני חושב שמדליק אותן הרעיון להזדיין עם איש המערות הגדול והשרירי שטוב רק בשביל דבר אחד. אבל מאחר שאני לא מחפש שום דבר רציני, סטוצים מזדמנים עם כוסיות שרק רוצות את הזין שלי מתאימים לי מאוד. ככה יש לי יותר זמן להתמקד בהוקי.
    אבל לא יהיה עוד הוקי אם אני לא אשפר את הציון הזה. מה הדבר הכי גרוע בבראייר? הדיקן שלנו דורש מצוינות — גם בלימודים וגם בספורט. בעוד שבתי ספר אחרים מגלים יחס מקל קצת יותר כלפי הספורטאים, לבראייר יש מדיניות של אפס סובלנות.
    טולברט המזדיינת. כשדיברתי איתה לפני השיעור ושאלתי איך אוכל להעלות את הציון, היא אמרה לי בקול המאנפף שלה שעליי להשתתף במפגשי ההדרכה ולהיפגש עם קבוצת הלימוד. אני כבר עושה את שניהם. אז כן, אלא אם כן אני אשלם לאיזה ילד פלא גאון שישים מסכה שלי ויעשה את מועד ב' של הבחינה במקומי... נדפקתי.
    התסכול שלי מתבטא בצורה של אנקה רמה, ומזווית העין אני רואה מישהו קופץ בהפתעה.
    גם אני קופץ, כי חשבתי לעצמי שאני מתפלש באומללות שלי לבדי. אבל הנערה שיושבת בשורה האחרונה נשארה בכיתה, והיא הולכת במעבר לעבר שולחנה של טולברט.
    מנדי?
    מרטי?
    אני לא זוכר את השם שלה. כנראה מפני שמעולם לא טרחתי לשאול מהו. אבל היא חמודה. חמודה הרבה יותר ממה שחשבתי. פנים יפים, שיער כהה, גוף שווה בטירוף — שיט, איך לא שמתי לב לגוף הזה קודם?
    אבל אני שם לב אליו עכשיו. סקיני ג'ינס נצמד לתחת עגול וחצוף שפשוט צורח ״צבוט אותי״, והסוודר עם מחשוף הווי שלה מחבק חזה מרשים. אין לי זמן להתפעל מכל המראות המושכים האלה, כי היא תופסת אותי לוטש בה מבט ופיה נע בזעף.
    ״הכול בסדר?״ היא שואלת במבט חד.
    אני ממלמל משהו מתחת לאף. אין לי מצב רוח לדבר עם אף אחד כרגע.
    גבה כהה אחת מתרוממת לעברי. ״סליחה, באיזו שפה דיברת?״
    אני מגלגל את מחברת הבחינה שלי לכדור ומזיז את הכיסא לאחור. ״אמרתי שהכול בסדר.״
    ״אוקיי.״ היא מושכת בכתפיה וממשיכה במורד המדרגות.
    כשהיא מרימה את לוח הכתיבה עם לוח הזמנים של ההדרכות שלנו, אני לובש את ז'קט ההוקי של קבוצת בראייר, ואז דוחף את הבחינה הפתטית שלי אל תרמיל הגב וסוגר אותו.
    הנערה כהת השיער פונה בחזרה למעבר. מונה? מולי? משהו שמתחיל ב־מ', זה נשמע לי נכון, אבל השאר הוא תעלומה. היא מחזיקה את הבחינה שלה ביד, אבל אני לא מציץ, כי אני מניח שהיא נכשלה בדיוק כמו כולם.
    אני נותן לה לעבור לפני שאני נכנס למעבר. הייתי יכול לומר שזה הג'נטלמן שבי, אבל זה יהיה שקר. אני רוצה להסתכל שוב על התחת שלה, כי זה חתיכת תחת סקסי, ועכשיו אחרי שראיתי אותו לא אכפת לי לחטוף עוד הצצה. אני הולך אחריה עד היציאה, וקולט פתאום כמה היא קטנטנה, לעזאזל — אני מדרגה אחת מתחתיה ועדיין יכול לראות את קודקודה.
    בדיוק כשאנחנו מגיעים לדלת, היא מועדת סתם ככה והספרים שבידה נופלים על הרצפה.
    ״שיט. אני כזאת מגושמת.״ 
    היא צונחת על ברכיה וכך גם אני כי בניגוד להצהרה הקודמת שלי, אני כן יכול להיות ג'נטלמן כשאני רוצה להיות, ומה שג'נטלמן היה עושה עכשיו זה עוזר לה לאסוף את הספרים שלה.
    ״אה, אתה לא צריך לעשות את זה. אני בסדר,״ היא מתעקשת.
    אבל היד שלי כבר הרימה את בחינת הסמסטר שלה, והלסת שלי נשמטת כשאני רואה את הציון.
    ״פאק. קיבלת 100?״ אני דורש לדעת.
    היא מחייכת חיוך מצטנע. ״ראית מה זה? חשבתי שנכשלתי בטוח.״ 
    ״פאקינג שיט.״ אני מרגיש כאילו נתקלתי כרגע בסטיבן פאקינג הוקינג והוא מנדנד את סודות היקום מתחת לאפי. ״אני יכול לקרוא את התשובות שלך?״
    גבותיה עולות שוב. ״זה די חצוף מצדך, אתה לא חושב? אנחנו אפילו לא מכירים זה את זה.״ 
    אני מגלגל עיניים. ״אני לא מבקש ממך להתפשט, מותק. אני רק רוצה להציץ בבחינה שלך.״ 
    ״מותק? עזוב חצוף, אתה סתם יומרני.״
    ״היית מעדיפה עלמתי? אולי גברתי? הייתי משתמש בשם שלך, אבל אני לא יודע מהו.״ 
    ״ברור שאתה לא יודע מהו.״ היא נאנחת. ״קוראים לי האנה.״ ואז היא מחכה בכוונה לפני שהיא אומרת בהדגשה, ״גארט.״ 
    אוקיי, הייתי רחוק מאוד עם הקטע של מתחיל ב־מ'.
    ואני לא מפספס את זה שהיא מדגישה את השם שלי כאילו אומרת, הא! אני יודעת איך קוראים לך, אידיוט!
    היא אוספת את שאר הספרים שלה וקמה, אבל אני לא מושיט לה את הבחינה שלה בחזרה. במקום זאת אני קופץ על רגליי ומתחיל לדפדף בה. כשאני מרפרף על התשובות שלה, מצב הרוח שלי נהרס עוד יותר, כי אם זה סוג הניתוח שטולברט מחפשת, הלך עליי. לא במקרה המקצוע הראשי שלי הוא היסטוריה, לעזאזל — אני מתעסק בעובדות. שחור ולבן. משהו קרה בזמן הזה לאדם הזה והנה התוצאה.
    התשובות של האנה מתמקדות בדברים תיאורטיים ובאיך יגיבו הפילוסופים לדילמות המוסריות השונות.
    ״תודה.״ אני נותן לה את החוברת, ואז תוחב את האגודלים ללולאות חגורת הג'ינס שלי. ״היי תקשיבי. את... היית מוכנה לשקול...״ אני מושך בכתפיי. ״את יודעת...״
    שפתיה מתעוותות כאילו היא מנסה לא לצחוק. ״האמת, אני לא יודעת.״
    אני משחרר נשיפה. ״את מוכנה לתת לי שיעורים פרטיים?״
    המבע בעיניה הירוקות — בגוון הירוק הכהה ביותר שראיתי אי פעם ומוקפות ריסים שחורים עבים — מתחלף מהפתעה לספקנות תוך שניות ספורות.
    ״אני אשלם לך,״ אני מוסיף בחופזה.
    ״אה. אממ. טוב, כן, כמובן, הייתי מצפה שתשלם לי. אבל...״ היא מנענעת בראשה. ״אני מצטערת. אני לא יכולה.״
    אני בולע את האכזבה. ״בחייך, תעשי לי טובה. אם אני נכשל במועד ב' הזה, זה יהרוס לי את כל הממוצע. בבקשה?״ אני מבזיק חיוך, זה שמבליט את גומות החן שלי ומצליח תמיד להמס את הבנות.
    ״זה בדרך כלל עובד?״ היא שואלת בסקרנות.
    ״מה?״
    ״החיוך הביישני הזה כמו של ילד קטן... זה עוזר לך לקבל את מה שאתה רוצה?״ 
    ״תמיד,״ אני עונה בלי היסוס.
    ״כמעט תמיד,״ היא מתקנת. ״תראה, אני מצטערת, אבל באמת אין לי זמן. אני גם ככה כבר מג'נגלת בין לימודים ועבודה, ועם מופע החורף, בכלל לא יהיה לי זמן.״ 
    ״מופע החורף?״ אני אומר ללא הבעה.
    ״אה כן, שכחתי. אם זה לא קשור להוקי, אז זה לא בטווח הקליטה שלך.״ 
    ״מי יומרנית עכשיו? את לא מכירה אותי בכלל.״
    היא שותקת רגע ואז נאנחת. ״אני במגמת מוזיקה, בסדר? והפקולטה לאמנויות מעלה שני מופעים מרכזיים מדי שנה, מופע החורף ומופע האביב. הזוכה מקבל מלגה בסך חמשת אלפים דולר. זה עניין די רציני, למען האמת. אנשים חשובים בתעשייה טסים לפה מכל רחבי הארץ כדי לראות את זה. סוכנים, מפיקי תקליטים, סקאוטים שמחפשים כישרונות חדשים... אז, עד כמה שהייתי מתה לעזור לך...״ 
    ״לא היית מתה,״ אני רוטן. ״את נראית כאילו את לא רוצה אפילו לדבר איתי כרגע.״
    משיכת הכתפיים הקטנה שלה שאומרת ״עלית עליי״ מעצבנת אותי בטירוף. ״אני חייבת להגיע לחזרה. אני מצטערת שאתה נכשל בקורס הזה, אבל אם זה משפר את ההרגשה שלך, כולם נכשלים בו.״ 
    אני מצמצם את עיניי. ״את לא.״
    ״זה לא תלוי בי. נראה שטולברט מגיבה טוב לסוג זיוני השכל שאני כותבת. זה כישרון.״
    ״טוב, אז אני רוצה את הכישרון שלך. בבקשה, מאסטרית, למדי אותי איך לזיין את השכל.״ 
    עוד שנייה אני הולך ליפול על הברכיים ולהתחנן אליה, אבל היא מתקרבת אל הדלת. ״אתה יודע שיש קבוצת לימוד, נכון? אני יכולה לתת לך את המספר ל...״ 
    ״אני כבר בקבוצה,״ אני ממלמל.
    ״אה. אז אני לא יכולה לעזור לך יותר מזה. בהצלחה במועד ב'. מותק.״
    היא מזנקת החוצה מבעד לדלת, משאירה אותי בוהה אחריה בתסכול. לא ייאמן. כל נערה בקולג' הזה הייתה מוכנה לתת את יד ימין שלה כדי לעזור לי. אבל זאת? בורחת ממני כאילו ביקשתי ממנה כרגע לרצוח חתול כדי שנוכל להקריב אותו לכת השטן.
    ועכשיו חזרתי בדיוק לאותו מקום שבו הייתי לפני שהאנה־שלא־מתחילה־ב־מ' העניקה לי ניצוץ תקווה קלוש ביותר.
    נדפקתי ובגדול.
     
     
    הטעות - מחוץ לקמפוס #2
     
    1
    לוגן
    אפריל
     
    להידלק על החברה של החבר הכי טוב שלך זה דפוק.
    ראשית, בגלל אלמנט המבוכה. באמת, זה ממש פאקינג מביך. אני לא יכול לדבר בשם כל הגברים, אבל אני בטוח למדיי שאף גבר לא היה רוצה לצאת מחדר השינה שלו ולהיתקל בנערת־חלומותיו לאחר שבילתה לילה שלם בזרועות חברו הטוב ביותר.
    וישנו גם אלמנט התיעוב־העצמי, כמובן. החלק הזה מובן מאליו, שכן קשה למדיי לא לשנוא את עצמך כשאתה מפנטז על אהבת חייו של חברך הטוב ביותר.
    נכון לעכשיו אלמנט המבוכה לוקח בגדול. תבינו, הקירות בבית שלי דקים מאוד, כך שאני מסוגל לשמוע כל גניחה חרישית הבוקעת מפיה של האנה. כל קריאת עונג ואנחה. כל פעם שראש המיטה נחבט בקיר בשעה שמישהו אחר מזיין את הנערה הרודפת את מחשבותיי.
    כיף חיים.
    אני שוכב במיטה, שרוע על גבי, ונועץ מבט בתקרה. אין לי אפילו כוח להמשיך להעמיד פנים שאני מדפדף בספריית האייפוד שלי. תחבתי את האוזניות לאוזניי בכוונה להטביע את קולותיהם של גארט ושל האנה בחדר השני, אבל עדיין לא הפעלתי אותו. נראה שהלילה מתחשק לי לענות את עצמי.
    תראו, אני לא אידיוט. אני יודע שהיא מאוהבת בגארט. אני רואה את המבטים שהיא שולחת אליו, ואני רואה איך הם מתנהגים כשהם יחד. הם הפכו לזוג לפני שישה חודשים, ואפילו אני, החבר הגרוע ביותר בעולם, לא יכול להכחיש שהם מושלמים יחד.
    וחוץ מזה לגארט מגיע להיות מאושר. הוא משחק אותה בן־זונה שחצן, אבל האמת היא שהוא פאקינג קדוש. הוא החלוץ המרכזי הטוב ביותר שאי פעם החלקתי איתו, האדם הטוב ביותר שהכרתי, ואני בטוח מספיק בהעדפה המינית שלי כדי לומר, שאילו הייתי עובר צד לא רק שהייתי מזיין את גארט גרהאם. הייתי מתחתן איתו.
    ובגלל זה המצב הזה קשה לי פי מיליארד. אני אפילו לא יכול לשנוא את הגבר שתוקע את הבחורה שאני רוצה. ואני יכול לשכוח מפנטזיות נקמה, מפני שאני לא שונא את גארט, אפילו לא קצת.
    אני שומע דלת נפתחת בחריקה וקול צעדים מהדהד במסדרון, ואני מתפלל לאלוהים שלא גארט ולא האנה ידפקו בדלת החדר שלי או יפתחו את הפה, בעצם, מפני שברגע שאשמע אותם מדברים, מצב הרוח שלי יידרדר עוד יותר.
    למזלי, מקור הדפיקה הרמה שמטלטלת את משקוף הדלת שלי הוא שותפי השני לדירה, דִין, שנכנס לחדרי בנינוחות ובלי לחכות להזמנה. "מסיבה בבית האחווה של אוֹמֶגָה פִי הלילה. אתה בקטע?"
    אני קופץ מהמיטה במהירות שיא, ברגעים אלה מסיבה נשמעת לי כמו רעיון יוצא מהכלל; הדרך הבטוחה ביותר לעצור את עצמי מלחשוב על האנה היא להשתכר לחלוטין. בעצם, לא — אני רוצה להשתכר וגם לזיין למישהי את הצורה. כך אם אחת הפעולות האלה לא תעזור לי להשיג את מטרת האל־תחשוב־על־האנה שהצבתי לעצמי, השנייה תוכל לתפקד כגיבוי. לכן אני קופץ מן המיטה במהירות, דוחה את המחשבה על כך שאני פתטי ומעורר רחמים.
    "ברור!" אני עונה, וכבר מגשש אחר חולצה.
    אני לובש חולצת טריקו נקייה ומתעלם מהדקירה בזרועי השמאלית, שעוד כואבת כהוגן לאחר התיקול הגופני 'מרעיד העצמות' שחטפתי במשחק האליפות בשבוע שעבר. אבל המכה הייתה שווה את זה לחלוטין — נבחרת ההוקי של בראייר קטפה ניצחון נוסף באליפות הפרוֹזֶן פוֹר זו השנה השלישית ברציפות. אני מניח שאפשר לקרוא לזה השלושער האולטימטיבי, וכל השחקנים, ואני ביניהם, עוד קוצרים את פירות זכייתנו המשולשת בתואר אלופי המדינה.
    דין, שחקן הגנה בדיוק כמוני, קורא לזה שלושת המ'מים של הניצחון: מסיבות, מחמאות, מעריצות.
    הערכת המצב שלו מדויקת למדיי, וכבר הספקתי ליהנות מכל השלושה מאז הניצחון הגדול שלנו.
    "אתה תהיה הנהג התורן?" אני שואל בעודי זורק סווטשרט שחור עם קפוצ'ון מעל לחולצת הטריקו שלי ורוכס אותו.
    "אתה רציני עם השאלה הזאת?" הוא פולט נחרת צחוק.
    גלגלתי את עיניי. "צודק. לא יודע מה עבר לי בראש."
    הפעם האחרונה שבה דין הייוורד־די לורנטיס היה פיכח במסיבה היתה אף פעם. הבחור שותה בכמויות או מתמסטל עד הגג בכל פעם שהוא יוצא מהבית, ואם נראה לכם שיש לזה השפעה על ביצועיו על הקרח, אתם טועים. הוא אחד מאותם יצורים נדירים שיכולים לחגוג כמו רוברט דאוני ג'וניור של פעם, ואיכשהו להישאר מצליחים ונערצים כמו רוברט דאוני ג'וניור של היום.
    "אל תדאג, טאק יהיה הנ"ת." דין מדבר על שותפנו הנוסף לדירה, טאקר. "הנקבה הזה עוד בהנגאובר מאתמול בלילה. אומר שהוא צריך לעשות הפסקה."
    כן, אני ממש לא מאשים אותו. אימוני הפגרה יתחילו רק בעוד כמה שבועות, וכולנו נהנינו מהחופשה שלנו קצת יותר מדיי. אבל זה מה שקורה כשמרחפים עדיין בגלל הניצחון בפרוזן פור. בשנה שעברה, אחרי שניצחנו, הייתי שיכור שבועיים רצופים.
    אני לא ממש מצפה לפגרה. אימוני כוח וסיבולת וכל העבודה הקשה הנדרשת כדי להישאר בכושר יכולים להיות מאוד מתישים, והם עוד יותר מתישים כשעובדים בנוסף במשמרות בנות עשר שעות. אבל זה לא כאילו שיש לי ברירה. האימונים הם הכנה הכרחית לקראת העונה הבאה, והעבודה, ובכן, הבטחתי לאחי, ולא משנה עד כמה העניין מעורר בי בחילה, איני יכול להפר את ההבטחה שלי. ג'ף יפשוט לי את העור אם לא אמלא את חלקי בעסקה.
    דין ואני יורדים במדרגות, והנהג התורן שלנו מחכה ליד הדלת הראשית. זקן אדמדם־חום מכסה את פרצופו של טאקר והוא נראה כמו איש־זאב. הוא היה נחוש בדעתו לנסות מראה חדש, מאז שמישהי שפגש במסיבה לפני שבוע אמרה לו שיש לו בֵּיבִּי־פֵייס.
    "ברור לך שאתה לא נראה גברי יותר עם זקן איש המערות הזה, נכון?" אומר לו דין בעליצות כשאנחנו יוצאים מהבית.
    טאק מושך בכתפיו. "בגדול הלכתי על המראה המחוספס."
    אני מגחך. "אתה לא נראה מחוספס, בייבי־פייס. אתה נראה כמו מדען מטורף."
    הוא מרים לעברי אצבע משולשת וניגש למושב הנהג של הטנדר שלי. אני מתיישב בכיסא הנוסע בעוד דין נכנס לקבינה הפתוחה בחלקו האחורי של הרכב בטענה שהוא רוצה לנשום קצת אוויר צח. לדעתי, הוא בעיקר רוצה שהרוח תפרע את שיערו ותעניק לו את המראה המבולגן והסקסי הגורם לבנות להוריד את התחתונים במהירות הבזק. רק לידיעה — דין שחצן להחליא. אבל הוא גם נראה כמו דוגמן, אז אולי השחצנות שלו מוצדקת.
    טאקר מתניע את הרכב ואני מתופף באצבעותיי על ירכיי, קצר רוח לצאת לדרך. הרבה סטודנטים שמשתייכים לבתי האחוות עולים לי על העצבים בגלל התנהגותם המתנשאת, אבל אני מוכן להתעלם מזה מפני ש... ובכן, לעזאזל, מפני שאילו עריכת מסיבות היתה ספורט אולימפי, כל בית אחווה בבראייר היה קוטף מדליית זהב.
    טאק יוצא מהחנייה בהילוך אחורי ומבטי נופל על הג'יפ השחור של גארט, שנוצץ לו במקום החנייה בשעה שבעליו מבלה את הלילה עם הבחורה המגניבה ביותר בעולם ו...
    ודי. האובססיה הזאת להאנה וולס כבר ממש מתחילה להטריף לי את השכל.
    אני חייב למצוא זיון. דחוף.
    טאקר שקט מדיי בנסיעה לאומגה פי. ייתכן שהוא גם מזעיף פנים, אבל קשה לדעת בהתחשב בעובדה שמישהו גילח את כל שיער הגוף של יו ג'קמן והדביק אותו על פרצופו של טאק.
    "למה אתה לא מדבר איתי?" אני שואל בזהירות.
    הוא מעביר אליי מבט חמוץ ומחזיר אותו מיד לכביש.
    "נו, באמת. זה מפני שאנחנו יורדים על הזקן שלך כל הזמן?" פרץ של רוגז עובר בי. "כי פחות או יותר מכסים את הנושא הזה בפרק הראשון של מדריך הדביל לזְקָנים, אחי — תגדל זקן של חוטב עצים, והחברים שלך יצחקו עליך. סוף הפרק."
    "זה לא קשור לזקן," הוא רוטן.
    אני מקמט את מצחי. "אוקיי. אבל משהו בכל זאת עצבן אותך." הוא לא עונה, אז אני מפעיל קצת יותר לחץ. "מה הבעיה שלך?"
    מבטו המרוגז פוגש בשלי. "הבעיה שלי? לי אין בעיה. אבל לך? לך יש כל כך הרבה בעיות עד שאני לא יודע מאיפה להתחיל." הוא מסנן קללה. "אתה חייב להפסיק עם החרא הזה, גבר."
    עכשיו אני באמת מבולבל, מפני שככל שאני יודע, לא עשיתי שום דבר בעשר הדקות האחרונות חוץ מאשר לצפּות למסיבה.
    טאקר מבחין בבלבול שעל פניי ומסביר את דבריו בטון קודר. "הקטע שלך עם האנה."
    כתפיי אמנם נדרכות, אבל אני משתדל לשמור על הבעת פנים עמומה. "אין לי מושג על מה אתה מדבר."
    נכון מאוד, בחרתי לשקר. לא ממש צעד חדש בשבילי, אם לומר את האמת. נראה כי מאז שהגעתי לבראייר, אני רק משקר כל הזמן.
    מובן שנועדתי לשחק בליגת ההוקי הלאומית. הולך על זה בענק!
    אני אוהב לבלות את הקיץ במוסך של אבא שלי מכוסה בגריז. זאת דרך מעולה לעשות קצת כסף!
    אני לא מרייר על האנה. היא יוצאת עם החבר הכי טוב שלי!
    שקרים, שקרים ועוד שקרים, מפני שבכל אחד מהמקרים האלה האמת מדכאת לי את התחת, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהחברים שלי וחבריי לנבחרת ירחמו עליי.
    "את הבולשיט הזה תגיד לג'י," עונה טאקר. "ודרך אגב, יש לך מזל שדעתו מוסחת עם כל הפוצי־מוצי הזה שלו, אחרת אין לי ספק שהוא כבר היה שם לב להתנהגות שלך."
    "כן בטח, איזו התנהגות?" אני לא מצליח לסלק את הלחץ מקולי או לרפות את לסתי, הקפוצה בהתגוננות. אני שונא את העובדה שטאק מודע לרגשותיי להאנה, ויותר מכך — אני שונא את העובדה שהוא סוף סוף בחר להעלות את הנושא עכשיו, אחרי חודשים כה רבים. למה הוא לא מסוגל להניח לזה? המצב גם ככה מחורבן גם בלי שישימו לי מראה מול הפרצוף.
    "ברצינות? אתה רוצה את הרשימה המלאה? אין בעיה." עיניו האפילו, והוא מתחיל לדקלם את כל הדברים הדפוקים שמעוררים בי רגשות אשם. "אתה יוצא מהחדר בכל פעם שהם נכנסים אליו. אתה מתחבא בחדר השינה שלך כשהיא מבלה אצלנו את הלילה. ואם אתם בכל זאת באותו חדר, אתה נועץ בה מבטים כשנראה לך שאף אחד לא מסתכל. אתה —"
    "אוקיי," אני קוטע אותו. "הבנתי."
    "שלא לדבר על כך שאתה מזיין על ימין ועל שמאל," רוטן טאקר. "תמיד היית כזה, אבל אחי, כבר שכבת עם חמש בחורות מאז תחילת השבוע."
    "אז?"
    "אז היום יום חמישי. חמש בחורות בארבעה ימים. לעזאזל, תעשה את החשבון בעצמך, ג'ון."
    שיט. הוא השתמש בשם הפרטי שלי. טאקר קורא לי ג'ון רק כשאני ממש עולה לו על העצבים.
    אלא שעכשיו הוא הצליח לעצבן אותי, אז אני מחזיר לו בשמו הפרטי. "ומה בדיוק הבעיה עם זה, ג'ון?"
    נכון, לשנינו קוראים ג'ון. אולי כדאי שנכרות ברית דם ונקים מועדון או משהו.
    "אני בן עשרים ואחת," אני ממשיך ברוגז. "מותר לי לזיין. למעשה, אני אמור לזיין, מפני שזה מה שעושים בקולג'. חוגגים ומזדיינים ועושים חיים לפני שיוצאים לעולם האמיתי והחיים הולכים לעזאזל."
    "אתה באמת מתכוון להעמיד פנים שכל הזיונים האלה הם בסך הכול סוג של טקס מעבר או חלק מחוויית הקולג'?" טאקר מנענע בראשו ומשחרר נשיפה, וקולו מתרכך. "אתה לא יכול להוציא אותה מהראש בזיונים, גבר. גם אם תשכב עם מאה נשים הלילה, זה לא ישנה כלום. אתה פשוט צריך לקבל את העובדה ששום דבר לא יקרה בינך לבין האנה ולהמשיך הלאה."
    הוא צודק לחלוטין. אני מודע לכך שאני שקוע בכל הבולשיט שלי ושכל הבחורות שאני עושה הן בסך הכול הסחת דעת.
    ואני גם מודע לכך שאני חייב להפסיק לחגוג עד אובדן חושים. אני חייב לשחרר את רסיס התקווה שמשהו עוד יכול לקרות בינינו, ופשוט לקבל את העובדה שכלום לא יקרה.
    בעצם, אולי עדיף שאדחה את זה למחר.
    והלילה? הלילה אני דבק בתכנית המקורית שלי. להשתכר. לזיין. ולזרוק זין על כל השאר.
    גרייס
    התחלתי את שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג' בתולה.
    אני מתחילה לחשוב שאשאר בתולה גם כשהשנה תסתיים.
    לא שיש בעיה כלשהי עם העובדה שאני חברה קבועה במועדון הבתולות. אז מה אם אני כמעט בת תשע־עשרה? זה לא שאני כבר בתולה־זקנה, אף אחד לא ישפוך עליי זפת ויכסה אותי בנוצות באמצע הרחוב רק מפני שקרום הבתולים שלי עדיין שם.
    וזה גם לא כאילו שלא היו לי אפשרויות לאבד את הבתולים שלי השנה. מאז שהגעתי לאוניברסיטת בראייר החברה הכי טובה שלי גררה אותי לאינספור מסיבות, ובחורים פלרטטו איתי, כמובן. חלקם ממש ניסו לפתות אותי, ואחד מהם אפילו שלח לי תמונה של הפין שלו עם הכיתוב "כולו שלך, מותק." וזה היה... אוקיי, זה היה ממש דוחה, אבל אני בטוחה שאילו הוא באמת היה מוצא חן בעיניי, זה היה, אה... מחמיא לי? אולי?
    אבל אף אחד מהם לא משך אותי. ולצערי, כל הבחורים שכן מצאו חן בעיניי אף פעם לא הביטו לעברי.
    עד הלילה הזה.
    כשרמונה הכריזה שאנחנו יוצאות למסיבת אחווה, לא היו לי תקוות גדולות שאפגוש מישהו. דומה שבכל פעם שאנחנו יוצאות לשדרה היוונית, חברי האחווה מתחנפים אלינו רק כדי שנתמזמז איתם. אבל הלילה סוף סוף פגשתי מישהו שמוצא חן בעיניי, סוג של.
    קוראים לו מאט, הוא חמוד, והוא לא משדר אנרגיות של שמוק. ולא רק שהוא פחות או יותר פיכח, הוא גם מדבר במשפטים שלמים ולא אמר את המילה "אחינו" אפילו פעם אחת מאז שהתחלנו לדבר. או, בעצם, מאז שהוא התחיל לדבר. אני לא אמרתי הרבה, אבל אין לי שום בעיה לעמוד כאן ולהקשיב לו, מפני שכך אני יכולה להתפעל מקו הלסת המפוסל שלו ומהאופן המקסים שבו מתעגל שיערו הבלונדיני לתלתלים מתחת לאוזניו.
    בכל הכנות, כנראה עדיף שלא אדבר. בחורים חמודים הופכים אותי לפקעת עצבים עד כדי כך, שאני בולעת את הלשון והמוח שלי יוצא מכלל תפקוד. כל הפילטרים שלי כבים, ופתאום אני מספרת להם על הפעם שהשתנתי במכנסיים בכיתה ג' במהלך טיול למפעל המייפל, או על הפחד שלי מפני בובות ועל ההפרעה הטורדנית־כפייתית הקלה שלי שעלולה לגרום לי לסדר להם את החדר בשנייה שיסיטו את מבטם.
    אז כן, עדיף שפשוט אחייך ואהנהן ואזרוק איזה "אה, באמת?" פה ושם, כדי שהם יידעו שאני לא אילמת. אלא שלפעמים זה בלתי אפשרי, במיוחד כשאותו בחור חמוד אומר משהו שדורש תשובה של ממש.
    "רוצה לצאת לעשן את זה?" מאט שולף ג'וינט מכיס חולצת הכפתורים ומראה לי אותו. "הייתי מדליק אותו כאן, אבל כבוד הנשיא יזרוק אותי מהאחווה אם אעשה את זה."
    אני זזה במקומי בחוסר נוחות. "אה... לא תודה."
    "את לא מעשנת מריחואנה?"
    "לא. כלומר עישנתי, אבל אני לא מעשנת לעיתים קרובות. זה גורם לי להרגיש ממש... מסובבת."
    הוא מחייך, וזוג גומות חן משגעות מופיעות על פניו. "זאת בעיקרון המטרה של מריחואנה."
    "כן, אני מניחה. אבל היא גם ממש מעייפת אותי. אה, ובכל פעם שאני מעשנת אני נזכרת במצגת הפאוור־פוינט שאבא שלי הכריח אותי לראות כשהייתי בת שלוש־עשרה. היו בה כל מיני נתונים סטטיסטיים על השפעת המריחואנה על תאי המוח ועל כך, שבניגוד לדעה הרווחת היא בעצם מאוד ממכרת. ואחרי כל שקופית הוא היה נועץ בי מבט ואומר, את רוצה לאבד את תאי המוח שלך, גרייס? זה מה שאת רוצה?"
    מאט מסתכל עליי בעוד הקול בראשי צורח בטל משימה! אלא שכבר מאוחר מדיי. הפילטר הפנימי שלי שוב כושל בתפקידו, ומילים ממשיכות לזנק מתוך פי.
    "אבל אני מניחה שזה לא נורא כמו מה שאמא שלי עשתה. היא מנסה להיות ההורה המגניב, אז כשהייתי בת חמש־עשרה היא הסיעה אותי למגרש חנייה, הוציאה ג'וינט והכריזה שאנחנו עומדות לעשן אותו יחד. זה היה כמו סצנה מתוך הסמויה — רגע, לא ממש צפיתי בסדרה הזאת. היא על סמים, נכון? בכל אופן, הייתי בחרדה במשך כל הזמן שישבנו שם מפני שהייתי משוכנעת שיעצרו אותנו, ואמא שלי רק המשיכה לשאול אותי איך אני מרגישה ואם אני 'נהנית מהגראס'."
    באורח נס שפתיי סוף סוף נעצרות.
    אלא שהמבט בעיניו של מאט כבר הפך זגוגי.
    "אה, טוב, כן." הוא מנופף בג'וינט בגמלוניות. "אני הולך לעשן את זה. נתראה מאוחר יותר."
    אני מצליחה לכבוש אנחה עד שהוא נעלם, ומשחררת את הנשימה הכבדה שעצרתי תוך שאני מכניסה לעצמי סטירה מנטאלית. לעזאזל. אני לא מבינה למה אני בכלל טורחת לדבר עם גברים. בכל פעם שאני מתחילה לשוחח עם מישהו אני פוחדת שאביך את עצמי, ובסוף אני מביכה את עצמי מפני שאני פוחדת. מקרה אבוד מהרגע הראשון.
    אני יורדת במדרגות ומחפשת את רמונה ברחבי הקומה הראשונה. המטבח מלא בחביות בירה ובחברי אחווה. גם חדר האוכל והסלון עמוסים בבחורים רועשים מאוד ושיכורים מאוד ובהמוני בחורות בלבוש מינימלי. אני מעריכה את אומץ לבן, מפני שמזג האוויר בחוץ מקפיא ודלת הכניסה נפתחת ונסגרת כל הערב, כך שהאוויר הצונן ממלא את הבית, לי, לעומתן, נעים וחמים במכנסי הסקיני ג'ינס ובסוודר צמוד.
    אני לא מוצאת את החברה שלי בשום מקום. מוזיקת היפ־הופ רועשת בוקעת מתוך הרמקולים בווליום מחריש אוזניים בזמן שאני מוציאה את הטלפון הנייד מתוך התיק כדי לבדוק מה השעה ומגלה שכבר כמעט חצות. אפילו לאחר שמונה חודשים בבראייר עדיין עובר בי גל קטנטן של עליצות בכל פעם שאני נשארת מחוץ לבית אחרי אחת־עשרה בלילה, כי כשעוד גרתי בבית זאת היתה שעת העוצר שלי. אבא שלי היה ממש קשוח בכל הנוגע לשעה שבה חזרתי הביתה. למעשה, אבא שלי קשוח בנוגע לכל דבר. לא נראה לי שהוא אי פעם הפר כלל כלשהו, ולא ברור לי כיצד הוא ואמא שלי הצליחו להישאר נשואים כל כך הרבה זמן. אמי היא נשמה חופשית וההפך הגמור מאבי הנוקשה והמרובע, אבל נראה שזאת בסך הכול הוכחה לכך שהתיאוריה על הפכים נמשכים זה לזה אינה חסרת כל בסיס.
    "גרייסי!" צווח קול נשי מעל למוזיקה, ורגע לאחר מכן רמונה כבר עומדת מולי ומשליכה את זרועותיה סביבי בחיבוק חזק.
    היא משחררת אותי, ולא נדרש יותר ממבט אחד בעיניה הבורקות ובלחייה הסמוקות כדי לדעת שהיא שיכורה. גם בגדיה חשופים כשל רוב הבנות האחרות בחדר, חצאיתה הקצרצרה בקושי מכסה את ירכיה העליונות ולגופיית הקשירה האדומה שלה יש מחשוף נדיב. העקבים של מגפי העור שלה כה גבוהים, עד שאין לי מושג איך היא מסוגלת ללכת בהם. אבל היא נראית מדהים ומושכת אליה הרבה מבטים מלאי־הערכה בעודה משלבת את זרועה בזרועי.
    אני די בטוחה שכשאנשים רואים אותנו זו לצד זו הם לא מבינים איך, לכל הרוחות, נהיינו חברות. לפעמים אפילו אני לא מבינה את זה.
    כשהיינו בתיכון, רמונה היתה הילדה הרעה שאהבה לעשות חיים ועישנה סיגריות מאחורי הבניין, ואני הייתי הילדה הטובה שערכה את עיתון בית הספר וארגנה את כל אירועי ההתרמה. אילולא גרנו בבתים סמוכים, רמונה ואני ודאי לא היינו יודעות אחת על קיומה של האחרת, אבל ההליכות היומיות לבית הספר הובילו לידידות מטעמי נוחות, שהפכה לבסוף לחברות אמת. למעשה, החברות בינינו היתה כה אמיתית, עד שכשחיפשנו קולג' דאגנו להירשם לאותם המקומות, וכששתינו התקבלנו לבראייר ביקשנו מאבא שלי לדבר עם מחלקת המעונות של האוניברסיטה כדי שנוכל לגור יחד.
    אלא שגם אם החברות בינינו עוד היתה חזקה בתחילת השנה, אני לא יכולה להכחיש שקצת התרחקנו. הדחף של רמונה לצאת עם בחורים ולהיות פופולרית הפך לאובססיה. אלה הדברים היחידים שעליהם היא מדברת, ולאחרונה זה מתחיל קצת... לעצבן אותי.
    אוף. אני מרגישה כמו חברה נוראית רק מעצם המחשבה.
    "ראיתי אותך עולה למעלה עם מאט!" היא נושפת באוזני. "שכבתם?"
    "לא," אני אומרת בעגמומיות. "נראה לי שהברחתי אותו."
    "אוי לא. סיפרת לו על הפחד שלך מבובות, נכון?" היא דורשת לדעת ונאנחת בהגזמה. "אחותי, את חייבת להפסיק לחשוף את כל הטירוף מהרגע הראשון. ברצינות. חכי עם כל זה עד שאת במערכת יחסים עם הבחור, שיהיה לו קשה יותר לברוח."
    אני לא יכולה שלא לצחוק. "תודה על העצה."
    "אז מה, את מוכנה ללכת או שנישאר עוד קצת?"
    אני מעבירה שוב את מבטי סביב החדר. עיניי נופלות על אחת הפינות, שם שתי בחורות במכנסי ג'ינס ובחזיות מתמזמזות זו עם זו, בזמן שאחד מחברי אומגה פי מצלם את המחזה הלוהט במכשיר האייפון שלו.
    אני נאלצת להחניק אנחה. אני מוכנה להתערב על כך שהסרטון עוד יגיע לאתר פורנו חינמי כלשהו, וזוג האומללות ודאי יגלו את זה רק בעוד שנים, כשאחת מהן תהיה מאורסת לסנטור והתקשורת תחשוף כל פיסת לכלוך מביכה שתמצא עליה.
    "לא הייתי מתנגדת ללכת עכשיו," אני מודה.
    "כן, אני מניחה שגם אני לא."
    אני מרימה את גבותיי. "ממתי אין לך בעיה לעזוב מסיבה לפני חצות?"
    שפתיה מתכווצות בזעף. "אין לי ממש סיבה להישאר. מישהי כבר תפסה אותו לפניי."
    אני לא טורחת לשאול על מי היא מדברת — הרי היא מדברת על אותו בחור מאז תחילת הסמסטר.
    דין הייוורד־די לורנטיס.
    רמונה פיתחה אובססיה כלפי הסטודנט היפיפה הזה מאז שנתקלה בו באחד מבתי הקפה בקמפוס. אובססיה קשה. היא גררה אותי כמעט לכל המשחקים הביתיים רק כדי שתוכל לראות את דין בפעולה. אני חייבת להודות, הבחור באמת חתיך. הוא גם זייָן לא קטן, על פי חרושת השמועות, אבל לרוע מזלה של רמונה, דין לא יוצא עם סטודנטיות משנה א'. או שוכב איתן. וזה בעצם כל מה שהיא רוצה ממנו. רמונה מעולם לא יצאה עם מישהו מעל לשבוע.
    הסיבה היחידה שבגללה בכלל רצתה לבוא למסיבה הערב היא מפני ששמעה שדין יהיה כאן. אבל ברור שהבחור לא מזלזל בחוק הבלי־סטודנטיות־שנה־א' שלו. לא משנה כמה פעמים רמונה משליכה את עצמה עליו, הוא תמיד עוזב את המסיבה עם מישהי אחרת.
    "אני אלך קודם לשירותים," אני אומרת לה. "ניפגש בחוץ?"
    "אוקיי, אבל תמהרי. אמרתי לג'ספר שאנחנו הולכות והוא מחכה במכונית."
    היא מזנקת לעבר הדלת הראשית ומשאירה אותי מאחור בתחושה קלה של מרירות. נחמד מצידה לשאול אותי אם אני רוצה ללכת רק לאחר שהיא קיבלה את ההחלטה בשביל שתינו. אבל אני בולעת את הרוגז ומזכירה לעצמי שכך רמונה תמיד התנהגה, ושזה מעולם לא הפריע לי קודם. למען האמת, אילולא היתה מחליטה במקומי ומכריחה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי, הייתי, כנראה, מבלה את כל שנותיי בתיכון במשרדי העיתון, כותבת את טור העצות ומנחה תלמידים כיצד עליהם לחיות את חייהם בלי שאחיה את חיי שלי.
    ובכל זאת... לפעמים הייתי רוצה שרמונה לפחות תשאל אותי מה דעתי לפני שהיא מגיעה להחלטה.
    התור לשירותים בקומה התחתונה ארוך, אז אני עושה את דרכי בין האנשים ועולה לקומה השנייה, שם מאט ואני שוחחנו קודם לכן. אני בדיוק מתקרבת לחדר השירותים, כשהדלת נפתחת בתנופה ובלונדינית יפה יוצאת מתוכו בצעד נינוח.
    היא נרתעת כשהיא רואה אותי, ואז מעניקה לי חיוך קטן וזחוח ומסדרת את שולי שמלתה, שאותה ניתן לתאר אך ורק כלא מהוגנת. אני כמעט יכולה לראות את אזור המפשעה של תחתוניה הוורודים.
    לחיי מתלהטות ואני מסיטה את מבטי במבוכה וממתינה שתגיע למדרגות, לפני שידי נשלחת אל ידית הדלת. אני בקושי נוגעת בה, כשהדלת נפתחת שוב, ועוד מישהו מגיח החוצה.
    מבטי נתקל בזוג העיניים הכחולות ביותר שאי פעם ראיתי. לא נדרשת לי יותר משנייה אחת לזהות את האדם שלפניי, וכשזה קורה, פניי מתלהטות עוד יותר.
    זה ג'ון לוגן.
    בדיוק, ג'ון לוגן. שחקן ההגנה המצטיין של נבחרת ההוקי. אני יודעת את זה לא רק מפני שרמונה עוקבת אחרי חבר שלו דין מזה חודשים, אלא גם מפני שפרצופו הסקסי והנאה עיטר את שער עיתון האוניברסיטה בשבוע שעבר. מאז שהנבחרת זכתה באליפות, העיתון ראיין כל אחד מהשחקנים לכתבה משלו, ולא אשקר — הריאיון של לוגן היה היחיד שלכד את תשומת לבי.
    הבחור פשוט חתיך בטירוף.
    בדיוק כמו הבלונדינית לפניו הוא נראה מופתע לראות אותי במסדרון, וכמו הבלונדינית הוא מתאושש במהירות ומחייך אליי.
    ואז רוכס את מכנסיו.
    אלוהים אדירים.
    אני לא יכולה להאמין שהוא עשה את זה. מבטי נופל בלי משים על מפשעתו, אבל הוא לא נראה מוטרד במיוחד גם מזה. הוא מרים גבה, מושך בכתפיו והולך.
    וואו. אוקיי.
    זה אמור היה להגעיל אותי. ללא כל קשר לזיון שבבירור התרחש בשירותים. המהלך עם הרוכסן לבדו אמור היה להכתיר אותו מיד כשמוק.
    במקום זאת הידיעה שזה עתה התמזמז עם הבחורה ההיא בשירותים מעבירה בי גל לא צפוי של קנאה.
    לא שהייתי רוצה לשכב עם איזה בחור אקראי בשירותים, אבל —
    טוב, אני משקרת. אני לגמרי רוצה לעשות את זה. כלומר אני רוצה לעשות את זה עם ג'ון לוגן. המחשבה על ידיו ועל שפתיו נוגעות בכל גופי משלחת בי משב של רעידות חמימות שמתגנבות במעלה גווי.
    מה בדיוק עוצר אותי מלהתמזמז עם גברים בחדרי שירותים? אני בקולג', לעזאזל. אני אמורה לעשות חיים ולטעות ו"למצוא את עצמי", אלא שהשנה לא עשיתי שום כלום. חייתי בעקיפין דרך רמונה וצפיתי בחברתי הטובה ביותר, הילדה הרעה, לוקחת סיכונים ומנסה דברים חדשים בזמן שאני, הילדה הטובה, נתקעתי במקום והתייחסתי לחיים באותה זהירות שאבי הטמיע בי עוד כשהייתי בחיתוליי.
    זהו, נמאס לי להיות זהירה. ונמאס לי להיות הילדה הטובה. הסמסטר כמעט נגמר. נשארו לי עוד שתי בחינות ללמוד לקראתן ועבודה לכתוב בפסיכולוגיה, אבל מי אמר שאני לא יכולה לעשות את כל זה ובכל זאת לדחוף קצת כיף ללוח הזמנים שלי?
    נותרו לי רק עוד שבועות ספורים עד סוף שנה א'; ואתם יודעים מה? אני מתכננת לנצל אותם היטב.
     
    התוצאה - מחוץ לקמפוס #3
     
    1
    אלי
     
    אנחנו יכולים לדבר?
    בבקששה???
    מה נהיה, אלי, אחרי כל מה שעברנו, מגיה לי יותר מזה.
    לא התכוונת כשאמרת שזה נגמר בינינו, נכון?
    את מוכנה בבקשה פאקינג לענות לי?
    את יודעת מה? זין עם זה. את רוצה להמשיך להתעלם ממני? בסדר,
    מה שבא לך.
     
    שש הודעות טקסט מחכות לי, כשאני בודקת את הטלפון שלי בדרך החוצה ממרכז הכושר של הקמפוס ביום שישי בערב. כל ההודעות הן משון, האקס־שלי־החל־מאתמול. וגם אם אני שמה לב לכך שיש שם התקדמות רגשית מתחנונים לעצבים, אני מוצאת את עצמי נתקעת על טעות הכתיב שלו.
    "מגיה לי יותר מזה."
    מגיע, לא מגיה. ואני בספק אם אפשר להאשים כאן את התיקון האוטומטי, מכיוון ששון הוא לא בדיוק העיפרון הכי מחודד בקלמר.
    טוב, זה לא לגמרי נכון. יש דברים שהוא ממש חכם בהם. כמו בייסבול — ברצינות, הבחור הזה יכול לשלוף נתונים סטטיסטיים מהתחת שלו, אפילו נתונים ישנים משנות השישים. אבל ספרים זה לא הצד החזק שלו. גם חבר מצטיין לא ממש נכנס לרשימת ההצלחות שלו, לפחות לא בימים האחרונים.
    אף פעם לא רציתי להיות אחת מהבנות האלה, שנפרדת ומשלימה עם אותו בחור שוב ושוב. באמת חשבתי שאני יותר טובה מזה. אבל על שון מק'ול הייתי דלוקה מאז השנה הראשונה שלי באוניברסיטת בראייר. הוא שאב אותי אליו עם מראה־הסטודנט־בקולג'־יוקרתי ועם החיוך הזה של ילד קטן. החיוך המדהים, העקום כולו, עם גומות חן ומלא בהבטחות.
    אני שוב מעיפה מבט בטלפון שלי. העייפות מתפשטת בגופי כמו הקיסוס על הבניין שמאחוריי.
    אוף. על מה הוא רוצה לדבר? אמרנו כל מה שהיה לומר בליל אמש.
    כשאמרתי לו שנמאס לי, לפני שיצאתי בסערה מבית האחווה שלו, התכוונתי לזה.
    נמאס לי. זו הפרידה הרביעית שלנו בשלוש שנים. אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה לעצמי; המעגל המעוות הזה של הנאה ושל כאב־לב, במיוחד כשהאדם שאיתו אני אמורה לבנות עתיד נחוש בדעתו לעצור אותי.
    ועדיין, הלב שלי כואב. קשה לשחרר מישהו שהיה חלק כל כך גדול מחייך במשך כל כך הרבה זמן.
    וזה קשה עוד יותר כשהאדם הזה מסרב לשחרר אותך.
    אני נאנחת, ממהרת במורד המדרגות אל עבר השביל מרוצף האבנים המתפתל בקמפוס.
    בדרך כלל אני לוקחת את הזמן להתפעל מהנוף — הבניינים העתיקים היפהפיים, הספסלים מברזל יצוק והעצים הגדולים וצילם — אבל הלילה אני רק רוצה לטוס בחזרה לחדר שלי במעונות, למשוך את השמיכה שלי מעל לראש ולהשאיר את העולם בחוץ. למזלי, אני לגמרי יכולה לעשות את זה, כי השותפה שלי לחדר, האנה, נסעה לסוף השבוע, מה שאומר שהיא לא תהיה כאן כדי להטיף לי על הסכנות הרגשיות בכך שאתפלש לי באומללותי.
    מה שכן, היא לא הטיפה לי הרבה בלילה. לא. מה שהיא כן עשתה היה לקחת אחריות על המצב ולהיכנס לתפקיד החברה־הכי־טובה באופן מושלם. ברגע שנכנסתי לחדר, אחרי שעזבתי את שון, האנה חיכתה לי בחדרנו המשותף עם קופסת גלידה, עם חבילת טישיו ועם שני בקבוקים של יין אדום, והיא נשארה ערה חצי לילה, כשהיא מעבירה לי טישיו ומקשיבה למלמולים הבלתי מובנים שלי.
    פרידות זה חרא. אני מרגישה כישלון. לא, אני מרגישה שאני תבוסתנית. העצה האחרונה שאמי נתנה לי לפני שנפטרה היתה לא לוותר אף פעם על אהבה. בעצם, היא החדירה בי את זה זמן רב לפני שחלתה. אני לא יודעת את כל הפרטים, אבל בבית שלי זה לא היה סוד שהנישואין של הוריי היו בסכנה יותר מפעם אחת במהלך שמונה עשרה השנים שלהם יחד. והם התגברו על זה. הם עבדו על זה.
    בכל פעם שאני חושבת על זה שעזבתי אתמול את שון, אני מרגישה בחילה.
    אולי הייתי צריכה להילחם עלינו יותר. אני יודעת שהוא אוהב אותי. אילו היה אוהב אותך, הוא לא היה נותן לך אולטימטום, מזמזם בראשי קול נוקשה. עשית את הדבר הנכון.
    גרוני מתכווץ כשאני מזהה את הקול שבתוך ראשי. זה קולו של אבי, שהוא התומך הנלהב ביותר שלי. בעיניו אני לא יכולה לטעות. ממש חבל ששון לא יכול לראות אותי דרך העיניים האלה.
    הטלפון שלי רוטט, כשאני נמצאת חמש דקות מבית בריסטול, שם אני חולקת דירת שני חדרים עם האנה.
    חרא. עוד הודעה משון.
    וחרא כפול, כי כתוב שם:
    אני כל כך מצטער שקיללתי אותך, בייבי, לא התכוונתי. אני פשוט מבואס. את הכול בשבילי. אני מקווה שאת יודעת את זה.
    הודעה נוספת מגיעה:
    אבוא אלייך אחרי השיעור. נדבר.
    אני נעצרת בפתאומיות, נחרדת. אני לא פוחדת משון, לפחות לא במובן הפיזי. אני יודעת שהוא בחיים לא יניח עליי יד או יתפרץ בזעם מטורף. אבל אני חוששת מהיכולת שלו לשכנע אותי במתיקות. הוא כל כך טוב בזה. כל מה שהוא צריך לעשות זה לקרוא לי בייבי ולחייך את החיוך המקסים הזה, והלך עליי.
    כעס, חרדה ומורת־רוח נלחמים על תשומת לבי, כשאני קוראת שוב את ההודעות שלו. הוא מבלף. הוא לא יבוא ללא הזמנה, נכון?
    פאק, פאק.
    באצבעות רועדות אני מוצאת את המספר של האנה. שני צלצולים אחר כך קולה המרגיע של חברתי הטובה ביותר נשמע מעברו השני של הקו.
    "היי, מה נשמע? את בסדר?"
    אני שומעת מלמול רך ברקע. קול נשי — זאת גרייס אייברס, החברה של לוגן. זה אומר שהאנה והחבר שלה גארט כבר נסעו לסוף השבוע שלהם בבוסטון. היא הזמינה אותי לבוא איתם, אבל דחיתי את ההצעה, כי לא רציתי להיות גלגל חמישי. שני זוגות מאוהבים בטירוף ואני? לא, תודה.
    עכשיו אני מצטערת שלא נעניתי להזמנה, משום שאהיה לבד בסוף השבוע ושון רוצה לדבר.
    "שון יבוא אליי הערב," אני פולטת.
    האנה מתנשפת, "מה? לא! למה את מסכימה ש...."
    "לא הסכמתי לכלום! הוא אפילו לא שאל אותי אם זה בסדר. הוא פשוט שלח הודעה שהוא יבוא."
    "מה לעזאזל?" היא נשמעת לא מרוצה, ממש כמו שאני מרגישה.
    "אני יודעת, בסדר?" פאניקה מתפשטת בי. "אני לא יכולה לפגוש אותו, האן. עדיין קשה לי מדיי עם הפרידה. אם הוא יבוא, אני עוד יכולה להסכים לקבל אותו בחזרה."
    "אלי —"
    "את חושבת שאם אכבה את כל האורות ואנעל את הדלת, הוא יניח שאני לא בבית ויילך?"
    "אם אני מכירה את שון, הוא יחכה בחוץ ליד הדלת כל הלילה." האנה מקללת. "את יודעת מה? לא הייתי צריכה להסכים לנסוע למשחק ההוקי הזה של ה'ברואינז'. אני צריכה להיות בבית, איתך. חכי. אני אגיד לגארט להסתובב ולנסוע בחזרה —"
    "מה פתאום," אני קוטעת אותה. "אתם לא מבטלים את הנסיעה שלכם בשבילי. זו ההזדמנות האחרונה שלכם לעשות משהו כייפי."
    החבר של האנה הוא קפטן קבוצת ההוקי של ברייאר, וזה אומר שלוח האימונים והמשחקים שלו יהיה עמוס עכשיו, כשהעונה התחילה. וזה אומר שהאנה לא תראה אותו הרבה. אני לא מוכנה להיות זאת שתהרוס סוף שבוע חופשי נדיר שיש להם יחד.
    "אני רק רוצה להתייעץ." אני מתקשה לבלוע. "אז בבקשה, תגידי לי מה לעשות. אולי אשאל את טרייסי אם אני יכולה להתנחל בחדר שלה?"
    "לא, את לא רוצה להיות בבריסטול, אם שון משוטט במסדרונות. אולי מייגן — לא, חכי, החבר החדש שלה נמצא בעיר בסוף השבוע הזה. הם בטח ירצו להיות לבד." האנה נשמעת מהורהרת. "מה לגבי סטלה?"
    "היא וג'סטין רק עברו לגור יחד בשבוע שעבר. לא נראה לי שהם ירצו אורחת ברגע האחרון."
    "חכי שנייה."
    עוד הפסקה ממושכת.
    אני שומעת את קולו המעומעם של גארט, אבל אני לא מצליחה להבין מה הוא אומר. ואז האנה חוזרת. "גארט אומר שאת יכולה להישאר בחדר שלו בסוף השבוע הזה. דין וטאק יהיו בבית, כך שאם שון יבין לאן הלכת ויקפוץ לשם, הם יסלקו אותו." מלמול ממלא שוב את הרקע. "את יכולה לישון בחדר של גארט," היא מוסיפה.
    גל של חוסר החלטיות עובר בי. כלומר, זה מגוחך. אני לא מאמינה שאני בכלל שוקלת לתת לשון לסלק אותי מהחדר שלי. אבל המוח שלי מוצף בתמונות שלו דופק לי על הדלת, או גרוע מכך — דופק לי קטע כמו בסרט 'אמרי לי כן' ועומד מחוץ לחלון שלי עם רמקול נייד. אוי, מה אם הוא ישים את השיר של פיטר גבריאל? אני שונאת את השיר הזה.
    "את בטוחה שזה בסדר?" אני שואלת.
    "בטח. לגמרי בסדר. ממש עכשיו לוגן שולח הודעה לדין ולטאקר כדי להודיע להם. את יכולה ללכת לשם מתי שתרצי."
    אני חשה הקלה, עם קמצוץ של רגשות אשמה. "תשימי אותי על ספיקר? אני רוצה לדבר עם גארט."
    "בטח. שנייה."
    כעבור דקה נשמע קולו העמוק של גארט גרהם. "יש סדינים נקיים בארון, ואולי כדאי שתביאי כרית משלך. וולסי חושבת ששלי רכות מדיי."
    "הן באמת רכות מדיי," מוחה האנה. "זה כמו לישון על מרשמלו רטוב."
    "זה כמו לישון על ענן צמרירי," מתקן גארט. "תאמיני לי, אלי, הכריות שלי מעולות. אבל עדיין, כדאי שתביאי כרית משלך, לכל מקרה."
    אני צוחקת, "תודה על העדכון. אבל אתה בטוח שזה בסדר? אני לא רוצה להטריח."
    "הכול בסדר, מותק. רק תעפעפי בעיניים הכחולות הגדולות האלה לעבר טאק, והוא יבשל לך ארוחת ערב נחמדה. אה, ולוגן פוקד על דין לא להתחיל איתך, אז לא תצטרכי לדאוג לגביו."
    כן. בטח. דין הייוורד־די לורנטיס הוא הפלרטטן הגדול ביקום. בכל פעם שאני רואה אותו הוא מנסה להיכנס לי למכנסיים. ואני אפילו לא יכולה להרגיש שאני מיוחדת, כי הוא מנסה להיכנס למכנסיים של כולן.
    אבל אני לא דואגת. אני יודעת איך להתמודד עם דין, וטאקר יהיה מחסום טוב ביני לבין השותף החרמן שלו.
    "אני ממש מעריכה את זה," אני אומרת לגארט. "ברצינות, אני חייבת לך."
    "לא."
    האנה מדברת. "תשלחי לי הודעה כשאת מגיעה לשם, בסדר? ואז תכבי את הטלפון שלך כדי ששון לא יוכל להטריד אותך."
    כבר אמרתי כמה אני אוהבת את ה'חברה הכי טובה' שלי?
    אני מסיימת את השיחה ומרגישה הרבה יותר טוב. אולי זה רעיון טוב לצאת מהמעונות לסוף השבוע. אני יכולה לראות את זה כחופשה קטנה ונחמדה, כמה ימים לנקות את הראש ולהתחבר לעצמי. וכל עוד טאקר ודין בסביבה, לא אתפתה להתקשר לשון. אנחנו צריכים הפעם פרידה נקייה. שום קשר, לפחות למשך כמה שבועות. או חודשים. או שנים.
    למען האמת, אני לא יודעת אם אצליח לשרוד את הפרידה הזאת. אהבתי את הבחור הזה במשך שנים. ולשון יש הרגעים המתוקים שלו. כמו כל הפעמים שבהן הוא הופיע עם מרק כשהייתי חולה. וכשהוא — "התראת הידרדרות!"
    פעמוני אזעקה נשמעים בראשי, מתריעים בפניי על הטיפשות שלי. לא. אני לא אתן לעצמי להידרדר לזה שוב. לא משנה אם הוא יכול להיות מתוק — משום שהוא יכול גם לא להיות מתוק, כפי שמוכיח הלילה שעבר.
    אני מתנערת והולכת מהר יותר, נחושה לדבוק בתכנית. שון ואני זה סיפור שנגמר. אסור לי לשלוח לו עכשיו הודעה או לעשות דבר כלשהו שיגרום לכך שניפגש.
    היום הראשון של קיום נטול־שון התחיל רשמית.
     
    דין
     
    יום שישי בערב, ואני שרוע על הספה בסלון, שותה בירה בזמן ששתי בלונדיניות — שתי בלונדיניות שוות מאוד, עירומות מאוד — מוצצות זו לזו את הלשון מולי.
    החיים שלי מעולים.
    "הלילה הכי טוב שהיה לי אי פעם," אני אומר באיטיות. המבט שלי דבוק אל המסלול, שעושות ידיה של קלי בזמן שהן גולשות אל עבר הציצים הזקופים של מישל. קלי לוחצת, ואני נאנח. "היה אפילו יותר טוב אם אתן, גבירותיי, הייתן מביאות את המסיבה לכאן."
    הן מתנתקות זו מזו ללא נשימה, צוחקות בזמן שהן שולחות אליי מבט. "תן לנו סיבה לעשות את זה," קלי מתגרה בי.
    אני מרים גבה, ואז מושיט יד כדי לתפוס את הזין שלי, קשה כמו אבן. אני נותן לו לחיצה איטית. "זאת לא סיבה מספיק טובה?"
    מישל היא הראשונה שצועדת לעברי, הציצים שלה זזים והתחת שלה מתנדנד כשהיא מטפסת עליי ולוחצת את פיה אל פי. שנייה אחר כך קלי מתכרבלת לצידי, השפתיים החמימות, הרכות שלה מתחברות אל הצוואר שלי. אלוהים, הזין שלי כל כך קשה עד שזה כואב, אבל שתי האלילות האלה נחושות לגרום לי להתחנן. הן מענות אותי בנשיקות. נשיקות ארוכות, מתמשכות, רטובות, לשונות מרושעות, ליקוקים אסטרטגיים ונשיכות עדינות שנועדו להטריף אותי.
    הייתי רוצה לומר שהשלישייה הקטנה והמלוכלכת הזאת שלנו היא חוויה חדשה בשבילי, או שהתווית של זונה־ממין־זכר שהדביקו לי החברים בקבוצת ההוקי היא מוגזמת. אבל זה לא נכון, והתווית הזאת מדויקת לגמרי. אני אוהב לזיין. אני מזיין הרבה. תתבעו אותי.
    אני גונח, כשהאצבעות של קלי מקיפות את הזין שלי. "אלוהים, איך יש לי מזל כזה?"
    "עדיין אין לך מזל," אומרת מישל, מעבירה את שיערה הארוך מעבר לכתפה.
    "אתה גומר רק אחרי שאנחנו גומרות, זוכר?"
    היא צודקת — הבטחתי, ואני מתכוון לעמוד בהבטחתי. בניגוד למה שהחברים הדפוקים שלי חושבים עליי, סקס מבחינתי זה לדאוג לאישה. או במקרה הזה, לנשים.
    שתיים.
    נשים יפות. להוטות. שלא דלוקות רק עליי אלא גם זו על זו.
    היי, גן עדן? כאן דין די לורנטיס. תודה שאיפשרתם לי לבוא לבקר.
    "טוב, אז נראה לי שאני צריך להתחיל," אני מכריז, ואז אני מוריד אותה אל הכרית ומקרב את הפה שלי אל שדיה.
    אני לוקח פטמה ומוצץ חזק, והירכיים שלה ניתקות מהספה בזמן שהיא נאנחת. בזווית העין אני רואה צל. קלי כורעת לידי ומלקקת את הפטמה השנייה של מישל. הו, אלוהים. אני גונח מספיק חזק כדי להעיר את המתים.
    קלי שולחת אליי מבט ומחייכת אליי. "חשבתי שקצת עזרה לא תזיק לך." היא מנשקת את בטנה השטוחה של מישל כל הדרך למטה, אל עבר חיבור שבין ירכיה של חברתה.
    תשכחו מגן עדן. זאת נירוונה.
    אני חוזר על המסלול שעשתה קלי, השפתיים שלי נודדות על פני עור שזוף וקימורים מתוקים, עד שאני מגיע אל המקום שגורם לפה שלי להירטב. קלי כבר שם, מלקקת. אלוהים אדירים. אני לא בטוח שאני מסוגל לשלוט על עצמי מספיק זמן כדי לגרום לשתיהן לגמור. אני כבר קרוב מדיי לקצה.
    אני מתעלם מהפעימות שם למטה, מלחלח את השפה התחתונה, מקרב את הפה לעבר הכוס של מישל, ו..... הפעמון המחורבן של הדלת מצלצל.
    פאק. אני מביט לעבר מערכת הקולנוע הביתית. השעון הדיגיטלי על נגן הבלו־ריי מראה שמונה ושלושים. אני מנסה להיזכר אם אמרתי למישהו מהחבר'ה שהוא יכול לבוא לישון כאן הלילה, אבל לא דיברתי עם אף אחד מהשותפים שלי היום, והם לא כאן.
    גארט ולוגן נסעו לפני שעה לבוסטון עם החברות שלהם, וטאקר לוקח הערב איזו בחורה לסרט.
    "חכו רגע." אני מלקק את הירך של מישל בלטיפה מתגרה, ואז קם מהספה ומחפש את תחתוני הבוקסר שלי.
    כשהזין שלי מוסתר, אני ממהר לפתוח את הדלת. כשאני רואה מי עומדת שם, אני מצמצם עיניים בחשדנות.
    "תיזמון גרוע, מתוקה," אני אומר לחברה הכי טובה של האנה. "החברה שלך כבר נסעה. תחזרי ביום ראשון." אני עומד לסגור את הדלת. כן. אני בן־זונה גס רוח.
    למרבה הצער, הבלונדינית על סף הדלת מכניסה מגף שלג שחור בין הדלת לבין המסגרת. "אל תהיה מניאק, דין. אתה יודע שאני כאן לסוף שבוע."
    הגבות שלי מתרוממות בתדהמה. "סליחה, מה?" אני מסתכל עליה במבט בוחן, ואז אני מבחין בתיק הגב הדחוס מדיי המשתלשל מכתפה. ובמזוודה הקטנה הוורודה שלרגליה.
    אלי הייז נאנחת עמוקות. "לוגן שלח לך הודעה לגבי זה. עכשיו תן לי להיכנס. קר לי."
    אני מטה את הראש. ואז, לא כל כך בעדינות, אני בועט את רגלה החוצה. "חכי כאן. אני חוזר מייד."
    "אתה צוחק עליי—"
    הדלת נסגרת על הקריאה הזועמת שלה.
    נאבק עם הכעס אני מזדרז לחזור אל הסלון, שם מישל וקלי אפילו לא מבחינות שחזרתי — הן עסוקות מדיי בהתמזמזות. לוקח לי כמעט דקה למצוא את הטלפון שלי, וכשאני מרים אותו סוף סוף מהרצפה, אני מגלה שהחברה של האנה לא עבדה עליי.
    על המסך מופיעות חמש הודעות שלא נקראו, וזה מה שקורה כשאתה חתיכת הבשר בתוך כריך לוהט של בחורות. סקס בשלישייה מנצח בדיקת הודעות בטלפון. זו לא התלבטות קשה.
    לוגן: היי, אחי. החברה של וולסי, אלי, נוחתת אצלנו בדירה בסוף השבוע הזה.
    שמור את הזין שלך בתוך המכנסיים. ג' ואני לא במצב רוח מתאים לתת לך מכות רצח אם תנסה משהו. אבל ייתכן שוולסי תהיה במצב רוח אלים. אז: זין = מכנסיים = אל תציק לאורחת שלנו.
    האנה: אלי נשארת אצלכם עד יום ראשון. היא במקום רגיש כרגע. אל תנצל אותה, אני מאוד לא אשמח אם כן. ואתה לא רוצה שאני אהיה לא־שמחה, נכון?
    אני מגחך. האנה. דיפלומטית כמו תמיד. אני עובר במהירות על שתי ההודעות האחרונות.
    גארט: אלי תישן בחדר שלי.
    הזין שלך יכול להישאר בחדר שלך.
    וואו, מה פתאום כולם מתעסקים בזין שלי?
    התזמון שלהם לא יכול היה להיות גרוע יותר. המבט העגמומי שלי חוזר אל הספה. האצבעות של קלי נמצאות בדיוק במקום שהייתי רוצה שהאצבעות שלי יהיו עכשיו.
    אני מכחכח בגרוני, ושתי הבנות מסתכלות לעברי. ההבעה של מישל מעורפלת בגלל תשומת הלב המיוחדת שהחברה שלה נותנת לה.
    "ממש לא נעים לי לעשות את זה, אבל גבירותיי, אתן צריכות ללכת," אני אומר להן.
    שני זוגות עיניים נפערים למולי. "סליחה?" פולטת קלי.
    "יש לי אורחת בלתי צפויה שמחכה בחוץ," אני רוטן. "וזה אומר שהבית הפך הרגע לאיזור שמוגבל לצפייה לכל מי שמתחת לגיל שמונה־עשרה." מישל מגחכת. "ממתי איכפת לך אם מישהו רואה אותך מזיין?"
    זה נכון, בדרך כלל לא מזיז לי אם יש מישהו בסביבה. רוב הזמן אני אפילו מעדיף את זה ככה. אבל אני לא יכול לחשוף את ההתהוללות שלי בפני החברה של האנה. או בפני האנה וגרייס, לצורך העניין. הבנים — למי אכפת, הם מכירים את התרגיל. אבל אני יודע שגארט ולוגן ממש לא יאהבו את הרעיון שאני מקלקל את החברות שלהם. ברגע שהם נכנסו לטריטוריית הקשר־עם־מחויבות, השותפים־לשעבר שלי לצייד הפכו לצדקנים. למען האמת, זה עצוב.
    "האורחת הזאת היא פרח עדין," אני אומר ביובש. "קרוב לוודאי שהיא תתעלף אם היא תראה את שלושתנו יחד."
    "אני לא." קולה העצבני של אלי נשמע מכיוון הדלת.
    אני עצבני לא פחות. הבחורה פשוט נכנסת לבית כאילו הוא שלה? לאאא.
    "אמרתי לך לחכות בחוץ," אני נוזף בה.
    "ואני אמרתי לך שקר לי," היא יורה בחזרה. ונראה שאין לה שום בעיה עם העובדה שיש שתי בחורות עירומות במרחק של שלושה מטרים.
    האורחות שלי מודדות במבטן את אלי, כאילו היא חיידק מתחת למיקרוסקופים שלהן. אחר כך הן מקמטות את אפן ומסיטות את מבטן כאילו היא, טוב, לא יותר מחיידק מתחת למיקרוסקופ שלהן. בנות נוטות להיות תחרותיות כשאני בסביבה, אבל הבנות האלה, כמובן, לא רואות באלי מתחרה.
    אני לא בטוח שאני מאשים אותן. היא לובשת מעיל שחור נפוח, מגפיים וכפפות, והשיער הבלונדיני שלה מציץ מתחת לכובע סרוג בצבע אדום. זה השבוע הראשון של נובמבר — אין שלג, האוויר עוד לא ממש קר, ושום דבר לא מצדיק לבישת שכבות. אלא אם כן את משוגעת. ואני מתחיל לחשוד שאלי הייז היא אולי כזאת, משום שהבחורה הזאת צועדת במצח נחושה אל הסלון וקורסת על הכורסה שמול הספה. היא פותחת את רוכסן המעיל שלה, ותוך כדי כך מעיפה מבט אל האורחות שלי, ואז פונה בחזרה אליי. "למה שלא תעבירו את המסיבה הקטנה הזאת לקומה העליונה? אני אשאר כאן למטה ואצפה בסרט או משהו כזה."
    "או שאת יכולה ללכת לחדר של גארט ולצפות שם בסרט," אני אומר בחדות. אבל למען האמת, זה לא משנה. היא כבר הרסה לי את מצב הרוח, ואני לא מרגיש נוח להשתעשע עם שתי בחורות, כשרק אני והחברה הכי טובה של האנה נמצאים בבית.
    אני נאנח ופונה אל הבנות, "פעם אחרת?"
    אף אחת לא מוחה יותר מדיי. ככל הנראה, הגברת אלי לא הרגה רק לי את מצב הרוח, היא גם חרכה את האדמה המזוינת וזרתה עליה מלח כדי למנוע מהחרמנות להצליח לצמוח אי פעם שוב.
    אלי בקושי שמה לב לבנות שמתלבשות. היא עסוקה מדיי בלהוריד מעצמה אלף שכבות של בגדי חורף ולהשליך אותם על מסעד הכורסה. כשהיא מסיימת, היא נראית הרבה יותר קטנה, בטייץ שחורים ובחולצת פסים גדולה ממידותיה, ומהר מאוד היא מתרווחת לה על כורסת הקטיפה הגדולה.
    אני מלווה את קלי ואת מישל אל הדלת, שם כל אחת מהן לועסת לי את הפנים. אחר כך שתיהן אומרות שהן יזכרו לי את הפעם הבאה. כשהן הולכות, השפתיים שלי נפוחות והזין שלי שוב קשה.
    אני חוזר לסלון בפרצוף זועף המסרב לשכוח. "נהנית מזה?" אני שואל.
    "נהניתי ממה?"
    "לדפוק לי את הסקס."
    אלי צוחקת. "יש איזו סיבה לכך שלא יכולת לקחת את בלונדינית ויותר־בלונדינית למעלה? לא היית חייב לסלק אותן בגללי."
    "את באמת חושבת שהייתי יכול לזיין כשאני יודע שאת יושבת כאן למטה?"
    זה מזכה אותי בצחוק נוסף. "אתה מזיין בפומבי. כל הזמן. מה אכפת לך אם אני בבית?" היא נראית מהורהרת. "אלא אם כן ללכת לחדר שלך זאת הבעיה. האנה אמרה שאתה תמיד מתמזמז בסלון. מה הקטע? יש לך פשפשים במיטה או משהו?"
    אני חורק שיניים. "לא."
    "אז למה אתה לא רוצה לעשות את ענייני העירום שלך שם למעלה?"
    "כי —" אני עוצר, הכעס חוזר אל פניי. "זה לא עניינך. למה את כאן בכלל? בית בריסטול עלה באש?"
    "אני מסתתרת," היא אומרת, כאילו אני אמור להבין. ואז היא מעיפה מבט בסלון. "איפה טאקר? גארט אמר שהוא יהיה כאן."
    "הוא יצא."
    היא מבליטה את השפה התחתונה שלה. "טוב. זה דפוק. הוא לגמרי היה צופה איתי בסרט. נראה שאצטרך להסתפק בך."
    "הרסת לי את הסקס ועכשיו את מצפה שנבלה יחד?"
    "תאמין לי, אתה האדם האחרון שאני רוצה להסתובב איתו, אבל אני במשבר עכשיו, ואתה האדם היחיד כאן. אתה חייב לארח לי חברה, דין. אחרת אני אעשה משהו ממש מטומטם, וכל החיים שלי ייהרסו."
    אני נזכר שהאנה סיפרה לי שאלי מתמחה בדרמה. כן. נשמע ככה.
    "בבקשה?"
    הבעת התחנונים שלה לא נעלמת. ועיניים כחולות תמיד עשו לי את זה. במיוחד כשהן שייכות לבלונדיניות חמודות עם ציצים יפים.
    "ניצחת," אני נכנע. "אני אארח לך חברה, בסדר?"
    היא נרגעת. "איזה סרט נראה?"
    אנחה תקועה בגרוני. ליל שישי שלי הפך מסקס סוער בשלישייה לשמרטפות על החברה הכי טובה של החברה של החבר הכי טוב שלי.
    אה, והזין שלי עדיין קשה כמו אבן תודות לנשיקות הפרידה של קלי ושל מישל.
    ממש פאקינג מעולה.
     
     
    המטרה - מחוץ לקמפוס #4
     
    1
    סברינה
     
    "אוף. אוף. אוף. אוףףףףףףףףף. איפה המפתחות שלי?"
    השעון במסדרון הצר אומר לי, שיש לי חמישים ושתיים דקות לבצע נסיעה של שישים ושמונה דקות, אם אני רוצה להגיע למסיבה בזמן.
    אני בודקת שוב את הארנק שלי, אבל המפתחות לא שם. אני עוברת על המיקומים השונים. שידה? לא. חדר אמבטיה? הרגע הייתי שם. מטבח? אולי —
    אני עומדת לשנות כיוון, כשאני שומעת צליל של מתכת מאחוריי.
    "את מחפשת את אלה?"
    תחושת בוז ממלאת את גרוני כשאני מסתובבת ונכנסת לסלון כל כך קטן, עד שחמשת הרהיטים המיושנים — שני שולחנות, ספה דו־מושבית, ספה אחת וכסא אחד — דחוסים יחד כמו סרדינים בקופסה. גוש הבשר שעל הספה מנופף את המפתחות שלי באוויר. כשאני נאנחת ברוגז, הוא מחייך ודוחף אותם מתחת לתחת שלו, המכוסה במכנסי טרינינג.
    "בואי לקחת אותם."
    אני מעבירה יד מתוסכלת במורד שיערי המוחלק, לפני שאני ניגשת אל אבי החורג. "תן לי את המפתחות שלי," אני תובעת.
    בתגובה ריי שולח אליי מבט אלכסוני."לעזא־זל, את נראית לוהטת הלילה. הפכת לבייב אמיתית, רינה. את ואני צריכים לעשות את זה."
    אני מתעלמת מן היד הבשרנית שצונחת לכיוון המפשעה שלו. אף פעם לא הכרתי גבר, שנואש כל כך לגעת בזבל שלו. הוא גורם להומר סימפסון להיראות ג'נטלמן.
    "אתה ואני לא קיימים זה לזו. אז אל תסתכל עליי ו אל תקרא לי רינה." ריי הוא האדם היחיד שקורא לי ככה, ואני פאקינג שונאת את זה. "עכשיו תן לי את המפתחות שלי."
    "אמרתי לך — בואי קחי אותם."
    בשיניים חשוקות אני דוחפת את ידי מתחת לישבן השמן שלו ומגששת אחר המפתחות שלי. ריי נוהם ומתפתל כמו חתיכת החרא הדוחה שהוא, עד שידי נוגעת במתכת.
    אני משחררת משם את המפתחות ומסתובבת בחזרה אל הדלת.
    "מה הסיפור הגדול?" הוא לועג לי. "זה לא שיש בינינו קרבת־דם, אז אין שום בעיה של גילוי־עריות."
    אני עוצרת ומשתמשת בשלושים שניות מזמני היקר כדי ללטוש בו עיניים באי־אמון. "אתה האבא החורג. אתה נשוי לאמא שלי. ו —" אני בולעת את הטעם החמוץ שעולה לי, "— ואתה שוכב עם ננה עכשיו. אז לא, הבעיה היא לא אם אנחנו קרובי משפחה. הבעיה היא שאתה האדם המגעיל ביותר על פני כדור הארץ, ומקומך בכלא."
    עיני השקד שלו מתכהות. "תשמרי על הפה שלך, בחורה, או שיום אחד תבואי הביתה והדלתות יהיו נעולות."
    לא משנה. "אני משלמת שליש משכר הדירה כאן," אני מזכירה לו.
    "ובכן, ייתכן שתצטרכי לשלם יותר."
    הוא חוזר אל הטלוויזיה, ואני מבלה עוד שלושים שניות יקרות בפנטזיה על איך אני מרסקת לו את הראש בעזרת הארנק שלי. זה יהיה שווה את זה.
    במטבחון ננה יושבת ליד השולחן, מעשנת סיגריה וקוראת גיליון של המגזין People. "ראית את זה?" היא קוראת. "קים ק' שוב בעירום."
    "יופי לה." אני חוטפת את הז'אקט שלי מגב הכיסא וממהרת לדלת המטבח.
    גיליתי שבטוח יותר לעזוב את הבית דרך הדלת האחורית. בדרך כלל יש פריקים שמתגודדים על גרם המדרגות של הבתים הצרים ברחוב הפחות אמיד שלנו, שממוקם בחלק הדרומי, הפחות נחשב של בוסטון. נוסף לכך החניון שלנו נמצא מאחורי הבית.
    "שמעתי שרייצ'ל ברקוביץ' נדפקה," מציינת ננה. "היא היתה צריכה להפיל את התינוק, אבל אני משערת שזה נגד הדת שלהם."
    אני שוב מהדקת את לסתי ופונה לעבר סבתא שלי. כרגיל, היא לובשת חלוק מרופט ונועלת נעלי בית ורודות מדובללות, אבל שערה הבלונדיני הצבוע מסורק למשעי ופניה מאופרות לגמרי, גם אם היא יוצאת מהבית לעיתים רחוקות בלבד.
    "היא יהודייה, ננה. אני לא חושבת שזה נגד הדת שלה, אבל גם אם כן, זאת בחירה שלה."
    "היא בטח רוצה עוד תלושי מזון," מסכמת ננה ונושפת סילון ארוך של עשן לעברי. שיט. אני מקווה שלא יהיה לי ריח של מאפרה, כשאגיע להייסטינגס.
    "אני מניחה שלא זאת הסיבה לכך שרייצ'ל ממשיכה עם ההיריון." יד אחת על הדלת, אני נעה בקוצר רוח, ממתינה להזדמנות להגיד לננה להתראות.
    "אמא שלך חשבה להפיל אותך."
    והנה זה. "אוקיי, זה מספיק," אני ממלמלת. "אני נוסעת להייסטינגס. אחזור הלילה."
    היא מרימה את ראשה מהמגזין ועיניה מצטמצמות, כשהיא קולטת את החצאית הסרוגה השחורה שלי, סוודר שחור עם שרוולים קצרים וקו מחשוף נמוך, נועלת עקבים בגובה 8 סנטימטרים. אני יכולה לראות את המילים מתגבשות במוחה עוד לפני שהן יוצאות בכלל מפיה.
    "את נראית שחצנית. נוסעת לקולג' הפלצני הזה שלך? יש לך שיעורים בשבת בערב?"
    "זאת מסיבת קוקטייל," אני אומרת באי־רצון.
    "אווו...קוקטייל, שמוקטייל. אני מקווה שהשפתיים שלך לא ייסדקו מרוב שתנשקי שם ישבנים."
    "כן, תודה, ננה." אני פותחת את הדלת האחורית ומאלצת את עצמי להוסיף, "אוהבת אותך."
    "גם אני אוהבת אותך, תינוקת."
    היא באמת אוהבת אותי, אבל לפעמים האהבה הזאת כל כך מוכתמת, עד אני לא יודעת אם זה פוגע בי או עוזר לי.
    אני לא מצליחה להגיע לעיר הקטנה הייסטינגס תוך חמישים ושתיים או שישים ושמונה דקות. במקום זאת זה לוקח לי שעה וחצי, כי הכבישים כל כך נוראיים. חמש דקות נוספות חולפות עד שאני מצליחה למצוא מקום חנייה, וכשאני מגיעה אל ביתה של פרופסור גיבסון, אני כבר מתוחה יותר ממיתר של פסנתר — ומרגישה שברירית כמעט כמותו.
    "היי, מר גיבסון. אני כל כך מצטערת שאיחרתי," אני אומרת לגבר הממושקף שעומד בדלת.
    בעלה של פרופסור גיבסון מחייך אליי ברוך. "אל תדאגי, סברינה. מזג האוויר נורא. תני לי לקחת לך את המעיל." הוא מושיט יד וממתין בסבלנות, בעודי מתאמצת להסיר מעליי את מעיל הצמר שלי.
    פרופסור גיבסון מגיעה בדיוק כשבעלה תולה את המעיל הזול שלי בין כל המעילים היקרים שבארון. הוא נראה חריג ממש כמוני. אני דוחקת הצידה את רגשי הנחיתות שלי ומעלה על פניי חיוך זוהר.
    "סברינה!" פרופסור גיבסון קוראת בשמחה. נוכחותה הסמכותית מנערת אותי מהרהוריי. "אני כל כך שמחה שהגעת בשלום. כבר יורד שלג?"
    "לא, רק גשם."
    היא מעווה את פניה ואוחזת את זרועי. "עוד יותר גרוע. אני מקווה שאת לא מתכננת לנהוג בחזרה לעיר הלילה. הכבישים יהיו מרבד אחד של קרח."
    מאחר שאני צריכה לעבוד בבוקר, אני כן אצא למסע הזה בלי קשר לתנאי הכביש, אבל אני לא רוצה שהפרופ' תדאג, לכן אני מחייכת חיוך מרגיע. "אני אהיה בסדר. היא עדיין כאן?"
    הפרופסור לוחצת את הזרוע שלי. "היא כאן, והיא מתה לפגוש אותך."
    מעולה. אני לוקחת את הנשימה המלאה הראשונה שלי מאז שהגעתי לכאן, ונותנת שיובילו אותי לאורך החדר לעבר אישה נמוכה, בעלת שיער אפור, הלבושה במקטורן: בצבע פסטלי ובמכנסיים שחורים. התלבושת הזאת די סתמית, אבל היהלומים המנצנצים באזניה גדולים יותר מהאגודל שלי. ובנוסף היא עושה רושם של לבבית מדיי יחסית לפרופסור למשפטים. דמיינתי אותם תמיד כיצורים קודרים, רציניים. כמוני.
    "אמליה, הרשי לי להציג בפנייך את סברינה ג'יימס. היא הסטודנטית שעליה סיפרתי לך. היא מובילה בכיתה שלה, מחזיקה בשתי משרות וקיבלה 177 במבחני ה־LSAT שלה." פרופסור גיבסון פונה אליי. "סברינה, אמליה פרום, חוקרת יוצאת מן הכלל בתחום החקיקה."
    "נעים מאוד לפגוש אותך," אני אומרת, מושיטה את ידי ומתפללת לאלוהים שהיד יבשה ולא לחה. תרגלתי לחיצת יד בלחיצת ידי שלי במשך שעה לקראת הפגישה הזאת.
    אמליה אוחזת בי קלות לפני שהיא פוסעת לאחור. "אם איטלקית, סבא יהודי, ומכאן השילוב המוזר בין השמות. ג'יימס זה שם סקוטי — משם הגיעה המשפחה שלך?" עיניה המבריקות סורקות אותי, ואני מתגברת על הדחף לא לנוע בעצבנות בבגדים הזולים שקניתי בטארגט.
    "אני באמת לא יודעת, גברתי." המשפחה שלי מגיעה מאשפתות. סקוטלנד נראית נחמדה מדיי ומלכותית מכדי שתהיה המולדת שלנו.
    היא מנופפת בידה. "זה לא חשוב. על הדרך אני קצת מתעסקת בגנאלוגיה. אז, הגשת בקשה להתקבל להרווארד? זה מה שקלי סיפרה לי."
    קלי? אני מכירה מישהי בשם קלי?
    "היא מתכוונת אליי, יקירה," אומרת פרופסור גיבסון בצחוק עדין.
    אני מסמיקה. "כן, מצטערת. אני חושבת עלייך כעל פרופסור."
    "כל כך פורמלית, קלי!" פרופסור פרום מאשימה. "סברינה, לאן עוד ניסית להתקבל?"
    "בוסטון קולג', סאפוק, וייל, אבל החלום שלי הוא הרווארד."
    אמליה מרימה גבה למשמע הרשימה שלי, שכוללת אוניברסיטאות מדרג שני ושלישי באזור בוסטון.
    "היא רוצה להישאר קרוב לבית. ומובן שהיא צריכה להיות במקום שהוא טוב יותר מייל."
    שתי הפרופסוריות חולקות נחרת בוז. הפרופסורית שלי קיבלה את התואר מהרווארד, וכנראה שברגע שאתה בוגר הרווארד, תמיד תהיה אנטי־ייל.
    "על פי כל מה שקלי סיפרה לי, נשמע שיהיה להרווארד לכבוד אם תלמדי שם."
    "יהיה לי לכבוד להיות סטודנטית בהרווארד, גברתי."
    "מכתבי הקבלה נשלחים בקרוב," עיניה נוצצות בשובבות. "אני אדאג להכניס מילה טובה."
    אמליה מעניקה חיוך נוסף, ואני כמעט מתעלפת בהקלה מאושרת. אני לא אמרתי לה רק מה שהיא רוצה לשמוע. הרווארד היא באמת החלום שלי.
    "תודה," אני מצליחה לפלוט.
    פרופסור גיבסון מחווה לעבר האוכל. "למה שלא תלכי לאכול משהו? אמליה, אני רוצה לדבר איתך על נייר העמדה ששמעתי ש בראון עומדים להוציא. הספקת להציץ בו?"
    השתיים פונות לדרכן, שוקעות עמוק בדיון על אינטרקסציונליות של הפמיניזם השחור ותיאוריית הגזע, נושא שפרופסור גיבסון מומחית בו.
    אני פוסעת אל שולחן הכיבוד, המכוסה במפה לבנה ומלא בגבינות, בקרקרים ובפירות. שתיים מחברותיי הקרובות ביותר — הופ מאת'יוס וקארין תומפסון — כבר עומדות שם. אחת כהה ואחת בהירה, והן שתיים מן המלאכיות היפות והחכמות ביותר בעולם.
    אני ממהרת לעברן וכמעט מתמוטטת בזרועותיהן.
    "אז, איך הלך?" שואלת הופ בחוסר סבלנות.
    "טוב. אני חושבת. היא אמרה שזה נשמע שיהיה לכבוד להרווארד שאני אלמד שם, ושהגל הראשון של מכתבי קבלה עומד לצאת בקרוב."
    אני לוקחת צלחת ומתחילה למלא אותה, מצטערת שחתיכות הגבינה אינן גדולות יותר. אני כל כך רעבה; הייתי יכולה לאכול פיל. כל היום הייתי חולה מציפייה לפגישה הזאת, ועכשיו, כשאני אחרי זה, אני רוצה ליפול עם הפנים לתוך שולחן המזון.
    "או, את כל כך בפְנים," מכריזה קארין.
    שלושתנו מקבלות ייעוץ מפרופסור גיבסון, שהיא מאמינה גדולה בסיוע לנשים צעירות. ישנם עוד ארגוני נטוורקינג בקמפוס, אבל ההשפעה שלה מתועלת אך ורק לקידומן של נשים, ואין יותר אסירת תודה ממני.
    המטרה של מסיבת הקוקטייל הערב היא שהסטודנטים שלה ייפגשו עם אנשי סגל של התכניות התחרותיות ביותר לתואר שני במדינה. הופ מנסה להתקבל לבית הספר לרפואה של הרווארד, וקארין רוצה להגיע ל־MIT.
    כן, יש ים של אסטרוגן בביתה של פרופסור גיבסון. מלבד בעלה נוכחים שם מעט גברים בלבד. אני באמת אתגעגע אל המקום הזה אחרי שאסיים את הלימודים. זה היה בית שני.
    "תחזיקו אצבעות," אני אומרת כתגובה לקארין. "אם לא אתקבל להרווארד, זה יהיה בוסטון קולג' או סאפוק." וזה יהיה בסדר, אבל הרווארד מבטיחה לי, למעשה, הזדמנות להגיע למשרה שאני רוצה אחרי סיום הלימודים — משרה באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים במדינה, או מה שכולם מכנים בשם ביג לאו ־חוק גדול.
    "את תתקבלי," אומרת הופ בביטחון. "ונקווה שברגע שתקבלי את מכתב הקבלה שלך, תפסיקי להרוג את עצמך, כי בחיי אלוהים, בי', את נראית מתוחה."
    אני מסובבת את צווארי בנוקשות. כן, אני מתוחה. "אני יודעת. לוח הזמנים שלי קשוח בימים אלה. הלכתי לישון אמש בשתיים לפנות בוקר, כי הבחורה שהיתה אמורה לסגור אתמול את המועדון
    בוטס אנד שוטס הבריזה והשאירה אותי לסגירה. ואז הייתי ערה עד ארבע ועברתי על מיילים. הגעתי הביתה בסביבות הצהריים, צנחתי על המיטה וכמעט לא התעוררתי בזמן.
    "את עדיין עובדת בשתי עבודות?" קארין מסיטה את שערה האדום מפניה.
    "אמרת שתעזבי את העבודה במלצרות."
    "אני לא יכולה עדיין. פרופסור גיבסון אמרה שהם לא רוצים שנעבוד בשנה הראשונה שלנו בלימודי משפטים. הדרך היחידה, שבה אני אוכל לעמוד בזה, היא אם אצליח לחסוך מספיק לאוכל ולשכר דירה לפני ספטמבר."
    קארין משמיעה צליל אוהד. "אני מבינה אותך. ההורים שלי לוקחים הלוואה כל כך גדולה, עד שיכול להיות שאוכל להרשות לעצמי לקנות עם זה מדינה קטנה."
    "הלוואי שהיית עוברת לגור איתנו," אומרת הופ בעגמומיות.
    "באמת? לא היה לי מושג," אני מתבדחת. "אמרת את זה רק פעמיים ביום מאז שהתחיל הסמסטר."
    היא מקמטת כלפיי את אפה החמוד. "את תאהבי את המקום, שאבי שכר לנו. יש שם חלונות מהרצפה־עד־לתקרה, וזה ממש על הקו של הרכבת התחתית. תחבורה ציבורית." היא מניעה את הגבות שלה בפיתוי.
    "זה יקר מדיי, ה'."
    "את יודעת שאני מוכנה לכסות את ההפרש — או בעצם ההורים שלי יעשו את זה," היא מתקנת את עצמה. למשפחתה של הבחורה הזאת יש יותר כסף מאשר לאיל נפט, אבל לא הייתם מנחשים זאת אילו הייתם מדברים איתה. הופ היא אדם פשוט ומציאותי ביותר.
    "אני יודעת," אני אומרת בין בליעת ביסים של מיני־נקניקים, "אבל אני ארגיש אשמה, האשמה תהפוך לטינה, ואז לא נהיה יותר חברות; וזה יהיה מבאס לא להיות חברה שלך."
    היא מנענעת את ראשה. "אם באיזשהו שלב הגאווה הדפוקה שלך תאפשר לך לבקש עזרה, אני כאן."
    "אנחנו כאן," מתערבת קארין.
    "את רואה?" אני מנופפת את המזלג שלי בין שתיהן. "בגלל זה אני לא יכולה לגור איתכן. אתן חשובות לי מדיי. וחוץ מזה זה עובד לי טוב. יש לי עוד כמעט עשרה חודשים לחסוך כסף לפני שהלימודים מתחילים בסתיו הקרוב. זה בשליטה."
    "לפחות בואי לשתות איתנו אחרי שהדבר הזה כאן נגמר," מתחננת קארין.
    "אני צריכה לנהוג הביתה," אני עושה פרצוף. "אני רשומה מחר למיון חבילות."
    "ביום ראשון?" הופ תובעת לדעת.
    "מקבלים 150%. לא יכולתי להגיד לא. למעשה, כדאי שאצא בקרוב." אני מניחה את הצלחת שלי על השולחן ומנסה לקלוט משהו ממה שמתרחש מעבר לחלון הצרפתי הענק. כל מה שאני מצליחה לראות הוא חשיכה ופסים של גשם על הזכוכית. "ככל שאקדים לצאת, כך טוב יותר."
    "לא במזג האוויר הזה." פרופסור גיבסון צצה ליד מרפקי עם כוס יין. "תחזית מזג האוויר היא שיהיו משטחים של קרח — הטמפרטורה צונחת והגשם הופך לקרח."
    מבט אחד על פניה של היועצת שלי — ואני יודעת שעליי לוותר. אז אני מוותרת, אך באי־רצון גדול.
    "בסדר," אני אומרת, אבל עושה זאת תחת מחאה. ואת — אני מטה את המזלג שלי לעברה של קארין, "כדאי שתהיה לך גלידה במקרר במקרה שאצטרך לישון אצלך, אחרת אני אכעס מאוד."
    שלושתן צוחקות. פרופסור גיבסון הולכת משם, משאירה אותנו ליצור קשרים כמיטב יכולתן של שלוש סטודנטיות שנה ד' בקולג'. לאחר שעה של מינגלינג, הופ, קארין ואני לוקחות את המעילים שלנו.
    "לאן אנחנו הולכות?" אני שואלת את הבנות.
    "ד'אנדרה נמצא במאלונ'ז ואמרתי שאפגוש אותו שם," אומרת לי הופ.
    "זאת נסיעה של שתי דקות בערך, אז אנחנו אמורות להסתדר."
    "באמת? מאלונ'ז? זה בר הוקי," אני מקטרת. "מה ד'אנדרה עושה שם?
    "שותה ומחכה לי. מלבד זאת את צריכה למצוא זיון, וספורטאים הם הסוג המועדף עלייך."
    קארין מגחכת. "הסוג היחיד שלה."
    "היי, יש לי סיבה טובה מאוד להעדיף ספורטאים," אני טוענת.
    "אני יודעת. שמענו את זה." היא מגלגלת עיניים. "אם את רוצה תשובה על שאלה בסטטיסטיקה, לכי אל הגיקים של המתמטיקה. אם את רוצה שצורך פיזי שלך יתמלא, לכי אל ספורטאי. הגוף הוא הכלי של ספורטאי מצטיין. הם דואגים לו, יודעים איך לדחוף אותו אל הקצה וכו', וכו'." קארין מסמנת "קשקוש" בידה השמאלית. אני מושיטה לה אצבע משולשת.
    "אבל סקס עם מישהו שאת מחבבת הוא הרבה יותר טוב." את זה אומרת הופ, שנמצאת עם ד'אנדרה, החבר שלה שחקן הפוטבול, מאז שנה א' בקולג'.
    "אני אוהבת אותם," אני מוחה, "...למשך השעה ומשהו שאני משתמשת בהם."
    כולנו מצחקקות אחרי המשפט הזה, עד שקארין מזכירה בחור שהוריד את הממוצע.
    "אבל אתן זוכרות את גרג־עשר־שניות?"
    אני מצטמררת. "קודם כול, תודה לא־רבה לך על זה שהעלית זיכרון רע, ושנית, אני לא אומרת שאין בחורים, אלא שהסיכויים טובים יותר עם ספורטאי."
    "ושחקני הוקי הם בחורים?" שואלת קארין.
    אני מושכת בכתפיי. "מאיפה לי לדעת. לא הורדתי אותם מרשימת הפוטנציאליים שלי בגלל הביצועים שלהם במיטה, אלא כי הם מניאקים סופר־פריבילגיים, שמקבלים הטבות מיוחדות מהמרצים."
    "סברינה, מותק, את צריכה לשחרר את זה," קוראת הופ.
    "לא. שחקני הוקי לא עומדים בקריטריונים."
    "אלוהים, אבל תראי מה את מפסידה." קארין מלקקת את שפתיה בתאוותנות מוגזמת. "הבחור הזה מהקבוצה, זה עם הזקן? אני רוצה לדעת מה ההרגשה. זקָנים נמצאים ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות לפני המוות."
    "נו, אז קדימה. החרם שלי על שחקני ההוקי רק אומר שיישאר לך יותר."
    "אני הולכת על זה, אבל..." היא מגחכת. "אני צריכה להזכיר לך שהזדיינת עם הזונה ממין זכר די לורנטיס?"
    אוף. זאת תזכורת שאני אף פעם לא רוצה לשמוע.
    "קודם כול, הייתי שיכורה לגמרי," אני מוחה. "שנית, זה היה בשנה ב'. ושלישית, הוא הסיבה לכך שנשבעתי להימנע משחקני הוקי."
    אם כי לאוניברסיטת ברייאר יש קבוצת פוטבול, שזכתה באליפות, היא ידועה כקולג' של הוקי. אל הבחורים שנועלים את המחליקיים מתייחסים כאן כאל אלים.
    למשל — דין הייוורד די לורנטיס. הוא לומד בחוג למדעי המדינה, כמוני, ולכן היו לנו כמה קורסים יחד, כולל סטטיסטיקה בשנה ב'.
    הקורס הזה היה קשוח מאד. לכולם היה קשה.
    לכולם חוץ מאשר לדין, שזיין את עוזרת ההוראה.
    ו — איזה הלם! — היא נתנה לו ציון טוב מאוד, שלגמרי לא הגיע לו. אני יודעת את זה כעובדה, כי שובצנו לעשות יחד את המטלה הסופית וראיתי את הזבל שהוא הגיש.
    כשגיליתי איזה ציון מעולה הוא קיבל, רציתי לחתוך לו את הזין. זה היה כל כך לא הוגן.
    אני קרעתי את התחת בקורס הזה. לעזאזל, אני קורעת את התחת בכל דבר. כל הישג שלי מוכתם בדם, בזיעה ובדמעות שלי. ובינתיים איזה מניאק מקבל את העולם על מגש של כסף? פאק על זה.
    "היא שוב מתעצבנת," הופ כאילו לוחשת לקארין.
    "היא חושבת על זה שדי לורנטיס קיבל טוב מאוד בקורס ההוא," צועקת־לוחשת קארין בחזרה. "היא באמת צריכה זיון. כמה זמן עבר?"
    אני מתחילה להוציא לה שוב אצבע משולשת, ואז עולה בדעתי שאני לא מצליחה לזכור מתי היה הזיון האחרון שלי.
    "היה, המ... מייר? הבחור מהלקרוס. זה היה בספטמבר. ואחר כך היה בו..." אני מתעודדת. "הא! את רואה? עבר רק חודש. לא ממש מקרה חירום לאומי."
    "ילדה, אצל מישהו עם לוח זמנים כמו שלך אסור שיעבור חודש בלי סקס," מחזירה לי הופ. "את גוש מהלך של מתח, וזה אומר שאת צריכה זיון טוב לפחות...כל יום," היא מחליטה.
    "כל יומיים," טוענת קארין. "תני לגינה שלה שם למטה לנוח קצת."
    הופ מהנהנת. "בסדר, אבל אין מנוחה לכוס הלילה —"
    אני מגחכת בצחוק.
    "את שומעת את זה, בי'? קיבלת אוכל, ישנת בצהריים ועכשיו את צריכה קצת זמן של סקס," מכריזה קארין.
    "אבל מאלונ'ז?" אני חוזרת בזהירות. "רק עכשיו קבענו שהמקום הזה שורץ שחקני הוקי."
    "לא רק. אני מתערבת שבו נמצא שם. רוצה שאשאל את ד'אנדרה?" הופ מחזיקה את הטלפון שלה, אבל אני מנענעת את ראשי בשלילה.
    "בו גוזל יותר מדיי זמן. למשל, הוא רוצה לדבר בזמן סקס. אני רוצה לעשות את זה וללכת."
    "אווו, לדבר! זה מפחיד."
    "תסתמי."
    "תגרמי לי." הופ מסובבת את ראשה, הצמות הארוכות שלה חובטות במעילי, ואז יוצאת מביתה של פרופסור גיבסון.
    קארין מושכת בכתפיה והולכת בעקבותיה, ולאחר שנייה של היסוס גם אני מצטרפת.
    המעילים שלנו רטובים, כשאנחנו מגיעות למכונית של הופ, אבל שמנו את כובעי המעיל, כך שהשיער שלנו שורד את המבול.
    אני באמת לא במצב רוח מתאים לשדל איזה בחור הלילה, אבל אני לא יכולה להכחיש שהחברות שלי צודקות. אני מתוחה כבר שבועות, ובימים האחרונים ללא ספק הרגשתי את ה... העקצוץ. סוג העקצוץ שניתן להרגיע אותו רק בעזרת גוף חסון, חטוב, ואולי גם זין בגודל מעל לממוצע.
    אלא שאני מאוד בררנית בבחירת הזיונים שלי, ובדיוק כפי שחששתי, מאלונ'ז מלא בשחקני הוקי כשהבנות ואני נכנסות פנימה חמש דקות מאוחר יותר.
    אבל היי, אם זאת היד שקיבלתי, אני מניחה שלא ייגרם שום נזק אם אשחק איתה ואראה מה יקרה. עדיין יש לי אפס ציפיות, כשאני הולכת בעקבות חברותיי אל דלפק הבר.
    • אל קנדי
    • אל קנדי

      אל קנדי היא סופרת רשימת רבי המכר של USA Today. היא גדלה בפרברי טורונטו ובעלת תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת יורק. היא ידעה מגיל צעיר שהיא רוצה להיות סופרת ועוד בהיותה נערה החלה לפעול למען הגשמת חלומה. היא אוהבת גיבורות חזקות וגיבורי אלפא סקסיים, והתרגשות וסכנה בדיוק במידה הנכונה כדי שיהיה מעניין! אל קנדי, זוכת פרס RITA היוקרתי, היא סופרת רשימת רבי המכר של NYT , USA Today Wall street Journal ועוד....

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • התוצאה
    • המטרה
    • אין כמו הבית 3 - אין כמו הנפילה
    • צרות בסיאטל - חלק א'
    • צרות בסיאטל - חלק ב'
    • אנגלי מלוכלך
    • אנגלי מטורף
    • טרילוגיית שוגר 2 - שוגר ראש
      דיגיטלי 5 ב-100
       
    • אסון יפהפה
    • ברידג׳ 1 - על הברכיים
    • אחרי ש...
    • לא רצויה