הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מאחורי הכסף יש סיפור
  • מאחורי הכסף יש סיפור
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | 2010 | פרוזה מקור | 356 עמ' מודפסים

    "מאחורי הכסף יש סיפור" הוא קובץ המבקש לסמן כמה מן הכותבים המוכשרים הפועלים בארץ בשנים האחרונות ומזינים בכתיבתם את ההתרחשות היצירתית המגוונת והסוערת שמתנהלת במרחב הספרותי העברי של ימינו אך לא זוכה עדיין להכרה. הנובלות הכלולות באנתולוגיה שונות זו מזו בכל מובן: בנושאיהן, בסגנונן ובתמונת המציאות הנשקפת מהן. עם זאת, בכולן ממלאות משאלות ומחשבות הקשורות בכסף, ברכוש, בהפסדים וברווחים - מקום מרכזי. כך, למשל, רבות מן הדמויות המופיעות בנובלות מתייחסות באופן דומה לרגשות: הן מתרגמות אותם למושגים כלכליים. רוב משתתפיה של האנתולוגיה – יניב איצקוביץ', אסף שור, נגה אלבלך, ארנה קזין, עידו אנג'ל ואלי ברודרמן - נולדו בשנות השישים או השבעים של המאה ה-20, והחלו לפרסם פרוזה בעשור הראשון של האלף החדש. היחידה שאיננה בת-דורם מבחינת גילה היא המשוררת רחל חלפי, שהנובלה שחיברה היא יצירת הפרוזה הראשונה פרי עטה הרואה אור. כריכתן של שבע הנובלות יחד מחדדת את הרושם כי "רוח הזמן" - זו שמטיחה בפנינו את הזיקה המאיימת בין דלות רגשית לעושר כלכלי ובין השטחה להצלחה - נוכחת בכתיבתם של כל משתתפי האנתולוגיה. אולם אין זו נוכחות כנועה לרוח הרווחת, זו המשלימה עם הפיכתה של היצירה למוצר. הכתיבה, על ריבוי פניה, על האירוניה הטמונה בה, ועל משחקי הלשון שהיא מאפשרת, מתגלה כאן כאמצעי – אולי היחיד הקיים – למרוד ב"רוח הזמן". כי מאחורי הכסף יש סיפור, כמו שקובע המסַפר בנובלה של יניב איצקוביץ', הפותחת את האנתולוגיה: "כל העניין הוא שנכסים נקנים בכסף ומאחורי הכסף יש סיפור. לא תמיד הסיפור מרתק, לא תמיד נוצץ, אבל דווקא השגרתיות שבו ראויה ליראת כבוד, והיומיומיות שלו היא הגיבורה האמיתית".

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • דיני ירושה

    יניב איצקוביץ'

    "כשאתה מעריך שווי של נכס, אתה צריך להפשיט אותו מכל החיים שהיו בו, או שעדיין יש בו, ולהסתכל עליו כאילו הוא עירום. בגלל זה הלקוח תמיד חושב שהדירה שלו שווה יותר ממה שהשמאי מעריך."
    ששון שמחוני, משרד שמאות מקרקעין, מחוז מרכז

    לכבוד בנק מנוחות בע"מ
    סניף נאות־דשא
    לידי: מנהלת הבנק, הגברת ברכה מאירה
    תפוצה: לכל אג"נ שעשוי/ה להתעניין בסיפורו של פלוני־אלמוני בשם בן־דור

    הנדון: הערכת שווי דירת מגורים בבניין ברחוב שלווה 6 הידוע כגוש 1845, חלקה 459, תת־חלקה 8

    על אף זמננו הקצר וחרף חובת היעילות הכרוכה בתפקידנו, אנו סבורים שכדאי לנו להתעכב מעט על שומה זו. העובדה שבעליו הקודמים של הנכס הוא קולגה, שמאי מקרקעין ותיק ומוכר בתחום, מאלצת אותנו להודות שלא נוכל לחתום על שומה זו בהצהרה המחייבת ש"אין לנו עניין בנכס". רצוי היה, מטבע הדברים, לפסול את עצמנו לעדות, אלא שאז היינו מפקירים את הנכס ללא הערכת שווי, וזאת משום שאף שמאי אחר בארצנו הקטנה, גם אם לא הכיר אישית את בעל הנכס, לא היה יכול לחתום על הצהרת חוסר העניין כשפיו ולבו שווים. בכל זאת מדובר על אחד משלנו.
    אם כן, ראוי היה תחילה, לפני שנפסע בצעדי ענק אל תוך השומה, לומר מספר מילים על הגיבור שלנו, בן־דור. מוטב היה לשרבט כמה קווים לדמותו, גם אם אלה היו נמתחים ביד גסה, לאפיין אי־אילו תווי פנים, כלליים ככל שיהיו, ואולי אפילו לחשוף איזה ביטוי שגור משפת גופו. אלא שאז היינו עלולים לדרוש מכם, המעיינים בשומה, תמורה עבור מאמצינו. איננו מתכוונים חלילה לתמורה חומרית, בל נחשיב את עצמנו לאותם אמנים המכנים עצמם סופרים, וגם אלה, כפי שהם מתאוננים באוזנינו לעתים כה קרובות, אפסה תקוותם להתעשר מן הגרפומניה.
    ובכל זאת, ממשיכים אנו לכתוב באריכות, וכך עשוי להיווצר הרושם שאנו תובעים מכם לפחות איזו נימה של הזדהות עם הגיבור, שלא לומר, אמפתיה. ובכן, אנו לא! כיצד נוכל לבקש מכם את מה שאנו־עצמנו כלל לא מרגישים. הלוא מעולם לא התעורר בנו צורך לצאת מעורנו כדי להיכנס אל תוך עורו של בן־דור, וודאי שלא לחלוץ את נעלינו כדי להיכנס אל נעליו. אם כך, מוסכם שכל אחד יישאר בתוך עורו וינעל את נעליו. ואם נחפזתם כבר להסיק משמו של הגיבור, שעתידה להיפרש בפניכם אלגוריה אוניברסלית לסיפורכם שלכם, בני הדור הנוכחי, בני־דור, הרי שאין לנו אלא להצטער על כך ולהודות בפה מלא, ששמו של בן־דור הוא בן־דור, כך רצה הגורל, ואם היה שמו חצץ או קומקום לא היה אדם אחר.
    למען האמת, אחת היא לנו אם תקדישו לסיפורו תשומת לב מיוחדת או שמא תעלעלו בו לפני השינה מתוך נים ולא נים. רגילים אנו כבר שהבריות אינן מחשיבות את חייו של שמאי מקרקעין למסעירים במיוחד. בעלילת הנכס, אולי תרצו לדעת, אין שום דבר יוצא דופן: לא אח אובד או הורים מאמצים, לא תעלומת רצח מוצפנת או פיסת היסטוריה הנמתחת לאורך שלושה דורות. ולכן, אם נגלה שהוזלתם את מחירה של דמעה במהלך הקריאה, נחשוד בכם ברגשנות יתר, ונתוודה שמאסנו בדמעות, קצנו באי־אילו ניסיונות חוזרים ונשנים לייפח אותנו, השמאים, ואתכם, הקוראים, ונותרנו עם מניע אחד ויחיד - לשמור על הכבוד העצמי, שלנו ושלכם, ושל בן־דור, כמובן. אנו מודים שאם ביקשה נפשכם להיטלטל במחוזות סיפורים קורעי לב וחוצי עולם, הגעתם לשומה הלא נכונה, ואנו מפצירים בכם להחזירה אל המדף. זוהי מהדורה מוגבלת, מי יודע כמה מהדורות ידפיסו, ועל כן מוטב שזו תגיע אל הידיים הלא נכונות.

    1. כללי:

    1.1 סוג ותאריך ההפניה המקורית: ממוחשבת,
    מיום 08/04/2010

    את ההפניה המקורית לבקשת השומה קיבלנו למשרדנו דרך תיבת הדואר האלקטרוני. שולח ההודעה, אדם בשם סטפן גרגוריאן, הציג את עצמו באנגלית כקבלן פולני מהעיר לובלין, והביע את רצונו לשעבד נכס שקיבל בירושה משותפו לעסקים וחברו הטוב, דן בן־דור, שוודאי שמענו על נסיבות מותו המצערות. את השומה הסופית ביקש שנשלח לבנק מנוחות, סניף נאות־דשא, לידיה של מנהלת הבנק, הגברת ברכה מאירה, שכן תמורת השעבוד יוכל לקבל ערבות בנקאית על עסקאות נוספות שיערוך בארצנו הקטנה.
    מר גרגוריאן הדגיש את הזמן הקצר העומד לרשותו בביקורו הראשון בארץ - ואם יורשה לו לרגע, לציין את התפעלותו מכנסיית הקבר הקדוש, בית לחם, כפר נחום והאנשים החמימים שפגש בכל מקום - ועל כן הניח שהמסמכים המצורפים יהיו לנו לעזר. וכך, במקביל להזמנת השומה, שלח תרשים של הנכס, צירף נֶסַח טאבו, והוסיף תיאור כללי ופרטני של הדירה. ניכר היה שעצר בעד עצמו מלציין את הערכת השווי לדידו. בשכל עשה. כמה מתעבים אנו את אותם לקוחות אשר סבורים כי שומה היא מדע מדויק מצד המזמין, ובטוחים שכל מרצפת שבחרו מקפיצה את ערך הנכס, וכל דלת שהחליפו בארון המטבח שווה מיליונים, וכל סטייה מהמספר שקבעו בינם לבין עצמם נתפס בעיניהם כמעשה נבלה, ו... מוטב שנעצור כאן.
    על כל פנים, בעניין מותו של בן־דור התעדכנו לפני כמה חודשים. במשך שלוש שנים עבד עבורנו בתור שמאי של אין־יורשים, וכשהודיע על רצונו לעזוב, על אף שביעות רצוננו הרבה מעבודתו, לא חסמנו את דרכו. נהפוך הוא. מי כמונו יודע כמה מדכדכת היא עבודתם של שמאי האין־יורשים, אשר מבקרים מדי יום ביומו בנכסים שבעליהם הצליחו לכבוש כל פסגה אפשרית של בדידות ועליבות, ואף לא הותירו אחריהם ולו אדם אחד אשר רואה את עצמו קרוב מספיק בשביל לתבוע את רכושם.
    בן־דור, שהגיע אלינו ממשרדם של מלוכנא־כגן־מלוכנא, ביצע את עבודתו בדייקנות ובשקט. מעולם לא פיגר בהגשת השומות, לא ביקש דבר ולא התלונן. אמנם לא היה איש רעים להתרועע, אבל מבחינתנו, ובכך אולי שונים אנו ממשרדים אחרים, יחסי אנוש טובים אינם הכרחיים בעינינו לביצוע מלאכת השמאות. אין בכוונתנו לרמוז שיחסי האנוש של בן־דור היו פגומים. אפשר אולי לומר שנמנע מהם, ולמעשה, מאיתנו.
    לזכותו ייאמר שנטייתו להסתגר היתה גלויה מלכתחילה, מה גם שמאז פיטוריו ממלוכנא־כגן־מלוכנא פקדו אותו צרות בבית. אומרים שאשתו לא היתה מרוצה. לא הבנו בדיוק מה הכוונה, אבל אנו יודעים דבר אחד לבטח: כשהאישה לא מרוצה, אף אחד לא מרוצה. לאחר מכן הגיעו גירושים מכוערים ו... אנו מתנצלים, אין זה מתפקידנו לחדור לחייו הפרטיים, הלוא שומה אינה יכולה להיות צהבהבה, וודאי גם אתם, המדפדפים בה, חשים כעת לא בנוח, ובצדק. בכל זאת, אנו מזהירים, ייתכן שפה ושם ניאלץ לחרוג ממנהגנו ולהתפלש ברכילות, אבל אנו מבטיחים לעשות זאת רק מתוך הכרח גלוי והיגיון פנימי, המחייבים אותנו מתוקף היותנו בעלי מקצוע, שמאים בע"מ, אשר נדרשים, כל פעם מחדש, לנפק את הערכת השווי המדויקת ביותר לנכסים המגיעים לטיפולנו.
    את עניין הגירושים, ברשותכם, נעזוב כרגע. בנוגע לעבודתו של בן־דור במשרדנו אפשר לומר, שדווקא בשומות האין־יורשים היה נדמה שמצא איזה שקט פנימי. ומי אנחנו שנפריע לשלוותו של קולגה?

    1.2 שם בעלי הזכויות בנכס עפ"י נסח הטאבו: מר סטפן גרגוריאן

    מיהו מר סטפן גרגוריאן? אין אנו יודעים. יכולים אנו רק להציג את השמועות לגביו, ולקוות שלמימרה "אין עשן בלא אש, ולא אש בלא עשן" יש בסיס מוצק.
    אחרי שעזב את משרדנו החליט בן־דור להתפרנס מעריכת שומות פרטיות. שמו הלך לפניו, ועבודה לא חסרה. מן המפורסמות הוא שנדד לו היהודי אלפי שנים בגלות, והנה, כאשר שב אל ארצו, התאהב בנכסי דלא ניידי ולא הרפה מהם. ועתה כל משאלתו היא להרבות בהם עוד ועוד, ואינו שועה לפתגם חכמינו "מרבה נכסים מרבה דאגה". נהפוך הוא. לפני שמסיים הוא לשלם את חובותיו על נכס אחד, כבר מכניס עצמו לחוב על נכס אחר.
    אלא שבאחת השומות נקלע בן־דור לעסק ביש עקב הערכת שווי שגויה, שנבעה ממעשה נוכלות. מזמין השומה, זרניצקי שמו, המגדיר עצמו איש עסקים אך בדיעבד התגלה כמתחזה כרוני וזייפן מיומן, הוליך את בן־דור שולל דרך שרשרת של הונאות בגיבוי העולם התחתון ופקידים מושחתים בעירייה, וכך הובילוֹ לקבוע הערכת שווי לדירה אחרת מהדירה שהוצגה בפניו במסמכי הנכס. בן־דור העריך את הנכס הלא נכון בשווי הגבוה בחצי מיליון שקלים מעל לנכס המתועד בניירת הרשמית, וכך עלה בידו של זרניצקי לסחוט הלוואה ענקית מהבנקים לצורך משכנתא. שנתיים לאחר מכן, כאשר התגלה כי הנוכל נקלע לפיגורים בתשלומי הריבית, חשף הבנק את מעשה התרמית ותבע את בן־דור לדין.
    שמאים אמורים להיות ערוכים לתרחישים אלה, ולפיכך דואגים הם לבטח את עצמם. אלא שיש להן, לחברות הביטוח, מנהג משונה לבטח את עצמן מפני המבוטח. וכך, אם תבחר לתבוע את חברת הביטוח כדי שתגן עליך מפני הנזק הכספי, אף חברת ביטוח לא תסכים לבטחך בעתיד, מיד יוסיפו את שמך לרשימה השחורה, ופירוש הדבר, שלא תוכל לעבוד יותר בתור שמאי מקרקעין. עסק ביש, או בשפת השמאים, ויסלחו לנו השרברבים, חתיכת צינור.
    קראוס, חברו הטוב של בן־דור, שאליו עוד נגיע בהמשך, טוען שזאת לא הסיבה המרכזית שבעטיה עזב בן־דור את הארץ. הוא כורך את כל העניינים, המקצועיים והמשפחתיים יחד, לחבילה אחת של מפח נפש. ייתכן. כך או כך, בן־דור החליט לנצל את האזרחות הפולנית שלו, הירושה היחידה שקיבל מהוריו שנפטרו בנעוריו, ולנסוע ללובלין.
    ומר סטפן גרגוריאן? ובכן, כאן חסרים פרטים רבים. כיצד הכירו? היכן נפגשו? מדוע מר סטפן גרגוריאן אימץ את בן־דור לחיק עסקיו, ואף הפך אותו במהרה לשותף? ייתכן שנעלה כמה השערות בהמשך, מביכות ככל שתהיינה. מה שבטוח הוא שכמה חודשים לפני שנפטר, ביקר בן־דור בארץ לרגל חתונתה של בתו, רותי. גם על החתונה עוד ייאמרו כמה מילים, אבל מה שמעניין הוא, שבאותו ביקור חפוז הכתיב בן־דור את צוואתו לעורך דינו, ובה ציווה להוריש את כל רכושו למר סטפן גרגוריאן. כן, כן, שמעתם נכון. לא לילדיו, לא לאם ילדיו, גם אם היא אשתו לשעבר, לא לחברו הטוב, קראוס. אלא למר סטפן גרגוריאן, קבלן פולני מהעיר לובלין, שותף לעסקים שהופיע משומקום, וסלחו לנו על השמרנות, גוי.

    1.3 תאריך הביקור בנכס: 15/04/2010, או: רוח הזמן

    נרמז לנו שאם בחרנו כבר להאריך בדברים, נהוג לומר כמה מילים על התקופה - או מה שנוהגים לכנות, רוח הזמן - לפני שנכנסים בעובי הקורה. נאמר לנו כי מוטב תחילה לפסוע אל תוך עולמו של בן־דור, לטעום מתבשילי ביתו, להריח את בגדיו ולהצטנן מעיטושו. ובכן, איננו מבינים בדיוק את תכלית העניין, מה גם שגיבורנו היה מתנגד לכך נחרצות.
    אחדים מאיתנו סבורים שאפשר להסתפק בכמה חלופות מעניינות, כגון חשיפת מידע פיקנטי על תאריך הביקור בנכס, מה שעלול לפתוח הקשרים חדשים וליצור הקבלות מעניינות. אם כך, גילינו שאחד השמאים הוותיקים שלנו, שמעוני, חוגג בתאריך זה יום נישואים שנים־עשר במספר. אחרים חושבים שכדאי להעניק למועד הביקור בשומה נופך היסטורי יותר, גוון שעשוי לשוות לענייננו חשיבות אוניברסלית. לפיכך, מבדיקה קצרה שערכנו, בשנת 1894 נולד בתאריך זה ניקיטה חרושצ'וב, ושמונים שנה לאחר מכן הפציעה לאוויר העולם ויקטוריה בקהאם. בשנת 1790 מת בתאריך זה בנג'מין פרנקלין, הנשיא האמריקאי המפורסם ביותר, שכלל לא היה נשיא. אותו בנג'מין פרנקלין, אגב, טען שההגדרה של אי־שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות. ובכן, לו היה שמאי מקרקעין, ודאי היה מסתפק בהגדרה המקוצרת: לעשות אותו דבר שוב ושוב. יותר מכך, לצערנו, אין לנו מה להוסיף בעניין רוח הזמן.

    1.4 שם המבקר בנכס: ספקטור. תפקיד: שמאי מקרקעין (א')

    הנחנו שהטיפול בעניינו של מר גרגוריאן פשוט, ועשוי להתאים לשמאי זוטר, אם כי כמה מאיתנו סברו שמן הראוי, מפאת כבודו של עובד מסור לשעבר, לשלוח מישהו שהכיר את בן־דור. לבסוף התנדב ספקטור, שמאי בכיר המועמד להיות שותף, משום שלשון ההודעה של מר גרגוריאן והבקיאות הרבה שהפגין בהליכי השומה, גרמו לנו לחשוב שמוטב יהיה לשלוח מקצוען.
    אפשר לומר שמבין כל עובדי המשרד היה ספקטור המיודד ביותר עם בן־דור - אם כי גם במקרה הנ"ל התואר ידידות מעט מוגזם - ועל כן הבחירה הטבעית לתפקיד. ניתן לשייך זאת לעובדה ששניהם הגיעו ממלוכנא־כגן־מלוכנא. ספקטור עצמו פוטר שנה לאחר פיטוריו של בן־דור. ככל הידוע לנו, פיטוריו של ספקטור נבעו מקלחת נכלולית שרקח נגדו מלוכנא הראשון, אשר לקח קרדיט על הצעת ייעול מתוחכמת ששיכלל ספקטור, שבתורו לא נשאר חייב ודאג ליידע את שני המנהלים האחרים מי הגה את הרעיון שיחסוך למשרד שבעים אלף שקל בשנה.
    כגן, מצדו, האמין לספקטור בעניין הקרדיט, אלא שהיה זה ניצחון שכולו הפסד, משום שהוא חיזק את חשדנותו של כגן לגבי חתרנותו של ספקטור. אף על פי שתמיד עודדו המנהלים את העובדים לחשוב מחוץ לקופסה ולהציע רעיונות יצירתיים, בפועל קיבלו רק רעיונות חדשים שחיזקו את השיטה הישנה, או רעיונות ישנים שנאמרו בשפה חדשה, וככל שהיו אלה זניחים וחסרי משמעות, כך זכו העובדים שהציעו אותם להכרה גדולה יותר: לוחות שעם בכל חדר, מהדקים זולים יותר, פחי מִחזור, טיפ יומי בדואר האלקטרוני, ועוד.
    כגן היה סבור שאין זה מתפקידו של ספקטור לחשוב ברמה הניהולית, ובגיבוי מלוכנא הראשון, ששמח להיפטר ממבוכת ההתהדרות בנוצות ספקטוריות, ערף את ראשו של השמאי. מלוכנא האחרון, שתמיד הקפיד להבהיר שאינו קרוב משפחה של מלוכנא הראשון, ממש כמו מהטמה גנדי ואינדירה גנדי, זימן את ספקטור לבירור משלו. הפגישה היתה נעימה ואיפשרה למלוכנא האחרון לחשוף את הפן האנושי של ההנהלה. כך או כך, הוא היה במיעוט, ועל כך אמר בנג'מין פרנקלין מיודענו: דמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה אשר מצביעים מה לאכול לארוחת צהריים.
    משום מה, ביומו הראשון של ספקטור אצלנו, כשרק נכנס למשרדנו עם ארגז אישי ועציץ, הוא נעצר ליד חדרו של בן־דור, ומיד פרצו שניהם בצחוק אדיר מבלי להחליף מילה. תחילה חשבנו שזהו ביטוי ספונטני לאחוות מפוטרים, זו תמיד משובבת את נפשם של הדחויים. אבל אחרי שנודע לנו על מותו המצער של בן־דור, כשבמשך כמה ימים היינו מזכירים את שמו לטובה, סיפר לנו ספקטור שהסיבה האמיתית לפרץ הצחוק היתה העציץ שהחזיק בידו, וחש צורך להשלים את הפרטים במלואם.
    1.5 פריט בנכס (א'): עציץ אנטוריום. מצב העציץ: נבול

    יש שיאמרו שכל הסיפור של בן־דור התחיל בעציץ, עציץ אנטוריום אישי, שקיבל כשי לראש השנה יחד עם שאר עמיתיו במלוכנא־כגן־מלוכנא. כגן חילק לכל שמאי עציץ עם פתק קטן ועליו הקדשה אישית. לבן־דור כתבו המנהלים: "שתהיה לך שנת צמיחה. בהוקרה, צוות ההנהלה". סימנטוב, שמאי אחר במשרד, ניסה להציץ בפתק של בן־דור, וכשראה שבן־דור ממהר לקפלו, אמר לו: אצלי כתוב "שתהיה לך שנת נתינה", וציפה לגילוי לב מקביל. אבל בן־דור, שהיה נבוך מהחדירה לפרטיותו, השיב רק: נתינה זה יפה, ומיד אחרי הרמת הכוסית חמק למשרדו.
    ובכן, אפשר היה להניח לעניין אילולא חודש וחצי לאחר מכן זימן כגן את בן־דור אל לשכתו, ועוד לפני שהזמין אותו לשבת, הביע המנהל תמיהה על כך שדווקא אצל בן־דור, מכל העובדים, נובל העציץ. המנהל שאל אם כבר הספיק לשכוח את טקס הרמת הכוסית, אז דיבר מלוכנא האחרון על ההשקעה שהוא מצפה מכל שמאי ושמאי לקראת השנה החדשה. האם לא שמע שבכוונת ההנהלה להתייחס אל העציץ לא סתם כעציץ אלא כסמל לצמיחה? האם זו התעלמות מופגנת מצדו, שלא לומר, ביטוי למרד?
    בן־דור לא ידע מה לענות. במובן מסוים צדק כגן, זאת אומרת, לא בנוגע למרד אלא לגבי העציץ. השמאים האחרים במשרד נענו לאתגר ואף התחרו ביניהם מי יעמיד את העציץ היפה ביותר עד סוף השנה, ורק הוא, בשיא טיפשותו, לא ייחס לעניין חשיבות. היה צריך להבין שמדובר בפוליטיקה בסיסית של מקום העבודה. הלוא לפני שנתיים לקח חלק בסדנת מדיטציה דינמית שאירגן להם מלוכנא האחרון עם מומחה לדתות המזרח, שדחק בהם לאיין את האני ולבטל את האגו כדי למצוא איזון פנימי. ולפני חמש שנים צנח בן־דור מגובה שנים־עשר אלף רגל כי מלוכנא הראשון, מפקד בצנחנים לשעבר, רצה שירגישו מגובשים כמו חבורה של לוחמים. רק עם העציץ לא חשב לעומק.
    מה פתאום מרד, התעשת בן־דור, אתה מכיר אותי, גיורא, עשרים שנה אנחנו עובדים יחד, מרד לא מתאים לאופי שלי, פשוט לא שמתי לב, היה עומס. אבל אני יכול להבטיח לך, העציץ שלי עוד לא אמר את המילה האחרונה.
    כגן לא הקשיב. נדמה שהיה טרוד בעניין אחר. סוף־סוף הזמין אותו המנהל לשבת והתחיל לסדר מסמכים על השולחן, פתח מגירות, הפך דפים, ולבסוף שלף מאחת הערמות קלסר תפוח ששמו של בן־דור התנוסס עליו. בן־דור חש גאווה על דחיסות המסמכים בקלסר, הוכחה חיה לוותק שלו ועדות ניצחת לתפוקתו.
    המנהל עילעל בדפים, מדי פעם הציץ לכיוונו, כמעט בחשדנות, כאילו לא הצליח לקשר בינו לבין הקלסר, ותוך כדי עיון במסמכים שאל, אתה עשית את סגולה 12? אתה תיקנת את הטעות של רכלבסקי במזור 50? בן־דור הינהן בשביעות רצון. למען האמת, תמיד חשב שהמשרד מתנהל ברשלנות. הוא שמח לגלות שיש פיקוח צמוד ותיעוד מפורט.
    כגן סגר את הקלסר ונאנח, אחר כך התבונן בבן־דור ארוכות, ממש פישפש בתווי הפנים שלו, כאילו לא היה בטוח לשם מה זימן אותו, או אפילו, כאילו בן־דור יזם את הפגישה ועכשיו הוא מותח אותה לחינם. ואז זינק המנהל ממקומו ונעמד מאחוריו, נשען עם הידיים על הכיסא שלו ואמר: העניין כאן הוא לא העציץ, כלומר גם אבל לא רק, יש תחושה ש... אתה יודע מה, אני אשאל את זה בצורה הכי פשוטה וישירה: הכול בסדר אצלך, בן־דור? אתה מאושר?
    כן, השיב מיד בן־דור, כמעט מתוך דחף, וניסה להסתובב אל כגן, אבל ידיו של המנהל קיבעו את משענת הכיסא למקומה, ובלית ברירה נאלץ בן־דור להמשיך לשוחח עם המושב הריק שמולו והקלסר האישי שלפניו: אני חושב שכן, זאת אומרת, לא הכול בסדר, אבל סך הכול בסדר גמור.
    שמים לב, סינן כגן וחזר למקום מושבו, מרגישים.
    באמת? התפלא בן־דור והציץ אחורה למקום שקודם לכן עמד בו המנהל.
    בהחלט, פסק כגן.
    בן־דור לא הבין למה בדיוק התכוון, בכלל לא שיער שהוא מושך תשומת לב כה רבה. נו מילא, מבחינתו אפשר היה להשאיר את הדברים כמו שהם ולהמשיך בשגרת העבודה. אלא שהמנהל שב והתרחק מן השולחן, הפעם רכוב על גלגלי כיסאו, ושלף מאחד המדפים התחתונים תיקיית קרטון. כשחזר אל שולחנו, הצביע על ערמות המסמכים, שגם הקלסר של בן־דור ביצבץ מתוכם, ונאנח, תראה איזה בלגן פה, לא מוצאים את הידיים ואת הרגליים. בן־דור הינהן בהיסוס משום שטרם הבין אם הבלגן שהציק לכגן קשור אליו, או שמא נקלע לעניין סבוך וגדול ממנו. המנהל ערך במבטיו חיפוש אחרון על הפנים של בן־דור, ואז רכן מעל השולחן וקבע: רואים שאתה פשוט לא מאושר, רואים את זה בבירור.
    דבריו נאמרו במין סלידה, כאילו שהחוסר־אושר של בן־דור היה מחלה מידבקת, ולפני שחיכה לתשובה פתח את תיקיית הקרטון ואמר בסבר פנים חמור: ובכן, בטח שמעת על הקיצוצים, אדם כמוך יכול להבין את המצב לאשורו. בן־דור הגיב מיד ואמר: בטח הבנתי, איך שהתחילו הכותרות על המצב ידעתי שנכונות לנו צרות צרורות.
    שמאים אחרים סירבו להבין את זה, הסביר כגן בגילוי לב, עד עכשיו יש כאלה ששומרים על נימה חיובית, אבל אתה, ייאמר לזכותך, מיד הבנת שיהיו קשיים.
    מצד שני, המשיך, ודאי שיש לכך קשר עם העניין הראשון ששוחחנו עליו.
    איזה עניין? שאל בן־דור.
    לא משנה, השיב לו כגן, לצערי הרב אנחנו ניאלץ לשחרר אותך, ותחב את הקלסר של בן־דור אל תוך תיקיית הקרטון.
    חשבתי שאתם מרוצים ממני, היסס בן־דור, אני שמאי טוב.
    אתה שמאי מצוין, הרצין כגן, ושאף אחד לא יגיד לך אחרת.
    כל כך הרבה שנים, התבלבל בן־דור במה שנראה כמו תחילתו של משפט.
    כמעט עשרים שנה, הזדהה כגן.
    לפי צקצוקי הלשון וסבר פניו הזועף של כגן, הבין בן־דור שפיטוריו אינם פוטרים את המנהל מטרדות רבות אחרות, שכן כגן שב והסתכל בו באותה אי־נוחות, כמי שמצפה שיחלצו אותו מצרה גדולה יותר. בן־דור קצת ריחם עליו. בחיי, חשב, כל כך הרבה דאגות על כתפיים של אדם אחד. בכל זאת לא היה יכול שלא לתמוה על סיבת הפיטורים, שלא הוצגה בפניו כאחרת מלבד החוסר־אושר שלו, ועל כן הרגיש צורך להכריז בפני המנהל שהוא דווקא מאושר, זאת אומרת, אין תלונות, והתחיל לספר לו על האישה, וכמה הילדים כבר גדולים, רק אתמול החליף להם חיתולים, ועכשיו...
    אלא ככל שהפליג בסיפורים על אושרו, חש בן־דור באי־נוחות מסוימת, כאילו זה עתה שיקר, כלומר לא בכוונה תחילה, הלוא כך חשב שהרגיש, אבל הוא ידע שאם היה נבדק בפוליגרף, קרוב לוודאי שהיה נחשף, ופתאום הרגיש שאם כך, כנראה הפיטורים שלו מוצדקים, ואולי היו צריכים להגיע שנים קודם, וכל הטענות כלפיו, באשר הן, גם אם לא יכול היה להצביע עליהן במדויק, נכונות ומבוססות.
    הוא לחץ בחום את ידו של המנהל, שחייך אליו ואמר: אתה מבין שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים לשחרר אנשים. ובן־דור נד בראשו, אין צורך להסביר, אמר. וכגן המשיך ללחוץ את ידו והוסיף: הלוואי ששאר השמאים במשרד היו מבינים את המצב כמו שאתה מבין אותו. ובן־דור הינהן, מה זה מבין את המצב? אני חי את המצב, אני מרגיש את המצב. וכגן: אולי תהיה מאושר יותר, מי יודע, בסוף הכול לטובה. ובן־דור תהה, מאושר? וכגן הבטיח, בהחלט מאושר, למה לא? מגיע לך, אם לא לך אז למי?

    1.6 שם מציג הנכס: מר סטפן גרגוריאן (א')

    כיצד ידע לתאר ספקטור את צפונות לבו של בן־דור? איך הצליח לדלות את פרוטוקול הפגישה? אין אנו יכולים לומר, אבל כך סיפר, זוהי עובדה. האם בדה מלבו, הגזים, ניפח, השליך את תסכוליו האישיים ממלוכנא־כגן־מלוכנא על סיפורו של בן־דור? ייתכן. כך לפחות סבורים אחדים מאיתנו, שאף הסבו את תשומת לבנו למשחק המתוחכם שהמציא ספקטור, בכנותו את כגן פעם בשמו ופעם בתואר המנהל, לכאורה כדי לשפוך אור על מצבו הנפשי של בן־דור, אך למעשה כדי לקעקע את דמותו של כגן. זהו ממש קונץ ספרותי, טענו אלה כנגד סיפורו של ספקטור. בשל כך, ממשיכים הם לטעון, אין להתרגש מהתרשמותו של ספקטור בנוגע למר סטפן גרגוריאן, קל וחומר לגבי השערותיו הדמיוניות, שלא לומר, המופרכות, על הקשר שבין בן־דור לקבלן הפולני.
    ב־15/04/10, אם כן, פגש ספקטור את מר סטפן גרגוריאן בנכס המיועד, ומיד נתקף בתחושה מוזרה. ראשית, הופעתו החיצונית של מר גרגוריאן. אדם בשנות החמישים, אולי השישים, לחייו, אוחז במקל הליכה, לעתים ביד ימין ולעתים בשמאל, לובש חליפה מהודרת בצבע שמנת וחובש מגבעת בצבע תואם, שלא הסיר אפילו שהיו בתוך הבית. על אפו הפחוס הרכיב משקפי ראייה בעלי עדשות ענק כהות, שלא לומר ביזאריות, אשר הסתירו את עיניו, ושפתיו המכווצות בהקו מתוך זקן מלבין כמו ריבה על סופגניית חנוכה.
    שנית, גינוניו. כמעט שלא דיבר, אנגלית דלה בפיו, נעדרת מבטא מזרח־אירופי, משובשת בהרבה מלשון ההודעות ששלח בדואר האלקטרוני. הוא נמנע מלנדב פרטים על עסקיו בפולין, כיחכח בגרונו כל שנייה, והזכיר את בן־דור תוך כדי אנחה מעושה, כאילו הכביד עליו שותפו המנוח בזוטות אלה. מצד אחר, נדמה היה שהוא מכיר את הנכס לפני ולפנים, ממש כאילו התגורר בו תקופה ארוכה, ואפילו הציג בפני ספקטור את הבוידם הנסתר מעל חדר האמבטיה.
    ספקטור החל לחשוד שמדובר במעשה הונאה. כמה קל למר גרגוריאן להתנכל לאזרח זר, מהגר, לרכוש את אמונו, לקשור עמו יחסי חברות, למכור לו שותפות עסקית פיקטיבית, לתבוע את נכסיו כערבות, ואז, כאשר כל המסמכים המשפטיים ערוכים וחתומים, לגדוע את חייו באחת ולתבוע את רכושו. מצד שני, הליכותיו של מר גרגוריאן, ובעיקר שפת גופו העדינה ויציבתו השבירה, הקשו על הסברה הפלילית שרקח לעצמו ספקטור. הקבלן הפולני מזג לו כוס נדיבה של רמי מרטין, הציע לו סיגרלה פלורס, ואחרי כוסית או שתיים, כאשר חש את עצמו הקבלן קל ואוורירי יותר, הותרו חרצובות לשונו והוא החל לחקור באנגלית משופרת על אשתו לשעבר של בן־דור, ילדיו, חברו הטוב קראוס ועמיתיו במשרד.
    ספקטור לא ידע מהי מידת מעורבותו של מר גרגוריאן בחייו הפרטיים של בן־דור, ועל כן, לפני שהשיב, ניסה לגשש עד כמה בקיא הוא במה שאירע לבן־דור מאז פיטוריו. כשקיבל את הרושם שמר גרגוריאן אינו מכיר את לשלשת העלילה, החליט להניח את דעתו ולהשקיט את לבו של הקבלן בספרו על הצער הרב שחשים כולם בהעדרו של המנוח, על הגעגועים של בני המשפחה וצביטות הלב של חבריו הרבים.
    אלא שבמקום להפיס את דעתו, ראה שמר גרגוריאן כמעט נשנק. הוא החל לרקוע במקלו, לגרד את זקנו, להשתעל ולמלמל באנגלית: נוֹ נוֹ, נוֹט גוּד, מַיי דיר פְרֶנְד, אַיי דידֶנְט ווֹנְט דיס, מַיי דיר פְרֶנְד, ואף על פי שספקטור ניסה להרגיעו, איטְס אוֹ־קֵיי, פּיפְּל מיס הים, איטְס נוֹרְמָל, מר גרגוריאן לא נרגע ונדמה היה שהוא נתון בהתקף חרדה. רק אחרי כמה דקות, כאשר שכך הפרץ, קם ספקטור ואמר שאולי כדאי שיחזרו בעוד כמה ימים, אז יוכלו לסיים את השומה בנחת. מר גרגוריאן העביר את לשונו על שפתיו, שרטיבותן כמו המתיקה את זקנו, והינהן בהסכמה.

    1.7 שם המבקר בנכס: ספקטור. תפקיד: שמאי מקרקעין (ב')

    בין הפגישה הראשונה לשנייה, התלבט ספקטור כיצד עליו לנהוג. הוא הופתע מתגובתו של מר גרגוריאן, שעד כה נתפס בעיניו כאיש עסקים תכליתי, אופורטוניסט מצוי, תייר שהגיע לארץ כדי לסגור עסקה טובה. אלא שלפתע הפגין מולו הקבלן הפולני רגשות עזים, עד שהיה נדמה כי הוא בן משפחה של המנוח. מעניין כיצד היה מגיב אם היה מספר לו את האמת, זאת אומרת, שמותו של בן־דור לא הזיז לאיש. פה ושם צקצוק, מילה, ניד ראש, בכל זאת, אף אחד לא שמח לשמוע על מכר שהסתלק מן העולם. אבל המרחק מכאן לגעגוע, או אפילו לדכדוך, רב מאוד.
    משונה היה לגלות שמכל האנשים דווקא למר גרגוריאן היה חשוב לשמוע על קרוביו של בן־דור. במקום להפגין איפוק ולרסן את עצמו כדי שיוכלו לסיים את פרוצדורת השומה, נעתר מר גרגוריאן להצעתו של ספקטור לחזור בעוד כמה ימים. היה נדמה לספקטור שמר גרגוריאן ציפה ממנו להציע את הדחייה, וכשנפרדו בלחיצת יד, הקבלן אף לא הינהן לעברו בהכרת תודה על הרגישות שגילה. אדרבה, מר גרגוריאן נתן לו את התחושה שהדחייה היא הכרחית, ובכלל, שהשומה הזו תהא כרוכה בעוד כמה עניינים לא שגרתיים.
    וכך מצא את עצמו ספקטור יושב במשרדו ומהרהר בבן־דור. הוא נזכר בפיטוריו של עמיתו ממלוכנא־כגן־מלוכנא, ומשם נסחף לשחזר את פיטוריו שלו, מה שהחזיר אותו מיד אל חלומו להיות עצמאי - בעניין זה היה גלוי עמנו מלכתחילה - ובעיקר לנגוס בנתח השוק של מעסיקיו הקודמים עד שירדו על ברכיהם ויתחננו אליו שיחזור.
    פעם אחת, כשסיפר על תוכניתו לבן־דור, ראה שזה ממאן להתרשם.
    מה אתה אומר? ניסה ספקטור לדובבו, אפשר לנסות לפתוח משהו ביחד.
    בן־דור שתק והתבונן בו במבט אדיש.
    אני לא מבין אותך, התעצבן ספקטור, אין לך יצר נקמה?
    לא, השיב בן־דור והמשיך אל פינת הקפה.
    ספקטור הביט בו, בעלוב הנפש הזה, חופר עם כפית במכל הסוכר, מסלק גבשושי קפה ישנים, בוחש באיטיות, לוגם מהנס הפושר שלו, מעלעל בדפי מקומון ישן, וכל הווייתו שפופה ואפרורית.
    ספקטור ניגש אליו שוב ולחש על אוזנו, שים לב, אפשר לטלטל את השוק, אני ואתה יכולים לעשות מהפכה.
    מהפכות כאלה לא מעניינות אותי, השיב בן־דור.
    מה הפלא, חשב לעצמו ספקטור, כך נהג גם אחרי פיטוריו, ונזכר איך ברגע שיצא בן־דור ממשרדו של כגן, הגיח לקראתו זוארץ, שמאי בינוני למדי, שבזכות טיפוח קשרים חברתיים ואמירת הן תמידית, שאותה ליווה בהבעת הסתייגות נחרצת מפרט טפל כזה או אחר, הצליח להתקדם בסולם הדרגות עד שקיבל משרד משלו, שאותו קישט בתמונות נשיא המדינה, ראש הממשלה ומפכ"ל המשטרה.
    זוארץ הביע בפני בן־דור את צערו הרב על הפיטורים, והציע לעזור לו בכל מה שיוכל. בן־דור הודה לו והתקדם אל חדרו כדי לארוז את חפציו, אך ראה שעמיתו מתלווה אליו ואף נכנס אחריו אל תוך המשרד. בן־דור היה מופתע ולא ידע אם לסגור את הדלת, וזוארץ טפח על שכמו לאות שהכול כשורה, והבהיר כי מוטב שהדלת תישאר פתוחה, והיה בטוח בעצמו כאילו עניין שבשגרה הוא לפסוע כך אל משרדו של קולגה.
    בן־דור התיישב בכיסאו והעיף מבט בצג המחשב שלו, אלא שזוארץ חש לנתק את כבל החשמל. בן־דור התבונן בעמיתו במבט שכולו סימני שאלה, והלה משך בכתפיו לאות שאינו יודע את התשובה, ומיד התלונן בטון שכולו הזדהות, כמוני כמוך, האמן לי, גם אותי שלפו בשיא הלחץ בשביל השטות הזאת, אני לא מבין למה החליטו שזה צריך להיות אני.
    בן־דור שתק והחל לארוז את חפציו. זוארץ עמד מעליו ובחן כל פריט שהכניס לארגז. בין לבין ניסה לרחרח עם מי מהעובדים ישמור על קשר, באילו חברות מתחרות יגשש, האם יש לו בטן מלאה על המנהלים, ומה אחוז הלקוחות שביקשו אותו באופן אישי. בן־דור השיב בלקוניות, תשובות סתומות בעיקר, אך לא התנצח עמו.
    כמה מן העמיתים שחלפו על פני החדר נכנסו להיפרד מבן־דור, אך משראו את זוארץ נזהרו מהפגנת רגשות והבעת הזדהות. בעיקר ניסו לעודד את בן־דור שבסוף הכול לטובה, שכנראה מיצה כאן, ולבטח מישהו מנסה להעביר לו מסר שהגיע הזמן ללכת הלאה, להתקדם, ואולי עוד כמה חודשים יודה למנהלים ויוקיר תודה על השיעור החשוב שקיבל.
    אחרים עברו על פניו של בן־דור כמי שחוזים בהפצצה אווירית על יישוב מאוכלס, ונרתעים מן הכוח שהפעילה ההנהלה על בשר מבשרם. היה נדמה כי בינם לבין עצמם מבוישים הם שאינם יכולים לסייע. גברים ונשים בני ארבעים וחמישים שרק מחפשים להיחבא, להיעלם מעל פני השטח, שלא יבחינו בהם, שלא יצוץ שמם, שלא יהיו הבאים בתור.
    זוארץ לא התיר לבן־דור לחבר מחדש את המחשב, גם לא כדי לדלות משם תמונות ומסמכים אישיים, והבטיח לו שאם ימצאו קבצים כאלה, ידאגו לשלוח לו אותם בדואר האלקטרוני. מכתב הפיטורים, הנחה אותו, כבר מחכה לו במגירה הימנית, וכשהסיר בן־דור את לוח השנה שתלה על הקיר, מתנה שקיבל מחברת הביטוח שלו, רמז לו זוארץ שעדיף גם שלא ישאיר כאן את העציץ הנבול.
    בדרך למנהל משאבי האנוש פנה בן־דור לשירותים. ספקטור ראה שזוארץ ממתין לו במסדרון וניצל את ההזדמנות. היה חשוב לו לומר כמה מילים אחרונות. הוא תיאר לעצמו, בתמימותו יש לומר, שלא ייפגשו עוד. עד כדי כך היה בטוח במשרתו שלו.
    כשבן־דור הטיל את מימיו באחד התאים, לחש לו ספקטור מהתא הסמוך, שים לב מה קרה כאן. בן־דור שתק והתרכז בהשתנה. וספקטור אמר, הם פוחדים שאתה חותר תחתם. בן־דור חייך ברוגע ואמר, אני לא בטוח. אין ספק בכך, קבע ספקטור, אתה מאיים עליהם. בן־דור ניער את איברו וניגש לרחוץ ידיים.
    וספקטור יצא מתאו והמשיך, גם אנשים דיברו, שים לב, אני יודע את זה, אנשים פה מדברים, בטוח אמרו עליך משהו, לכאורה כבדרך אגב, כאילו מתוך ניסיון לפרגן, אבל בעצם הכניסו לך, פעם אחר פעם הכניסו לך, אתה חושב שאני לא שומע מה הם אומרים, באים למלוכנא האחרון: איזה שועל הבן־דור הזה, איך סגר את העסקה בגורדון, שמענו שהלקוח היה מרוצה. אחר כך פונים למלוכנא הראשון: מה יש ללקוח מגורדון להתלונן? הלוא שלחנו להם את בן־דור, אחד הטובים. ובסוף באים לכגן: הכול הסתדר עם הלקוח מגורדון? שמענו שהיו צרות. מי טיפל בו? אהה, בן־דור? מוזר, דווקא בן־דור מקצוען. אני מכיר אותם, רתח ספקטור, הם פועלים בשקט, שים לב, מיוחס מתחחת, רובין חופר, משולם זורעת וברזילי קוצר, תקשיב מה אני אומר לך, כולם דיברו...
    אני לא מאושר, קטע אותו בן־דור בשוויון נפש, בגלל זה הם פיטרו אותי.
    מה? נדהם ספקטור, אתה רציני? אתה מאמין לשטויות שלהם?
    הם צודקים, פסק בן־דור, כנראה אני לא מאושר.
    צודקים? נחרד ספקטור, ממתי להיות מאושר הפך לדרישה של המקצוע?
    אני לא יודע, אמר בן־דור בדרכו החוצה, אבל אלה הדרישות עכשיו, אנחנו חייבים להיות מאושרים.
    חכה רגע, ניסה ספקטור לעצור אותו וחסם את הדלת, אתה יודע שאפשר לתבוע אותם.
    בן־דור שתק ומשך בכתפיו. ספקטור זז מהדלת וראה אותו יוצא אל המסדרון לחיקו של זוארץ.

    1.8 תביעה לעיכוב השומה. התובע: פוליאנה. סיבת התביעה: טובה אישית (ללא חובה משפטית)

    ובכן, יומיים לפני הפגישה השנייה עם מר גרגוריאן, זכה ספקטור לשיחת טלפון מפתיעה מפוליאנה, אשתו לשעבר של בן־דור. לפתע פתאום כולה נופת צופים, מתעניינת בשלומו ומזכירה לו שנפגשו באחד מערבי המשרד בעידן מלוכנא־כגן־מלוכנא, כל כך מצאה חן בעיניה אשתו אז, בֶּליסימה, ממש פְּטי דֶז'וׂנֶה, אפילו נדברו ביניהן ללכת יחד לסדרת הרצאות בפילוסופיה מעשית לחיים הטובים.
    ספקטור הינהן לאורך השיחה, גם משום שמעולם לא היה נשוי, אבל בעיקר מפני שלא היה לו כוח להעמיד אותה על טעותה, ופוליאנה אמרה שעל אף הבּוֹנדינְג ביניהן, ובין המשפחות כמובן, היא סבורה שאין זה הוגן מצדה לבקש ממנו למסור מידע על המתרחש בתהליך השומה, היא הרי לא היתה חושבת לדרוש הפרת חיסיון לקוח, זה ממש סותר את הוַולְטבּילְד שלה. את המה? השתומם ספקטור. את הוֵולטבילד, את תמונת העולם שלה, זה בגרמנית, לא משנה. על כל פנים, כיוון שלא ניתנה לה ארכה מספקת מבית המשפט, היתה מעוניינת לבקש, כטובה אישית כמובן, לעכב מעט את ההליך עם הקבלן הפולני, לפחות עד שתוכל להיערך מחדש. אם יסכים, היא תשמח להיפגש איתו ולשטוח בפניו את טענותיה, מה הוא חושב לעצמו, המר סטפן גרגוריאן הזה? שככה הוא יכול להופיע פתאום עם הכובע המגוחך שלו, כאילו הרגע יצא מתוך לֶה דֶז'וׂנֵה דֵה קָאנוֹטְיֵה של רנואר, ולקחת מהילדים שלה את מה שמגיע להם?
    מעניין, חשב לעצמו ספקטור, גם מר גרגוריאן וגם פוליאנה מעוניינים לעכב את השומה, מסיבות אחרות לגמרי, מן הסתם, ופתאום נדמה שרק לו חשוב לסיימה בזמן.
    ספקטור ידע כמה רתחה פוליאנה על צוואתו של בן־דור, וכיצד פנתה לכל ערכאה אפשרית - אפילו את שדולת הנשים עירבה - כדי לעכב את מימושה. ועל כן, לא מן הנמנע שניסתה לדלות פרטים על חייו של מר גרגוריאן, שהפך להיות יריבה המושבע. ספקטור שקל להיענות לבקשתה של פוליאנה בתמורה לכך שתמסור לו את כל המידע שיש ברשותה על הקבלן הפולני, אך לבסוף החליט לסרב משום שנזכר שאין לבטוח בה, וסיפר לנו לפרטי פרטים כיצד נהגה אחרי פיטוריו של בן־דור.
    באותו יום חזר בן־דור לביתו בשעת צהריים. פוליאנה ישבה בסלון וצפתה בערוץ ARTE. בן־דור נשק על לחיה והתיישב על הספה השנייה. איפה הילדים? שאל. רותי בחדר והבנים בבית הספר, השיבה, אני מחכה להם לפְּרָנְצוֹ. הוא הופתע לראותה בשעה כזאת בבית, חשב שתהיה בסטודיו, והיא הסבירה שהחליטה לסגור מוקדם היום ולהפתיע את הילדים בארוחה חמה. מה את רואה? שאל, והיא השיבה, סתם משהו, דוקו על תפיסת הצבעים אצל גתה. יפה, אמר והרגיש מטומטם כהרגלו, משום שלא ידע דבר וחצי דבר על גתה.
    פוליאנה היא אמנית ואינטלקטואלית במלוא מובן המילה. את רוב זמנה מבלה היא בסטודיו הפרטי שלה, מוקפת בפלֶטות צבעים, גזירי עיתון, גרוטאות מהרחוב ומחשב נייד. מפעם לפעם נפגשת היא בבתי קפה עם אנשים מהתחום, שבו מכירים אותה בעיקר בשל העובדה שהיא דואגת להופיע בכל פתיחה של תערוכה חדשה, קוראת כל ביקורת שנכתבת על כל אמן, ולו הזוטר ביותר, שומרת על קשר עם בעלי הגלריות, יודעת ראשונה מי יזכה באיזה פרס, מגיבה דרך קבע במכתבים שנונים למערכת, מטקבקת בשלושה שמות בדויים, ובקיצור - פוליאנה נושמת אמנות.
    איננו מחשיבים את עצמנו כמי שמסוגלים להעריך את איכות יצירתה, אך אנו יודעים זאת: קשריה עם בעלי הגלריות מאפשרים לה להציג מה שתרצה היכן שתרצה. דא עקא, כבר שנים רבות שאוחז בה השיתוק, ואין היא מוכנה להציג את יצירותיה. חבריה מפצירים בה: הלוא זהו ציור נהדר, חדשני בסגנונו, מפתיע בצבעיו, מקורי בתֶמה שלו, איש לא תיאר כך את הקשר בין, נניח, אושר לאלימות. אך היא בשלה, מבוצרת בעמדותיה, לא מפני שאינה מסכימה עם דעתם המלומדת, אלא בעיקר משום שהיא מרגישה כי כל המרכיבים במקומם ואילו הדבר המרכזי חסר, השלם קטן מסך חלקיו. הכול נכון בציור הזה, היא מתלוננת בפניהם, הכול בדיוק כפי שרצוי שיהיה: אחדות בין תוכן לצורה, השימוש בצבעים, הפוליטיקה של האחר, המרד בממסד, רק דבר אחד חסר כאן, בדיוק כמו בחיים שלי. מה? שואלים אותה, מה? אני לא יודעת, היא מסננת בעצב, אולי השראה.
    מטבע הדברים נהגה להאשים את בן־דור: הוא האחראי. היא אשת העולם הגדול, והוא פקיד אפור. היא נוסעת לתערוכות בברלין, והוא בודק נכסים בגהה. היא אשת חברה, אמנים ומבקרים בעלי שם פוקדים את ביתה, והוא אדם נטול חברים, טלפון אחד הוא לא מקבל ביום ההולדת שלו, אחד. היא מתעניינת במטפיזיקה, והוא עסוק בהבלי העולם. היא עסוקה ברוח, והוא - בפרנסה. היא לא יכולה לדבר איתו על גתה, כי הוא אינו מכיר את גתה. איך אפשר לקבל מאדם כזה השראה?
    וגרוע מכך, כל היום הוא מטריד אותה בזוטות: מציג בפניה את חשבון החשמל, חוזר מהסוּפֶּר המום ממחיר הלימונים, מספר לה איך הצמיד כל מיני דברים למדד, מבקש ממנה לא לפרוס לתשלומים כי זוהי הרמאות הכי גדולה של העידן המודרני, מציע לה לתכנן תקציב שבועי מסודר, ובמזומן, מסביר לה שמשפחה זה עסק שצריך לנהל עם מחשבה, שואל אותה מדוע לא ביררה לאחרונה על משרות פנויות ללימוד ציור, ומפציר בה לבטל את המנוי לעיתון כי היום יש אינטרנט. אני זקוקה לעיתון, היא אומרת לו. אבל זה יוצא לנו מאה וחמישים שקלים בחודש, הוא עונה לה, שזה אלף ושמונה מאות שקלים בשנה, שהם שלושים ושישה אלף שקלים בעשרים שנה, שאם רק היו מפרישים לתוכנית חיסכון היו צומחים בריבית שנתית נומינלית לשישים ושלושה אלף שקלים. היא לא מבינה שזהו סכום משמעותי מאוד? מה, הכסף גדל על העצים?
    מבינה או לא מבינה, לצייר ככה היא לא יכולה.
    כך יצא שבחמש־עשרה השנים האחרונות לא הסכימה למכור פוליאנה ולו ציור אחד, וכיוון שמשכורתו של בעלה - או כפי שנהגה לכנותו "בן זוגה" - לא הספיקה לכסות את הוצאות הבית, שלא לדבר על חיסכון, נאלץ בן־דור לעסוק בשמאות פרטית מהצד, כמו גם במתן שיעורי עזר למבחני ההסמכה, לעתים אף בשעות הערב המאוחרות ובסופי־שבוע. בצוק העתים, כשזיהה כי הביקוש לעבודתו יורד, ניסה לשדל את פוליאנה להעמיד את יצירותיה, לפחות הישנות, למכירה. אלא שהיא סירבה בתוקף בתואנה שאלה ציורים מן התקופה המוקדמת שלה, ואילו עתה, כשהיא בפוסט־פוליאנה, היא מבינה כמה הציורים ההם היו שגויים. כשניסה לרמוז לה לעבור לסטודיו קטן יותר באזור פחות נחשב, לא דיברה איתו יומיים וסיפרה לכל חברותיה שבן הזוג שלה לא מאמין בה. בן־דור הניח לכך.
    ככלל, נזהר שלא ללחוץ עליה והיה מהלך לידה על בהונות. הוא זכר היטב איך גררה אותו לייעוץ זוגי, שם נמצא כי הוא הבעיה המרכזית ביחסים ביניהם. הוא אינו מכיל, נאמר לו על ידי המטפלת, אינו מפגין מספיק רגשות, גם כשהוא שם, הוא אינו שם. פוליאנה, לעומתו, היא אישה מודרנית, עצמאית, אמנית, יצירתית, מלאת תשוקה לחיים, בריאה נפשית ופעילה מינית. גם לה יש את הרגעים שלה - ובכן, למי לא? אף אחד אינו מושלם - אבל הבעיה אצלו היא דפוס, תבנית, העדר מודל אבהי להישען עליו הכרוך בסטגנציה גברית. לכן הוא אינו נמצא מספיק זמן בבית, טענה המטפלת, שעות העבודה האינסופיות הן הבריחה שלו מהמציאות, כי אם רוצים מוצאים את הזמן, ומהו הזמן? הזמן אינו שעות או דקות, הזמן הוא תשומת לב, חיבה, קרבה, אינטימיות.
    בן־דור ניסה להתגונן, סיפר למטפלת על המנוי המיותר לעיתון, הסביר על תרמית האשראי, התלונן על מחיר הלימונים, שיתף איך לפעמים הוא מחשב, ברמה היומית ממש, כמה כסף נכנס וכמה כסף יוצא, ואז הוא מגלה שכל יום הם במינוס, כל יום הם פחות ממשהו שהיו יכולים להיות, והילדים... עוד מעט... הן לא מבינות? זה עניין קיומי של ממש! אבל המטפלת חמלה אותו במבט אוהד, וביקשה שלפחות ינסה לחשוב על מה שדיברו.
    תראה איזה אישה יש לך בבית, לחשה לו ביציאה, רק תפתח את העיניים.
    בדרכם חזרה מהייעוץ נהגה פוליאנה לבכות. באחת הפעמים אמרה לו שבא לה לזרוק הכול ולנסוע לברלין. איך זה יכול להיות, שאלה אותו, שהיא כל כך צעירה ומרגישה בת שמונים, אפילו הזיונים הנדירים שלהם עברו לשעות קבועות. לאחר מכן היתה נוהגת לשכב על המיטה בחדר השינה, ערה ומדוכדכת למשעי, ובן־דור יושב לידה ומנסה לעודדה עד השעות הקטנות של הלילה, מתפלל שיוקל לה כדי שיוכל לאגור מעט כוח ליום העבודה הארוך המצפה לו למחרת. כשהחלו עפעפיו להתנדנד, האשימה אותו פוליאנה בחוסר רגישות משווע והתנערה ממנו אל הסלון. ברגעים אלה היה נוטה להישבר ונסחף אל תוך שינה סהרורית ונקופת מצפון.
    לכן, חשב בן־דור, כשיספר לה על פיטוריו, ודאי תשמח שגם לו סוף־סוף ניתנה ההזדמנות להשתחרר מן הכבלים. הנה הילדים כבר גדולים, המשכנתא נגמרת, ההוצאות קטנות, עכשיו יוכלו להיות ניידים יותר, פרועים יותר, חופשיים, ברלינאים! אבל אחרי שקיבלה את הבשורה על פיטוריו, שתקה פוליאנה והמשיכה להתבונן בטלוויזיה, הפעם במבט מוכיח, ואחר כך שאלה את הקריין בערוץ ARTE: למה פיטרו אותך? אני לא יודע, אמר בן־דור, הם טוענים שאני לא מאושר. פָּרְדוֹן? גיחכה פוליאנה, בגלל זה לא מפטרים אנשים, דֵיי סימְפְּלי דוֹנְט. ובן־דור: זה מה שהם אמרו. ופוליאנה: הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אתה יודע בדיוק למה פיטרו אותך, אתה מאיים עליהם, גם על העובדים וגם על ההנהלה, כולם יודעים שאתה עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר, דֵיי קָאנט סְטֵנְד אִיט, מי צריך אותם, את האנשים הבינוניים האלה, האיגְנוֹרָנְס בהתגלמותו.
    מוזר, סינן בן־דור, גם ספקטור אמר דברים דומים.
    בטח שהוא אמר, התעודדה פוליאנה, ספקטור לא אימְבָּציל.
    הבנים חזרו מבית הספר, וחמשתם ישבו לאכול צהריים. רותי עקבה אחריו ממרחק, כאילו לא ראתה אותו אוכל מעולם. הבנים שתקו רוב הארוחה, ומדי פעם התפוצצו מצחוק בשל משחק נסתר שערכו ביניהם מתחת לשולחן. פוליאנה הרגישה צורך להסביר שאבא קיבל כמה ימי חופש מהעבודה, ועכשיו יש לנו הזדמנות לאכול פּרנצו ביחד, כל הפָמיליה. כמה ימים? שאלה רותי בחשדנות. שבוע! צעק אחד הבנים, נכון אבא? משהו כזה, השיבה במקומו פוליאנה.
    אחר הצהריים חזרה פוליאנה אל הסטודיו שלה, ובן־דור ישב בסלון וצפה בטלוויזיה עם הבנים. הוא לא הספיק להבין מה משדרים בערוץ אחד וכבר שוטטו השניים לערוץ אחר, וכל כמה דקות החליפו ביניהם את משחק הגיימבוי שקנה להם לראש השנה. הוא שאל אותם מה קורה בבית הספר, והם אמרו ששום דבר מיוחד, מה כבר יכול לקרות בבית ספר, ואז אחד מהם התחיל לשיר: המחנכת רונה היא בת־יונה, והשני התגלגל מצחוק. לא יפה לקלל, אמר בן־דור. לא קיללתי, התגונן הבן, יונה זאת לא קללה. אחר כך יצאו לרחוב כדי להתאמן על הסקטבורדים.
    בחמש שידרו אקטואליה. כספי, מנחה בעל קול שרמנטי ועמוק, ראיין ברגישות אם לנער שנרצח בקטטה במועדון. האם ביכתה את מות בנה, סיפרה כמה עדין היה, ותבעה לדעת מי יחזיר לה את הילד. כספי ביקש לדעת איך היא מרגישה, והאם, שכל פניה היו אדומות ושפתיה רעדו, אמרה שאי־אפשר להסביר איך היא מרגישה, כל עולמה חרב עליה, היא מסתכלת בתמונות ולא מאמינה, כל כך צעיר היה, טוב בלימודים, רק עכשיו קיבל מאה בגיאוגרפיה, התקבל למגמת מדעים, כזה ילד רגיש, אהב לעזור, חלם להיות טייס, ואחר כך פנתה בקריאה אל רשויות החוק להגביר את הענישה ולמצות את הדין עם הרוצחים. כספי איחל לה שתדע ימים טובים יותר, והמשיך לריאיון עם בחור צעיר שאחותו נעלמה בטיול לפרו.
    בן־דור כיבה את הטלוויזיה ויצא לעשות סידורים בדואר. כשחזר לבש את בגדי הספורט שלו ויצא לצעידה ארוכה בפארק. חודשים עברו מאז שצעד לאחרונה, והוא הרגיש איך לפתע עצמותיו בוערות וגבו משתחרר וגופו דוחף אותו להרים ברכיים ולרוץ חלק מן המרחק. מזמן לא נהנה כל כך.
    כשחזר הביתה התקלח ומצא את רותי בחדרה. בתו היתה אז לפני גיוס ובחרה להסתגר רוב שעות היום. על מה כעסה? לא ידע. הוא שאל לשלומה, והיא הביטה בו בהשתאות, כאילו לא דיברה את שפתו, ואז השיבה לו בארסיות: מה נראה לך? הוא כלל לא הבין את תגובתה ושאל בתמימות, מה נראה לי מה? אבא, גערה בו שוב, מה נראה לך? ואז הוסיפה, פחחחח. הוא הניח לה.
    מאוחר יותר חזרה פוליאנה, והם ישבו דקות ארוכות בסלון, בשתיקה, עד שנגמרה עוד תוכנית בשידור חי ממרכז פומפידו, ואז שאלה פוליאנה בקול נמוך, אז מה עכשיו? ומיד השיבה במקומו, תצטרך למצוא עבודה חדשה. ובן־דור פיהק ואמר, לא בטוח, יש זמן, אפשר להסתדר מהפיצויים בינתיים, אולי אני אקח חופש. חופש? התפלאה פוליאנה, ומה אחר כך? אחר כך נראה, השיב, לא יודע, אולי אפתח משהו. ריסקי, קבעה פוליאנה, אתה יכול להפסיד לנו את התחתונים. ובן־דור: נמאס לי להיות שכיר. יש יתרונות בלהיות שכיר. אני לא יודע. אני אומרת לך, אתה לא בנוי להיות עצמאי. הוא משך בכתפיו. ואם כבר, אמרה פוליאנה, אז את האקספרימנטים שלך תעשה במקביל לעבודה מסודרת שתכניס לנו משכורת בראשון לחודש, ואז תוכל לעשות מה שתרצה. אבל את כל הזמן אמרת שאנחנו צריכים להעיז ו... מאוחר מדי, קטעה אותו. והוא התעקש, אולי את צדקת ואני הייתי עיוור, אולי היינו צריכים לחיות על הקצה. מאיפה שמעת את הביטוי הזה? צחקה. ראיתי איזה משהו בטלוויזיה, הודה במבוכה. לחיות על הקצה זה פאסה, גיחכה, סתם משהו שאומרים, אף אחד לא מתכוון לזה היום. מה עם כל הדיבורים על ברלין? שאל. נסה לדבר עם כגן, אמרה, תמיד הוא אהב אותך, אולי יסכים לקבל אותך חזרה.
    כגן פיטר אותי, אמר בן־דור.
    מה הוא אמר? שאלה פוליאנה.
    אמרתי לך מה הוא אמר, השיב בן־דור, שאני לא מאושר.
    וזה נכון? שאלה פוליאנה.
    אני לא יודע, ענה בן־דור.
    כשעלה לישון מצא את פוליאנה שוכבת על המיטה ערה. עם השנים למד שעליו להירדם בזוג. הוא ליטף את ראשה והרגיע שיהיה בסדר, אבל היא סירבה להתנחם ופסקה, לא טוב לך, אני יודעת את זה, כבר הרבה זמן שלא טוב לך.
    לא אמרתי שלא טוב לי, התגונן.
    אז למה אתה לא יכול להראות שטוב לך? למה אתה לא יכול להפגין את זה?
    גם לא אמרתי שטוב לי, אני בכלל לא מבין מה זה אומר, מה אני אמור להפגין?
    אם אתה לא מבין מה זה אומר, אז לא טוב לך.
    למה אי־אפשר פשוט...?
    פשוט מה? לשבת כל היום בבית?
    לא אמרתי, רק היום פיטרו אותי, מה את רוצה?
    אני רוצה שתגיד שטוב לך.
    אז טוב לי.
    אתה לא מתכוון לזה.
    אחרי שעתיים, בעודו מנסה לשכנע אותה שטוב לו, אפילו טוב מאוד, ושבסופן כבר היה מעונה ומותש, הגיעה פוליאנה למסקנה שהם זקוקים לקַאוּנְסֵלינג נוסף אצל המטפלת שלהם. הוא הסכים כדי שתניח לו, וידע כי היה מוכן להיפגש גם עם מלאך המוות בשביל כמה דקות של מנוחה.

    1.9 פריט בנכס (ב'): ציור. שם הציור: "טבע דומם מדי"
    (לא למכירה)

    שעה אחרי הטלפון מפוליאנה, וכפי הנראה, ללא תיאום מראש, קפץ בהפתעה אל משרדנו חברו הטוב של בן־דור, קראוס, ועמו צוות צילום. קראוס לבש חולצה פרחונית בסגנון הוואי, ולא הפסיק למשוך אותה לפנים כאילו ניסה לתלוש אותה מגופו, ואחרי שמיקם את הצוות במשרדו של ספקטור הכריז, באנו לצלם.
    לצלם? השתומם ספקטור שהוזעק מישיבה עם לקוח.
    אנחנו נתלווה אליך בימים הקרובים, הרגיע אותו קראוס וניער מעליו את חולצתו, עד הפגישה עם מר גרגוריאן. בינתיים, נסה להתעלם מאיתנו, אתה איתי?
    אבל ספקטור, שלא היה רגיל לאור זרקורים ולנוכחותו המאיימת של מיקרופון בום, תבע מקראוס לפנות את המקום ואיים להזמין משטרה.
    לאחר שנרגעו הרוחות, הסתבר שמזה זמן מה קראוס שותף בהפקת סדרת דוקו־ריאליטי ושמה "המפוטרים". הסדרה אמורה לגולל את סיפורם של עשרה מפוטרים בעקבות המשבר הכלכלי, ובסופה יבחרו הצופים את המתמודד שיוחזר אל מקום עבודתו, ואף יזכה לקידום ולהעלאה במשכורת, וזאת בהתאם לאידיאולוגיה של ההפקה ללמד איך לדוג במקום לחלק דגים בחינם.
    ספקטור, שלא ממש הבין את האנלוגיה, ניסה לתפוס כיצד השומה שהוטלה עליו קשורה לעניין. אבל קראוס התחמק משאלתו וזרק איזה משהו בנוגע לפרומו ולטיזר, ומשם המשיך להסביר שהציבור כבר אינו מסתפק בדמויות מסרטים או מספרים, הקהל דורש את הדבר האמיתי, דמויות ממשיות, ללא כחל וסרק, הוא איתו? וכאן בדיוק הופך הריאליטי לדוקו, כל אחד מן המפוטרים, מעבר להיותו עולם שלם בפני עצמו, מייצג מגזר שלם, וכך מצליחה הסדרה לגעת בעצביה החשופים של החברה, וכל המשתתפים בה הלוא הם משרתי ציבור, ואף יותר מכך, סוג של גיבורים, שכן הם מקריבים את פרטיותם כדי לאפשר לכולם הצצה מדויקת אל הפנים האמיתיות של כולנו.
    רק כשספקטור הביע את התנגדותו הנחרצת, ואף רמז שסדרות ריאליטי ככלל אינן לטעמו, התלהט קראוס והוכיח: אתה עקשן ופראייר בדיוק כמוהו, זורקים אתכם לכלבים ואתם פשוט נמרחים ברוטב ברביקיו! הרכבת דוהרת אל התהום ואתם ישנים! אתה איתי?
    האמת היא שספקטור כלל לא היה איתו, וגם המטאפורות לגבי הכלבים והרכבות בילבלו אותו, אם כי הנימה האסרטיבית שבה נאמרו הותירה בו רושם של דחיפות. כך או כך, הרגיש כי הגיע הרגע הנכון לסיים את הפגישה שנכפתה עליו. אבל אז התרכך קראוס, החליק את ידיו על חולצתו מלמעלה למטה, ואמר, אתה לא מבין, תהיה איתי רגע, אי־אפשר לשתוק להם, הם פיטרו אותו באופן לא חוקי, הוא חשב שזה בגלל העציץ אבל אני יודע את הסיבה האמיתית.
    את התיאוריה של קראוס לגבי פיטוריו של בן־דור אנו מכירים. לפי גרסתו, הכול התחיל באחד מימי הכיף של מלוכנא־כגן־מלוכנא, אלו הידועים כימים שבהם ההשתתפות היא חובה ומוכרחים ליהנות. לרוב נוהגים לחלק את העובדים לשלוש קבוצות, ואלה מתחרות זו בזו במשימות שונות ומשונות כגון משיכת חבל, חציית גשרים, מירוץ שליחים, ולבסוף, שירי מוראל. עצם ההשתייכות לקבוצה מעוררת גאוות יחידה ורגשות איבה לשתי הקבוצות האחרות, אף שכולם שייכים לאותו משרד. החוויה מאפשרת לעובדים לחשוף פן חדש באישיותם שטרם התגלה ביומיום. בימים כאלה מתגלים המנהיגים הפוטנציאליים אל מול הנשרכים חסרי החשק. השתתפות המנהלים כחברים שווים מאפשרת לעובדים להתחכך בהם ברמה אישית יותר, ויוצרת תחושה משפחתית בבחינת כולנו בסירה אחת. כך, באחת השיחות הארעיות, שהתנהלה הלכה למעשה על סירת קיאק, גילה כגן שאשתו של בן־דור אמנית, ומיד העלה רעיון שהמשרד יזמין ממנה את אחת מיצירותיה.
    בן־דור, שהיה נבוך מההצעה, הבטיח לברר עם אשתו, אולם כשסיפר על כך לפוליאנה התייחס אל כל העניין בביטול, כבמעין בדיחה, משום שחשש שתשפוך עליו קיתונות של רותחין - איך הוא מעז לסרסר אותה, ועוד בתקופת היובש הכי גדולה שלה, ומה בכלל האימבצילים האלה מבינים באמנות? - אלא שלמרבה הפלא היא נתנה את הסכמתה המיידית, וכבר למחרת הגיעה עם בן־דור כדי לבדוק את החלל המיועד, שהיה לא אחר מאשר משרדו של כגן.
    חצי שנה - שבמהלכה ביקרה במשרד פעמים נוספות, לעתים בהפתעה - טרחה על היצירה עד שחתמה את שמה. "טבע דומם מדי" היה ציור אבסטרקטי, אף שבן־דור היה מוכן להישבע שהוא רואה בתוכו קווי מתאר של אדם. מה פתאום, אמרה לו, זה בדמיון שלך. יש פה בנאדם, התעקש, הוא מטושטש, אולי אפילו מחוק, אבל יש פה איש, אני רואה אותו.
    יומיים לאחר מכן, כאשר הציור כבר התנוסס מעל לכיסאו של כגן, ניגש אליו המנהל ותחב לידו מעטפה עם ארבעת אלפים שקל במזומן. זה בשביל פוליאנה, קרץ לו. מאז, כל אימת שחלף בן־דור על פני דלת משרדו של כגן, חייך אליו המנהל בשביעות רצון והצביע לכיוון התמונה. נדמה היה לבן־דור שגם הוא רואה שם את האיש.
    עד שיום אחד, בלי להסביר למה, תבעה פוליאנה לקבל את הציור בחזרה. אני לא עובדת בשביל אף אחד, השתלחה בבן־דור, תגיד את זה לבוס שלך, במילים האלה תגיד לו. בן־דור לא ידע מדוע הפכה את עורה, והיה נבוך לגשת אל מנהלו. אלא שכגן הקדים אותו, סיפר לו על שיחת הטלפון שערך עם פוליאנה, והרגיע אותו שהכול שב על מקומו בשלום, נוֹ הארד פילינְגְס, הציור כבר נשלח לביתו, אפילו את הכסף לא ידרוש. בן־דור התעקש להחזיר את הכסף, כגן נכנע, ונדמה היה שהסתיים תפקידו של הציור.
    אבל אז, יומיים אחרי פיטוריו, כשחזר בערב מעוד צעידה מענגת בפארק, נדהם בן־דור לראות את כגן יושב על הספה בסלון ביתו ליד אשתו, "טבע דומם מדי" לידם, והם מסתודדים ביניהם בחיבה יתרה.
    הנה הוא, קרא לקראתו כגן, חיכינו לך.
    בן־דור התקדם לקראתם והביט ישירות אל פוליאנה, שמבטיה סימנו לו בתקיפות לשתף פעולה.
    שב, הזמין אותו כגן, מה אתה עומד? תצטרף אלינו.
    בן־דור התיישב על הכורסה והעיף מבט לעבר ערוץ ARTE. אז איך אתה מרגיש מאז הפיטורים? שאל אותו כגן. אני לא מרגיש כלום, השיב בן־דור, פיטורים הם פיטורים. אתה מבין, פנתה פוליאנה אל כגן, זאת הבעיה שלו, אין לו רגשות. מי אמר שאין לי רגשות? התגונן בן־דור. אז למה שלא תחשוף אותם בפנינו, הכריז כגן בחיוך ניצחוני. כי אין לי שום רצון להיחשף בפניכם, התעצבן בן־דור, עוד לא הבנתם את זה? אני לא מעוניין לשתף אתכם. ואם אפשר לשאול בבקשה, פנה ישירות אל כגן, מה אתה עושה כאן?
    באתי מתוך דאגה, ענה כגן, פוליאנה ואני דיברנו על זה, אתה לא נראה מאושר, אתה נראה כבוי.
    כמה זמן אתם כבר מדברים על זה? חקר בן־דור.
    יוּ סי ווֹט אַיי מין, פנתה פוליאנה לכגן ופרצה בבכי, הוא כל כך מרוכז בעצמו שעכשיו הוא מוצא זמן להתקפי קנאה. כמו ילד, בחיי. מה זה משנה כמה זמן? עתה הציצה לכיוונו של בן־דור ואמרה, דואגים לך, אתה לא מבין את זה? מֶרְד!
    סלח לי, אמר כגן וקם מן הספה, אתה ודאי חושב שאני מסיג גבול, אין לי בעיה ללכת, אבל באתי מתוך דאגה, פוליאנה התקשרה לספר לי על המשבר שאתה חווה, וחשבתי שאולי אפשר למצוא פתרון, לא בהכרח אצל מלוכנא־כגן־מלוכנא, אולי במשרד אחר, יש לי קשרים אתה יודע, אפשר להרים טלפון, אבל אולי קודם תסביר לנו מדוע אינך מאושר.
    כגן כאן בשביל לעזור לנו, הוסיפה פוליאנה ועיניה אדומות, תשתף אותו.
    עם כל הכבוד, גיחך בן־דור, אני לא יודע על איזה משבר אתם מדברים, אולי אתם במשבר.
    אתה מבין מה אני אומרת לך, פנתה לכגן בתסכול, הוא בהדחקה.
    הוא בהשלכה, השיב לה כגן בכובד ראש, הוא משליך את זה עלינו.
    אולי אנסה להסביר לך למה אנחנו מתכוונים, פנה אליו כגן והתיישב חזרה, יש תחושה שאתה מרגיש לא בנוח, זאת אומרת, לא פה ושם, אלא באופן עקבי, כאילו נתקעת בתוך חליפה, שכל כמה שתנסה להתאים אותה היא לא תשב עליך כמו שצריך, תמיד תהיה קטנה או גדולה מדי, לוחצת או רחבה, מעקצצת ומגרדת.
    ואיך אתה מרגיש בשלך? הסתקרן בן־דור.
    אני? צחק כגן והשתרע בנינוחות על הספה, הבגד שלי נעים ומפנק. מה רע לי?
    בן־דור שתק.
    אני שואל אותך, מה רע לי?
    לא אמרתי שרע לך, השיב בן־דור בשאננות.
    בדיוק, פרש כגן את זרועותיו על הספה, יש לי משפחה, ילדים, עבודה טובה, בכל מקום שאני נמצא - אני מרגיש בבית.
    הוא מרגיש שייך, אמרה פוליאנה, הוא מגשים את עצמו.
    בדיוק, פנה אליו כגן, אני מגשים את עצמי ולכן אני שייך.
    שייך למה? שאל בן־דור.
    שייך להכול, השיב בסיפוק, שייך לקולקטיב, לקבוצה, מתעניין בחיים של אחרים, מוכן לשתף אחרים בחיי, לא מתנשא. אתה, לעומת זאת, נראה כמו מישהו שאיבד את הדרך, כמו תייר שעומד בפינת רחוב עם מפה.
    לא רק זה, התלהבה פוליאנה מהדימוי, כל יום הוא עושה את אותה הדרך ובכל זאת נאבד מחדש.
    בדיוק, הסכים כגן, אפילו עזרה אתה לא יודע לבקש. אלא אם כן...
    אלא אם כן מה? נדרכה פוליאנה.
    אלא אם כן הוא מתבייש.
    מתבייש? צחק בן־דור, במה יש לי להתבייש?
    כמעט עשרים שנה היית במלוכנא־כגן־מלוכנא, ציין כגן, שמאים פחות ותיקים הפכו להיות בכירים ממך, לא יכול להיות שאינך מרגיש סוג של פספוס או החמצה.
    פספוס? התעניין בן־דור, מאיזו בחינה?
    מן הבחינה של ההגשמה העצמית, הרצין כגן.
    הגשמה עצמית? התבלבל בן־דור, אני בסך הכול שמאי מקרקעין.
    לא משנה מה אתה, הבהיר כגן, התפקיד לא עושה את הבנאדם, הבנאדם עושה את התפקיד.
    בדיוק, תקפה פוליאנה, שמאי מקרקעין לא יכול להגשים את עצמו?
    אולי יכול, אמר בן־דור, אבל לא בהכרח חייב.
    לא חייב? הרים כגן את קולו, אינך מרגיש צורך לממש את הפוטנציאל הגלום בך? להוציא מן הכוח אל הפועל את סך כישרונך? לפתח את יכולותיך למקסימום האפשרי?
    לא, השיב בן־דור ברוגע, מעבר למשכורת איני מרגיש צורך בדבר.
    אז איך תהיה מאושר? רתחה פוליאנה.
    איזה מין אדם אתה? הצטרף כגן, אדם שהולך עד החצי?
    אדם שהולך להתקלח, פסק בן־דור ופסע אל תוך המסדרון אל מול עיניהם המשתאות.
    אתה מבין מה קרה שם? השתולל קראוס וניער את חולצתו, כשהוא יצא מהמקלחת הם כבר לא היו בסלון, מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת, מלטפים את הכלב ביד אחת וסוטרים לו בשנייה. תראה מה שקרה לו מאז הפיטורים: הגירושים, הגלות בפולין, מר סטפן גרגוריאן, המוות, הרכבת המשיכה לדהור ללא מסילה. וכשרק עלה הרעיון של הדוקו, אמרתי לו שהוא חייב להשתתף בתוכנית ולחשוף אותם במערומיהם. אבל אתה יודע מה הוא אמר לי? הוא אמר, אני מצטער קראוס, זה לא האופי שלי. אתה מבין, לא האופי שלו, אז מה כן האופי שלו? לחטוף מכל הכיוונים? להיות מושפל? להישאר על הרכבת כשכל הכלבים נובחים?
    עכשיו כבר מאוחר מדי בשבילו, אבל אתה יכול להציל את כבודו. הרי הדוגמה שלו מראה איך יכולים להסתיים חיים שמתחילים בפיטורים סתמיים. בן־דור הוא הפרומו המושלם, אתה איתי? הדוקו שלנו הוא מוסרי, אנחנו רוצים לעזור לאנשים להתגונן מפני אלה שחושבים שהם מנהלים את העולם: מפטרים מתי שבא להם, חיים בדירות פאר, נוסעים במכוניות ארבע־על־ארבע, מסתכלים על העובדים שלהם כעל רכוש. על חשבון מי הם חיים? על חשבוננו! אתה מוכרח לאפשר לנו לצלם.
    אבל הוא אמר בעצמו, התגונן ספקטור, זה לא האופי שלו, הוא לא רצה להיחשף.
    אז לאף אחד לא יהיה אכפת, רתח קראוס, אם אתה לא נחשף אתה לא קיים, תאמין לי, אני מכיר אותו קצת יותר טוב ממך, הוא חבר ילדות שלי, זה מה שהוא היה רוצה.
    ספקטור לא ידע מה לומר, אך עמד בסירובו. קראוס ביקש מהצלם שלו להפסיק את ההקלטה, ולקח את ספקטור למה שכינה הסתודדות צדדית. הוא הסביר בטון רגוע שהוא לא מתכוון לוותר כי מדובר בהרבה מאוד כסף, הזכיינית השקיעה מיליונים, מצפים לרייטינג של שלושים אחוזים בתוכנית הפתיחה, הרבה אנשים מתפרנסים מהעסק הזה, ולכן כל כך חשוב שייתן להם להתלוות אליו. כשראה כי ספקטור מתעקש על עמדתו, פסק, אני מבין, אתה צריך קצת זמן לחשוב, גם אני חצוי בדעתי לא פעם, אני מכבד אותך, אבל כשאחזור בפעם הבאה, יגיע תורך לכבד אותי, אתה איתי?
    כשצוות הצילום התקפל, הבין ספקטור שלמרות כל הפרטים המתגלים והידיעות הנאספות והקרובים הנחשפים והשמועות המתרוצצות, דמותו של בן־דור רק הופכת להיות חידתית יותר, והעניין כולו מסתמן כתעלומה אחת גדולה.

    • דנה אולמרט
    • דנה אולמרט

      דנה אולמרט (נולדה ב-26 במרץ 1972) היא חוקרת ועורכת ספרות, ופעילת שמאל ישראלית.

      בשנת 2009 זכתה בפרס בהט לספרי עיון, על כתב היד "בתנועת שפה עיקשת - כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות" העוסק בשירתן של רחל, אסתר ראב, יוכבד בת-מרים ואלישבע.‏
      משמשת מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • לעשות כסף
    • 51%
    • סוד הכסף
    • עץ החיים והכסף
    • לטייל בעולם ולהרוויח כסף - ספר 3
    • בורסה - ספר הזהב
    • שלושה שיעורים בכסף
    • הכסף שלך
    • כסף שחור
    • כסף פיזיקה וצדק חלוקתי
    • סודות שעשירים יודעים
    • מגיע לי