הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לפרוץ קדימה
  • לפרוץ קדימה
    שריל סנדברג | תרגום: עפר קובר
    מטר | 2013 | מדריכים ועצות, עסקים וניהול | 216 עמ' מודפסים

    שריל סנדברג היא מנהלת התפעול הראשית של Facebook לפני כן, היא היתה סגנית הנשיא לענייני מכירות עולמיות ותפעול ב-Google, ולפני כן, שימשה ראש הסגל במשרד האוצר של ארצות הברית. היא חיה בצפון קליפורניה עם בעלה ועם שני ילדיהם.

     

    אף על פי שחלפו שלושים שנה מאז הפעם הראשונה שבה מחצית בוגרי האוניברסיטאות בארצות הברית היו נשים, רובם הגדול של תפקידי ההנהגה בממשל ובתעשייה נמצאים בידי גברים, ולנשים אין עדיין ייצוג שווה בקבלת ההחלטות המשפיעות על חיינו. בלפרוץ קדימה מסבירה שריל סנדברג את הסיבות לכך, ומציעה כיצד אפשר לסייע לנשים לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בהן.

     

    שריל סנדברג נמצאת ברשימת חמישים הנשים החזקות ביותר בעולם העסקים של המגזין FORTUNE וברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם שלTIME Magazine. ההרצאה שנשאה ב- TED Talk על האופן שבו בולמות נשים את התקדמותן בקריירה, זכתה ליותר משני מיליון צפיות. בהרצאה דרבנה סנדברג נשים לחפש אתגרים, לקחת סיכונים ולחתור להשגת מטרותיהן.

     

    ב לפרוץ קדימה מטפלת סנדברג בנושאים אלה לעומק. באמצעות סיפורים מניסיונה האישי, נתונים מדעיים ועבודת מחקר, היא מסלקת את שכבות העמימות וחושפת את ההטיות המקיפות את חייהן ובחירותיהן של נשים עובדות. היא מספרת על החלטותיה, טעויותיה והתחבטויותיה היומיומיות. היא נותנת עצות מעשיות בנוגע לטכניקות ניהול משא ומתן, לחניכה מקצועית ולבניית קריירה שמקנה סיפוק, ודוחקת בנשים לקבוע לעצמן גבולות ולנטוש את המיתוס של "להצליח לעשות הכול".

     

    "שריל סנדברג משקיפה על העולם מפסגה אשר מעטות הנשים שטיפסו אליה. המסר שהיא מעבירה לנשים בספרה המרתק הוא ללכת עם חלומותיהן וכישרונותיהן ולעשות הכל כדי להגשימם. בעיני, זהו לא רק מסר, אלא גם העצה הטובה ביותר שאפשר לתת ". - רקפת רוסק עמינח, מנכ"ל לאומי

     

    "בחמש השנים האחרונות ישבתי סמוך לשולחנה של שריל ולמדתי ממנה משהו כמעט בכל יום. היא בעלת אינטליגנציה מעוררת השתאות ומסוגלת לפצח תהליכים מורכבים ולמצוא פתרונות גם לבעיות הקשות ביותר. 'לפרוץ קדימה' משלב בתוכו את היכולות של שריל לנתח מידע עם ההבנה שלה איך ניתן להוציא את המיטב מאנשים. הספר הזה שנון, מלא כנות ומצחיק. מילותיה יעזרו לכל מי שיקרא אותו- בייחוד גברים- להיות מנהיגים טובים יותר ומשפיעים יותר". - מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל Facebook.

     

    "שריל סנדברג היא אחת מהמנהיגות היותר מוערכות של עולם האינטרנט. ספרה דן במנהיגות, יזמה, אינטרנט, גוגל פייסבוק ומעמד האישה בחברה הטכנולוגית. התובנות החדשות שלה מאירות באור מקורי את כל הנושאים הללו. נשים ימצאו בו גורם שיעודד אותן להגביר חלקן בעולם הטכנולוגי, ולגברים הוא יספק תובנות בקשר למטלה המורכבת של להיות אישה מצליחה במקום העבודה " .- יוסי ורדי

     

    ***הגרסה האלקטרונית אינה מכילה את מפתח העיניינים והשמות***

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    99 69.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    הפער בשאיפה למנהיגות: מה היית עושה אם לא היית מפחדת?

     

    סבתי, רוזלינד איינהורן, נולדה בדיוק חמישים ושתיים שנים לְפָנַי, ב־28 באוגוסט 1917. כמו הרבה משפחות יהודיות עניות ברובעי העיר ניו יורק, משפחתה התגוררה בדירה קטנה וצפופה סמוך לקרובי משפחה אחרים. הוריה, דודותיה ודודיה קראו לדודניה הזכרים בשמותיהם הפרטיים. אבל אליה ולאחותה התייחסו רק בכינוי Girlie, "נערונת".

    בזמן השפל הכלכלי הוציאו את סבתי מבית הספר התיכון מוריס כדי שתסייע בפרנסת הבית. היא תפרה פרחי בד על בגדים תחתונים שאותם הצליחה אמה למכור ברווח זעום. איש בקהילה לא היה מעלה בדעתו להוציא נער מבית הספר. חינוכו של נער היה תקוות המשפחה להתקדמות במעלה הסולם הכלכלי והחברתי. אבל מתן חינוך לנערות היה פחות חשוב הן מבחינה כלכלית (מפני שלא היה סביר שנערות יתרמו להכנסות המשפחה) והן מבחינה תרבותית (מפני שמן הבנים ציפו ללמוד תורה, בעוד שמבנות ציפו לנהל את ביתן "כמו שצריך"). למזלה של סבתי, מורה מקומית עמדה על כך שהוריה יחזירו אותה לבית הספר. היא לא רק סיימה את בית הספר התיכון אלא גם השלימה את לימודיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

    אחרי לימודי הקולג' עבדה ה"נערונת" במכירת פנקסי כיס ואבזרים שונים ב־David's Fifth Avenue. לפי האגדה המשפחתית, כאשר עזבה את עבודתה כדי להתחתן עם סבי, נאלצו ב־David'sלקבל לעבודה ארבעה אנשים כדי למלא את מקומה. שנים לאחר מכן, כאשר עסק הצבעים של סבי נאבק על קיומו, היא הצטרפה אליו, עשתה כמה צעדים קשים שהוא העדיף שלא לעשות, ובכך עזרה להציל את המשפחה מחורבן כלכלי. בשנות הארבעים לחייה היא שבה והפגינה את מיומנותה העסקית. לאחר שאובחן אצלה סרטן השד היא התגברה עליו, ולאחר מכן הקדישה עצמה לגיוס כספים עבור המרפאה שבה טיפלו בה על ידי מכירת חיקויי שעוני יד יקרים מתוך תא המטען של מכוניתה. בסופו של דבר מצאה עצמה "נערונת" עם רווח שולי שהיה מעורר קנאה אפילו בחברת אפל. מעולם לא פגשתי איש עם יותר אנרגיה ונחישות מאשר סבתי. כאשר וורן באפט מדבר על תחרות רק עם מחצית האוכלוסייה, אני חושבת עליה ותוהה כמה שונים היו יכולים להיות חייה אם היתה נולדת חמישים שנה מאוחר יותר.

    כאשר היו לסבתי ילדים משלה - אמי ושני אחיה - היה חשוב לה מאוד שכולם יקבלו השכלה. אמי למדה באוניברסיטת פנסילבניה שבה למדו יחד סטודנטים משני המינים. כאשר סיימה את לימודיה בשנת 1965 עם תואר בספרות צרפתית, ראתה אמי לפניה שתי קריירות אפשריות לנשים: הוראה או סיעוד. היא בחרה בהוראה. היא התחילה ללמוד בתוכנית לדוקטורט, התחתנה, ואז פרשה כשהרתה אותי. בעל שנזקק לעזרת אשתו כדי לפרנס את המשפחה נחשב לחלש, ולכן לאחר שילדה אותי נשארה אמי בבית ונהייתה מתנדבת פעילה. חלוקת העבודה בת מאות השנים נותרה בעינה.

    אף על פי שגדלתי בבית מסורתי היו להורי אותן ציפיות ממני, מאחותי ומאחי. את שלושתנו עודדו להצטיין בבית הספר, למלא מטלות שוות ולהשתתף בפעילויות לאחר שעות הלימודים. כולנו גם היינו אמורים להיות אתלטיים. אחי ואחותי הצטרפו לקבוצות ספורט, אבל אני הייתי מאלה שתמיד נבחרו אחרונים כשהרכיבו את הקבוצות. על אף חסרונותי באתלטיקה לימדו אותי להאמין שבנות יכולות לעשות כל מה שבנים יכולים לעשות ושכל סוג של קריירה פתוח בפני.

    כשהגעתי לקולג' בסתיו 1987 נראה שחברי ללימודים משני המינים ממוקדים בלימודיהם באותה המידה. לא זכור לי שחשבתי על הקריירה העתידית שלי בדרך שונה מן הסטודנטים הגברים. גם לא זכורות לי שום שיחות על כך שפעם אצטרך למצוא דרך לתמרן בין עבודה לבין גידול ילדים. חברותי ואני האמנו שנעשה את שני הדברים. גברים ונשים התחרו אלה באלה בגלוי ובאגרסיביות בשיעורים, בפעילויות ובראיונות עבודה. רק שני דורות אחרי סבתי נראה שכולם משחקים באותו המגרש.

    אבל ההתקדמויות שנעשו בעולם במשך למעלה משני העשורים שחלפו מאז סיום לימודי אפילו אינן מתקרבות למה שהאמנתי שיקרה. כמעט כל הגברים שלמדו איתי עובדים בסביבה מקצועית. חלק מן הנשים עובדות בהיקף מלא או חלקי מחוץ לבית, ולא פחות אחרות הן אמהות שנשארות בבית ומתנדבות כמו אמי. זו השתקפות של המגמה הכללית באמריקה. לעומת מקביליהן הגברים, מספר הנשים המיומנות מקצועית אשר נסוגות ופורשות מכוח העבודה גדול מאוד.[19] התפלגות זו, בתורה, מלמדת מוסדות וחונכים מקצועיים להשקיע יותר בגברים משום שמבחינה סטטיסטית גדולים יותר הסיכויים שיישארו במקום עבודתם.

    ג'ודית רודין (Rodin), נשיאת קרן רוקפלר והאישה הראשונה שהיתה לנשיאת אוניברסיטה מן ה־Ivy league,* אמרה פעם לקהל של נשים בנות גילי, "נשים מן הדור שלי נלחמו והתאמצו כל כך כדי לפתוח בפניכן אפשרויות. אנו מאמינים במתן אפשרויות. אבל עזיבת כוח העבודה לא היתה האפשרות שחשבנו שתיבחר על ידי רבות כל כך מביניכן."[20]

    [* "ליגת הקיסוס": שמונה אוניברסיטאות פרטיות ותיקות הנחשבות ליוקרתיות ביותר בארצות הברית: הרווארד, ייל, פרינסטון, פנסילבניה, קולומביה, בראון, קורנל, ודארטמות קולג'.]

    אז מה קרה? הדור שלי גדל בתקופה של שוויון גובר וחשבנו מן הסתם שמגמה זו תימשך. במבט לאחור, היינו נאיביות ואידיאליסטיות. שילוב השאיפות המקצועיות והאישיוֹת התברר כאתגר גדול הרבה יותר מכפי שתיארנו לעצמנו. באותן שנים שבהן תבעו הקריירות שלנו שנשקיע בהן את מרב הזמן, תבעה הביולוגיה שלנו שנוליד ילדים. בני הזוג שלנו לא השתתפו בעבודות הבית ובגידול הילדים, וכך מצאנו את עצמנו עובדות בשתי משרות בהיקף מלא. מקום העבודה לא סיגל את עצמו להעניק לנו את הגמישות הנחוצה כדי לעמוד באחריות שלנו בבית, ולכך כלל לא ציפינו. המצב שבו מצאנו את עצמנו בא כהפתעה.

    אם הדור שלי היה נאיבי יתר על המידה, ייתכן שהדורות הבאים מעשיים מדי. אנו ידענו מעט מדי, ועכשיו בנות יודעות יותר מדי. הבנות שגדלות היום אינן הדור הראשון שנהנה מהזדמנויות שוות, אבל הן הראשונות שיודעות שכל ההזדמנויות האלה אינן בהכרח מיתרגמות להישגים מקצועיים. רבות מהבנות האלה ראו את אמותיהן "עושות הכול" - גם קריירה וגם משפחה - ואז מחליטות שצריך לוותר על משהו. ה"משהו" הזה היה בדרך כלל הקריירות שלהן.

    אין ספק שיש לנשים המיומנויות הנחוצות כדי להוביל במקום העבודה. הישגיהן בלימודים עולים על אלה של הגברים, ומגמה זו רק הולכת ומתחזקת. 57 אחוז מן הזכאים לתואר ראשון ו־60 אחוז מן הזכאים לתואר שני בארצות הברית הם בנות.[21] מגמה זו ניכרת גם בישראל שבה נשים הן בערך 58 אחוז ממקבלי התואר הראשון. במדינות ה־OECD‏ משלימות 74 אחוז מן הבנות את לימודיהן בבית הספר התיכון - בהשוואה ל־66 אחוז מן הבנים.[22] הצלחה זו בלימודים אפילו עוררה חששות שקרב ובא "סופם של הגברים".[23] אבל בעוד הצייתנות של אלה שמרימות יפה את ידן ומדברות רק כשניתנת להן הרשות מזכה אותן ביתרונות בלימודים, הרי שהתנהגות זו פחות מוערכת במקום העבודה.[24] התקדמות בקריירה תלויה לעתים קרובות בנכונותם של אנשים לקחת סיכון ולדבר בשבח עצמם - תכונות שלא מעודדים בנות להפגינן. זה עשוי להסביר מדוע הישגיהן של בנות בלימודים עדיין לא היתרגמו למספר גבוה הרבה יותר של נשים במשרות בכירות. הצינור המזרים את כוח העבודה המשכיל למשרות בדרגים נמוכים מלא עד להתפקע בנשים, אבל כשאותו הצינור ממלא את משרות ההנהגה הוא מזרים כמעט רק גברים.

    יש סיבות רבות לניפוי הזה. גורם מרכזי התורם להתרחשותו הוא הפער בשאיפה למנהיגות. מובן ששאפתנותן המקצועית של נשים רבות אינה פחותה מזו של כל גבר. אבל ניתוח הנתונים בתחום אחר תחום מצביע בבירור על כך שיותר גברים מנשים שואפים למשרות הבכירות ביותר. בסקר של חברת מקינזי משנת 2012, שבו נבדקו למעלה מארבעת אלפים עובדים של חברות מובילות, נמצא ש־36 אחוז מן הגברים רצו להיות מנכ"לים - בהשוואה ל־18 אחוז מן הנשים.[25] כאשר משרות מתוארות כעמדות של כוח, כמאתגרות וכרוכות בדרגה גבוהה של אחריות, הן נראות מושכות יותר לגברים מאשר לנשים.[26] הדינמיקה היסודית ניכרת בכל שלב בסולם הקריירה, אבל פער זה בשאיפות בולט במיוחד בדרגים הגבוהים. בסקר שנערך בקרב תלמידי קולג' נמצא שיותר גברים מנשים בחרו ב"הגעה לדרג ניהולי" בתור יעד קריירה לשלוש השנים הראשונות לאחר השלמת לימודיהם.[27] אפילו בקרב גברים ונשים בעלי השכלה גבוהה ומקצועות חופשיים, יותר גברים מנשים תיארו את עצמם כ"שאפתנים".[28]

    יש מקום לתקווה שמתחיל להסתמן שינוי בדור הבא. מחקר שערך מכון Pewבשנת 2012 מצא בפעם הראשונה שבקרב צעירים בגיל שמונה־עשרה עד שלושים וארבע, יותר נשים צעירות (66 אחוז) מגברים צעירים (59 אחוז) דירגו "הצלחה בקריירה או במקצוע עם הכנסה גבוהה" כחשובה לחיים.[29] מחקר מן הזמן האחרון בקרב "דור המילניום" (Millenials)[30] מצא שהסיכוי שנשים יתארו עצמן כשאפתניות היה זהה לזה של הגברים. זה אמנם שיפור, אבל אפילו בקבוצה דמוגרפית זו עדיין לא נעלם פער השאיפה למנהיגות. יש סיכוי קטן שנשים בנות דור המילניום יסכימו שההיגד "אני שואפת לתפקיד הנהגה בכל תחום שבו אעסוק בסופו של דבר" מיטיב לתאר אותן. נשים בנות דור המילניום גם נטו פחות ממקביליהן הגברים לאפיין את עצמן כ"מנהיגות", כ"בעלות חזון", כ"בעלות ביטחון עצמי" וכ"מוכנות לקחת סיכונים".[31]

    מכיוון שיותר גברים חותרים לתפקידי הנהגה, אין זה מפתיע שהם מקבלים אותם, בעיקר נוכח כל המכשולים האחרים שנשים צריכות להתגבר עליהם. דפוס זה מתחיל הרבה לפני הכניסה לשוק העבודה. המחברת סמנתה אֶטוּס (Ettus) ובעלה קראו את ספר המחזור של בתם מגן הילדים. כל ילד התבקש לענות בו על השאלה "מה תרצה להיות כשתגדל?" כמה מן הבנים רצו להיות נשיאים, אך לא היתה אפילו בת אחת שרצתה בכך.[32] (מנתונים עדכניים עולה שעמדה זו לא תשתנה כאשר הבנות יהיו לנשים.)[33] בקרב תלמידי חטיבות הביניים, יותר בנים מבנות שואפים לתפקידי הנהגה בקריירות העתידיות שלהם.[34] בחמישים הקולג'ים המובילים, פחות משליש נשיאי אגודות הסטודנטים הם נשים.[35]

    מגברים מצפים לשאפתנות מקצועית, אבל עבור נשים היא אינה חובה. גרוע מזה - לפעמים היא נחשבת לשלילית. האמירה "היא מאוד שאפתנית" אינה מחמאה בתרבות שלנו. נשים אגרסיביות ונחושות מפרות כללים בלתי כתובים של התנהגות חברתית מקובלת. לגברים מריעים ללא הרף על שאפתנותם, כוחם והצלחתם. אבל נשים המפגינות את אותן התכונות משלמות מחיר חברתי. להישגיה של אישה יש מחיר.[36]

    עם כל ההתקדמות, על נשים עדיין מופעל לחץ חברתי לחשוב על נישואים כבר מגיל צעיר. כאשר התחלתי ללמוד בקולג', אף על פי שהורי הדגישו את חשיבותם של ההישגים בלימודים, הם הדגישו עוד יותר את הנישואים. הם אמרו לי שהנשים המוצלחות ביותר מתחתנות בגיל צעיר כדי לתפוס "גבר טוב" לפני שכולם נתפסים. שמעתי בעצתם, ובמשך כל תקופת לימודי בחנתי את כל הגברים שיצאתי איתם כבעלים פוטנציאליים (והאמינו לי, זו דרך בטוחה להרוס דייטים בגיל תשע־עשרה).

    כאשר התקרבתי לסיום לימודי הציע מנחה עבודת הגמר שלי, לארי סאמרס, שאנסה להתקבל ללימודים בחו"ל. דחיתי את הרעיון מן הטעם שמדינה זרה אינה מקום שבו סביר שגבר שאצא איתו יהפוך לבעל, ובמקום לנסוע לחו"ל עברתי לוושינגטון הבירה שהיתה מלאה בגברים מוצלחים. זה עבד. בתוך שנה מסיום לימודי בקולג' מצאתי גבר לא רק מוצלח אלא גם מקסים, ולפיכך התחתנתי איתו. הייתי בת עשרים וארבע ומשוכנעת שנישואים הם הצעד הראשון וההכרחי לעבר חיים מאושרים ופוריים.

    אבל זה לא מה שקרה. לא הייתי די בוגרת כדי לקבל החלטות כה רציניות בנוגע להמשך חיי, ומערכת היחסים התפרקה. עד גיל עשרים וחמש כבר הספקתי להתחתן... וגם להתגרש. תחושתי בתקופה ההיא היתה של כישלון כבד אישי ופומבי. במשך שנים רבות חשתי שלא משנה מה היו הישגי המקצועיים, הם תמיד יחווירו לעומת הטלאי המביש - "גרושה" - התפור על חזי. (כמעט עשר שנים לאחר מכן למדתי שלא כל "הטובים" תפוסים, והתחתנתי בחוכמה ובאושר עם דייב גולדברג.)

    גם את גייל צמח למון (Tzemach Lemmon), סגנית המנהל בתוכנית הנשים ומדיניות החוץ במועצה ליחסי חוץ, עודדו כפי שעודדו אותי לתת לנישואים מקום גבוה יותר מאשר לקריירה בסדר העדיפויות. כך היא תיארה זאת במגזין The Atlantic: "כשהייתי בת עשרים ושבע קיבלתי מלגה יוקרתית לנסיעה לגרמניה כדי ללמוד גרמנית ולעבוד ב־Wall Street Journal. …לפי כל אמת מידה אובייקטיבית, זו היתה הזדמנות מדהימה בשביל [אישה] בשנות העשרים לחייה, וידעתי שזה יעזור לי כהכנה ללימודים מתקדמים ולמה שאחריהם. אבל חברותי הביעו זעזוע ואימה מכך שאעזוב את החבר שהיה לי באותו זמן כדי לחיות בחו"ל במשך שנה. קרובי משפחתי שאלו אם איני חוששת שלא אנשא לעולם. וכאשר השתתפתי יחד עם מי שהיה אז החבר שלי בברביקיו, הבוס שלו לקח אותי הצדה והזכיר לי ש'אין הרבה בחורים כמוהו'." התוצאה של תגובות שליליות אלה, לפי השקפתה של גייל, היא שבעיני נשים "שאפתנות היא עדיין מילה מלוכלכת".[37]

    רבים חולקים על דעתי שהבעיה נעוצה בשאפתנות. הם טוענים בתוקף שנשים אמנם אינן פחות שאפתניות מגברים, אך הן פועלות לאור מטרות שונות ומשמעותיות יותר. איני מבטלת טענה זו או חולקת עליה. יש בחיים הרבה דברים חשובים מלבד טיפוס במעלה סולם הקריירה - ביניהם גידול ילדים, חתירה להגשמה עצמית, תרומה לחברה ושיפור חייהם של אחרים. יש אנשים רבים שחשים מחויבות עמוקה לעבודתם, ובכל זאת אינם שואפים לנהל את הארגון שבו הם עובדים. הם גם לא צריכים לשאוף לכך. תפקידי הנהגה אינם הדרך היחידה להשפעה משמעותית.

    אני גם מודה שיש הבדלים ביולוגיים בין גברים לנשים. הינקתי שני ילדים ושמתי לב, לפעמים באכזבה רבה, שלבעלי פשוט אין האמצעים לעשות זאת. האם יש הבדלים בין המינים שבעטיים נשים נוטות יותר לדאוג לאחרים ואילו גברים הם אסרטיביים יותר? בהחלט ייתכן. ובכל זאת, בעולם של ימינו שבו איננו צריכים עוד לצאת לציד כדי להשיג מזון, הרצון שלנו במנהיגות הוא במידה רבה תכונה שהתרבות יוצרת ומטפחת. לציפיות החברתיות שלנו יש חלק חשוב בעיצוב השקפת עולמם של אנשים על מה שהם יכולים לעשות ועל מה שהם צריכים לעשות.

    מרגע לידתנו, היחס שמקבלים בנים ובנות הוא שונה.[38] הורים נוטים לדבר יותר אל תינוקות בנות מאשר אל תינוקות בנים.[39] אמהות מגזימות בהערכתן את יכולת הזחילה של בניהן וממעיטות בהערכת יכולת הזחילה של בנותיהן.[40] אמהות מקדישות לעתים קרובות יותר זמן לניחום ולחיבוק תינוקות בנות וזמן רב יותר לצפייה בתינוקות בנים המשחקים בעצמם. דבר זה משקף את האמונה שבנות צריכות יותר עזרה מבנים.[41]

    מסרים תרבותיים אחרים פחות סמויים. רשת חנויות המוצרים לילדים ג'ימבורי (Gymboree) מכרה פעם בגדי תינוקות שעליהם הכיתוב "חכם כמו אבא" לבנים ו"יפה כמו אמא" לבנות.[42] באותה השנה שיווקה הרשת J. C. Penneyחולצות טריקו לבנות שהכריזו, "אני יותר מדי יפה בשביל לעשות שיעורי בית, אז אחי צריך לעשות אותם במקומי".[43] אלה לא דברים שקרו בשנת 1951. הם קרו בשנת 2011.

    דבר גרוע עוד יותר הוא שהמסרים שמקבלות בנות עלולים לא רק לעודד תכונות שטחיות אלא אפילו להניאן במפורש מלהנהיג. נדיר שאומרים על בנים שהם שתלטניים. בן המאמץ לעצמו תפקיד שבו הוא השולט אינו מפתיע או מעליב. בתור מי שאמרו זאת עליה במשך חלק גדול מילדותי, אני יודעת שזו לא מחמאה.

    את הסיפורים על הילדה השתלטנית שהייתי מספרים שוב ושוב בהנאה רבה. מתברר שכאשר הייתי בבית הספר היסודי לימדתי את אחי ואחותי הצעירים, דייוויד ומישל, ללכת בעקבותי. בין השאר הם למדו להאזין למונולוגים שלי ולצעוק את המילה "נכון!" כשסיימתי את דברי. הייתי הגדולה בין הילדים בשכונה, ומספרים שהעברתי את זמני בארגון הצגות כדי שאוכל לביים אותן ומועדונים כדי שאוכל לנהל אותם. אנשים צוחקים על הסיפורים האלה, אבל עד עצם היום הזה אני מרגישה מעט אשמה בשל התנהגותי (דבר מעניין בהינתן העובדה שכתבתי עכשיו ספר שלם על הסיבות לכך שאסור לגרום לבנות להרגיש כך. אולי זה חלק מן ההסבר למוטיבציה שלי).

    אפילו כשהיינו בשנות השלושים של חיינו, הדרך הטובה ביותר של אַחַי לעקוץ אותי היתה להזכיר התנהגות זו. כאשר דייב ואני התחתנו, הרמנו כוסית ודייוויד ומישל נשאו דברים מצחיקים ויפים שהתחילו כך: "הַי, חלקכם חושבים שאנחנו אחיה הצעירים של שריל, אבל לאמיתו של דבר אנחנו היינו העובדים הראשונים שלה - עובדים מספר אחת ומספר שתיים. בהתחלה, כבני שנה ושלוש שנים, היינו חסרי ערך וחלשים, בלתי מאורגנים, עצלנים. לא היה אכפת לנו שהקאנו על עצמנו כל יום. אבל שריל בכל זאת ראתה את הפוטנציאל שהיה טמון בנו. היא לקחה אותנו תחת חסותה, ובמשך יותר מעשר שנים טרחה ועשתה מאיתנו בני אדם." כולם צחקו והם המשיכו, "למיטב ידיעתנו, שריל מעולם שיחקה כמו ילדה אלא בעצם רק ארגנה את משחקיהם של ילדים אחרים. שריל גם פיקחה על מבוגרים. סבא וסבתא שמרו עלינו כאשר הורינו נסעו לחופשה. לפני שהורינו יצאו לדרכם מחתה שריל, 'עכשיו אני צריכה לדאוג לדייוויד ולמישל וגם לסבתא ולסבא. זה לא הוגן!'" כולם צחקו בקול רם עוד יותר.

    גם אני צחקתי, אבל עדיין יש בי חלק שחש שלא הולם שיחשבו על ילדה קטנה כעל כל כך… שתלטנית. כמה לא נעים.

    את הבנים מעודדים מגיל צעיר לקחת את העניינים לידיהם ולהביע את דעותיהם. מורים מדברים יותר עם הבנים, קוראים להם לעתים קרובות יותר ושואלים אותם יותר שאלות. בנים גם נוטים יותר להתפרץ ולהשיב לשאלות בלי לבקש רשות, והמורים בדרך כלל מקשיבים להם. כאשר בנות עושות זאת, מורים לעתים קרובות נוזפים בהן על הפרת הכללים ומזכירים להן להרים את ידן אם הן רוצות לדבר.[44]

    לאחרונה קרה מקרה ששב והזכיר לי שדפוסים אלה ממשיכים גם אחרי שאנו גדלים. לא מזמן, בארוחת ערב מצומצמת עם מנהלי עסקים אחרים, אורח הכבוד דיבר כל הזמן ובלי לעצור אפילו כדי לנשום. הדרך היחידה לשאול שאלה או להעיר הערה היתה להתפרץ לדבריו. שלושה או ארבעה גברים התפרצו, והאורח ענה לשאלותיהם בנימוס לפני שחזר להרצאתו. בנקודה זו ניסיתי גם אני להוסיף משהו לשיחה, אלא שאז הוא נבח, "תני לי לסיים! אתם לא טובים בלהקשיב!" בהמשך היו כמה גברים נוספים שבכל זאת התפרצו לדבריו והוא הרשה זאת. ואז החליטה המנהלת הנוספת היחידה שהשתתפה בארוחה לדבר - הוא שוב עשה את אותו הדבר! הוא נזף בה על התפרצותה. בתום הארוחה לקח אותי אחד המנכ"לים הצדה כדי לומר לי ששם לב שרק הנשים הושתקו. הוא אמר לי שחש הזדהות מפני שהיה היספני ופעמים רבות התייחסו גם אליו כך.

    הסכנה אינה נגמרת בדמויות סמכותיות המשתיקות את קולות הנשים. נשים צעירות מפנימות מסרים חברתיים לגבי מה שמגדיר התנהגות "נאותה" ובבוא העת הן משתיקות את עצמן. בתמורה, משבחים אותן על כך שהן "יפות כמו אמא" ומעודדים אותן גם לדאוג לאחרים כמו אמא. האלבום Free to Be… You and Meיצא בשנת 1972 והיה חלק מילדותי. השיר האהוב עלי, William's Doll, הוא על ילד בן חמש אשר למורת רוחו של אביו מתחנן שיקנו לו צעצוע שבאופן מסורתי שייך לבנות. למעלה מארבעים שנה מאוחר יותר, תעשיית הצעצועים עדיין מלאה סטריאוטיפים. ממש לפני חג המולד של שנת 2011 נפוץ באינטרנט וידאו ובו רואים ילדה בת ארבע בשם ריילי בחנות צעצועים. ריילי נרגזת מפני שהחברות מנסות "לפתות ילדות לקנות את הדברים הוורודים במקום את הדברים שבנים רוצים לקנות, נכון?" ריילי מבינה ש"יש בנות שאוהבות גיבורי־על, יש בנות שאוהבות נסיכות. יש בנים שאוהבים גיבורי־על, יש בנים שאוהבים נסיכות. אז למה כל הבנות צריכות לקנות את הדברים הוורודים, והבנים חייבים לקנות דברים בצבע אחר?"[45] אפילו ילדה בת ארבע צריכה כמעט להתמרד כדי להשתחרר מציפיות החברה. לוויליאם עדיין אין בובה, בעוד שריילי טובעת בים של ורוד. עכשיו אני משמיעה את Free to Be... You and Meלילדי, ומקווה שאם הם ישמיעו את האלבום לילדיהם - המסר כבר יתקבל כמיושן.

    הסטריאוטיפים המגדריים שאנו נחשפים להם בילדות מחוזקים במשך כל חיינו והופכים להיות נבואות שמגשימות את עצמן. ברוב עמדות ההנהגה מחזיקים גברים, ולכן נשים אינן מצפות להגיע אליהן. זו גם אחת הסיבות לכך שהן אכן לא מגיעות אליהן. אותו הדבר נכון לגבי שכר. גברים בדרך כלל משתכרים יותר מנשים, ולכן אנשים מצפים שנשים ירוויחו פחות. וזה אמנם מה שקורה.

    אחד ממרכיבי הבעיה הוא תופעה הנקראת בפסיכולוגיה חברתית "איום סטריאוטיפ". חוקרי התנהגות חברתית שמו לב שכאשר המשתייכים לקבוצה כלשהי מודעים לסטריאוטיפ שלילי, גדל הסיכוי שהם יפעלו בהתאם לסטריאוטיפ זה. לדוגמה, לפי הסטריאוטיפ בנים טובים מבנות במתמטיקה ובמדעים. כאשר מזכירים לבנות את המגדר שלהן לפני מבחן במתמטיקה או במדעים, אפילו על ידי סימון של ז או נ בתחילת המבחן, הישגיהן גרועים יותר.[46] איום הסטריאוטיפ מרתיע בנות ונשים מפני כניסה לתחומים טכניים, והוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שכה מעט מהן לומדות מדעי המחשב.[47] כפי שאמר לי פעם סטאז'ר שבא לעבוד בקיץ בפייסבוק, "במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה שלי יש יותר סטודנטים ששמם דֵייב מאשר בנות."

    נדיר שהסטריאוטיפ של נשים עובדות מושך. במשך שנים מציגה התרבות הפופולרית נשים מצליחות כשקועות בקריירות שלהן עד כדי כך שאין להן חיים פרטיים (חשבו על סיגורני ויבר בנערה עובדת ועל סנדרה בולוק בההצעה). אם דמות נשית מחלקת את זמנה בין העבודה לבין המשפחה, היא כמעט תמיד ממהרת ואכולת רגשי אשמה (חשבו על שרה ג'סיקה פרקר באין לי מושג איך היא עושה את זה). אפיונים אלה אינם נשארים רק בקולנוע ובספרות. לפי מחקר שנערך בקרב גברים ונשים בני דור המילניום, שעבדו בארגונים שבהם היתה אישה בתפקיד בכיר, רק כ־20 אחוז רצו ללכת בעקבותיה בקריירה שלהם.[48]

    הסטריאוטיפ הבלתי מצוֹדד מצער במיוחד מפני שלרוב הנשים אין ברירה אלא להישאר בכוח העבודה. בערך 41 אחוז מן האמהות בארצות הברית הן המפרנסות העיקריות ומרוויחות את רוב הכנסות המשפחה. 23 אחוז נוספים מבין האמהות משתתפות בפרנסת המשפחה ותורמות לפחות רבע מהכנסותיה.[49] מספר הנשים המפרנסות משפחות לבדן גדל במהירות. בין השנים 1973 ל־2006 עלה שיעור המשפחות שבראשן היתה אם יחידה מאחת מתוך עשר לאחת מתוך חמש.[50] מספרים אלה גבוהים הרבה יותר במשפחות היספניות ואפרו אמריקאיות. 27 אחוז מן הילדים להורים שמוצאם באמריקה הלטינית ו־52 אחוז מן הילדים במשפחות אפרו אמריקאיות גדלים עם אם בלבד.[51] גם באירופה הולך וגדל מספרן של הנשים אשר מפרנסות את משפחותיהן.[52]

    ארצות הברית מפגרת בהרבה אחרי ארצות אחרות במאמצים לעזור להורים לטפל בילדיהם ולהישאר בכוח העבודה. מבין כל הארצות המתועשות, ארצות הברית היא היחידה שבה חופשת לידה בתשלום אינה קבועה בחוק.[53] כפי שהעירה אלן ברָאווֹ (Bravo), מנהלת הקונסורציום Family Values @ Work, "רוב הנשים אינן חושבות על להיות נשים ש'יש להן הכול' אלא חוששות להפסיד הכול - את משרותיהן, את בריאות ילדיהן, את היציבות הכלכלית של משפחותיהן - בשל ההתנגשות ששבה ומתגלעת בין תפקידיהן כעובדות טובות לבין תפקידיהן כאמהות אחראיות."[54]

    ההנחה הבסיסית של גברים רבים היא שהם יכולים לנהל חיים מקצועיים מצליחים ובמקביל ליהנות מחיים אישיים מספקים. נשים רבות מניחות כי הניסיון לעשות את שני הדברים בה בעת יהיה קשה במקרה הטוב ובלתי אפשרי במקרה הרע. נשים מוקפות בכותרות ובסיפורים המזהירים אותן שלא יצליחו להישאר מחויבות הן למשפחה והן לקריירה. אומרים להן שוב ושוב שעליהן לבחור מפני שאם ינסו לעשות יותר מדי, התוצאה תהיה חיי חרדה ואומללות. הגדרת הבעיה כבעיית "איזון בין העבודה לחיים" - כאילו שני הדברים מנוגדים מעצם מהותם - בעצם מבטיחה את הוויתור על העבודה. מי יעדיף עבודה על פני חיים?

    החדשות הטובות הן שלא זו בלבד שלנשים יכולות להיות הן משפחות והן קריירות, אלא שהן גם יכולות לפרוח בחיים כאלה. בשנת 2009 פרסמו שרון מירס (Meers‏) וג'ואנה סטרובר (Strober) את הספר Getting to 50/50, המכיל סקירה מקיפה של מחקרים שערכו גופי ממשל וחוקרים במדעי החברה וכן מחקר מקורי. מחקרים אלה הובילו אותן למסקנה שילדים, הורים וחיי הנישואים יכולים כולם לפרוח כאשר לשני ההורים יש קריירות מלאות. הנתונים מראים בבירור שהתוצאות של התחלקות באחריות הכלכלית ובטיפול בילדים הן אמהוֹת עם פחות רגשי אשמה, אבות יותר מעורבים וילדים פורחים.[55] פרופסור רוזלינד צ'ייט ברנט (Chait Barnett) מאוניברסיטת ברנדייס ערכה סקירה מקיפה של מחקרים על ה"איזון בין העבודה לחיים" ומצאה שלאמיתו של דבר, אצל נשים הממלאות תפקידים שונים רמת החרדה נמוכה יותר ורמת הרווחה הנפשית גבוהה יותר.[56] נשים עובדות נהנות מיתרונות הכוללים יותר ביטחון כלכלי, חיי נישואים יציבים יותר, בריאות טובה יותר, ובכלל - יותר סיפוק בחיים.[57]

    סרט על אישה שאוהבת הן את עבודתה והן את משפחתה אולי יהיה פחות דרמטי או פחות מצחיק, אבל סרט כזה ישקף את המציאות ביתר נאמנות. אנו זקוקים ליותר ייצוגים של נשים כמצליחות מקצועית וכאמהות מאושרות - או אפילו כמאושרות הן בעבודתן והן כאמהות. הדימויים השליליים הקיימים יכולים להצחיק אותנו, אבל הם גם נוטעים בנשים פחדים בלתי נחוצים על ידי כך שהם מציגים את אתגרי החיים ככאלה שאי אפשר להתגבר עליהם. התרבות שלנו ממשיכה לא להבין: "אין לי מושג איך היא עושה את זה".

    הפחד נמצא בשורשיהם של רבים מן המכשולים שנשים ניצבות בפניהם: פחד שלא יאהבו אותן, פחד מפני עשיית הבחירה הלא נכונה, פחד מפני משיכת תשומת לב שלילית, פחד מן הסכנות שבמאמץ יתר, פחד שישפטו אותן, פחד מפני כישלון. והשילוש הקדוש של הפחדים: הפחד להיות אם/רעיה/בת גרועה.

    בלי הפחד, נשים יכולות לחתור הן לעבר הצלחה מקצועית והן לעבר סיפוק אישי - ולבחור כרצונן בכל אחד מהם או בשניהם יחד. בפייסבוק אנו מתאמצים מאוד לבנות תרבות שמעודדת אנשים לקחת סיכונים. בכל רחבי המשרד תלויות כרזות המעודדות גישה זו. אחת מהן מכריזה באותיות אדומות בוהקות, "המזל מעדיף את אלה שמעזים". אחרת מורה, "המשיכו, והיו נועזים". בזו שאני הכי אוהבת כתוב, "מה הייתם עושים אם לא הייתם מפחדים?"[58]

    בשנת 2011 הזמינה אותי דֶבּוֹרָה סְפָּאר (Spar), נשיאת בָּרְנָרד קולג', מכללת הנשים לאמניות החופשיות בעיר ניו יורק, לשאת במכללה את הנאום המסורתי של טקס הסיום. נאום זה היה הפעם הראשונה שבה דיברתי בגלוי על הפער בשאיפה למנהיגות. חשתי עצבנות מאחורי כַּן הנואמים. אמרתי לבוגרות הטריות שעליהן להיות שאפתניות לא רק בחתירה למימוש חלומותיהן אלא בשאיפה להוביל בתחומן. ידעתי שלא מן הנמנע שיפרשו מסר זה כשיפוט שלילי מצדי כלפי נשים שלא בחרו את אותם הדברים שאני בחרתי. אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת. אני מאמינה שהחופש לבחור משמעו חופש לבחור עבור כולנו. אבל אני מאמינה גם שעלינו להתאמץ יותר כדי לעודד נשים להגיע לתפקידי הנהגה. ואם טקס סיום הלימודים בקולג' אינו המקום המתאים כדי לומר לנשים לכוון לגובה, איזה מקום כן מתאים?

    במהלך דברי אל הנשים הנלהבות מצאתי את עצמי נאבקת בדמעות. הצלחתי לשאת את הנאום עד סופו וסיימתי בדברים הבאים:

     

    אתן ההבטחה לעולם שוויוני יותר. לכן תקוותי לכל אחת כאן היא שאחרי שתעלו לבמה הזאת, לאחר שתקבלו את התעודה, אחרי שתצאו הערב ותחגגו - תתמסרו לקריירה שלכן, תמצאו דבר מה שתאהבו לעשות ועשו אותו בהתלהבות. מצאו את הקריירה המתאימה לכן והמשיכו עד לפסגה.

    עם ירידתכן מן הבמה הזאת היום יתחילו חייכן כבוגרות. צאו לדרך כשעיניכן נשואות לגובה. נסו - ונסו בכל הכוח.

    כמו לכולן כאן, יש לי תקוות גדולות עבור כל אחת מבנות המחזור המסיים היום את הלימודים. אני מקווה שבאמת תמצאו משמעות, סיפוק ותשוקה בחייכן. אני מקווה שתצלחו את הזמנים הקשים ושתצאו מהם חזקות ונחושות יותר. אני מקווה שתמצאו כל איזון שתבקשו בעיניים פקוחות. ואני מקווה שתהיה לכן - כן, לכן - השאיפה להתמסר לקריירה שלכן ולנהל את העולם. מפני שהעולם צריך שתשנו אותו. עיניהן של נשים בכל רחבי העולם נשואות אליכן.

    אז אנא, שאלו את עצמכן: מה הייתי עושה אם לא הייתי מפחדת? ואז צאו ועשו את הדבר הזה.

     

    כשהבוגרות נקראו לבמה כדי לקבל את התעודות לחצתי את ידה של כל אחת מהן. רבות מהן עצרו כדי לחבק אותי. אישה צעירה אחת אפילו אמרה לי שהייתי "הכלבה הכי רעה" (כשבדקתי מאוחר יותר מה פירוש הדברים התברר לי שזו היתה מחמאה).

    אני יודעת שהנאום שלי נועד להחדיר בהן מוטיבציה. אבל למעשה הן אלה שנסכו בי מוטיבציה. בחודשים שחלפו מאז התחלתי לחשוב שעלי להשמיע את דברי על נושאים אלה לעתים קרובות ובדרך פומבית יותר. עלי לעודד יותר נשים להאמין בעצמן ולשאוף להנהיג. עלי לעודד יותר גברים להיות חלק מן הפתרון על ידי כך שיתמכו בנשים בכוח העבודה ובבית. ועלי לדבר לא רק בפני קהל ידידותי בברנרד. עלי לחפש קהלים גדולים יותר ואולי פחות אוהדים. עלי לשמוע בעצתי שלי ולהיות יותר שאפתנית.

    בכך שאני כותבת ספר זה איני רק מעודדת אחרות לפרוץ קדימה. אני היא זו שפורצת קדימה. כתיבת הספר היא מה שהייתי עושה אם לא הייתי מפחדת.

    • שריל סנדברג
    • שריל סנדברג

      שריל קארה סנדברג (באנגלית: Sheryl Kara Sandberg; נולדה ב-28 באוגוסט 1969) היא מנהלת יהודיה-אמריקנית, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק.

      סנדברג חברה בשורה של דירקטוריונים, בין היתר בחברת וולט דיסני, בסטארבקס ובמכון ברוקינגס. מופיעה תדיר ברשימות "הנשים החזקות ביותר בעסקים" של כתב העת Fortune. ב-2007 דורגה במקום ה-29 והייתה האישה הצעירה ביותר ברשימה. בשנה זו דורגה גם במקום ה-19 ברשימת 50 "הנשים הבולטות" של הוול סטריט ג'ורנל. בשנת 2011 דורגה במקום החמישי ברשימת "100 הנשים החזקות ביותר בעולם" של המגזין פורבס.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המטרה
    • חוכמת המנהיגות
    • המנהיג הטבעי
    • שנה בלי מכנסיים
    • הדרכה‭, ‬ניהול‭ ‬והצלחה
    • אינסטנט יש רק בפודינג
    • המרוץ לשומ.קום
    • מגע הזהב
    • כן, אתה יכול
    • ללמוד להצליח
    • גריט
    • נוכחות