לטפס על ההר, או: איך לכתוב

1
 
איך לבוא לידי כתיבה
 
לא פשוט בשבילי לכתוב את הספר הזה, ואני לא מדברת על התוכן שלו: שירטטתי את קווי המִתאר של החיבור, הם נמצאים בראשי ומשורבטים פה ושם בפנקסי. אני להוטה לבטא את מחשבותי. אני יודעת פחות או יותר מה אני שואלת, על מה אני מבקשת לכתוב. אני גם יודעת להשאיר לעצמי מרחב להפתעה. משהו יקרה כשאכתוב. תמונה תעלה. חלקי פאזל יצטרפו זה לזה. דברים אחדים יתגלו, יאתגרו, ואחר כך ילכו ויתבהרו.
ברגע שאני מתחילה לטפס על ההר אני יודעת שאגיע לפסגה ושארד כל הדרך למטה. בעניין הזה אני לא מודאגת. הקושי שלי - קושי נטוע עמוק - קודם לעצם מעשה הכתיבה. זהו הקושי לבוא לידי כתיבה. לבוא אל פינת העבודה, לפתוח את הקובץ, ולעבוד. לְפַנות זמן לעבודת הכתיבה. להעניק לעצמי את הרשות לכתוב.
"בסופו של דבר," כתבה סוזן סונטג ב"ניו יורק טיימס", "כתיבה היא שורה של אישורים שאתם מעניקים לעצמכם, לבטא את עצמכם בדרכים מסוימות. להמציא. לקפוץ. לעוף. ליפול. למצוא את הדרך האופיינית שלכם לסַפֵּר, ולהתעקש על הדרך הזאת. כלומר, למצוא את חירותכם הפנימית."
 
מה שעומד ביני לבין הכתיבה - כך אני נוהגת לשכנע את עצמי - הוא בפשטות: המציאות. ובעיקר, העניין של הפרנסה. את השורות האלה, למשל, אני כותבת לאחר שבמאמץ רב ונדיר הרשיתי לעצמי לקחת "חופשה" בת שבוע לכתיבה. ביטלתי כמה פגישות, דחיתי מחויבויות, איכזבתי כמה כותבים שמחכים לתשובות ביחס לכתב היד שלהם שנמצא אצלי (כמחברת חווֹת דעת, כמנחה, כעורכת). התנצלתי על העיכוב.
ביקשתי מבת זוגי לעזור - לקחת את הילדות מהגנים במשך השבוע הקרוב, וגם לבלות איתן זמן בלעדַי לפנות ערב, כדי שאוכל ליהנות בכל יום מרצף לא מופרע של שמונה־תשע שעות כתיבה. הכול מאורגן, עכשיו יש לי זמן. אני מנסה לא להרגיש מועקה של אשמה או לחץ, או דאגה. אבל אני לא לגמרי מצליחה.
לפי הסיפור שאני מספרת לעצמי, הדאגה היא ממשית והגיונית: כי בזמן שאני כותבת סִפרות (בשונה מעיתונות) - אין הכנסה. אין כסף. יש לי משפחה שתלויה בי. יש חשבונות לשלם. ולא יספיק לי שבוע אחד. מתי אוכל להרשות לעצמי שוב את הכתיבה?
לגמרי במקרה, בעיצומו של שבוע הכתיבה, בעודי חושבת על העניינים האלה, נתתי טרמפ לאמא של ילד מהגן של בתי. האישה הזאת היא בעלת בלוג וסופרת - הרומן הראשון שלה התפרסם זה לא כבר ואף זכה בפרס. היא גם עובדת לפרנסתה במשרה מלאה. שאלתי אותה אם היא כותבת בימים אלה, ואיך היא מוצאת זמן לכתיבה. היא אמרה שהיא כותבת כמעט כל ערב, אחרי שהילדים הולכים לישון. (היא מגדלת שני בנים לבדה.) היא ציינה שאם היו נותנים לה מלגה להתפנות לכתיבה, אם היו לה ימים ושבועות שלמים פנויים לכתיבה, היא היתה הולכת לאיבוד.
 
"עקרת בית מוצאת זמן לכתוב סיפורים קצרים" - הכותרת הזאת הופיעה בעיתון מקומי באונטריו שבקנדה בשנות החמישים, כשאליס מונרו התחילה לפרסם את סיפוריה בכתבי עת. באותן שנים מונרו היתה אם לשתי בנות קטנות, והיא כתבה בשאריות הזמן שנותרו לה בין מלאכות הבית לבין גידול הילדות. היא היתה חומקת לחדרה בשעות יקרות מפז, אחרי הצהריים, כשהגדולה עדיין היתה בגן והתינוקת נימנמה. אבל לא היה לה קל. גם כששתי הילדות בגרו מעט והתחילו ללמוד בבית הספר, ומונרו שכרה חדר עבודה מעל איזה דראגסטור בעיר, היא לא הצליחה להדוף הסחות דעת והפרות שקט מצד בעל הבית ושאר עוברים ושבים. הכתיבה באותן שנים היתה למונרו (לימים כלת פרס נובל לספרות) מאבק מַתמיד על עצם האפשרות לכתוב. רק לקראת סוף שנות השישים, בגיל שלושים ושבע ואחרי עשרים שנה של כתיבה, היא פירסמה את אסופת הסיפורים הראשונה שלה.
ובכל זאת, לו רק יכולתי להיות כמו מונרו. או אפילו כמו האמא של הילד בגן של בתי, הסופרת שכותבת בלילה במטבח אחרי שהילדים ישנים, ואחרי שכל החשבונות שולמו, וכל המשימות בוצעו, והכביסה תלויה והכלים שטופים. לו רק יכולתי לארוג כך את הכתיבה לתוך היומיום שלי, לתוך המרקם הקבוע של החיים.
אלא שאני לא האישה הזאת. אני אישה של בוקר. שש בבוקר עד אחרי הצהריים - אלה השעות הערניות והצלולות שלי לכתיבה. אלא שאלה גם השעות השמורות לפרנסה.
"אני סבור שאיש מעולם לא כתב על כסף, כשבידו מעט כל כך ממנו, כמוני," כתב פעם קארל מארקס, שהיה עמל על הכתיבה שעות ארוכות בכל יום, בלי שום פרנסה קבועה. הוא נהג לשבת באולם הקריאה של המוזיאון הבריטי מתשע בבוקר ועד שהמוזיאון נסגר בשבע בערב. אחר כך היה עובד עוד שעות ארוכות בבית, בלילות, תוך כדי שהוא מעשן ללא הפסקה ופוגע בבריאותו.
מארקס היה תלוי למחייתו בחברו, פרידריך אנגלס, ששלח לו מעת לעת תשלומים מן הרווחים של אביו, בעל מפעל טקסטיל. גם את ההכנסות המעטות האלה מארקס לא ידע לנהל בתבונה. ובכל זאת, לקראת סוף חייו, אמר מארקס שאינו מצטער ואינו מתחרט על שנים ארוכות של חיי כתיבה רוויי עוני וסבל. הוא היה חוזר על החיים האלה פעם נוספת, ורק משנה דבר אחד: הוא לא היה מתחתן ולא מוליד ילדים. הם לא צריכים לסבול בגללו.
כך, לשיטתו של אבי הגישה המטריאליסטית, התמסרות לכתיבה משמעה שקיעה בעוני נורא. אלא שבתוך תוכי אני יודעת: האמת אינה בחומר. הכלכלה שעומדת בבסיס הקושי שלי אינה של כסף, אלא של אישורים שאני מעניקה לעצמי.
אומר זאת כך: ההימנעות מפני הכתיבה - דחייתה התמידית, תחושת האכזבה והמרירוּת על כך שאין זמן לכתוב - היא מקרה אחד יסודי, עמוק, של התופעה המכונה "מחסום כתיבה". ואני מבקשת להצהיר כאן במפורש: התופעה הזאת, על כל פניה, היא בת תיקון. העובדה שאני כותבת את הדברים האלה כרגע, למרות הכול, היא ההוכחה.
 
כדי לגרום לעצמנו לכתוב, למרות כל התירוצים - בלילה אני עייפה, בבוקר אני עסוקה, אחרי הצהריים יש לי ילדים, זוגיות, משפחה - כדי להרשות לעצמנו לבוא אל הכתיבה, מוצע לנו, למרבה המזל, מבחר נאה של שיטות מעשיות ומועילות.
בספרה "דרך האמן" (The Artist's Way), שהִכה גלים רבים ואף תורגם לעברית, הציעה ג'וליה קאמרון האמריקאית שני כלים פשוטים וטובים לעקיפת מחסום הכתיבה היסודי או להפלתו. את האחד כינתה "דפי בוקר" ואת השני "דייט עם האמן".
ככלי ראשון, "דפי בוקר", קאמרון מציעה למלא בכתב בכל בוקר, מיד אחרי היקיצה, שלושה עמודים של כל העולה על הדעת. פשוט לכתוב, בכל בוקר, ברצף התודעה, עד שממלאים שלושה עמודים. לא חשוב מה. גם אם לא עולה על הדעת שום דבר, אפשר לכתוב במשך שלושה עמודים דברים מהסוג הזה: "אוף. אוף. אוף. שיט. שיט. שיט. לא עולה לי שום דבר בראש. זה טיפשי. זה אידיוטי. שום דבר לא יעזור. אין לי כישרון. אין לי רעיון." הכתיבה הזאת, החופשית - אין דרך שגויה לכתוב את דפי הבוקר, קאמרון מדגישה - מבקשת לשחרר את המחשבה.
לתלמידיה בסדנאות שהיא מנחה, קאמרון אוהבת לומר שדפי הבוקר עוזרים לה לעבור אל "הצד האחר". לדבריה, זהו "הצד האחר שנמצא מעבר לפחדים שלנו, לגישה השלילית שלנו, למצבי הרוח. מעל הכול, דפי הבוקר מעבירים אותנו הרחק אל מעבר לצנזור שלנו [הצנזור הוא הקול הביקורתי, שמשתיק אותנו ומסרס אותנו]. ושם, הרחק מהפטפטת של הצנזור, אנחנו מוצאים את המרכז השקט שלנו, את המקום שבו אנחנו שומעים קול יציב, קטן, שהוא בעת ובעונה אחת קולו של הבורא והקול שלנו־עצמנו." המדריך של קאמרון ניחן בנימה דתית־נוצרית עד לזרא. אבל העיקרון כובש - ומניסיוני, כמנחה של כותבים שהתנסו בכתיבת דפי בוקר, יש בו ערך.
חן וערך טמונים גם בכלי השני שקאמרון מציעה: "דייט עם האמן". זו הצעה לקבוע פגישה עם עצמנו, עם היוצרת והיוצר שבנו, פגישה ממשית - נתח של זמן שבו נבלה עם עצמנו - נניח פגישה שבועית בת שעתיים, כזאת שמסמנים ביומן ומקפידים עליה. זהו דייט עם עצמנו, שאליו אנחנו לא מזמינים אף אחד אחר - לא בני זוג, לא חברים, לא ילדים, אף אחד. רק אנחנו עם עצמנו. בפגישות האלה אפשר לעשות מה שרוצים - לשוטט בעיר, לרוץ בפארק, לשחק באולינג, לשתות כוסית לבד על הבר - ואין צורך בהכרח לעסוק באופן מכוון בכתיבה. זו הזמנה לבילוי איכותי, וההזמנה כוללת משחק או מחשבה סדורה או בהייה לשמה.
"אם אתם חושבים שזה נשמע טיפשי," כותבת קאמרון בספרה, "או אם לדעתכם אף פעם לא תוכלו להרשות לעצמכם את פרק הזמן הזה, דעו שהתגובה הזאת היא סוג של התנגדות. למעשה, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם שלא למצוא זמן בשביל 'דייט עם האמן'."
העצות האלה טובות. אין לי שמץ של ספק שאם נתמיד בכתיבת דפי בוקר ונקיים מפגשים שבועיים עם עצמנו, נתקרב אל החלק שבנו שמבקש לכתוב.
 
הצעה מעשית נוספת למבקשים להתגבר על מחסום הכתיבה, הצעה שסופרים רבים אוהבים לתת: פשוט להתייצב לעבודה. בכל יום. לרבע שעה. או לשעה. או לארבע שעות. כל יום לזמן קצוב וקבוע מראש. העיקר הוא להחליט על פרק זמן כזה, סביר מבחינתכם, ולעמוד בו: לשבת מול המחשב או מול המחברת. לבוא בכוונה לכתוב.
אין אדם שלא יכול למצוא רבע שעה לכתיבה בכל יום. (אפילו אני, עם כל העכבות, גיליתי באחרונה שאני יכולה להקדיש בכל יום חצי שעה לכתיבה ביומן.) ובכלל לא חשוב אם יוצא משהו. אם עולה רעיון. אם מצליחים לחבר משפט למשפט. העיקר לבוא לעבודה. לפתוח את הקובץ במחשב. להביט במסך.
הסופרת האמריקאית פלאנרי או'קונור דיברה בשבחי השגרה הזאת, שאותה הגדירה "תנאי להישרדות". היא היתה כותבת בכל בוקר, באותה שעה, מיד אחרי תפילת השחרית, והקפידה מאוד על השגרה.
במכתב לידידתה, הסופרת ססיל דוקינס, כתבה או'קונור: "לפעמים אני עובדת במשך חודשים וצריכה לזרוק הכול לפח. אבל זה אינו זמן מבוזבז בעיני. קורה משהו, שהופך את הכתיבה לקלה יותר כשזה הולך טוב. והעובדה היא, שאם לא תשבי שם בכל יום, את עלולה לא להיות שם כשזה יֵלך טוב." לא מחכים למוזה - זה כבר ידוע לכול. עובדים. ממילא ההשראה והשכינה אינן מופיעות אלא בעיצומה של עבודה ומתוך תוכה.
 
לכותבות ולכותבים שאני מנחה, ושמתקשים למצוא בחייהם זמן לכתיבה, ההצעה שלי היא אפוא פשוטה: לכתוב עשר דקות בכל יום. לא חשוב מה יוצא. הפעילו את השעון המעורר. שיצלצל אחרי עשר דקות של כתיבה בלי הפסקה. עט על נייר או אצבעות על מקלדת, והידיים זזות במשך עשר דקות. בבוקר כשקמים, או בלילה לפני שנרדמים. או בעבודה, בהפסקת קפה. לכתוב במשך עשר דקות כל דבר שעולה על הדעת. ולוּ שטויות גמורות. (אני מעדיפה אישית את תרגיל עשר הדקות על פני שלושת העמודים של דפי הבוקר, כי אני חושבת שחיוני להקדיש לכתיבה נתח של זמן. להניח לעצמנו להשתהות. חוץ מזה, שלושה עמודים אפשר לכאורה למלא באות בגודל ענק, דבר שמוציא מהתרגיל את עוקצו.)
ולחלופין, אני מציעה לכותבות ולכותבים להקפיד על חצי שעה של התייצבות לעבודה. של ישיבה מול המחשב או מול המחברת. בעשר דקות צריך לכתוב. לא משנה מה ובלי הפְסקה. בחצי שעה ויותר מותר גם לבהות - אבל לא קמים מהכיסא לפני שעובר הזמן שהוקצב. אחרי שבועיים של התייצבות יומיומית כזאת, אנחנו בדרך כלל עם רגל אחת בפנים. פחות או יותר.
 
מה עוד אפשר לעשות כדי לבוא לידי כתיבה? אולי יעזור לנו לצאת כל יום לריצה - כמו הרוקי מורקמי וג'ויס קרול אוטס. "בדרך כלל, בזמן הריצה, אני לא חושב על כלום," כתב מורקמי בממואר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (What I Talk About When I Talk About Running). "אני פשוט רץ. אני רץ בתוך רִיק. או מוטב שאומר זאת כך: אני רץ כדי להשיג לעצמי רִיק." ג'ויס קרול אוטס, בחיבורה "ריצה וכתיבה" (Running and Writing), כתבה ש"זו שרצה־והיא־גם־סופרת רצה כעת דרך השדות והמרחבים העירוניים של הבדיון שלה, כמו רוח רפאים בעולם האמיתי." כך או כך, הריצה טובה לנפש, מעניקה לה מרחב, ולכן ממילא טובה גם
לכתיבה.
אבל אם אתם קצת אסתמטיים, כמוני, וריצה היא לא הצד החזק שלכם, אולי תועיל לכם שוטטות רגלית קבועה, כמו זו שמתוארת בחיבורה של וירג'יניה וולף, "Street Haunting", ובחיבור של צ'רלס דיקנס, Night Walks; או שוטטות כמו זו שהעלה על נס הנרי דייוויד תורו בחיבורו המופתי, Walking.
תורו טען שגם לטיול הרגלי הקצר ביותר כדאי לנו לצאת ברוח של הרפתקה, כאילו לא נחזור לעולם. "אם אתם מוכנים לעזוב את אבותיכם ואמהותיכם, את אחיכם ואחיותיכם, את האישה ואת הילדים ואת החברים, ולעולם לא לראותם שוב - אם שילמתם את חובכם, וחיברתם את צוואתכם, והסדרתם את כל ענייניכם, ואתם אנשים חופשיים - או אז אתם מוכנים לצאת להליכה." כמובן, כל זה הוא הדבר עצמו, מחשבות על הליכה ברגל, וגם מטאפורה לכתיבה.
השוטטות הרגלית מרעננת את הנפש וטובה להסדרת הרעיונות ולהרצתם. יש משהו בקצב של ההליכה שהולם את קצב המחשבה. בשעת ההליכה יעלו ללא ספק תמונות בדמיון ותעמיק ההתבוננות הפנימית. אבל ביני לביניכם, בהליכה לשם הליכה לא בטוח שהכתיבה עצמה תתרחש.
 
מוטב, אני אומרת, לשבת ליד השולחן, להוציא בלוק כתיבה או להדליק את המחשב, ולערוך רשימה. אני מאמינה גדולה ברשימות. תמיד יפה לראות - בסדנאות הכתיבה, בתהליכי ההנחיה האישיים - איך רשימות מצליחות לפקוח את העיניים ולהאיר את המחשבה. אתם לא יודעים איך להביא את עצמכם לידי כתיבה? שבו והכינו רשימה של שאלות - רשימה שמתמקדת בסוגיית הכתיבה. למשל: מה חשוב לי בחיים. על מה אני רוצה לכתוב. למה אני רוצה לכתוב. על מה אני מוכן או מוכנה לוותר כדי לכתוב. מה יגרום לי לוותר על הכתיבה. מתחת לכל שאלה כזאת, חייבו את עצמכם למלא רשימה של עשר תשובות. או תריסר. קבלו החלטה בעניין הזה ועִמדו בה. אפשר שהתשובות ברשימה יהיו כותרות, ואפשר - מוטב - שיהיו תיאורים כלשהם, תמונות, זיכרונות.
אחר כך התמקדו בתשובה אחת מתוך הרשימה וחברו רשימה חדשה. לדוגמה, נניח שהתשובה החמישית ברשימה הראשית שכותרתה "על מה אני רוצָה לכתוב" היא: "אני רוצָה לכתוב על הלסביוּת שלי". כעת יש לחבר רשימה חדשה: מה זו הלסביוּת שלי? באילו אופנים אני לסבית? מה בדיוק לסבי בי? אולי כבר ברשימה הזאת יעלה איזה זיכרון או תעלה איזו תמונה. תיפתח דלת לסיפור. (ואולי יתברר ש"הלסביוּת שלי" היא הדבר הכי פחות מעניין לכתוב עליו; מה שמעניין אותי לכתוב עליו, בהקשר הזה, הוא אולי "מין" - תשוקה, כיבוש, ביטול עצמי, חריגה, בדידות, סיפוק עצמי, אוננות - ולא שום דבר שקשור ל"זהות מינית".) אולי יידרשו עוד כמה רשימות. כך או כך, כבר ברשימה השנייה - בין שתכירו בכך ובין שלא - תימצאו בעיצומה של הכתיבה.
 
טוב, אפשר להעלות כאן עוד כמה תרגילים מועילים מעין אלה - מועילים באמת, באחריות - אבל ביני לביניכם, שום דבר לא יעזור באופן בר קיימא אם לא נטפל בבעיה עצמה. לפני הטיפול הביהביוריסטי, דרוש טיפול עמוק, מן השורש, במחסום הכתיבה.
וירג'יניה וולף כינתה טיפול כזה בשם: "להרוג את המלאך שבבית" (במסה הקצרה מקצועות לנשים, שהייתי רוצה להביא אותה כאן במלואה, עד כדי כך היא יפה בעיני ומעוררת השראה). וולף ניסתה לתאר את המלאך - את הפרסונה המסוימת שלנו, שמתקיימת בתוכנו, שמעכבת אותנו, שמצמצמת אותנו, ושאותה צריך להרוג כדי לאפשר את הכתיבה. "היא סימפתית בלי גבול. מקסימה ביותר. נקייה מכל שמץ של אנוכיות. היא הצטיינה באמנויות הקשות של חיי המשפחה. היא הקריבה את עצמה דבר יום ביומו. אם היה עוֹף, היא לקחה את הרֶגל; אם היתה רוח פרצים, היא ישבה בה - בקצרה, היא היתה כה ממוסדת, עד שלא היתה לה דעה משלה ולא רצון משלה, אלא היא העדיפה לגלות אהדה לדעותיהם ולרצונותיהם של אחרים. ומעל הכול - אין צורך לומר - היא היתה טהורה..."
לא קל להרוג את המלאך שבבית - לא קל להשתיק את הקולות הפנימיים שאוסרים על הכתיבה, שמשתיקים את הרצון, שעומדים בינינו לבין המאמץ לבטא את עצמנו בלי כחל וסרק. "כל אימת שחשתי את צל כנפיה או את זוהר הילתה על הדף שלי," כתבה וולף, "נטלתי את קסת הדיו והשלכתי אותה לעברה. היא נאבקה מרה. אופיה הבדיוני היה לה לעזר. קשה הרבה יותר להרוג רוח רפאים מלהרוג דמות בשר ודם. כשחשבתי שנפטרתי ממנה, היא חמקה בחזרה. אמנם אני מחמיאה לעצמי על שהרגתי אותה בסופו של דבר, אך המאבק היה מר וקשה; הוא נמשך זמן רב שמוטב היה להשקיעו בלמידת דקדוק יווני; או בשיטוט בעולם בחיפוש אחר הרפתקאות..."
לצערי, ולמרות העובדה שאני יושבת ברגעים אלה ממש וכותבת, אני לא יכולה לומר שהרגתי את הפרסונה המעקרת הזאת, את אותו "מלאך שבבית". עדיין היא מפרפרת בתוכי, בועטת, בין חיים למוות. עדיין היא עומדת מעת לעת ביני לבין עצם מעשה הכתיבה. מה יש בה, מה מקיים אותה? עניינים נפשיים קדומים, אפשר להניח. איסורים פנימיים מוטמעים. ואולי זהו הפחד - חזק לפעמים מהכמיהה - לתפוס מקום. להיות במרכז. לא, זהו פשוט הפחד שיפסיקו לאהוב אותי - בגלל הפניית העורף, שכרוכה בהתמסרות לכתיבה. אם אני לא רואה את האהובים עלי, אם מבטי מופנה מהם והלאה בשעת הכתיבה, כיצד אבטיח שישמרו לי מקום בלבם?
ואולי זה משהו אחר שמפריע, שמעכב, משהו נוסף שעליו דיברה וולף באותה מסה. זו "היכולת לומר את האמת על התנסויותי כגוף", כהגדרתה. זהו הקושי השני שעומד - בעיקר בפני נשים, לדידה של וולף - בפני המבקשים לבוא לידי כתיבה. (אבל נשיוּת וגבריוּת הן כאן במובן הארכיטיפי; אני משוכנעת שיש נשים שכבר לא קשה להן, ויש גברים שדווקא סובלים כיום מאותו קושי עצמו.) זהו קושי שאפילו וולף לא פתרה לעצמה, כפי שהודתה: היכולת לומר משהו על התשוקות "שאין זה יאה לאישה לומר". אני חושבת שהכוונה היא לא רק לכתיבה על סקס או על תשוקות אחרות שהתרבות מצניעה, אף שזה חלק מהעניין. מחסום הכתיבה עומד הרבה קודם לכן. זהו הקושי לומר "אני רוצָה" או "אני רוצֶה". זהו המחסום שעומד בינינו לבין עצם התשוקה לכתוב, עצם הדחף לדבֵּר, לתאר, לבאר. אני חושבת שעל הקושי הזה חובה עלינו להתגבר, אם חיי הכתיבה יקרים לנו.
בזמן הכתיבה, למען הכתיבה, אנחנו חייבים להרוג את הפרסונה החברתית שלנו - האב והאם שבנו, החבר והחברה, בת הזוג ובן הזוג, הילדים שאנחנו להורינו - ולהעמיד לעצמנו עולם אתי ואסתטי ששמור אך ורק לפרסונה הכותבת. בעולמה של זו, רק הטקסט חשוב. רק הכֵּנוּת והדיוק חשובים. רק היופי.
הלן סיקסו תיארה זאת כך: "לכותבת אין ילדים; אין לי ילדים כשאני כותבת. כשאני כותבת אני חומקת מעצמי, אני עוקרת את עצמי, אני בתולה; אני עוזבת את ביתי כשאני בו, ולא חוזרת. ברגע שאני מרימה את העט - מחווה קסומה - אני שוכחת את כל האנשים שאני אוהבת; שעה מאוחר יותר הם לא נולדו ומעולם לא פגשתי אותם. אמנם אנחנו חוזרים. אבל כל עוד אנחנו במסע אנחנו רוצחים. (ולא רק כשאנחנו כותבים, אלא גם כשאנחנו קוראים. כתיבה וקריאה אינן נפרדות, קריאה היא חלק מהכתיבה. קוראת אמיתית היא כותבת. קוראת אמיתית נמצאת בדרכה אל הכתיבה.)"