הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לב מתעורר
  • לב מתעורר
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | 2010 | פרוזה מקור | 400 עמ' מודפסים

    יום אחד, באמצע חייו, קם אורי מאור ומפתיע את סביבתו. אורי, אח ובעל למופת ששימש תמיד משענת לכל הסובבים אותו, משתנה ללא היכר דווקא אחרי שהוא מתאושש מסדרה של התקפי לב קטלניים. השינוי הקיצוני מותיר את משפחתו וחבריו בפני תעלומה שמכריחה אותם לתהות מי הוא באמת, ואיך הוא מסוגל להביא עליהם כאב גדול כל כך. אחותו של אורי, אפרת, היא אשת תיאטרון המספרת את סיפורו. אפרת מנסה לפענח את סוד אישיותו של אחיה הנערץ - גבר ישראלי חזק, נחוש ומצליח, שטיפל במסירות אין-קץ בה ובאחיו הקטן, יותם, לאחר מותם הטרגי של הוריהם בתאונת דרכים. בעקבות בחינה מחודשת של חיי אחיה הבכור, אפרת מגלה צדדים חדשים גם באישיותה שלה. זהו סיפורו של תא משפחתי קטן, רוחש כאבים וסערות נפשיות, שנותר מרוסק ומבולבל בעקבות טרגדיות וטלטלות. כל אחד ממרכיביו שבוי בתפקיד המשפחתי שנועד לו, מתוך נאמנות מוחלטת לקודים החברתיים המקובלים. 'לב מתעורר' הוא רומן שעוסק בצורך של בני אדם בתפקידים משפחתיים, ובמחיר שגובה מהם ההיצמדות האוטומטית לתפקידים אלה. הרומן בוחן את השאלות הגדולות שמעסיקות כל אדם באמצע חייו: האם הוא אמיץ דיו כדי לחולל שינויים ולהגשים חלומות? האם הוא מסוגל להשתנות, או שמא השינוי בלתי נמנע? והאם אנחנו בכלל מכירים את הקרובים לנו ומסוגלים להמשיך לאהוב אותם, גם כשנדמה לנו שהם עוברים שינויים מרחיקי לכת? 'לב מתעורר' הוא ספרה הארבעה-עשר של גיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002 ('שאהבה נפשי', הוצאת 'כתר'). ספרה הקודם, 'השקרים האחרונים של הגוף', ראה אור בהוצאת 'אחוזת בית'.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • א

    אבינו עלה לארץ מניו זילנד. כשהיו שואלים אותו, "מה גורם לאדם לעזוב מקום כמו ניו זילנד לטובת ישראל?" הוא היה משיב: "ובאיזה מקום אחר הייתי יכול לפגוש את תלמה? תלמה היא ישראל. זה מה שהיא."
    הורינו הכירו בקיץ, במגידו — שניהם התנדבו לעבוד שם בחפירות — ועוד במחנה במגידו החליטו להינשא. אמנו ניאותה לעזוב את הקיבוץ שלה, את אחותה ואת הוריה, ולעבור לחיות בירושלים — אבינו כתב באותה שנה את הדוקטורט שלו — ורק לדבר אחד לא הסכימה וזה לאמץ את שם משפחתו.
    שם משפחתו של סם היה ליכט. אמנו אמרה שלא תגדל איתו ילדים שייאלצו לשאת שם גלותי, ואבינו, שעוד התקשה אז עם השפה, גייס את הארכיאולוגים שיחפשו להם תחליף עברי.
    סם היה מוכן לקבל כל הצעה: "מצדי, היה יכול להיות גם למך" — בתוך השמחה מישהו אכן הציע "למך" — אבל תלמה עמדה על המשמר.
    וכך, שלושה שבועות אחרי שהורינו נפגשו לראשונה, אבי חזר לירושלים כשהוא חולה בצהבת ויראלית קלה, ועוד לפני שהלך לקופת חולים ניגש למשרד הפנים והעניק למשפחתו העתידית את השם "מאור".
    אחי הבכור נרשם בתעודת הלידה שלו כאורי מאור, אבל כשנולדתי "אורי" כבר שימש רק לעתים נדירות. בגן הילדים שאליו הלך היו עוד שני בנים ששמם אורי. בתחילה, למשך זמן קצר כינו אותו אורי מ"ם, ואורי מ"ם התגלגל במהרה ל"אורים".
    "אורים אמר שאנחנו יכולים לקחת את הכדור", "אם אורים הולך אז אני גם".
    אורים. כשלמדתי לדבר, אחי כבר היה אורים, ולמרות שאמנו ניסתה לפעמים להחזיר את "אורי" — "יש לי שני בנים עם שמות יפים, אחד יותם ואחד אורי. למה 'אורים'?" — גם היא נדבקה בלשון הרבים, וגם בפיה הוא היה לרוב אורים.
    עד שהתגייס לצנחנים אחי היה אורים. אצל חברים שהכירו אותו מילדות הוא נשאר אורים תמיד, ותמיד היו סביבו גם חברים מילדות. בתנועת השביט שלו אחי לא השאיר מאחוריו איש, הוא רק ספח אליו עוד ועוד, ואצל אלה שנספחו ודבקו בו מיום גיוסו — אחי הוא "מאור".
    אינני יודעת איך קרה ש"מאור" הלך והחליף את "אורים", אבל אני זוכרת טלפונים בסופי־שבוע, וקולות חדשים שמבקשים לדעת אם מאור נמצא, ואת כולנו עונים: "כן, רק רגע," או "לא, הוא נשאר שבת."
    "מאור". ולמרות שמאור הוא השם של כולנו, מעולם לא התבלבלנו, ולכולנו ברור היה את מי מבקשים.
    במהלך השבעה שישבנו על הורינו הבית היה מלא בלובשי מדים שלחצו את ידי ואמרו: "אני חבר של מאור, מהגדוד, מהפלוגה, מקורס מ"כים." וגם אחרי שהשבעה נגמרה אנשים של מאור המשיכו לבוא ולשבת. לעתים לקחו כרית ושמיכה לישון על הספה בסלון או על השטיח, לרוב הוציאו את הנעליים הצבאיות למרפסת או הניחו אותן בחוץ, על הסף, גרביים תחובים בפנים. ערבים רבים היו נעליים מונחות על הסף. ככה היה גם אחרי שאחי העביר אותנו לדירה שבשכונת נווה שאנן, ואחי אמר שחברים הם עוגן ושחשוב מאוד ששלושתנו נשמור על העוגן.
    "מאור" עזב את הפלוגה, וכדי להיות עם יותם ואיתי סידר לעצמו תפקיד בירושלים, בתל המשרדים הענק של מפקדת הפיקוד.
    התל העיק עליו. ראיתי איך היה מסתכסך עם עצמו בבקרים. ידעתי שהוא מתגעגע לחיילים שלו, ששולי מכנסיהם קשים מבוץ, שהוא מתגעגע לתנועה, ולחוץ ולחושך, ולתנועה של כוחות תחת שמים ליליים. אבל הוא אמר לי שהכול שטויות, ממש לא חשוב. שממילא הראש שלו כבר לא בצבא, ועכשיו כשהוא בפאזה של לארגן את הראש, נוח לו מאוד להעביר את הזמן בתור פקיד עם משכורת.
    כשאורים היה חורץ דברים ככה, לא היה אפשר לחקור אותו עוד, וככה בנחרצות הוא אירגן לעצמו את הראש ואירגן את כולנו והעביר את הזמן שנשאר לו עד תום השירות. ובתוך כל זה — הזמן בכל זאת העסיק אותו: לא הזמן הרגיל של האנשים הרגילים, אלא מה שבילדותו הוא כינה "הזמן הגדול".
    אבינו התעניין בארכיאולוגיה. אורים הפליג לעברים רחוקים יותר, ולעתים היה מקנטר את אבא וגורף אותו ואת כל הארכיאולוגים ב"אתם, העכשוויסטים".
    ימים אחדים לאחר השבעה ראיתי את הארגז שבו היה אוסף המאובנים שלו, מונח ליד מיטתו. מתישהו הארגז הזה נעלם, אולי לארון, אינני יודעת. אבל באותם ימים שבהם היה מונח על הרצפה, שמתי לב גם שאורים חזר לקרוא את "המסע על הביגל".
    את הספר נתנו לו הורינו מתנה כשנכנס לתיכון, וכבר אז, כשקרא אותו לראשונה, הוא החל לרקום את חלום המסע שלו: יום אחד הוא יבנה העתק של הביגל ויצא וישחזר את שלושת מסעותיה, ראשית דווקא את השני, המפורסם מביניהם, זה שבו השתתף דרווין, ולאחר מכן גם את השניים האחרים, כי אם כבר בונים ספינה, שווה למצות את הפוטנציאל ולהקיף גם את אוסטרליה.
    עיניו ברקו כשהיה מסביר שזה יהיה כמו מסע קון טיקי, המסע ההוא שבו תור היירדַל הוכיח כי הפולינזים הקדומים יכלו לחצות את האוקיינוס על רפסודה. אותו רעיון, למעשה — אבל גדול יותר, הרבה יותר גדול. והוא כבר ישכנע את הנשיונל ג'יאוגרפיק, אולי את החברה המלכותית הגיאוגרפית, אולי אפילו איזשהו מפיק הוליוודי — שזה פרויקט שכדאי להשקיע בו.
    הביגל, שיצאה לחקור יבשות במאה התשע־עשרה, חשובה הרי לא פחות מאפולו 11 שטסה לירח, ולאמיתו של דבר לא הביאה שום חידושים מדעיים גדולים, וסרט על הביגל, עם בני ערובה מארץ האש וקברניט שיורה לעצמו בראש, יהיה מרתק יותר מכל סרט הרפתקאות שנעשה אי־פעם. על דבר אחד הוא עומד להתעקש עם המממנים שלו, וזה שהכול יהיה אמיתי ושלא ידחפו לו לסרט "שום צבי גלפגוס מפלסטיק".
    כשהכיר את אורית, אחי צירף אותה לצוות הספינה שלו. כמו צמד להטוטנים היו שניהם מציתים רעיונות, משליכים אותם זה לזה ותופסים. לא תמיד היה אפשר לדעת אם הם מתכוונים ברצינות, אבל אני זוכרת אותם מדברים בשני קולות על שִחזור מסעה של הביגל. אמא היתה איתם במטבח, רכונה מעל למכונת הכביסה, אני נכנסתי לרגע, אורים ישב בלי חולצה, זאת אומרת שהיה אז קיץ. ואורית כבר השתחררה מהצבא, או שהשתחררה שנה קודם וכבר היתה סטודנטית, וחיכתה לאחי שישתחרר ולמסע הראשון שיעשו יחד, ושאחריו אחי ילמד גיאולוגיה או פליאונטולוגיה ויוליך משלחות, כי ברור שלעולם לא יהיה מאלה שננעלים באקדמיה.
    בפעם הראשונה שאחי הביא את אורית דלה ריינה לביתנו, אמא אמרה שחבל שאי־אפשר לקרוא לה "העלמה", כי "דלה ריינה" פשוט מזמין להצמיד לו "עלמה". ואורית אמרה שאין לה שום בעיה להיקרא העלמה דלה ריינה, אז ככה היא נקראה רוב הזמן בביתנו.
    אמא אמרה לאבא שהעלמה דלה ריינה צריכה לעבור עוד דרך עד שתתבגר.
    ואבא השיב שנכון, להתבגר צריך, אבל לא חייבים למהר.
    אורים בא הביתה אולי פעם בחודש. העלמה דלה ריינה גמעה קורסים בשתי פקולטות שונות באוניברסיטת תל אביב. היא אמרה שעוד לא החליטה אם תהיה אתולוגית או אנתרופולוגית, אולי תתרכז בכלל בדת השוואתית, אולי בתחום אחר, ובינתיים למה לא ללמוד הכול, הרי תואר אפשר לגמור בקלות גם בשנתיים.
    בעצם, לא ראינו אותה הרבה, אבל בכל פעם שהיתה אצלנו, מחדרי, גם מעבר לדלת סגורה הייתי מרגישה איך האוויר מתחיל לרטט. היא לא היתה קולנית, בכלל לא, אבל משהו ריקד בתוכה כל הזמן, מין שפע קנטרני, והשפע הקנטרני הזה הקפיץ לתוך עיניה תלתלים שרק לפני שבוע קצצה, ועצר אותה לנשום בעיצומם של משפטים, תולה את סופם באוויר, והיה שולח אותה להמציא להם סוף חדש. והשפע גם קימט לפעמים את מצחה בעודה מחייכת, וגרם לאבא להשתהות במטבח ולקלף לה פומלות, והאיץ את דיבורו המדוקדק של יותם, והביא אותי לספר לה דברים רבים על שיעור התיאטרון שלי, בלילה שבו פתחנו לה מיטה לידי.
    פעם, בארוחת ערב, אמרה לנו שהיא עורכת סקר ביצועים של אלוהים. שואלת אנשים איך הם מעריכים את ביצועיו של האל בתחום הבריאה, ניהול ההיסטוריה וההשגחה הפרטית: מבקשת מהם לדרג את ההישגים שלו בכל תחום, מאחת עד חמש, כשחמש אומר ביצוע אלוהי מושלם.
    כל התשובות — היא אמרה, והפסיקה לרגע, וכולנו התרכזנו בשפתיה בניסיון לנחש לאן תוליך את המשפט — כל מה שאספה כתוב אצלה במחברת, הכול, עשרים עמודים מלאים בינתיים, שלושה טורים בעמוד, טור אחד לכל תחום ביצוע.
    ימי השבעה נדחסו לי לגוש שרק תמונות מעטות מובחנות בו. בקושי ידעתי מי בא ומי הלך, ומה היה קודם ומה אחר כך. ירד גשם. כל הזמן ירד גשם. וקור נכנס עם כל פתיחה של הדלת.
    רגעים בודדים התבדלו לי. ואני כן זוכרת את העלמה דלה ריינה יושבת על מסעד הספה, זרוע אחת שלה כרוכה מסביב לכתפו של אחי, כף ידה השנייה שלובה בכפו, והיא מצמידה אותה אל לחיה והומה: "מאורי, מאורי, מאור, איזה ביצוע חרא, מאורי. איזה חרא של ביצוע."
    אני חושבת שכנראה היתה איתנו כל השבוע, אבל בשאר הזמן נבלעה לי בגוש.
    כשאחי הכיר אותה כל אחד מאיתנו היה עסוק בעניינים משלו, ולא הזדמן לי לשאול איפה ואיך הכירו — אמא ודאי חקרה, אם לא אותו אז אותה — וכשנפרדו, כבר לא היה אפשר לשאול כי היה ברור שאיננו רוצה לדבר עליה. הוא גם לא סיפר לנו שנפרדו, אלא שמתישהו, שבועות או אולי חודשים אחרי השבעה, כשכבר היה במפקדת הפיקוד, שמתי לב שימים רבים עברו בלי שראינו את העלמה. יותם אמר, "תשאלי אותו את," ואני נשמתי עמוקות ושאלתי.
    "חתכנו," הוא חתך לי. וכשהתעקשתי להמשיך ולהביט בו, הוא הוסיף גם: "תעזבי, לא מתאים לי עכשיו להתמודד עם התנהגויות אינפנטיליות."
    אז אני לא יודעת איך הם הכירו, במסיבה, באוטובוס, ברחוב בחיפה — הוריה גרו בחיפה — אלא שתמיד חשבתי שמה שקרה ביניהם קרה ודאי בהרף עין ראשון, כאילו זיהו זה את זה, כי לא רק בשמותיהם אלא גם במראה הגוף היה ביניהם תואם. הוא בהיר אדמדם, לעתים קרובות אדום ממש, כווי שמש. היא שחורת עיניים, גבותיה גם הן שחורות ועזות, לא מרוטות, גוף של ילדה־נסיכה הודית, מהלכת בנוחות מתחת לזרועו החובקת.
    כמו תכשיט הם נראו ביחד. רגע הוא היהלום שבטבעת והיא בית האבן. רגע הוא בית האבן שמחזיק אותה.
    ימים לפני שהעביר אותנו לדירה בנווה שאנן, כשרוב חפצינו כבר היו בארגזים, היא התקשרה מאמסטרדם, ובלי להקדים כלום סיפרה לי על איזשהו תרמיל שלה שנמצא: כביכול ידעתי שאבד לה.
    ועוד דיברה על מטיילים ש"ממציאים לעצמם כל מיני אתגרים כי מפחיד אותם נורא..." — היא עצרה לנשום, תולה באוויר את המשפט, אולי לא גמור, אולי דווקא גמור, לפני שהוסיפה — "מפחיד לנוע בלי יעד", ואז האריכה מאוד על מישהי שאולי תיסע לקווקז.
    אורים היה מחוץ לבית. ברקע, מצדו השני של הקו, שמעתי קולות מדברים, ומתישהו אורית השתתקה. חשתי שהרחיקה את השפופרת מפיה, ואוזני מלאה בצליל של אורלוגין גדול. אני חושבת שרצתה שאשמע אותו ושאחלוק איתה את החלל שבו הוא דינדן.
    כששבה לדבר שאלה אותי מה חדש בשיעורי התיאטרון שלי, "לא נטשת, אני מקווה. אני יודעת כמה מאור מאמין בך." ולבסוף שאלה גם לשלומו של "מאור הקטן", והתכוונה ליותם שלנו.
    רציתי שתספר לי עוד איך ולאן נוסעים כשמטיילים כך, בלי יעד; שאוכל להגיד לאורים, שנדע. אבל השיחה, שכמו התחילה מהאמצע, גם נגמרה בלי איתות מוקדם על הסוף.
    סיפרתי לאורים שאורית התקשרה. אורים שאל "מה היא רצתה," וזאת לא היתה שאלה.
    אחרי כן, ימים מעטים לאחר מכן, עברנו לשכונת נווה שאנן ויעל החלה להישאר איתו בלילות. כי עד שעברנו אורים המשיך לחלוק חדר עם יותם — לחדר של אבא ואמא אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לעבור.
    ובחודש מרס, בראשיתו של אביב שהקדים, אחי התחתן.

    • גיל הראבן
      צילום: גל חרמוני
    • גיל הראבן

      גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

      ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
      בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. בשנת 5102 יצא לאור בארצות הברית תרגום אנגלי לרומן ״השקרים האחרונים של הגוף״, וזכה לשבחי המבקרים.
      בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
      יצירתה של הראבן רחבה ומגוונת. בלמעלה מעשרים שנות כתיבה, היא לא היססה לחקור נושאים מגוונים ולכתוב בז'אנרים שונים. ״הדרך לגן עדן״ הוא קובץ סיפורי מד״ב, ״שפת קיר״ (שהוציאה יחד עם עליזה אולמרט) הוא אלבום תצלומים שעניינו אמנות גרפיטי ישראלית, והרומן ״האיש הנכון״ משתייך לז'אנר ספרי המתח. בנוסף, היא תירגמה את הסונטות של שייקספיר יחד עם אבי הסנר (הוצאת דביר, 2011) ופיתחה עם השנים כתיבה עיתונאית ותיעודית ענפה. בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
      בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
       
     
    רבקה קרן
    |
    הארץ | ספרים | 02.06.2010
    |
    08/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות