הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ילדים בסדר גמור
    ספר מוגן
     
  • ילדים בסדר גמור
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2018 | היסטוריה ופוליטיקה | 432 עמ' מודפסים
    זהו סיפורם של דור ילידי המדינה, הישראלים הראשונים.
     
    כ-300,000 ילדים נולדו במדינת ישראל משנת הקמתה, 1948, ועד 1955, השנה שבה נולדו בני השנתון האחרון שלחם במלחמת יום הכיפורים, המלחמה שחוללה שינוי גדול בתמונת חייהם ובחיי כולנו.
     
    "נולדנו להורים בני הדורות המיתולוגיים, דור השואה ומלחמת העולם ודור תש"ח, כשאנו מגלמים יהודים מזן חדש לגמרי, כזה שבסיס קיומו מאופיין בשגרה, בנורמליות, ומעל לכול, בביטחון קיומי בסיסי. היינו דור שלא הבין כלל מהי ההוויה של מיעוט בחברת רוב.
     
    היינו ילדים מתוקים, צרובי שמש – הראשונים שנולדו לישראל העוּבדה ולא החלום. התבגרנו לתוך מדינה תחומה, קטנה ואינטימית, שגבולותיה ברורים והיא ליבת זהותנו ומרכז עולמנו.
     
    כאן הלכנו לגן, לבית הספר, לתנועה, לחברה הסלונית, לצבא. שיחקנו בשכונה, אהבנו, נישאנו, קראנו, שרנו וניגנו והלכנו לקולנוע. לוח השנה שלנו היה הלוח היהודי, אבל אנחנו היינו קודם כול ישראלים.
     
    בבוא נערותנו, כשהגבולות הלכו וטושטשו ושגרת חיינו טולטלה בעוצמה הנוראה של ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, לא מרדנו. מחאתנו בסך הכול ביקשה להשיב על כנו את השקט שהיה בימי החול והתום של ילדותנו, בגבולות בטוחים. כדי שנוכל להמשיך להיות, מה שתמיד היה לנו חשוב להיות, ילדים בסדר גמור".
     
    על המחברת
     
    פרופ' חנה יבלונקה נולדה בתל אביב וגדלה בבאר שבע. תחומי עיסוקה כהיסטוריונית הם השואה והחברה הישראלית. בילדים בסדר גמור היא ממפה את סיפורם של בני דורה, דור תש"ט, דור ראשון למדינה ושונה מדורות יהודיים קודמים.
     
    זהו ספרה החמישי של יבלונקה והשלישי בהוצאת ידיעות אחרונות, לאחר מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן (2001) והרחק מהמסילה, המזרחים והשואה (2008).
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    46
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר
     
    היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר.
    מיתולוגיה לא נקשרה בנו - אין לנו שם דורי בכלל. ובכל זאת היינו הראשונים להיוולד במדינת ישראל. הישראלים הילידים הראשונים. האם היתה זו זכות? או רק ציון עובדה? - התשובה, מן הסתם, היא בעיני המתבונן.
    ההיסטוריה העמידה אותנו בצל הורינו. הם היו דור תש"ח, אלה שצלחו את השואה הגדולה שכילתה למעלה משליש העם, או אלה שהגיעו אחרי תלאות ומסעות קשים, אחוזי התלהבות, לארץ הקודש מארצות האסלאם. אנחנו נולדנו ל"יום קטנות", למדינה קיימת שעד רגע לפני היוולדנו לא היתה אלא חלום וחזון.
    איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו...
    אפילו לא היום, כשמזה כעשור ראש הממשלה הוא "משלנו".
    אבל הסיפור שלנו היה החלום שלי.
    נולדתי במדינה כשנתיים לאחר הקמתה. כמו בבתים רבים אחרים באותן שנים, גדלתי שומעת ומדברת שפה זרה. במקרה שלי שפה קשה במיוחד - הונגרית. אבל מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן - העברית. אין שפה בעולם שאני שולטת בה, מכירה את רבדיה ואת שורשיה, כמו העברית. העברית, הפירות והירקות, אור השמש, לוח השנה והאירועים שתכפו ובאו על ישראל וליוו את חיי, הם שעשו את המדינה הזו לתבנית נוף מולדתי, וגם נוף מולדתם של כמה מאות אלפים שנולדו כאן, "באור התכלת העזה", בין 1948 ל-1955.
    1948 על שום שזו שנת ההקמה של המדינה, אירוע היסטורי ממש בתולדות העם היהודי, שעד אז נדמָה כחלום אוטופי שאיש לא באמת האמין ברצינות שהוא בר־היתכנות.
    1955 על שום שילידי שנתון זה היו האחרונים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים.
    דור סוציולוגי נוצר במידה רבה על ידי האירועים המעצבים שהוא חוֹוה אשר מותירים עליו את חותמם. המלחמה ההיא היתה אירוע שכזה, אולי המשמעותי ביותר בחייו של הדוֹר - כְּדוֹר.
    נקודת ההתחלה מבַדלת את הדור הזה מכל דורות היהודים שקדמו לו. בניגוד להם, נבצר מבני דור המדינה להבין לאשורו את המצב הטרום־מדינתי. מהי אותה סיטואציה של חלום, חזון ומיעוט. המדינה עבורם היתה, מיום לידתם, עובדת חיים. הם היו חלק מחברת הרוב בה, כחלק מן השגרה.
    למדינה שנולדנו אליה היו גבולות שצרבו אותה בתודעתנו כיֵשות משפחתית, כ"ארצנו הקטנטונת", כאותה "אחות לנו קטנה". הגבולות של חיינו לא הצטמצמו רק לאלה של המדינה, הם היו בכל אשר פנינו: בינינו לבין הורינו, בינם לבין עצמם, בינינו לבין מורינו, בין הבנות והבנים. ידענו היטב מה מותר, מה אסור, ומה רצוי. מעט מאוד התלוננו, כמעט דבר לא דרשנו, ידענו את מקומנו. חיינו היו ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה, להיות ילדים־בסדר־גמור. לא פחות ולא יותר. פחות מזה - היו ילדים שאינם בסדר; מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה. יותר מזה - היו בני דור תש"ח, "מגש הכסף" המיתולוגי שהטיל עלינו את צלו הענק.
    ספר זה, בהיותו ראשון לעסוק בדור ילדי המדינה, אינו מקיף מטבע הדברים עולם ומלואו. הוא עוסק רק באלה שנולדו בארץ בשנתונים הרלוונטיים. בנים להורים ילידי ישראל, ילידי אירופה וילידי אסיה ואפריקה. אלה היוו את הרוב מבין ילדי המדינה. אין פה התייחסות לילדים שנולדו לאזרחי המדינה הערבים, ורק במשורה עוסק המחקר בילדים שנולדו לעדה החרדית. עם זאת, הערבים והחרדים מהווים חלק מכל הנתונים המספריים. אומר עוד כי בקרב שנתוני 1948-1955, נשואי מחקר זה, היו לא מעט ילדים שלא נולדו בארץ אך הגיעו אליה כתינוקות. הם אינם נכללים ישירות בַּסיפור, אך מאליו מובן שהרבה מאוד ממה שמתואר פה מספר גם את סיפורם. כך הדבר גם באשר למי שנולד למשל בדצמבר 1947. קבוצות אלו יכולות בבירור לראות במסופר כאן גם את סיפורן שלהן, אם כי בבחירת החומרים הייתי מודעת לחלוטין לגבולות הגִזרה שבחרתי.
    ביוגרפיה דורית מסוג כזה היא פרי עבודת מחקר תובענית במיוחד. למעשה כל פרק בה הוא מחקר חדש בנושא חדש עם שפה משלו. וכל פרק בסיפור הוא בסיס למחקר מקיף גדול שכולי תקווה שיקרום עור וגידים, ויוליד תחום מחקרי שיעסוק בבייבי בום הישראלי ועתיד להוביל, ברבות הימים, למחקר עולמי משווה על קורותיו של דור כה משמעותי בהיסטוריה של האנושות, בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. כבר היום נשמעת האמירה אודות הדור הזה בעולם המערבי, שגדל בתקופת שגשוג ושפע חסרי תקדים והוא מן המצליחים בהיסטוריה. צאצאיו, כך נטען, היו הדור ששילם על כך.
    נקודת הסיום בספר נקבעה ל-1978, שנה לאחר המהפך הפוליטי אשר לדור שלנו היה תפקיד מכריע בהתרחשותו.
    בשיח הישראלי הנוכחי המנתץ בחמת זעם כל מה שהתרחש במדינה מיום היווסדה, תוך מחיקה בוטה של כל הישגיה של "ישראל הקטנה", חל איסור גורף על נוסטלגיה. זו נתפסת מיד כסוג של התנשאות אליטיסטית. אז הנה, אומר זאת במפורש - אני מביטה אחורה באהבה, לעתים אפילו בגעגוע ובדמעות. לאלה צירפתי גם פרספקטיבה מחקרית, זו שמטבעה יודעת לצייר בהרבה גוונים מלבד בשחור ובלבן. הספר נע בין המחקרי ברובו, לבין סיפורים אישיים. פעמים דיברתי בכתיבה על "בני הדור", ופעמים דיברתי בגוף ראשון רבים, "אנחנו". היום אני יודעת שהיה "אנחנו" מובהק. הסיפור סופר מפיהם ודרך עיניהם.
    ילדותי, נעורי, וגם חלק מבגרותי עברו עלי בשני מקומות עיקריים: תל אביב, שבה נולדתי ברחוב טרומפלדור סמוך מאוד לשפת הים, ובה חייתי עד גיל אחת־עשרה, אז עברתי עם משפחתי לבאר שבע, רחוק מאוד משפת הים. שום משבר לא נרשם במעבר ההוא. באר שבע הפכה למרכז היקום, וכזאת היתה גם לכל מי שגדל איתי באותן שנים בעיר הדרומית.
    כשעברנו לבאר שבע כיהן דוד טוביהו כראש העיר. אחריו בא, לשנים רבות, אליהו נאווי. את המילה "פריפריה" לא הִכרנו. היו החברים מבית הספר היסודי (צאלים בשכונה ד'), החברים מהתיכון (מקיף א'), החברים מהתנועה (המחנות העולים), וגם אלה מהחברה הסלונית, זו שבה טעמו כה רבים מאיתנו מגע ראשון ואהבת בוסר. חברינו היו מהדרום - דימונה, שדרות, קיבוצי האזור - ובין באי ביתנו היו גם בדווים מהשבטים הסמוכים. תל אביב כמושא התרפקות, קנאה, או חלום, מעולם לא נולדה בשביל איש מאיתנו. הספר איננו ספר "תל אביבי". אך הוא גם לא ספר "באר שבעי" ובוודאי אינו ספר על מרכז ופריפריה.
    מרבית הוריהם של בני הדור כבר אינם בין החיים. דור בני המדינה הם היום המבוגרים. בגרותם ראויה למחקר נפרד, אך בכל עת בה אני נפגשת עם בני הדור, לא רק אלה שהם חברי עשרות שנים, אני מגלה עד כמה המדינה הזו צרובה בנו, עד כמה אנחנו אוהבים את נופיה ואת תנובת אדמתה, עד כמה אנחנו כואבים את כישלונותיה ומתבוננים אחורה בביקורתיות, אך בלי כעס ושנאה.
    • חנה יבלונקה
    • חנה יבלונקה
      חנה יבלונקה (נולדה ב-1950) היא חוקרת שואה, היסטוריונית ישראלית וראש המחלקה ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
       
      יבלונקה נולדה בתל אביב להורים ילידי צ'כוסלובקיה. אמה ויולה טורק היא רופאה והייתה אשת רופא. בשנות השואה נשלחה האם לאושוויץ, אך ניצלה ממשלוח אל תאי הגזים בזכות קאפו שהכירה מעיר ילדותה. בעלה נספה. לאחר השואה נישאה בשנית, לד"ר גבריאל טורק.
       
      ב-1959 עקרה המשפחה לבאר שבע, וחנה יבלונקה גדלה בשכונה ד' בעיר. אביה ד"ר גבריאל טורק ייסד את המחלקה האורתופדית בבית החולים סורוקה, ואמה עבדה כרופאה מחוזית. שניהם ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.
       
      יבלונקה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, במחלקה ליחסים בינלאומיים ויהדות זמננו. בשנת 1986 היא קיבלה תואר שני בהצטיינות מהחוג ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית[1]. היא סיימה תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון במחלקה למדעי ההתנהגות. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה", בהנחייתו של יהודה באואר.
       
      כיום משמשת יבלונקה כפרופסור מן המניין בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, כהיסטוריונית הראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות וכיושבת ראש המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת. בשנת 2007 סייעה בהפקת התערוכה "כאן ביתי" של ניצולי השואה במדינת ישראל.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הטנק
    • החרדים החדשים
    • ואדי סאליב שלי
    • #יהדותישראלית
    • על הנוחות
    • צופן הישראליות
    • חצי-חצי
    • התנועה הרפורמית בישראל
    • כדורגל שייך לאוהדים!
    • שחור
    • שלום לקנאים
    • כל התקוות - מחשבות על זהות ישראלית