הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ויקטור ומאשה
  • ויקטור ומאשה
    כתר | 2012 | פרוזה מקור | 368 עמ' מודפסים

    השנה היא 1977. ויקטור בן השש-עשרה ואחותו הגדולה מאשה חוזרים סוף סוף לחיות יחד. שנים ספורות לפני כן היגרה משפחתם מאוקראינה לישראל, אך כעבור זמן קצר נהרגו הוריהם בתאונת דרכים והשניים החלו לנדוד בין פנימיות וקיבוצים, עד שבאה סבתם קתרין אף היא לארץ ואספה אותם לביתה. אלא שדווקא כשוויקטור ומאשה מתאחדים, עניין חדש מאיים להפריד ביניהם: נמרוד בכר, בן כיתתו של ויקטור ו"מלח הארץ", מאמץ את חברו "העולה החדש". מאשה הקשוחה, הקשורה בכל נימי נפשה לאחיה הקטן, רואה אותו נשמט בהדרגה מאחיזתה, ואילו ויקטור עדין הנפש נקרע בין הנאמנות לאחותו ובין החברות המתהדקת עם נמרוד, מושא תשוקתו - עד להתפרצות הבלתי נמנעת.

    ויקטור ומאשה הוא רומן יוצא דופן בספרות העברית. את סיפורם המסעיר של האח והאחות היתומים נוטעת אלונה קמחי בתוך המציאות המסוכסכת של חברת המהגרים בַּקְריות ערב המהפך הפוליטי של 1977. העלילה האישית היא אפוא גם סיפור על הגירה, היטמעות והיבדלות, ועל הקשר המרתק שבין מיניות ולאומיות. בד בבד עם ה"ישראליות" המובהקת כל כך של הרומן ניכרות בכל עמוד שלו השפעותיה של הספרות האירופית, ובעיקר הרוסית, ומתוך הצירוף הלא שגור הזה בוקע כישרונה של קמחי במלוא עוצמתו. הדרמטיות של רגשות האהבה, הקנאה והשנאה; החדירה חסרת הרחמים אל נפש הדמויות; התיאור הנוקב והיפהפה של הסביבה שבה הן פועלות – כל אלה נושאים איתם ניחוח ספרותי זר ונפלא, שכמו הגיע מארץ מוצאם של קמחי ושל הדמויות שבראה.

    אלונה קמחי נולדה באוקראינה ובגיל שמונה הגיעה לארץ עם משפחתה. ויקטור ומאשה הוא ספרה החמישי. ספריה  "אני אנסטסיה", "סוזנה הבוכייה" ו"לילי לה טיגרס", זיכו אותה בפרסים רבים ובשבחי הביקורת, היו רבי מכר ותורגמו ל-14 שפות.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • היזהרו במשאלותיכם - אמרו אנשים חכמים - הן עלולות להתממש. גרוע מכך, ישנן משאלות שהאכזבה טמונה בהן מעצם קיומן. היא תמיד מקפידה בבחירת משאלותיה, אך כל משאלה הכוללת את ויקטור לעולם נועדה לפורענות.
    היום יהיה עליה לוותר כליל על נוכחותו. להמשיך כמתוכנן בחברת קתרין לבדה. אך היא כמו נשתלה ליד חלון חדר האורחים ובהתה ברחוב. כמובן, לכנות את אותה סמטה בשם רחוב הרי זו גוזמה. זה היה כביש ללא מוצא, קצרצר וצר, ששלושה בניינים בני ארבע קומות משני עבריו ורק הבניין שחסם את הסמטה היה בן שמונה קומות, גורד שחקים בקנה המידה המקומי, שהיווה מוקד משיכה לילדי הרחוב בשל המעלית שבו.
    כל הרחובות בשיכוני העולים נקראו על שמם של סופרים עבריים, שאיש מהעולים לא הכיר - בורלא, עגנון, ברנר, טשרניחובסקי. העובדה שהדירה שקיבלה קתרין מהסוכנות נמצאה ברחוב על שם הסופר היחיד שמאשה לא רק הכירה אלא גם קראה את כל כתביו - שלום עליכם - היוותה עבורה אות להצלחת חייהם החדשים.
    הרחוב הקטן נשטף באורה של שמש פברואר שהעניקה לאוויר החורפי איכות זהרורית, בוהקת. אפילו גון סמרטוט הרצפה של הבניינים נדמה רענן מהרגיל, משיב להם מעט מאותה חיוניות ספרטנית שבה התהדרו כשראתה אותם לראשונה. בנייני המגורים המורכבים מבלוקים, ממש כבתים שמרכיבים מקוביות משחק - כונו בפי התושבים בפשטות "בלוקים" או "שיכונים".
    על המרפסת של הבלוק הסמוך, היישר מולה, נראה הנער הֶרמַן דיסֶנצ'יק; פלג גופו העליון היה חשוף, ראשו היטלטל בשכחה עצמית ושערו הסתיר את פניו, בעוד זרועותיו ואגן ירכיו השדוף מבצעים בדיוק מרשים פנטומימה של נגינה בגיטרה חשמלית. מופע הראווה התבצע לצלילי סולו של הלהקה "יוּראיה היפּ", שבקעו מחלונות דירתו ופילחו את האוויר העצל בצרימה מטאלית. עכשיו ידעה שעדיין לפני ארבע. בארבע היו הוריו של הרמן חוזרים מהעבודה ואז נאלץ לחדול מפעילותו היצירתית לטובת מטלות נדושות יותר.
    אם לא יגיע ויקטור באוטובוס הבא, אמרה לעצמה, יצאו היא וקתרין לדרך ללא השתהות נוספת.
    על המדשאות המקריחות המפרידות בין הבלוקים רחשה פעילות יומיומית שלווה: שלוש נשים גרוזיניות כבדות גוף, לבושות בחלוקי בית, התמקמו על שמיכה שפרשו ומרטו את נוצותיהן של תרנגולות שחוטות אשר נחו לצדן בערימה לבנה, צוואריהן ארוכים שלא כדרך הטבע, מוכתמים בדם ופשוטים לאחור, כצוואריהן של בלרינות גוססות. מדי פעם הרימו הנשים את עיניהן אל חלונו של הרמן דיסנצ'יק והנידו את ראשיהן ב"איי איי איי" של אי הסכמה.
    על הספסל שברחבה מול הבניין התחממו בשמש זוג האחיות הקשישות מהעיר מינסק, שקתרין נהגה לכנות אותן במידה של בוז "המינצַ'נקיות", מדגישה את מוצאן הפרובינציאלי, הנחות. למרות פער הגילים הניכר נראו המינצ'נקיות כתאומות, בשערן שדהה בו הצבע הביתי, ברגליהן השמנות, שוורידיהן התפוחים בצבצו אפילו דרך גרביהן האורתופדיים, ובהבעה האטומה אך מהירת העיניים שבה עקבו אחרי כל החולף על פניהן. דאטוֹ דז'וּגַשווילי, גבר חסון מן הקומה השלישית, בגופייה לבנה מזוהמת, רחץ את הפורד התכולה שלו. בעזרת סמרטוט שנגזר ככל הנראה משמלה ישנה של אשתו החליק דאטו על דופנות המכונית בחושניות מהולה ביראת כבוד, טובל מדי פעם את הסחבה המאולתרת בדלי עם מי סבון. כשעוד התגוררה כאן עם הוריה, נהגו העולים בעלי המכוניות שנקנו בהטבות מס לשטוף אותן בעזרת צינור שחיברו לברז הציבורי של הבניין, אך כשנודע הדבר ברבים הופיעו זוג פקחי עירייה והבהירו לעולים את סוגיית המחסור במים בארצם החדשה.
    אז, בחיים הקודמים, הייתה גם היא עוזרת לאביה בשטיפת מכוניתם - מתנתם הנדיבה של נתנאל ואהרונה - נזהרת באדיקות לא לבזבז ולוּ טיפת מים מיותרת אחת, ואילו ויקטור, בגמלוניותו, היה מסוגל לשפוך דלי שלם על פיסת הדשא שהפרידה בין החניות, בלי לתת את הדעת על מפלס הכנרת. ומה? נער מעצבן היה, מבֶּטן ומלידה. היא ידעה זאת היטב. איך בכל זאת הצליח להפתיע אותה, בכל פעם מחדש, ברישולו הקיומי.
    היא נשכה את שפתה.
    בצדו השני של הכביש, נשען על עמוד בטון, עקב החייל ואדיק קרַסנֶר אחרי משחק כדורגל של חבורת נערים שהחליפו ביניהם קריאות ברוסית מהולה בעברית כבדת מבטא. בדל סיגריה היה דבוק לשפתו התחתונה, והוא עטה את מדי בי"ת שלו בנונשלנטיות הדרושה: חולצתו הלא מכופתרת חשפה צמיחת שיער עדינה על חזה שחום ונעלי הצבא שעל רגליו היו פרומות שרוכים ונראו מסורבלות וגדולות ממידתו כצו האופנה. כשתרד סוף סוף אל הרחוב מן הסתם כבר לא יהיה שם, והיא לא תוכל אפילו לחלוף על פניו, אדישה, בחצאית גַבַּרדין חומה וחולצת טריקו צמודה בגון בז' שנקנו במשביר לצרכן בחיפה. ובכל מקרה לא הייתה רוצה שוואדיק יראה את פניה מקרוב ובאור יום: רוחה הייתה רעה עליה והיא ידעה, אפילו בלי להביט במראה הקטנה שהייתה תלויה בכניסה, שכאשר חשה מתח כזה - שלעולם חיפה על זעם עצור - החווירו פניה, והודגשו ביתר שאת הנמשים שכיסו אותן, בפרט אלה החדשים שצצו בשנה האחרונה ופלשו אל תנוכי האוזניים וקווי המתאר של הפה.
    ואכן, ברגעים האלה ממש הסתבר שהתוכנית כפי שתוכננה אינה אלא טעות. נכון יותר יהיה לומר שלא התוכנית כולה, אלא נכונותה חלשת האופי להיכנע לגחמותיו של אחיה. שוב חזר ועלה במשנה תוקף אותו הכרח שבקע מתוך כל שיבוש - ההכרח לאחוז בחוטי ההתרחשות כבוּבּוֹנאי מיומן ולנתב אותה בחזרה אל המסלול. כל ההכנות, המאמץ לדייק, התיאומים, השיחות המקדימות - הכול ירד לטמיון. והלוא גם אם ישובו העניינים למסלולם ובעוד מחצית הדקה יופיע ויקטור, חסר דאגה ונינוח, גם אז תתבצע התוכנית בחופזה, מקטעים שלמים יושלמו כלאחר יד, והיא תיאלץ לוותר על מקצב הרונדו החגיגי שיעדה לאחר הצהריים הזה.
    ואדיק הבחין בה. נדמה היה לה שגיחך. היא הפנתה את גבה לחלון ובחנה את קתרין הישובה אל שולחן האוכל. מולה ניצב טרנזיסטור "ריגה" הגדול והשחור שלה וקתרין, דרוכה וכפופת גב כאלחוטן, היטתה את האנטנה ותמרנה את כפתור התחנות כה וכה, בתקווה לאתר נקודה שבה יפחתו החריקות והצפצופים וקולה של השדרנית יצטלל מספיק כדי שתוכל לשמוע את מבזק החדשות ברוסית.
    גם קתרין כבר הייתה מוכנה ליציאה. מבושמת ומאופרת, דחוסה בתוך חליפת צמר כחולה שנועדה בעליל לאקלים אחר. בטנה העוטה חולצת משי צחורה בלטה מבעד למרווחים שבין כפתורי המקטורן ההדוק על חזה והיא נשמה נשימות קטנות ושטוחות, נזהרת שמא תתלוש שאיפת אוויר לא זהירה את אחד הכפתורים ממקומו. דווקא רגליה, המציצות מתחת לחצאית, היו ארוכות ונאות, צעירות בעשרות שנים מפני הציפור הקמוטות ומן הכובד של תיבת גופה. שערה, שרק הבוקר נגזז ונצבע בגון הערמון בידי מאשה, הבהיק בשמש, נח על צווארה בגל רך, פלומתי, האופייני לזקנים ששערם לא הקליש עם הגיל.
    קתרין הפנתה את פניה אל נכדתה בסימן שאלה.
    "נו?"
    מאשה פשטה את ידיה ומיד הניחה להן ליפול לצדי גופה, ממחישה באילמותה את עוצמת השיבוש. מה כבר יכלה לומר. עכשיו הפנתה את גבה ונשענה על אדן חלון ההזזה הגדול, מניחה לשמש לצרוב את פיסת צווארה הגלויה תחת פקעת השיער המגולגלת על עורפה, וכך נעשתה גם השמש מעיקה, בלתי הולמת לא את הרגע ולא את העונה. אחר כך הציצה, שלא לצורך, בשעון הגבס המוזהב שניצב על המזנון. השעה הייתה שלוש עשרים וחמש והיה עליהן להספיק לתפוס את האוטובוס שייקח אותן אל המקום שבו נפגש הכביש היוצא מן היישוב עם הכביש המוביל אל הקיבוץ, ואז תידרש להן עוד רבע שעה של הליכה בצעד מתון, מתחשב בקצב של קתרין, עד שיגיעו לבית העלמין.
    שוב עלה בה הכעס, מלווה רצון עז שלא לשלוט בו. הכעס על אחיה, על חוסר הדאגה המקומם שלו, על הקלילות שאפילו לא נבעה משאננות טבעית אלא להפך - סוככה על חרדה מתמדת שבה נלחם באמצעות המרתה ברוח שטות, מתוך ויתור מראש על יחס רציני של הזולת כלפי מה שאמר או עשה.
    הרגע מיצה את עצמו, עלה על גדותיו ופקע כבועה. צריך היה לנקוט עמדה. היה בכך מן ההקלה - היא שבה והייתה לרב החובל של ספינתן המיטלטלת.
    "אנחנו פשוט נלך, סבתא. בלעדיו. אין מה לעשות. הוא יצטרך לחשוב יותר טוב להבא," אמרה ברוסית.
    "איזה שטויות את מדברת." קתרין נואשה מהטרנזיסטור וכיבתה אותו בסיבוב כפתור החלטי. "מה זו הרשעות הזאת? איך אפשר בלעדיו?"
    "אפשר. פשוט מאוד."
    קתרין הביטה בפניה של נכדתה. פרצוף רחב, מונגולי, שפתיים קפוצות, חיוורות, לא יפה, ועצבנית. ממי קיבלה את העצבים האלה, את הקשיחות הזאת המוז'יקית, המעיקה. היא ידעה שאסור לה לוותר, אך חשה שהעימות הצפוי שואב ממנה כוחות יקרים מפז, והלוא עוד הכול לפניהן. מערך פעולות מתיש שיש לחצות, דבר אחר דבר, ואילו היא ביכרה שלא להתעייף בימים אלה; הנה היום - רק חזרה עם העגלה מהשוק הקטן ומיד רצתה לשכב, לעצום עיניים, למתוח את הגוף המיוגע. היא חשה מחנק בחליפת הצמר, בחדר המואר מדי, בנוכחותה של הנערה הזאת, נכדתה, קשה וגרומה, לא מוכרת. היה עליה לקחת כאן אחריות מלאה, אך היא הרגישה רק בחום שהולך ונדחס בתוכה, כמו לפני אובדן הכרה. היא אספה מהשולחן חלק מעיתון "נאשָה סְטְראנָה" והחלה לנופף בו, מקווה ששתיקתה תמלא את מקומן של מילות הסמכות הדרושות.
    מאשה חצתה את החדר בצעדים גדולים. מהירים. היא תלשה פיסת נייר ורודה מגליל נייר הטואלט שניצב שכוח על המזנון והושיטה לסבתה. "קחי, תנגבי מתחת לאף, את מזיעה."
    הפעם נשמעה לה והספיגה בצייתנות את אגלי הזיעה. לאחרונה גילתה את הנועם הלא מוכר של ויתור על אחריות בזוטות יומיומיות. הדבר הדאיג אותה, כי היה בפירוש תוצאה של פלישתה הבלתי נמנעת של הזִקנה גם אל הבטוחים שבמחוזות חיוניותה.
    "לפחות תשאירי לו פתק," אמרה בחומרה לא משכנעת. היא קמה ויישרה את חליפתה, מותחת על כרסה את המקטורן העבה. "ובכלל, תרגיעי קצת את העצבים שלך. גם ככה הוא יצטער, המסכן, שאיחר. תכתבי לו איפה אנחנו, מתי יצאנו. את שומעת את מה שאני אומרת לך?"
    היה דבר מה מרגיע בגבה הדרוך של נכדתה, בתנועות הרחבות שבהן הגיפה את התריסים, קירבה את הכיסא אל השולחן, החליקה בידה על כיסוי הספה, הורידה כוס תה ריקה והניחה אותה בכיור, עורכת את כל הטקס המיותר אך הנחוש הזה של היציאה לדרך ללא ויקטור.
    "מה יש לכתוב לו. הוא יודע איפה אנחנו. אנחנו אלה שלא יודעות איפה הוא." היא עצרה והביטה בסבתה. מדקרַת חמלה פילחה את קתרין כשראתה את נכדתה נחלשת שלא כדרכה. פניה נראו חשופות, עיניה כמו התרחקו האחת מהשנייה, יוצרות מרחב פרוץ, פגיע. הייתה שמֵחה ללטף את ראשה, להחליק תלתל סורר שנפלט מהתסרוקת, אך היה עליה להיזהר מביטויי חיבה שלא במקומם. כל היום הזה היה מורכב ממאזנים עדינים של חומרה ורוך - גם קשיחות יתר היוותה סכנה. היה זה יום שכולו רגשות עזים החסויים מתחת למעטה של שאיפה פשוטה לסדר ועמידה בלוחות זמנים.
    כבר אתמול נידונה הסוגיה בדבר הליכתו של ויקטור לבית הספר. את הערב כולו בילה בשכיבה באפלולית חדרם, אוסר על אחותו להדליק אפילו את מנורת הקריאה, רטייה לחה מונחת על מצחו והוא מסרב לכדורים כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, גורמים לו גירוי בקיבה. היו לו כל הסיבות להישאר בבית לנוח אך הפעם, שלא כהרגלו, התעקש לנסוע לבית הספר מצויד במכתב מאחותו, שלמען הסדר הטוב נחתם בידי קתרין, המעיד שעליו לצאת מוקדם יותר בשל עניינים משפחתיים.
    "בזמן האחרון הוא התחיל לאהוב את בית הספר. שמת לב? זה סימן טוב," העירה קתרין.
    האוויר בחדר מוגף התריסים נעשה מחניק מרגע לרגע והיא חשבה על הקרירות שבחוץ. על הליכה שלווה, שלובת ידיים עם נכדתה, לכיוון התחנה. ואז אפשר יהיה לפתוח כמה כפתורים. היא לקחה את ארנקה ונעה לכיוון הדלת.
    "סימן טוב לְמה?" ניצתה מאשה, נחיריה רוטטים, "אני רוצה שתגידי לְמה הסימן הזה טוב? לְמה, נו? לְמה?" הלחיים המנומשות שלה התכסו בכתמים אדומים לא אחידים. עדיין נאחזה באפשרות שהדברים יבואו על תיקונם ואחיה יופיע פתאום, אשם אך נוכח.
    אך קתרין התעקשה. "בואי," ופתחה את דלת הכניסה, מציגה דרישה אילמת לסיים את ההתרחשות. "סימן שהוא נהנה בלימודים. סימן שטוב לו. מה נדבקת? צאי כבר שאני אוכל לנעול," הרימה את קולה.
    חדר המדרגות היה אפלולי והצחין משתן. אחד השכנים, גבר רוסי עגום שעבד במפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה, היה מביא שקים של אבקת אמוניה לזבל את הגינה שטיפח במרפסתו ושמר אותם מתחת לגרם המדרגות, ליד הדלת של המקלט. בשבועות גשומים כמו זה ספגו השקים רטיבות, וסירחון הכימיקל הגיע עד למישורת הקומה הרביעית ונמהל בריחות התבשילים שעלו ממטבחי עשרים הדירות של הבניין.
    השכנים, שלא כדרכם, קיבלו את המפגע בסובלנות, אולי בשל הריח הרע שעמד בחדר המדרגות דרך קבע גם ללא הכימיקלים, אולי בשל העובדה שחלק מהחומר נועד לזיבול המדשאות שסביב הבניין, ואולי בשל מנהגו המוזר של האיש לרדת מדירתו בשעות הערב ולעשן בעודו שעון על אחד מעמודי הבטון, כך שרק הנקודה הכתומה של הסיגריה העידה על מיקומו. ילדים שעדיין שיחקו בחוץ בדו סיפורים על טירופו, שקשרו לו הֶקשרים ספק מיסטיים ספק ארוטיים, ונהגו לחלוף על פניו בריצה, מחניקים קולות צחוק ואימה עליזה.
    היא גיששה בכף יד שטוחה על גבי הקיר המצופה טיח מותז למצוא את כפתור האור. המשטח המחוספס שסביב המתג השחיר ממגע ידיים. חיפשה בארנק התלוי על כתפה קופסת גפרורים, שלפה אחד בשיניה, שברה אותו לשניים ודחסה מחצית אחת לחריץ שסביב הכפתור האדום כדי שהאור לא יכבה מהר מדי וקתרין תוכל לרדת במדרגות בקצב המדוד והמלכותי שלה. אחר כך דהרה למטה לחמוק מאזור הצחנה. היא יצאה אל הרחבה שמול הבניין, מחליקה מבט אדיש על האחיות ממינסק, ערה לתשומת הלב שמשכה אליה, מדמה ביקורת סמויה על סגולותיה המוסריות, מתענגת על גסות רוחה. היא חלפה על פניהן, מהדסת על עקבי המגהץ ומנענעת קלות את ישבנה בחצאית החומה, והתיישבה ברגליים משוכלות על גדר הבטון הנמוכה לחכות לקתרין. ואדיק קרַסנֶר עמד עדיין במקומו, עוקב אחרי משחק הכדורגל. בעבר החליפה אתו רק מילים ספורות. הוא הפחיד אותה, בעגתו העבריינית, בוולגריות ובזלזול הגלוי שהפגין כלפיה וכלפי העולם בכלל. למרות כל אלה היה החייל יפה תואר והיא מיהרה להפנות את ראשה כדי שלא יבחין במבטה, כאילו אפשר היה לקרוא באותו מבט את העוררות האביבית הרגעית. ואילו עכשיו בכלל חורף, ימי פברואר שהצטללו בשמש אחר הצהריים, ודבר לא יקרה ולא צריך שיקרה וככל שיקרה פחות בימים אלה כן ייטב.
    ובאמת, לולא מעלליו של ויקטור אפשר היה להתמכר לשנה הזאת, למקצבה האחיד, לנועם המלא, המעגלי של השהייה יחד אחרי שנות פרידה מענות, מיותרות. כל מה שרצתה ביום הזה הוא לדייק, לעשות את הדברים כראוי. הרי זאת בדיוק הסיבה לקיומם של ימים כאלה, ימים ייחודיים המייצגים שמחות או עצבונות, ימים שמהותם דתית בעיקרה, ואילו ויקטור מסרב להבין זאת כאילו לקה ביכולת לחוש תחושת חג. עבורו הימים כולם מתנהלים על סקאלה רגשית המזנקת תדיר מעלה-מטה, והסקאלה הזאת קובעת את האופן שבו הוא מתהלך בעולם, בוחר בחירות, מחליט החלטות.
    אבל מה בכל זאת גורם למנגנון הגחמני שלו לתקתק, לעמוד במטלות, מה גורם לו להיות בן אדם? כך או אחרת, עכשיו הייתה שמֵחה אילו היה פשוט יורד מהאוטובוס ובא לקראתה בהליכתו הקלה, הקופצנית, כאילו אין משקל בעולם כלל. הרי לולא הייתה היא, מאשה, משמשת לו כמערכת כבידה פרטית, היה מן הסתם מתעופף לשמים ונעלם, כמו בלון אדום מלא הליום וקלות דעת.
    כדור נבעט אליה ממגרש הכדורגל המאולתר, פגע ברגלה, התגלגל בחזרה ונעצר ברווח שבין שפת המדרכה לכביש. תחילה התכוונה להמשיך לשבת ואף שׂיכלה את רגליה מחדש, אך כשראתה פנים מופנות לעברה בציפייה לא עמדה באיפוק שכפתה על עצמה - הרימה את הכדור, מיקמה אותו בריכוז על המדרכה מולה ובבעיטה חדה הטיסה אותו היישר אל מרכז המגרש, מלווה בנפנופי ידיים ושריקות עידוד. אחר כך יישרה את חצאיתה ושבה והתיישבה על הגדר, חשה בגבה את מבטן הנוקב של האחיות ממינסק ואת חיוכו היודע עולם של החייל. היא הפנתה את ראשה לחפש את קתרין ולעמוד על פשר עיכובה, וכשחזרה להביט ברחוב ראתה אוטובוס מתרחק וחושף לעיניה את ויקטור. ממרחק הוא נראה צנום מהרגיל, במכנסיו המתרחבים, המגוחכים. התיק התכול דמוי העור התלוי על כתפו עיוות את יציבתו והוא נראה כאילו היה מוכה במחלה ניוונית.
    בו ברגע פשטה בה ההקלה, ובעודה מגבשת לעצמה את מדיניות התגובה שוב הסתובבה לאחור ותקפה את קתרין, שבדיוק הופיעה בין עמודי הבטון, ב"אוף סבתא, איפה נתקעת?".
    אך עוד לפני שהספיקה לשמוע את ההסבר - משהו על כרטיסיית אוטובוס אבודה - כבר נשאו אותה רגליה לעבר אחיה, כשכל רצונה הוא לאחוז באוזנו ולסובב אותה עוד ועוד כאילו הייתה כפתור התחנות של הטרנזיסטור של קתרין, בעוד ידה השנייה סוטרת ימין־שמאל על פרצופו, אחת ועוד אחת, עוד ועוד ועוד, עד שיתרוקן הזעם מתוכה ובאותו רגע יעלה אחר הצהריים המשובש הזה על הדרך המובילה אל המטרה.
    "סבתא, חכי לנו בתחנה," פלטה הוראה לקתרין.
    כשהגיעה למעבר החצייה הביטה ימינה ושמאלה - להדגים בפניו שלוות נפש המולידה התנהגות נאותה - ורק אז חצתה את הכביש ונעצרה מול הנער שלא שינה את עמידתו העקמומית, רק הוריד את התיק מכתפו וכעת אחז בו בשתי ידיו סמוך לבטנו.
    למרות השנה וחצי שהפרידו ביניהם, בתקופה זו של חייהם היה גובהם של האח והאחות זהה, אך בגלל עקביה ובגלל זעמה נראתה לוויקטור עצומה, בלתי נתפסת, כאילו תפחה אחותו והתרחבה כאותם בעלי חיים ששערם סומר למראה אויב.
    "את לא תאמיני מה קרה," פתח ללא תקווה של ממש, וקולו עטה נימה של אומללות מאונפפת.
    חיוכה היה חתום, עיניה קרנו רוך מסוכן.
    "אתה צודק, ויקטור. אני לא אאמין למה שקרה. אבל אתה יודע למה? יודע?"
    הנער הישיר מבט אל אחותו, מסרב להנפיק את ההנהון הדרוש.
    "אני אגיד לך בדיוק - אני לא אאמין למה שקרה, מהסיבה הפשוטה שאני לא אדע מה קרה. ואני לא אדע מה קרה, ויקטור, כי אין דבר בכל העולם שמעניין אותי פחות. זה פשוט כל כך משעמם אותי."
    ויקטור העביר משקל מרגל לרגל והיטיב את אחיזתו בתיק. הוא היה ערוך למתקפה והתכוון לעמוד בה במלוא גבריותו המניצה. אך דברי אחותו נצבעו לפתע בגוון אחר מן הצפוי ובמקום להעמיד בספק את מידת האחריות שגילה, תקפה את עצם חשיבות חוויותיו באשר הן. אי לכך נאלץ לוותר על מדיניות קבלת הדין ונקט התנגדות מאופקת, לא כזו שתשמש הגנה של ממש אבל שבהחלט תאפשר לו לדבוק במידה של כבוד עצמי גם בתוך מפולת ההשפלה שבה הסתחרר.
    "אז שתדעי לך שאת מפסידה. ויש לי גם משהו להראות לך שאם היית רואה היית מתעלפת."
    חיוכה נעשה לבבי יותר. היא היטתה את ראשה אל כתפה וגבותיה התעגלו כלפי מעלה בהבעה של פליאה מעושה, "באמת?"
    "בסדר. בסדר. אני כבר הבנתי שמה שיש לי להגיד מעניין לך את התחת. בואי נלך. הנה סבתא כבר מחכה. בסוף באמת נאחר."
    את המילים האחרונות הוסיף מתוך כוונה להפוך את דאגתה לטרחנות, והלוא עדיין לא איחרו, לא באמת, לא סופית, אך דבריו הופנו אל גבה כי היא כבר חצתה בריצה את הכביש אל התחנה שבה ישבה קתרין. היא עצרה רגע על אי התנועה, לא רחוק משולחן עגול שסביבו התגודדה חבורת גברים קווקזים בכובעי מצחייה ועקבה אחרי משחק שש בש, וויקטור שהתקשה לעמוד בפיתוי המילה האחרונה קרא לעברה קריאה שאחר כך הצטער עליה, ולאורך כל נסיעתם לא הפסיק להפוך בביזוי שביזתה אותו, "ושתדעי שירד לי דם מהאף!"
    היא סובבה אליו את פניה לרגע קצר, רק על מנת להראות שעתה כבר לא חייכה, אלא צחקה צחוק גלוי, אכזרי וחשוף שיניים, ומיהרה להצטרף אל קתרין על הספסל בתחנה.
     
    2
     
    בתחנה שלהם נפתח מסלולו של האוטובוס החוֹצה את הקריות. מולה, על אי התנועה החוצה את שדרות חיים נחמן ביאליק לכל אורכן, ניצב פסל שמאז ומתמיד הזכיר למאשה גיבוב של ארונות קבורה כסופים שנערמו זה על זה, מתחברים בדופנותיהם בזוויות אלכסוניות, עד שנדמה היה שרק בדרך פלא המבנה המוזר אינו מתמוטט.
    כשהגיעו ליישוב לראשונה, עם הוריהם, היה צבע הכסף של הפסל רענן ובוהק בשמש. באותם ימים הצליחה לשכנע את ויקטור שאלה אכן ארונות קבורה וכי בלילות ירח מלא הארונות נפתחים ומתוכם יוצאות גופות מרקיבות לשוטט ברחובות ולהפחיד ילדים חסרי דרך ארץ כדוגמת לא־חשוב־מי.
    בחמש השנים שחלפו מאז דהה הציפוי הכסוף, התקלף והתעמעם. עתה שימש הפסל מתקן טיפוס לילדי היישוב ונקודת מפגש לזוגות אוהבים ולחבורות של פושטקים שהתגוררו בסביבה ונהגו לחרוט בו את שמותיהם, שמות יקיריהם ובעיקר שונאיהם, בצירוף מילות גנאי ועיטורים של לבבות מפולחים בחץ וחלקי גוף שהצנעה יפה להם. מלאכת החריטה נעשתה במסמרים, מפתחות ואסימונים וכיסתה את הפסל לאורכו ולרוחבו - עדות להיות החורטים בני המקום ובעליו החוקיים.
    מאשה הציצה בוויקטור, שהתיישב לצד קתרין והניח לה לגעור בו ברכות.
    נער טיפש היה, ונוח להתרשם. לא יפתיע אותה לגלות שעד עצם היום הזה עודו מאמין שהפסל הוא סרקופג אימה.
    כשהגיע האוטובוס מיהרה להיכנס פנימה, נישאת על גלי עוינותה, ואילו ויקטור המתין לקתרין עד שזו תתגבר על מגבלות חצאיתה ותטפס את שלוש המדרגות אל לוע הדלת הפעורה.
    היא התקדמה אל הספסלים האחוריים, נחושה ומרוכזת כאילו חצתה ברגעים אלה גשר חבלים מעל תהום. קתרין, שניסתה להמעיט בתנועה, התיישבה מאחורי הנהג. ויקטור התמקם לידה אך לא יכול היה להתאפק מלהפנות את ראשו לאחור על מנת לעקוב אחרי אחותו הנעה אל פנים האוטובוס, מדגישה בכך את חוסר העניין שלה בו ובמה שנצר באמתחתו.
    אחרי שהתיישבה במושב שלפני האחרון הצמידה את מצחה אל החלון המזוהם ובהתה בשיכונים החולפים על פניה. החדווה שחשה עם בואו של ויקטור והסיפוק מהשפלתו מיהרו להתפוגג וכעת לא יכלה לחמוק מהרהורים עגומים שטיבם כוללני, שאליהם נטתה לצלול בימים כאלה.
    היא בהתה בתיעוב בשרשרת המתמשכת של שיכוני העולים שמבעד לחלון. אף שהייתה זו עדיין שכונה צעירה ניתן היה להבחין באותות ההזנחה שעמדו להתרחב ולהעמיק עם הזמן, לחלחל לכל כניסת בניין, לכל מדשאה, לכל גינת משחקים, ולחשוף את טיבו האמיתי של המקום - תשתיות רעועות, בנייה זולה, דירות קטנות, נמוכות תקרה וצפופות, חדרי מדרגות חשוכים ומצחינים, מוארים בנורות חשמל שאורן קלוש.
    לפני שש שנים, כשרק הגיעה לכאן עם הוריה, כמה יפה היה בעיניה אותו סדר הנדסי שבו נערכו הבניינים, הסימטריה שבה נסללו הרחובות הקטנים, האווירה הפשוטה והרעננה. ובכן, מוטב היה אילו לא טרחו המתכננים לייפות את העליבות! מוטב היה אילו נראו אותם שיכונים כפי שנראו משכנות של מהגרים עניים בספרים שקראה - מרתפים חשוכים ללא אור וחמצן, אפופים באדי בישול, מאוכלסים ביותר מדי דיירים אטומים ומטומטמים מאומללות, שהיא מנת חלקם של מהגרים באשר הם.
    היא משכה באפה וסובבה את פניה מהחלון. די לה. כמה היא קשוחה. קשוחה וחשדנית. כאילו נכנס בעינה שבר ממראת הכפור של מלכת השלג, רסיס חד שגרם לדברים להתכער ולהתעוות ללא הכר. אילולי קרה האסון, אילולי נאלצה לנדוד מכאן אל העולם החיצון, אל ישראל רבתי, מי יודע, אולי עד עצם היום הזה הייתה מתייחסת לנוף הזה בטבעיות שגורה, משוכנעת שאלה הם פני הדברים, כך בדיוק עליהם להיות ואין להרהר אחריהם.
    היא הביטה בעורפו של ויקטור שישב בקדמת האוטובוס וקיוותה שיפנה אליה את פניו. פתאום הייתה זקוקה לו, מאסה בריב, אך הוא היה שקוע בשיחה עם קתרין. תמיד נהנה מסיפורי עצמו, חווה אותם מחדש, מגזים, פורץ בצחוק מזמין, עד שגם העיקש שבמאזינים הבין שאם לא יצטרף לחגיגה - לא יגיע הסיפור אל סופו. והלוא רוב עלילותיו - שקרים והמצאות היו, ויכולתו להניח למצב רוחו הרע ולדלג אל אגף שמחת החיים עוררה בה מיאוס, פשוט מיאוס. זאת בריחה. בריחה פחדנית. שום דבר אחר - לא טמפרמנט אוורירי ולא טוּב מזג מולד.
    כך ויקטור, ואילו היא תמיד נוכחת בכל פינה של תודעתה, ערה בכל רגע נתון למכלול הבעיות והדאגות המלוות אותה כמו נחיל זבובונים זמזמני.
    כשעבר האוטובוס מהשיכונים החדשים אל הוותיקים יותר התחיל להתמלא.
    אמנם כן, כולם היו ישראלים כעת, ישראלים מעצם הגדרתם, אך זה כמובן היה היפותטי לחלוטין. עוד מעטה הסוואה שקרי. איש לא ראה בתושבי היישוב "ישראלים", כולל הם עצמם. הם היו אותה מסה אנושית שנויה במחלוקת הקרויה "עולים". כל קבוצה כונתה על שם ארץ המוצא שלה - רוסים, מרוקאים, קווקזים, רומנים. כולם הוגדרו על פי זרותם. הישראלים היו עם אחר, נפרד, ששכן אי שם הרחק מחוץ לגבולות מסלולו של קו 57, והם היו תושביה החוקיים של הארץ הזאת.
    מימינה נפרש, מאובק ורחב ידיים, מגרש הכדורגל של בית הספר הדתי. המבנה המרכזי של בית הספר, צריף תכול גדול, שימש פעם בשבוע להקרנת סרטים. בחייהם הקודמים הלכו לשם בכל שבוע. זה היה עניין משפחתי. היא וויקטור מלפנים, והוריהם בצעד מתון מאחור. מבחר הסרטים שהוקרנו בצריף היה אֶקלֶקטי: קומדיות ישראליות נחותות שגרמו עונג עז לוויקטור - "פִישקֶה במילואים" או "צ'רלי וחצי", אך גם סרטים מאירי עיניים עבור העולים מברית המועצות, כמו הסרט על רצח טרוצקי שריתק את הוריהם והרדים את מאשה וויקטור עד שכמעט החמיצו את הסצנה שבה מפצח אַלֶן דֶלוֹן את ראשו של האינטלקטואל המהפכני באבחת גרזן.
    אך היו פעמים שכולם היו מרוצים במידה שווה, והם היו משוחחים כל הדרך הביתה, דנים בכישוריו של רוג'ר מוּר כג'יימס בונד, נזכרים בבדיחות מוצלחות, מתמסרים להשתטות החקיינית של ויקטור שאהב לשחזר רגעי שיא והדגים ביצועים של מטוסים מנמיכי טוס או תקף את מאשה בסיף מוּסקֶטֶרי מאולתר.
    אכן, היו זמנים.
    אישה זקנה, עבת בשר, עם תבלול בעין, צנחה בכבדות על המושב שלידה. בין רגליה הפשוקות הניחה סל פלסטיק דחוס בירקות זרים - צרורות נענע, כוסברה ושיבּה, גבעולי סלרי עטופים בנייר עיתון. ירקות מרוקאיים.
    הם היו עדה מסתורית, המרוקאים האלה. עדה שעוררה בה שפע של רגשות סותרים. הוריה, זכרה היטב, תמיד ציינו את ארץ המוצא של ידידותיה מבית הספר בהדגש טעון: מַרוֹקַנייֶץ. מרוקַנקָה. מרוקני. מרוקנית. ארץ המוצא הייתה פרט מהותי בזהות, לא פחות ממינו של האדם או מגילו. הייתה זו עובדת יסוד שסיפקה כמות של אינפורמציה השווה לאלף מילות תואר.
    בימיהם הראשונים ביישוב נֶהגו המילים האלה במידה של חיבה, אך עם חלוף הימים, ככל שגברו הקושי והתסכול וחלחלו אל שגרת יומם, הן נטענו בבוז מנותק, בשמבטל מראש כל תקווה לשינוי. שהרי מדובר בשוני עמוק מני ים - בהיות האדם בן לארץ חשוכה ונידחת, השוכנת רחוק אפילו יותר מהאוריינט הספרותי, אי שם באפריקה. לשיטתה של אמה, הם היו אנשים פשוטים, בעלי קודים פרימיטיביים ותרבות שהיא - או אולי העדרה - היא התהום שעל גדתה האחרת הם ניצבים. עבור הוריה הייתה הפגישה עם המרוקאים האלה בגדר התרחשות משונה ולא צפויה. ישראל הייתה אמורה להיות מלאה לוחמים ציוניים עשויים ללא חת ששורשיהם מצויים אי שם עמוק במזרח אירופה, בני תרבות אידיאליסטים ואמיצים שהתכנסו להושיע את היהדות מאלפי שנות דיכוי; צברים שזופי רגליים, ישראלים למהדרין, אבל עמוק בפנים לעולם קצת רוסים.
    אך תקוותיהם נתבדו. אכן, ארצם הכילה גם מאלה וגם מאלה - תמונותיהם של משה דיין וגולדה מאיר קישטו את לוח השעם של כיתתה עם בוא יום עצמאות; הוריהם של אהרונה ונתנאל הגיעו מאוקראינה אי אז בתחילת המאה. אבל המציאות הממשית, המציאות שהקיפה אותם ביישוב, לא הייתה בעיניהם אלא הערת שוליים אוריינטלית, ישראלית לא יותר מפאתי סַמַרקַנד, העיר שאליה פונתה נטליה בזמן מלחמת העולם השנייה.
    כן, הסכימו הוריה, הם כמובן יהודים, אותם יוצאי צפון אפריקה, אך גם בלי לומר זאת במפורש ברור היה כי יהדות זו עבורם אינה אלא דת זרה, מעין אגף משני של האיסלאם.
    וה"מרוקאים" עצמם, מה הם חשבו על הפשיטה הסובייטית הפתאומית? האם הם לא חשו סלידה מה"רוסים" באותה מידה, מבגדיהם המכוערים, ממבטאם, ממאכליהם התפלים, מחיוורונם השֵמי הצהבהב, מחוסר הבנתם המוחלט את המקום, את האנשים, את הטבע, מתלישותם, יהירותם ואטימותם?
    לא מעט מאמצים נדרשו לה ולאחיה כדי לשבור את מחיצות האיבה שהצמיח הבית, כדי לתפוס את מקומם בין הילדים הישראלים האלה, ילדים בזויים ונחשקים בו זמנית, ילדים שאולי לא הכירו את "שלושת המוסקטרים" ואת "אליסה בארץ הפלאות", אך היו מושכים כל כך - בעברית הקולחת שלהם, במלבושיהם שנראו נאים ומעודכנים להכאיב, בגופניות השזופה, קצרת המכנסיים, שקרנה מהם, בהתכתבותם עם איזו צרפתיות רחוקה, בעצם העובדה שנולדו כאן, במקום הזה שהכירו כל כך טוב, בתוכניות הטלוויזיה שהתמצאו בהן, באיירונסייד, במייק בראנט, בדייוויד קסידי, בחוברות הסינֶרוֹמַן, במחקים הריחניים ובצבעי הפנדה שבקלמריהם, במאכליהם הטעימים, בבדיחות הגסות שנשמעו פחות גסות בעברית, בסנדוויצ'ים עם פסטרמה ורודה בארוחת עשר, בכל מה שהיה מרגש, שופע, טעים ואופנתי.
    כל זה אולי לא נחשב בעיני הוריהם, שהיו שקועים בחיפוש עבודה ולימוד עברית, אך עבורה ועבור ויקטור היו ילדיהם של יוצאי צפון אפריקה הישראלים האמיתיים, בעלי הבית של היישוב, של הישראליות עצמה.
    עולם המבוגרים הוכתם בניסיון העבר וחששות העתיד. המבוגרים היו מודאגים מדי, טרודים מכדי לבחון את המציאות לגופה פעם אחר פעם. גם היא וויקטור, ממש כמו בני גילם המקומיים, סמכו על הוריהם, האמינו להם ונהגו כמצוותם ביחס לקבוצה העוינת שמולם. אך לפעמים הייתה המציאות מזמינה כל כך, שכל מה שרצית היה לשכוח את הידוע והזהיר ופשוט לצלול ראש - בגוף ונפש - אל פיתוייו החושניים של ההווה.
    הזקנה עם התבלול חיטטה בארנקה ושלפה ממנו חפיסה מהוהה של שטרות עטופים בשקית ניילון. חיפוש נוסף הניב גם ממחטת אף גברית קמוטה, והיא עטפה בה את השקית. עכשיו משהייתה החבילה ארוזה היטב תחבה אותה הקשישה עמוק אל תוך המחשוף העצום שלה, מיישרת ומסדרת את אוצרה בעמקי חזייתה. משסיימה העיפה מבט חשדני במאשה וזו שבה והצמידה את מצחה אל החלון.
    האוטובוס חלף על פני בריכות הדגים של הקיבוץ שתחמו את היישוב ממזרח, מנצנצות באדוות כסופות באור הרך של אחר הצהריים, טובלות בצמחיית מים פראית, שיחי פטל בר וקני סוף. וגם כאן הפכה עינה לרעה, מפוכחת, אטומה ליופי המתעתע. עכשיו לא ראתה באותן בריכות, שפעם זהרו בכחול־אגמים מארצות פלא, דבר מלבד מקום מסתור לעבריינים מקומיים ולנרקומנים, או מקור לצחנת מים עומדים ולמכת היתושים הנוחתת בקיץ.
    עיקר המאמץ שנדרש ממנה באותם ימי תום מפוקפקים היה השמירה על ויקטור. היא עצמה למדה לשרוד ביעילות. מעמדה בכיתה ו' שנייה התבסס ברגע שהפגינה את כישוריה האתלטיים, בריצה, בקפיצה לגובה, בסגנונה האלים במשחקי מחניים שבהם הייתה מטיחה את הכדור ביריביה בעוצמה חבלנית. נכון - איש לא ביקש את חברותה, אך לפחות זכתה במידה נוחה של כבוד מרוחק.
    אבל ויקטור? ויקטור משך אליו את המתעללים כאילו נדף ממנו ריח סמוי של חיה חלשה, כזו שנועדה לכיליון. תמיד חששה מהשעות שבילו בנפרד, כאשר למדו מחוץ לכיתת העולים, שבה הוקדש עיקר המאמץ ללימוד העברית. בין שהתלונן ובין שלא, היא ידעה שברגע שנפרדו והוסר מגן נוכחותה, נותר חשוף להשפלות על קומתו הנמוכה, על מלבושיו הדלים, על מבטאו, על קולו הצייצני, על עצם קיומו השביר בתוך ההוויה הפראית שהקיפה אותם.
    כמה אלימות נדרשה ממנה על מנת להכות עד זוב דם, תחילה באגרופיה ואחר כך ברגליה, את מיכאל, נער בוגר בעל קלסתר חולני וחיוור שכולם אמרו שהוא סוטה מין ועבריין, לאחר שנעץ בגופו של ויקטור ארבעה קוצים עצומים שליקט משיחי הצבר שבשולי המעברה. את בכיו של ויקטור, מוטרף מאימה ועלבון, זכרה היטב. ואחר כך, כשמיכאל כבר שכב על מרצפות הכניסה לביתנים של כיתות ו' והיא בעטה בו ברגליה, משתדלת לפגוע בבטנו כי את פניו שותתות הדם כבר כיסה בידיו, אי שם, בערפל הזעם המתפוגג, כבר חיכתה לשעה שבה יסתיימו הלימודים והיא תוכל לקחת את אחיה אל בריכות הדגים, ויחד יסתתרו מהנקמה הצפויה ויתנחמו בבועת זוגיותם.
    כמו בהמחשה נחפזת של מחשבותיה, ברגעים אלה ממש חלף האוטובוס על פני בית הספר היסודי שבו בילו את השנתיים הראשונות ביישוב. ציורי שמן ילדותיים על קירות הצריפים - חיי האדם הקדמון, חגי ישראל. פרויקט של כיתות ו' - מאשה ופּרוֹספֶּר אַלקַסלַסי אחראים על נוף השיבולים בצהוב בוהק, קומביין קוצר תבואה ושמי טורקיז בצבע שמן. על החתום - פרוספר ומריה 1971. באותו זמן רך נעם לה כשפרוספר אלקסלסי היה נושם קרוב כל כך לצווארה עד שיכלה לחוש בניחוח של הבזוקה שלעס, או כשהיה שולח לעברה מבטים אחרי שהבקיע גול או התחצף למורה. אפשר היה לומר שבסוף כיתה ו' כבר הייתה כמעט מרוצה. כמעט מוגנת.
    אך גם זה כבר עבר. כל זה עבר, תם ונשלם. ובימים אלה היא נוכחת לדעת עד כמה בלתי אפשרית החזרה לאחור, הגלישה אל תוך החיים שפעם היו שלהם, למרות התוכניות שתכננה לקראת שובם לכאן בתחילת שנת הלימודים הנוכחית.
    כן, היא קשוחה. קשוחה וחשדנית. שלא כמו ויקטור, לה אין היכולת לשמוח בקלות דעת על השתפרות הנסיבות - על נוכחותו המחודשת של אחיה בחייה, על כנפיה המסוככות של קתרין, על השיבה אל המקום המוכר. זהו גורלה וזהו ייעודה - לעמוד על המשמר, כמו אותו חייל בדיל אמיץ קטוע רגל.
    האוטובוס נכנס אל הכביש הצר החוצה את המעברה. צריפים תכולים טובלים בירק - עוד תעתוע של פנס קסם פסטורלי שכישף אותם בהגיעם, כשדימו שהם נמצאים בסביבה כפרית נינוחה ולא במחנה פחונים, שלוהטים כתנורים בקיץ ומסרבים להתחמם גם משלושה תנורי נפט בחורף. היופי המסוכן של הטבע חלחל גם לכאן, מבלבל את עיני המתבונן הלא מנוסה: פריחה פראית של בוגנוויליה בגינות, מרבדים צהובים של סביונים המסוככים על מרחבים של אדמת חול. והאור. לעולם התכלת והאור - מחפים במסך שקוף וזוהר על כיעור ועזובה.
    ביום הולדתה השנים עשר של מירי טולדנו, הילדה היפה ביותר בכיתה שהייתה לבושה תמיד כמו נסיכה בזכות מתנות ששלחו לה קרוביה מפריז, הידסו בני כיתתה במעגל בריקוד גמלוני לצלילי קולו של הזמר הצרפתי ג'וני האלידיי, בעוד אמה של מירי ואחיותיה יוצאות שוב ושוב לרוקן את הגיגיות והדליים שאליהם זרזפו מים מגגו הדולף של הצריף. אולי זו לא וילה באזור כפרי למרות הכול, הבינה באותו אירוע. כמה מעט ידעה. כמה למדה מאז.
    עכשיו כבר לא ראתה את ויקטור וקתרין. האוטובוס הלך והתמלא מתחנה לתחנה. אנשים ישבו ועמדו, נאחזו במסעדי המושבים, התנודדו כה וכה עם כל בלימה או סיבוב, נתלו על מוט האחיזה, ערב רב של עולים חדשים ועולים ותיקים, בני כל השכבות והרבדים שאכלסו את היישוב, והלוא לאוטובוס - ממש כמו למולדת, לדת או ללאום - נזקקו כולם.
    הם יצאו מגבולות המעברה והתקרבו להצטלבות הכביש של היישוב והכביש הצר המוביל אל הקיבוץ ואל בית העלמין. היא התרוממה ומשכה בחבל הגומי של הפעמון. הכתובת "עצור" נדלקה על הצג מלפנים כאילו לא נועדה לנהג אלא לה, למאשה, ולרגע אכן קפאה אך מיד התנערה והתחילה להיחלץ משם, נדחקת בין העומדים ליד הדלת האחורית, ושוב עלתה בה אותה דאגת יתומים נצחית - שמא שקעו ויקטור וקתרין בפטפוטי הסרק שלהם והחמיצו את התחנה, ועכשיו ימשיכו וייסעו להם עד חיפה ומשם עד אילת ומשם לעוד איזה יעד לא נודע, בקצה העולם. אך כשדילגה מהמדרגה העליונה היישר אל הכביש ראתה שהם כבר ממתינים לה, דאוגים לא פחות ממנה, ולצדם שני תיירים בלונדינים עם תרמילים ענקיים על גבם - מתנדבים מהקיבוץ הממתינים לטרמפ שייקח אותם למשק.
    עכשיו, מחוץ לאזור הבנוי, כשמצאו את עצמם מוקפים בשדה טרשים שהתכסה במהלך השבועות הגשומים בצמחיית פרא נמוכה, חשו במלוא העוצמה את נוכחותו המלכותית של השומקום שמתוכו בקע היישוב הנידח שלהם. השתחלותו הנחשונית של הטבע אל חריצים ופתחים שהותיר לו האזור הבנוי הפכה כאן להשתלטות מוחלטת, אדנותית, כממחישה בזעיר אנפין את מרחבי הישימון שבהם, בפיזור כמעט אקראי, הלכה ונבנתה ארצם החדשה.
    וכמו כדי לנחם את קתרין אמר ויקטור, "תראי, בבושקה, כמה יפה. ממש אזור כפרי." ואילו קתרין, שלא סבלה את הטבע גם בגיחות העונתיות לדאצ'ה בקיצים שעברו (בור שירותים מאולתר, מים מזוהמים של נהר בוצי, כוויות שמש, אלרגיה ועקיצות חרקים), פרעה כעת את שערו של נכדה וענתה, יחד עם נשימה עמוקה המתבקשת מדבריה, "פשוט גן עדן. ואיזה אוויר."
    פז'ו מסחרית מאובקת חלפה על פניהם ולפתע נמלכה בדעתה, עצרה ונסעה לאחור, ובתוכה נגלו שני גברים בחולצות עבודה כחולות שזיהו את המתנדבים. התיירים פינו מקום בין הארגזים שמילאו את הטנדר מאחור והעמיסו את תרמיליהם. אחר כך נדחסו בעצמם פנימה, מחויכים ומרוצים מההסעה.
    "מאש, בואי נבקש מהם שייקחו את סבתא," הזדעק ויקטור, ועוד לפני שננזף תחב את ראשו אל החלון הקדמי וביקש את הטובה הזאת בקלות שבה ידע לבקש כל טובה. הוא פנה אל הגבר המשופם שישב ליד הנהג והאיש נענה מיד, מיהר לפתוח את הדלת ולהצטופף, וקתרין, ששוב נאלצה להיאבק בחצאיתה הצרה, טיפסה והתיישבה ליד האיש, שואפת אדי דלק שמילאו את האוטו ונמהלו בבושם ה"קראסנַיָה מוסקווה" שלה. גם אחרי שקבעה עם נכדיה לחכות להם בכניסה לבית העלמין המשיכה לעקוב אחריהם במבטה מתוך החלון הפתוח של המכונית המתרחקת, עד שהמשופם אמר, "גברת, תיזהרי להישען על הדלת, שלא תיפלי החוצה." והיא התיישרה במושבה, נמנעת מקרבת יתר לדלת המסוכנת.
     
    3
     
    הילדים הדאיגו אותה, אך לא במידה שתאיץ בה לנקוט פעולה. גם אילו רצתה לא הייתה יכולה לגייס את האנרגיה הדרושה לכך. מוטב היה לדבוק בדעה כי עצם עלייתה לארץ היא סימן מובהק לכך שהעניינים שבו למסלולם ודי לצרה בשעתה. שום אסון לא קרה לעת עתה. ובאשר לבעיות השוטפות - לא היה שום טעם לצפות שכך, בבת אחת, יימחו לבלי הותיר סימן ארבע שנות יתמות משני ההורים ושהייה בקיבוצים ופנימיות.
    והרי גם לה עצמה לא היה קל. נכון - תמיד חייתה חיים עצמאיים, כגרם שמימי הסובב סביב עצמו בלבד - ובכל זאת, כך, לפתע פתאום, נמוגה המשפחה היחידה שהייתה לה, ואפילו על נטליה הצליחה להצטער למרות הסלידה שחשה כלפיה מהיום שנישאה לבנה.
    ובאשר למאריק והילדים - כאן היה ההלם פתאומי ומטלטל. הלוא היא עצמה לא העלתה בדעתה, בעודם מתארגנים למסעם ליזראיל המחורבנת הזאת, מדינה אוריינטלית מלאה ז'ידים - שיכה בה כאב שכזה, רק את הבדידות המחליאה החלה לחוש עוד לפני שעזבו, כאילו הייתה אות מבשר רע, סימן של כישוף אפל שהוטל על עתידם.
    ואכן - לא עברו שנתיים עד שהגיע אותו מברק נורא, שחור משחור - מת הילד, הילד שלה האדמוני. ילד מתוק, מאריק שלה הצחקן. רך אופי וטוב לב. כשנודע לה דבר מותו, הזדעזעה לגלות את עוצמת הקשר שקשר אותם זה לזה, או אולי אף מעבר לכך - אהבה? במילים כאלה לא נהגה להשתמש מעולם, אבל איזו מילה נותרה לה עכשיו, אחרי שהלך לנצח?
    והכישוף הלך והתפשט והיא חשה איך הזִקנה - שממנה ידעה לחמוק בחן מתנשא שכזה בעוד כל חברותיה דועכות וקמלות תחת מפולת התחלואים שניתכו עליהן - הזִקנה, שהייתה רחוקה ממנה אלפי שנות אור, זקפה לפתע את ראשה המכוער ובמהירות שלא תיאמן הידרדרה ראייתה עד שמדי כמה חודשים נאלצה להחליף את משקפיה.
    היא איבדה כל עניין בהנאותיה הקטנות שנראו לפתע קרתניות, בידידותיה העלובות המלהגות על תחלואיהן, בשוּרָה אחיה שהגעיל אותה בנהנתנות הצינית שלו, כאילו הפכה בן רגע לאיזו קומוניסטית טהרנית. הכול הלך ונעשה קשה, קשה מדי. קשה בהרבה ממה שהייתה סבורה שמגיע לה.
    והנה - גם עכשיו לא קל.
    במשך כמעט ארבעים שנות אלמנות התרגלה לחיות בלי גבר. ומאז שמאריק גדל ועזב את הבית, נותרה לגמרי לבדה. היא טיפחה את הבדידות והביאה אותה לכדי אמנות מעודנת ומדויקת, כמו הציורים היפניים של הר פוּג'י שתלתה בחדר האורחים של דירתה.
    אי אז בתחילת שנות הארבעים, כשאהרון בעלה חלה במחלת כליות שגרמה לו להתנפח עד שפניו וגופו התעוותו כליל, היא סעדה אותו במסירות חסרת דופי עד מותו, רגע לפני פלישת הגרמנים לאודסה, שם התגוררו, ואחר כך התמסרה - ספק מריגושי אישה צעירה, ספק מהצורך לשרוד - למקס, קצין וֶרמאכט נמוך דרג שהשתכן בדירתה.
    אך עם תום המלחמה, כשנאלצה להימלט מחוקרי הצֶ'ה קָה שהסתובבו חמושים באודסה המשוחררת והיגרה ללבוב, הוצפה ברגש שאי אפשר היה לטעות בטיבו - הייתה זו כמיהה להיות לבד, שכל עוד בנה היה צעיר התממשה באופן חלקי בלבד. הכמיהה לבדידות הייתה רדומה בתוכה כל שנות נישואיה ומן הסתם גם כל זמן הפרשה המסוכנת עם מקס, אך נבטה רק כשנסיבות החיים אפשרו את המעבר מאיווּי מטושטש לרצון מוצהר ובר מימוש.
    תמיד הייתה קשורה לנכדים. לא היה דבר שאהבה יותר מביקורם השבועי, שבו הלכו לסרט, ביקרו את חבריה או סתם בילו בדירתה הנעימה והמטופחת. דירה נפרדת, בת שני חדרים ומטבחון, השייכת לה בלבד, שלא כמו דירתם של מאריק ונטליה שאת המטבח והשירותים בה נאלצו לחלוק עם שתי משפחות זרות.
    גם הילדים אהבו את חברתה ואת יתרונותיה הייחודיים. כמו כל מי שמוצאו מאודסה, היא הייתה בשלנית מצוינת. אצל מי אם לא אצלה פיתחו תחכום קולינרי, טעמו ברווז צלוי עם תפוחים או חביתות מוקצפות עם שמנת מתוקה ומטוגנות בחמאה טרייה? איפה מאכליה ואיפה בישוליה הגסים של נטליה כלתה, שתמיד הוכתמו בתשישות שאחרי יום עבודה מפרך ובחוסר כישרון לענייני מטבח, כשעל אלה מנצחת אטימות מוּלדת להנאות החיים באשר הן.
    נכון, היא לא נמנתה עם אותן הסבתות היהודיות שלאחר פרישתן מהעבודה מבלות את זמנן בעזרה לילדים ובטיפול בנכדים. נטליה אפילו לא טרחה להסוות את דעתה על כך. לא פעם מתחה ביקורת גלויה על אנוכיותה של חמותה, על קרירותה הרגשית ועל מה שכינתה "אהבתה העצמית". מבחינתה, הזִקנה לא הייתה עת לרגיעה והתבוננות, אלא פרק נוסף במסכת ההקרבה העצמית על ידי עבודה מתישה בשירות האחרים. ראבּוֹטָה, ראבּוֹטָה, ראבּוֹטָה. עבודה, עבודה, עבודה - כך ציווה עלינו איליץ' טוב הלב, כמאמר פתגם קוֹמסוֹמוֹלי ותיק. סיפור הצלחה של החינוך הסובייטי הייתה הנטליה הזאת. מה הוא מצא בה, טוב נו, על זה באמת כבר אין טעם לדבר.
    אך הילדים, ובכך לא היה לה ספק, נהנו ממה שהיה באפשרותה להעניק להם, בלי לבדוק בציציות אם ניגבה את ישבניהם בינקותם או סעדה אותם בתחלואיהם הבלתי נגמרים. היא עוררה את חיבתם ואת הכרת הטובה שלהם בדברים שבעיני נטליה היו אולי שטחיים ופחותי ערך, אך עבורם היו מקור להנאות מעודנות, הרחבת אופקים והקניית ערכים אסתטיים, במקום הכפייה הרגילה לחריצות והתנהגות טובה. את אלה סיפקה להם בעצם התנהלותה בחברתם - בהגשת המאכלים מעוררת התיאבון, בפּרֶלוּדים של שופן שהתנגנו ברקע במהלך ארוחות הערב, בשקט ובניקיון, בגודש חפצי הנוי: האורלוגין הפולני הישן, זוג הבולדוגים מפורצלן, מפיות התחרה שתחת האגרטלים, כלי החרסינה הסינית המסודרים בוויטרינה של המזנון, הרפרודוקציה עם הבריקדות של דֶלַקרוּאָה. רק היא ידעה להעניק להם שעות פנאי ובטלה שאינן בגדר פרס על מילוי חובות והשלמת משימות.
    הדירה הקטנה, הדירה שלה, האוצר הזה שלא ייאמן בימי בּרֶז'נייֶב הדחוקים, הדיפה ניחוח של חמאה מותכת, של תפוזים ראשונים בעונה ושל קצף אמבט בריח אורנים "בּאדוּזַן" מתוצרת צ'כוסלובקיה, שאותו הזליפה בנדיבות לתוך האמבטיה המשותפת של הילדים.
    מאז ומתמיד שנאה קתרין לעבוד. בסתר לבה האמינה שהחריצות שהועלתה על נס בברית המועצות מנַוונת מיסודה, ומלבד בודדים שאכן הפיקו מעיסוקיהם סיפוק והנאה, התנהל לו העם העובד בתוך טמטום חושים צייתני, בלי לתת את דעתו על מקסמיו וערכו הרוחני של חוסר המעש.
    היא לא הייתה גבירה כבודה שחשבה שהיא ראויה לחיים מעודנים מאלה של שאר העולם. גם לא פונקציונרית של המפלגה כמו שוּרה אחיה - זה חי בהידור ובפזרנות שגרמו להרמת גבה אפילו אצל המושחתים שבחבריו. היא הייתה בעלת מקצוע פשוטה - מחנכת ומורה לצרפתית בכיתות הנמוכות בבית הספר האוקראיני־צרפתי. אפילו לא הייתה פרנקופילית יותר משמקצועה דרש ממנה. היא פשוט אהבה את חייה, אהבה את בדידותה. ולמרות אנוכיותה הידועה לשמצה, תמיד נהנתה לארח בתוך בדידותה המטופחת את נכדיה; לראות את מאשה שוקעת לראשונה ב"ג'יין אייר", את ויקטור מעלעל בספר עתיק של קיצור תולדות צרפת ולהקריא לו את שמות המלכים שראשיהם הופיעו על שורה של מטבעות מצוירים.
    כאן הכול השתנה כמובן. ולא מהסיבות המובנות מאליהן של ארץ חדשה וכל הנלווה לכך: החום, הבדידות, העדר השפה. הייתה בה יכולת הסתגלות של אנשים המורגלים לדאוג לעצמם, ובזריזות מרשימה ארגנה את חייה בנוחות שהורגלה בה. את רהיטיה ושאר חפציה הביאה איתה בשתי תיבות עץ ענקיות. התמצאותה במרחב הזר עוררה השתאות ממש וכעבור שבוע בלבד מאז שהעניק לה איש הסוכנות את המפתחות לדירתה כבר ידעה היכן נמצאים כל המוסדות שישמשו אותה מכאן והלאה, החל בסניף קופת החולים וכלה במתנ"ס ושני מרכזי הקניות הקטנים. מה כבר היה פה ללמוד.
    עיקר השינוי היה טמון בכך שלראשונה מזה שלושים שנה חזרה להיות בעלת משפחה, הנושאת באחריות מלאה על נכדיה. ואילו הנכדים עצמם גדלו והתכערו, איבדו את רכותם, כמו אפרוחים שהחלו להצמיח נוצות קשיחות ודוחות של עופות בוגרים. ואף שבאה מתוך החלטה אמיתית, שגמלה בה לאחר לילות רבים ללא שינה, ולמרות שהייתה נכונה להקריב את המוכר והנוח על מזבח אימוץ נכדיה כדי להצילם מגורל של ילדי מוסדות, ואף שעמדה במטלותיה היומיומיות, חשה כי היא שרויה בהלם מתמשך, שנבע, יותר מכול, מן ההכרח לחלוק את מגוריה עם אנשים נוספים, קרובים ככל שיהיו. חלק הארי של מאמציה להסתגל היה כרוך בניסיון להפנים את השינוי הזה, שהיה בעיניה משמעותי יותר מכל שינוי אחר שחוותה בשבעים שנות חייה.
    היא ניסתה לדבר אל עצמה בלשון השכל הישר - אילולי באה היו נכדיה הולכים לאיבוד מבחינה רוחנית, רגשית ומעשית. וגם היא עצמה לא נעשתה צעירה יותר. אמנם בריאותה הכללית הייתה טובה, אבל ראייתה הלכה ונחלשה והדבר עורר בה אימה קמאית מפני החושך שבו תהיה שרויה לבסוף, בריאה מכדי למות, עיוורת מכדי לשרוד. מי אם לא נכדיה יתמכו בה ויסעדו אותה בדעיכתה? הייתכן שאכן הייתה אותה ברייה אנוכית, אדישה וקרת לב כפי שטענו כנגדה מבקריה? וגם אם כן, הרי יהיה זה לטובתה להתרכך, להעניק, לחלוק את המתוק והמר כאחד. מה מעורר סלידה יותר מזִקנה קפוצת שפתיים, חשדנית ובודדה?
    אך המחשבות האלה לא הועילו ומצוקתה נותרה בעינה, מזינה את עצמה בטפיפת רגליים בין החדרים, במים זורמים במקלחת, בגרביים מלוכלכים מתחת לשולחן האוכל, בסכין מרוחה בממרח שוקולד "השחר" בכיור המטבח, בריח של נפיחות, של ממתקים, של זיעה צעירה ושל תמרוקים זולים מעבר לדלת חדרם.
    לעתים, אחרי שהשניים יצאו לבית הספר, הייתה לוגמת את התה שלה ומדמיינת שאלה הם חייה וכך הם יימשכו. לעולם לא תגיע שעת אחר הצהריים שבה יפרצו פנימה שתי ישויות מיוזעות וירוקנו את נפשה מכל חיוניות בעצם קיומן בתוך שבעים וחמישה המטרים המרובעים של דירתה.
     
    4
     
    משנותרו היא ואחיה לבדם, לא היה עוד דבר שימנע את הבירור המשתהה. הם התחילו ללכת במעלה הכביש, אך היא המשיכה לשתוק בהתרסה. אחר כך נעצרה, נשענה על כתפו, הסירה את נעלי הפלטפורמה המגוחכות וכעבור שנייה של היסוס קילפה מרגליה גם את הגרביונים השקופים ותחבה אותם לכיס החיצוני של תיקו התכול. ואילו הוא, משום מה, נאחז ברכושו בבהלה וכמעט תלש את התיק מידיה.
    עכשיו יצאה לדרך בוטחת יותר, יחפה, נהנית ממגע האספלט בכפות רגליה. הוא נשרך בעקבותיה, במרחק ביטחון של שני צעדים. זאת הייתה מלחמת עצבים שלא הייתה לו שום תקווה לנצח בה, אך הציפייה הכבידה עליו. היה עליו לפעול ולוּ רק על מנת לקרב את חורבנו ולסיים את המשחק המעיק.
    "אולי כבר תגידי את מה שיש לך להגיד ונגמור עם זה," אמר.
    היא האטה לרגע והסבּה את פניה לאחור להדגיש את ההצלפה. "אתה חזיר."
    "אני חזיר," חזר אחריה כהד.
    "זהו. אין יותר מזה."
    "את יכולה לפחות לנסות להתעניין מה קרה."
    "אני לא מעוניינת, ויקטור."
    "את יכולה לפחות לתת לי את הכבוד בלהאמין שהייתה לי סיבה."
    "הייתה."
    "כן, בדיוק. הייתה."
    "ירד לך דם מהאף."
    "זה לא קשור! אבל רק שתדעי שבאמת ירד לי. ראית בעצמך איזה כאב ראש היה לי אתמול בערב. זו כנראה מיגרנה."
    "בהחלט."
    "את אפילו לא רוצה לדעת למה איחרתי."
    "אבל אני כבר יודעת - כאב לך הראש. התעלפת. הייתה לך בחילה, סחרחורת, עיגולים מול העיניים, אדום מול העיניים, שחור מול העיניים, כאב בטן, שלשול, עווית במעיים. היית חייב לשכב קצת על הספסל, ירד לך הלחץ דם, עלה לך החום."
    "תסתמי," ביקש ללא תקווה.
    היא צעדה בנחישות. ניצול דאגתה לבריאותו היה מעשה מכוער. שפל. ההפרזה בביטויי החולניות שלו הייתה נגד כל חוקי ההגינות.
    אך לא רק את חולניותו ניצל. לעתים, אחרי שפשע, אף ניסה לצבור נקודות זכות על חשבון אופיו הרך, הרחום. היא העיפה בו מבט רווי בוז ומיד המשיכה ללכת ולמנות ברֶצ'יטַטיב מיומן את תירוציו האפשריים.
    "או שאולי עזרת לזולת? נכון, ויקטור? פשוט עזרת למישהו - הצלת ילד דרוס, הצלת זקנה דרוסה."
    עכשיו היה עליה להקדים ולחסום את האפשרות הנוספת שנותרה בפניו - היותו קורבן הנסיבות, והיא מיהרה לעבור אל המקבץ הבא של טיעוני ההגנה בטרם יספיק להעלותם.
    "ואולי משהו שקשור לבית ספר? היועצת רצתה לדבר אתך, או שהיית תורן? ואולי אסון לא צפוי? נעלו את התיק שלך בכיתה של ההקבצות בחשבון, נעלו את השער כשהיית בשירותים, איבדת את המפתחות, את הכרטיסייה, את היומן, אני מפספסת משהו?"
    היא האיצה את הליכתה. העלייה נעשתה תלולה יותר ונשימתה העמיקה, מוסיפה נופך של צער סמוי, טראגי, לדבריה.
    "את מגעילה. את יודעת את זה? ומרשעת גם."
    "אהה."
    "ורק להשכלתך הכללית, לא התעכבתי בגלל שירד לי דם, אלא בגלל משהו אחר לגמרי."
    "אז למה אתה מספר לי שירד לך דם."
    "כי ירד לי. זאת הערת שוליים."
    "ולמה נראה לך שזה מעניין אותי, אם אין לזה קשר לאיחור ה־ש־ע־רו־רי־י־תי שלך?"
    "עזבי את זה. טוב?" אמר בקול כבוי. כל עדות, ולו מדומה, להעדר עניין בקיומו, גרמה לו לייאוש ולהתכנסות. אבל היה מאוחר מדי - תבוסתו רק עוררה אותה אלי קרב. היא הסתובבה אליו בפראות ונעה לעברו בצעד נחוש עד שפניה היו מול פניו.
    "ואם לא בא לי לעזוב? ואולי כדאי שפעם בחיים תמלא את הבקשות ה־מ־אוווד צנועות שלי?"
    "אז אני לא מייחס כזאת חשיבות לטקסים, בסדר? יום השואה, יום הולדת, יום המוות."
    "אה, אתה נשמה חופשית, אנרכיסט. "
    "ואת נאצית."
    "תשמור על הפה שלך."
    הוא נסוג מעט לאחור. "נאצית. אווה בראון."
    "אמרתי לך - אם אתה חושב שלא תספיק, אל תלך לבית הספר."
    "תעזבי אותי כבר." הוא שילב את ידיו בחיקו במאמץ אחרון, מנסה להסוות את חולשתו.
    "היום היחיד בשנה, ה־י־חיד, שבאמת חשוב שנהיה יחד. שנעשה את כל מה שצריך."
    "אני לא צריך יום מיוחד. אני חושב על זה כל השנה. כל דקה אפילו."
    "אתה חושב על עצמך כל השנה וכל דקה. ואני חושבת על המאמץ שאני משקיעה בך. שוזרת פנינים מול חזירים."
    "היה לי טוב מאוד בלעדייך."
    "סליחה?"
    "מה ששמעת. היה לי טוב. בפנימייה."
    "אתה באמת חזיר!"
    "ואת זונה."
    "מה אמרת?"
    "זונה של כל מיני שוויצרים מהכרמל."
    "אני תכף הורגת אותך."
    "תנסי."
    הוא זינק הצידה. היא נעה בעקבותיו בזריזות של חיה. ידה השלוחה חפנה את שרוול חולצת בית הספר התכולה, אך הוא נתלש מאחיזתה ונע לצד השני בזיגזג חד, חומק ממנה, עוקב בדריכות אחרי תנועתה ושוב חומק, כמכרסם המנסה להימלט ממבטה המקפיא של הקוֹבּרה.
    עכשיו היה בעמדת יתרון - השמש סנוורה אותה והאטה את תנועתה, אך חדוות הציד ניווטה אותה, חידדה את כושר ההמצאה שלה והיא צעקה, "תיזהר, מכונית מאחוריך," ובעודו מפנה את ראשו לאחור זינקה עליו, נעלה אותו בין זרועותיה ומשכה אותו אל שולי הכביש. ושם הכול נעשה קל - הוא ניסה נואשות להשיב לעצמו את שיווי המשקל האבוד ואילו היא הציבה בזריזות את ידיה על חזהו ודחפה אותו בכל כוחה, כבר אפופת ניצחון, אל תוך סבך שיחי הפטל שלצד הכביש.
    הוא נהדף לאחור, ניסה להיאחז בענפים השבירים, תמרן בגוו, בידיו, בעוד הצמחייה הקוצנית מאיטה את נפילתו.
    במאמץ עליון הצליח להתאזן ולעמוד על רגליו, אך נאלץ לשוב אל השיחים על מנת לשלוף משם את תיקו שהסתבך במעבה צמחייה ותלש אותו בזעם.
    "שלא תדברי אתי יותר בחיים. הבנת את זה? בחיים!"
    היא עמדה זקופה, מייצבת את נשימתה, עצומה ונוראה ממרומי שבע עשרה וחצי שנותיה, וקינחה את מצחה בזרועה. אחר כך דחפה את שולי חולצת הטריקו לתוך החצאית והעבירה יד בשיער שנפרע.
    "אין שום בעיה."
    היא חזרה לצעוד, מותירה אותו מאחור. פעם אחת הפנתה את ראשה לוודא שהוא מדשדש בעקבותיה. אחר כך כבר התקדמה בלי להביט בו, חשה בעורפה את צעדו הלא אחיד, המאיץ מדי פעם על מנת לא לפגר אחריה ומיד שב למקצבו המקרטע.
    אחרי שחלפו על פני העיקול האחרון של הכביש המטפס על הגבעה כבר ניתן היה להבחין מימינם במתחם מצבות השיש הבהירות של בית העלמין. זבובונים חגו באוויר נטול רוח, מסתחררים בחמימותו.
    "יפה מצדך שמצאת טרמפ לסבתא," אמרה בלי להפנות את ראשה. "הברקה."
    הוא שתק, משתדל להסוות את התנשפויותיו השקטות. העלייה הייתה קשה לו.
    שתיקתו דחקה בה לדבר. נימתה הייתה מפויסת, כמעט חביבה. דיברה רוסית.
    "אני כל פעם שוכחת כמה הכביש המזדיין הזה תלול." היא נופפה בידה מול פניה. "והזבובים המזדיינים האלה, מאיפה אלה צצו באמצע החורף?"
    "הם צצו בגלל החום המזדיין הזה וגם בגלל השדות המזדיינים האלה וכמובן הבריכות המזדיינות, אבל עוד מעט נגיע לבית הקברות המזדיין ונפגוש את נתנאל ואהרונה המזדיינים ואת סבתא המזדיינת והזבובים לא יפריעו לך יותר."
    "אפשר לחשוב שאתה לא מקלל."
    הוא התקשה לעמוד בפיתוי לפיוס שהוצע לו. אמנם שנא את עצמו לרגע, אך העדיף את הזרימה הנעימה קדימה.
    "רק בעברית. ברוסית זה נשמע נורא. את יודעת את זה."
    "ילד טוב."
    "אחר כך את שוכחת ומדברת ככה ליד סבתא וזה עושה לה רע."
    היא עצרה ופנתה אליו. השמש הזהיבה הילה בגון נחושת סביב שערה. הגבעות הנמוכות של הגליל התחתון התקמרו אי שם בקו האופק.
    "טוב נו. מספיק."
    גם הוא נעצר, אך עדיין סירב להביט בה בזמן שדיבר.
    "לא נעים לך מסבתא המזדיינת, מנתנאל ואהרונה המזדיינים וממאריק ונטליה המזדיינים?"
    "בוא, תן לי להישען עליך. השתפשף לי פה בעקב מהאספלט. האספלט המזדיין כמובן."
    הוא ניגש אליה והניח לה לחבק את כתפיו, אך עדיין לא התרצה.
    כעת פסע לאִטו, כבר לא היה טעם למהר; השער של בית העלמין נראה בבהירות ועל הספסל שבצד השער הבחינו שניהם בקתרין ובאהרונה הישובות ובצלליתו הגבוהה של נתנאל.
    "נו, אז מה קרה?" אפשר היה לשמוע את חיוכה העקמומי בקולה.
    "חשבתי שזה לא מעניין אותך."
    "בחיי שאתה טיפוס משעמם."
    ביד החובקת את כתפו משכה קלות בתנוך אוזנו.
    "מספיק. טוב?" אמרה.
    "אין לי מצב רוח לספר עכשיו. זה גם ארוך," אמר, מתרצה.
    "בשתי מילים. וכשנחזור הביתה תיתן את כל הפרטים."
    הוא רצה להיענות לבקשתה, אך פתאום נחרד שמא יתבזבז סיפורו כך סתם, כלאחר יד.
    "אני אספר לך בבית. ובמילא כבר כמעט הגענו."
     
    5
     
    הדבר שריתק את ויקטור באהרונה יותר מכול היה הגבנון שלה.
    זה לא היה כך תמיד. כשהכיר אותה, יחד עם הוריו, בשנה הראשונה לעלייתם ארצה - נראתה בעיניו אישה זקנה רגילה, או כפי שנטליה הקפידה שיאמר - מבוגרת. אחת מתוך אותו קהל חסר צורה שלתכונותיו הפיזיות אין שום ערך אסתטי - המבוגרים.
    מובן שכבר אז נתן את דעתו על הגבנון, על קומתה הנמוכה, על תווי פניה הקשים, אך אלה היו סימני היכר בלבד, סימנים שנועדו להבדיל בינה לאחרים, כמו פרטים שנמסרים במשטרה במקרה של היעלמות, שלא היה עולה בדעתך להרהר עליהם במושגים של יופי או כיעור.
    באותה מידה לא הבחין ביפי תוארו של נתנאל, וכששמע את הוריו מציינים את "יופיו" של חברם הפסל כחול העיניים לעומת "חוסר יופייה הקיצוני" של אשתו, שִייך את התכנים האלה לאותם תחומים בחיי המבוגרים שלא עוררו את סקרנותו וחלפו על פניו כצלליות נעדרות ממד שלישי. זקֵנים יפים, ממש כמו בירה, אופרה או פוליטיקה, היו מושגים נעדרי משמעות, עד כדי כך שאפילו לא היה עולה בדעתו לערער עליהם.
    כל זה השתנה בתכלית השוני עם מות הוריו, כאשר התעמת לפתע עם עולם של מבוגרים, אשר נהפך בבת אחת מכתם אמורפי למערכת של פרטים נפרדים שבהם, באופן זה או אחר, היה תלוי גורלו. עכשיו נאלץ לסווג את הבריות שפגש בסיווגים קפדניים יותר, שכללו את יחסם כלפיו - "נחמד" או "לא נחמד", "טובים" או "רעים" - אך גם את אפיוניהם הגופניים, שלרוב נראו בעיניו כעיוותים המשמשים סימני זיהוי.
    תחילה הסתפק בהגדרות כלליות - שמן, רזה, עם השיער אחורה, קירח. אך כפי שקורה בכל תחום שמעמיקים בו, במהרה נעשה עולם ההבחנות למעודן ורב פרטים.
    כך למד ויקטור לשים לב לרגליה העבות והשעירות של רינה משיח, האחראית על פינת החי בפנימייה, לגופה התפוח כענן קצפת של העובדת הסוציאלית מטעם העירייה, לעורו החרוש חטטים של נַחיק, הסטאז'ר לחינוך מיוחד, לעיניה האטומות, הבולטות מחוריהן כעיני קרפד, של זינאידה זוֹנֶנשטיין מהסוכנות, לדמותו של מנהל השירות הפסיכולוגי בחטיבת הביניים - איש כחוש וגבוה עם זקן תיש גנדרני שהוסיף לו נופך מֶפיסטוֹפֶלי. באותו אורַח ממש למד לסמן לעצמו את אפיוניהם של שאר הפקידים, נציגי משרדי הרווחה, הפסיכולוגים, אנשי השירות למען הילד, אנשי הסוכנות היהודית, מורים, מחנכים ושאר מבוגרים, שבדרך פלא נתברכו במיני מאפיינים שהקלו עליו את מלאכת הסיווג וריתקו אותו גם במשמימים וחסרי התוחלת שבמפגשים; שומות בגוונים וגדלים שונים, נקבוביות עור פעורות כבקליפת אשכולית, שעירוּת חייתית שפסקה לפתע בדרמטיות בקו הגילוח, חוטמים בעלי גודל וצורה חריגים, ישבנים יוצאי דופן, כתמי לידה ועוד כהנה וכהנה תכונות של הפיזיולוגיה האנושית, שהרחיבו את דעתו. וכפי שקורה לעתים, גם כשחדל מעשה התיוג לשמש מנגנון הפועל למען הישרדותו כבר הספיק להפוך למעשה של תשוקה, כדרכו של אמן - חסר כל ערך מלבד ערכו האסתטי המזוכך.
    עכשיו, בעודו ישוב על קבר שַיִש שעליו נח זר פרחים מרקיב, ועליו הכתובת "אמנו וסבתנו היקרה פורטונה אַלגרַבּלי", עקב במבטו אחרי הגבנון של אהרונה בעודה רוחצת את זוג המצבות הצמודות של מאריק ונטליה בעזרת דלי של מי סבון וסקוטש ברייט במיומנות של מישהי שכבר איבדה מספיק אנשים קרובים על מנת לגשת אל מלאכת תחזוקת הקבר ביחס מאוזן של כבוד ומעשיות. הגבנון נח אי שם במעלה גבה, מעל השכמות, רוכב על האישה הטובה כמו ישות עצמאית, תאום סיאמי שתלטן בעל רצון ותודעה משלו. הגבנון הוא שפיקד על מעשיה של אהרונה, ניווט את פעולותיה, הטיל עליה משימות מגשר הפיקוד, קבע מדיניות, ואילו אהרונה עצמה, ראשה, פניה היו רק חרטום הספינה הכפוף לרצון מפקדו.
    מדי פעם נשלחה מאשה אל הברזייה שבשער של בית העלמין למלא מחדש את הדלי. נתנאל פינה במגרפה קטנה את הרצועה הצרה שסביב הקברים מזרדים, מאבנים קטנות ומעלים יבשים שהצטברו במהלך החורף. את המגרפה הביאו איתם מעין הוד, כמו גם את הזר הרענן של הפרֶזיות השלובות בענפי רותם, ואת נרות הזיכרון הגדולים שאמורים לדלוק שבוע שלם אם יימשכו הימים הנאים, נטולי הגשם. כה יקרים היו ברגעים אלה ללבה של מאשה, החברים הקרובים האלה של משפחתה, אנשים נדיבים ונבונים המבינים את ההבדל בין קודש לחול ויודעים להקנות ממד טקסי נשגב למצבים שנועדו לכך.
    קתרין עמדה נבוכה מעט מחוסר המעש שלה לנוכח פעלתנותו של הזוג הישראלי. שוב התעורר בקרבה אותו עונג קטן שהחלה לחוש לאחרונה בכל פעם שפטרו אותה מאחריות. זה היה מדאיג, היא ידעה. עוד פיסת חיוניות שנוגסת ממנה הזִקנה. אך כרגע העדיפה להכיל את ההכרה הזאת על פני עזרה בטיפול בקברים. והלוא ממילא דומה היה שנתנאל ואהרונה פועלים מתוך שיתוף מיומן ומתוך תחושה עמוקה של מילוי חובה. מלבד זאת, ציינה לעצמה, הם היו מעט צעירים ממנה - שני הישראלים היובשניים האלה, חבריהם הקרובים ביותר של מאריק ונטליה, שעדיין מסורים כל כך למשפחתה - ואך הגיוני שיחלקו לה כבוד ויניחו לה להתייחד עם מחשבותיה ועם יגונה.
    בכייה הפתיע אפילו אותה עצמה. שום רמז לא בישר את בואו. להפך, כבר מהבוקר חשה אטומה וקהה כמו איבר רדום והתנהלה בתוך בועת ההווה המצומצם ובה בלבד. האותיות החרוטות על מצבת השיש הפשוטה של בנה - שמו, שנת לידתו ושנת מותו - לא עוררו בה שום הד של רגש, כאילו טבעה לחלוטין באיזו טריוויאליות של אחר צהריים חורפי ולא הצליחה להתחבר לא לזיכרון ולא לרצף מחשבות שיוביל אותה אל ילדה היחיד, המת.
    נוסף על פתאומיותו לא היה בכייה מאופק כיאה, אלא נהפך בתוך שניות להתייפחות נבחנית, כאילו התעורר דוברמן פינצ'ר זעוף בבית החזה שלה. בידיים רועדות חיפשה בתיקה ממחטה, אך נתנאל הקדים אותה ושלף ממחטה קמוטה מכיס מכנסי העבודה הכחולים שלו, והושיט לה אותה כאילו התכונן לבכי הזה מבעוד מועד.
    גם אהרונה פסקה מעבודת הניקיון ופנתה אל עגלת הקניות שהביאה איתה. תוך רגע נשלפה מתוכו שקית ניילון ונפרשה על הקבר הסמוך לזה שעליו ישב ויקטור. על השקית הפרושה הושיבו את קתרין ואילו נתנאל התמקם לצדה, חבק בזהירות את כתפיה ודיבר אליה צרפתית רכה, טובת היגוי. אהרונה נותרה לעמוד בצד, עקמומית, ראשה שקוע בין כתפיה כראשו של נשר משונה, שחור ועבה מקור. למרות ששהתה יחד עם נתנאל בפריז פרקי זמן לא מבוטלים במהלך שנות השישים ודיברה צרפתית רהוטה אף היא, בחרה שלא להתערב.
    מאשה שבה ממסעה השלישי עם דלי המים. נעליה היו מכוסות בוץ ונתזי בוץ דבקו גם ברגליה המנומשות שהציצו מתחת לחצאית החומה.
    "מה קרה?" היא הישירה מבט אל ויקטור. נימתה הייתה חשדנית, כאילו הופקד אחיה לשמור על הסדר הטוב ועל שלומה של קתרין והוא זה החייב בדין וחשבון. הוא משך בכתפיו והיא שוב שאלה "מה קרה", מעט יותר בקול, משגרת הפעם את שאלתה לחלל האוויר, פותחת את אפשרות התשובה גם לנתנאל ואהרונה ואף לקתרין עצמה, שיפחותיה נעשו שקטות ועיקשות כאילו התכווץ הדוברמן פינצ'ר לכדי גור.
    נתנאל הניע בראשו כאומר "לא עכשיו", ואהרונה אמרה, "הכול בסדר, ילדים. למה שלא תלכו לעשות סיבוב. הכול יפה כל כך, ירוק בכל מקום. כמעט אביב כבר."
    מאשה החליפה מבטים עם אחיה וגלגלה עיניים. בוז ורק בוז רחשה להתנהגותה הרכרוכית של קתרין, שעברה על חוק לא מפורש אך מהותי. קתרין הפכה להיות סמרטוט, כמו ויקטור. זה בלתי נסלח.
    היא דיברה אל אחיה עברית באיטיות מודגשת, "בוא באמת נעשה סיבוב, נראה מה חדש. אולי נמצא מישהו שאנחנו מכירים." הוא נענה ברצון וכמעט זינק מהקבר שישב עליו. היה לו קר בחולצת בית הספר הדקה. יגונה המפתיע של קתרין גרם גם לו אי נוחות שלא רצה לתת עליה את הדעת.
    הם פסעו לאורך השביל הצר שהפריד בין שורות המצבות, מועכים ברגליהם רגבי אדמת חמרה אדמדמים, רכים מן הגשם.
    "מה הם מכרכרים סביבה, אפשר לחשוב." מאשה עצרה לרגע ושפשפה בכוח את סוליית נעלה בקצה לוח שיש על מנת להסיר גוש של בוץ שדבק בה.
    "טוב, היא התחילה לבכות וכל זה."
    "השתגעה לגמרי. היא יותר קשוחה מכולם."
    ויקטור שוב חש את אי הנוחות עולה ביתר שאת. הוא חשש לחשוף את עצמו אך הצורך בהרגעה גבר על כבודו העצמי. "ואולי לא?"
    "לא - מה?"
    "אולי היא לא הכי קשוחה."
    "אז לא. מה יש לך?"
    "היא הזדקנה."
    "אז הזדקנה. בסוף כולם מזדקנים ומתים. וגם אתה תמות, ויקטור. אז תפסיק להיות כזה סמרטוט."
    היא טפחה קלות על קודקודו בכף יד שטוחה. "יש מבין, ג'ינג'י?"
    זאת היא, היא הקשוחה מכולם, חשב. כעת סירבה להעניק לו את הנחמה שביקש. זלזלה בו כשהעלה סוגיה רצינית. פקפקה בשיקול דעתו.
    הוא החליט להעניש אותה. "אני לא ג'ינג'י."
    "אז מה אתה? שַטֶני? שחרחר? תגיד, זה דווקא מעניין אותי."
    הוא שתק. עכשיו שתסתדר לבד. הוא לא יהיה זה שיעזור לה בטיעוני נגד, בוויכוח. דבקותה בסממנים שהעידו על קרבת דם הייתה צורך בלתי נשלט. שניהם ג'ינג'ים. נקודה. לקשר הדם יש איכות מאגית. ואולי אפילו צדקה - שערו היה כהה אך עיניו הירקרקות ועורו הבהיר הסגירו את מוצאו האדמוני. ונמשים - אמנם דהויים ופזורים בדלילות, אכן קישטו את פניו. אבל הוא לא ישחק לידיה. הקלפים שלו נשארים קרוב לחזה. יֶס סֶר. שתתעצבן.
    אז היא חושבת על ברית גורלית. עוד גחמה. ואילו הוא מאמין בדברים מעשיים יותר. והם בסך הכול אח ואחות. ילדים. ואם יקרה משהו לקתרין יעלו אותו על טיל לקיבוץ או לפנימייה ולא יעזרו פה שום מאגיה ושום כישוף. מה שלא תחשוב לעצמה, היא והרעיונות שלה.
    לה קל לדבר. מסתובבת כאילו היא לבד בעולם. וטענות שקריות יש לה בשפע: שאנשים לא מעניינים אותה ובעצם היא מכירה מיליונים. מתבודדת אבל טורחת להשאיר רושם. מאבטחת את עצמה, טווה רשת ביטחון, ולו אסור להתקרב לאף אחד. אז הוא נקשר והיא לא. בעוד שנה וחצי היא כבר תעמוד בזכות עצמה, תוכל להתגייס או להתחתן כדי לא להתגייס, אולי עם אליסטֶר, מתנדב מהקיבוץ שלה. תיסע אתו לאדינבורו, תקשקש אנגלית במבטא מטופש, תלד לו תינוק סקוטי. אולי בכלל תתפוס איזה ישראלי, מישהו שלומד איתה במישל"ב חיפה, מישהו מפונק, מהכרמל, כזה שיושב בערבים על המדרגות של בית רוטשילד או רואה סרטים הונגריים בשחור לבן, בלי תרגום, בסינמטק, אחד ששונא את להקת אבבא ואת בּוֹני אֶם ולובש ז'קטים שחורים ועניבות צרות.
    ואילו הוא - הו הו! אם יקרה דבר לא צפוי - ישוב להיטלטל ממקום למקום, כמו חבילה ללא נמען.
    היא כמובן לא חושבת שיש לו סיבה לדאגה. אם יעז לצייץ, תגיד כמו תמיד - אתה פחדן ויקטור, אתה סמרטוט ויקטור, אני אדאג לך ויקטור. אבל מה היא יודעת איך הדברים יתגלגלו. אף אחד לא יודע. כי הדברים מתגלגלים. זה טיבם של דברים.
    הם פסעו בשתיקה, מרוכזים, סורקים בעיניהם את השמות החרוטים על המצבות. מחפשים שמות מוּכּרים, קרובי משפחה של שכנים, של חברים.
    אוויר קריר נושא ריח ירק דגדג את הנחיריים. עכשיו, אחרי שסיימה לתקוף אותו, היה רוצה ככה, בנחת, בעודם פוסעים בין הקברים, לספר למה איחר. עכשיו זה היה באחריותו בלבד - היא לא תשאל עוד. כזאת היא. גאוותנית. אך כדי לגולל באוזניה את העלילה כולה, מתחילתה ועד סופה, יידרש זמן, וזמן לא יהיה לו עד אשר יגיע לסיומו אחר הצהריים הזה, על כל פיתוליו מסיחי הדעת.
    "אולי נחזור, מאש," ביקש.
    היא עמדה בגבה אליו, מבטה סוקר את האופק הכחלחל־ערפילי נמוך הגבעות שנמתח הרחק מעבר לשדות החרושים, מעבר לברושים השדופים שצמחו לאורכה של גדר בית העלמין. כשפנתה אליו, ראה שלפניה איכות פתוחה, גלויה. הבעה כזאת עטו באותן פעמים נדירות שלא התגוננה ולא תקפה ולא התנהלה מתוך אמונה סתומה באסופת מושבעים קשי לב השופטים אותה ללא הרף.
    היא אמרה, "אז שוב ירד דם, מה? אולי כדאי שהמומחה ההוא מרמב"ם יראה אותך שוב."
    הוא משך בכתפיו, פניו אל האדמה, כובש את הצורך לרוץ אליה, כנוע, אסיר תודה.
    "אני מצטערת על העניין בכביש. זה מין יום כזה. אתה יודע."
    "זה בסדר." הוא הישיר אליה מבט, "גם לא ממש נפלתי."
    היא הנהנה קלות ובלי לומר מילה נוספת החלה לצעוד במהירות אל הקברים "שלהם", שם נראו נתנאל ואהרונה משוחחים עם שַמש בית העלמין.
    התחיל להיות קריר ומאשה חיבקה את קתרין מאחור, מנסה לקלוט מעט מחום גופה. היא הניחה את סנטרה על הכתף הצמרית.
    אהרונה שלפה מתיקה את שתי הכיפות שהביאה עמה והושיטה אותן לוויקטור ולנתנאל. הם הניחו את הכיפות על קודקודיהם ומאשה התאפקה מלגשת ולתקן את הכיפה של אחיה, שנחה על ראשו בעקמומיות, בוהקת בסאטן לבן ומקושטת ברסיסים מוזהבים כגלוית ברכה לראש השנה.
    מרגע זה, החליטה, יהיה על הדברים להתרחש מעצמם.
    מעולם, בשנים שעברו, לא עלתה האפשרות לומר תפילה על פי כללי הטקס. תמיד התנהלו באותה התנהלות שקטה ועניינית, ניקו את הקברים, שוחחו בנחת בינם לבינם, לרוב על דברים שאינם נוגעים כלל לסיבת בואם. חגיגיות המעמד התגלמה בעצם שהייתם שם, בדממה הפסטורלית הנגועה בציוץ ציפור או בהמהום מנוע טרקטור מרוחק. בדרמה השקטה של מרחב בית העלמין. הייתה זו נוכחות חסרת כל יומרה טקסית, ואילו היא עצמה פעלה בתיאטרליות של נזיר המבצע את עבודת הבורא מתוך ענווה ומשמעת עמוקה.
    ארבע שנים קודם לכן, בלוויה, ניסו לשכנע את ויקטור לומר קדיש אך נכנעו לסירובו, נוכח עוצמת יגונו. "אתה לא הולך להקריא את השטויות הדתיות האלה," אמרה לו אז, מלבה את התנגדותו. "אמא ואבא לא האמינו באלוהים וגם אנחנו לא. זה שטויות של פרימיטיבים. של מרוקאים."
    וויקטור אמר, "אופיום להמונים."
    אך הנה - בוקר אחד כאשר חמקו יחד מהלימודים לביקור ספונטני בבית העלמין, חזו בלוויה של קשיש מהיישוב ונִשבּו בטקסיות הקדורנית שאפפה אותה, וכשבכור הבנים של הזקן, גבר בעל קלסתר מיוסר שזיפי זקן שחורים עיטרו את לחייו, אמר "קדיש" בקול עמום שכמו נצר בחובו שאגה, וכל הנוכחים נכנעו לבכי שעלה בידם להחניק עד כה - ידעו שניהם שבאזכרה הבאה של הוריהם תהיה התפילה לבו של מפעל הזיכרון הקטן שלהם.
    ויקטור אחז בסידור התפילות, אף שלאחר החזרות הרבות שערכו ידע את המילים כמעט בעל פה. הוא טפח בידו על הכיפה שעל ראשו, וידא שעודנה שם, נאנח והתחיל בקריאה, ממצמץ ובולע רוק בסוף כל משפט, מותח את צווארו כגוזל.
     
    יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
    בעלמא די ברא כרעותיה
    וימליך מלכותיה,
    בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל
     
    לרגע דימתה ששמעה רעד בקולו. מיד חשה בהתקשות כתפיה - חששה שמא ימעד ויתבלבל או גרוע מכך, יפרוץ בבכי, הנער השוטה, הסמרטוט המסמורטט הזה - אך ויקטור חצה את המהמורה וקולו שב והתייצב, נושא את המילים הארמיות על גבי מבטאו הרוסי.
     
    יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר
     
    היא הביטה סביב, משגיחה על המתרחש. אהרונה ניצבה לצדו של נתנאל שהשפיל את עיניו, על לחייה הכהה והקמוטה זלגה דמעה בודדה. ויקטור, ממוקד ומרוכז כשאמאן, התנדנד קלות לפנים ולאחור, נטמע בהזדהות עם תפקידו החדש, המרומם.
     
    לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא
     
    כעת יכלה להניח לעצמה להתמכר לרֶצ'יטַטיב הסתום, לתמליל המהפנט שכוחו עלה בהרבה על משמעותו המילולית.
     
    עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.
     
    הדומייה שקפאה באוויר הייתה רוויה בניכור חגיגי, שמיקם את מותם של הוריה בזמן עבר, הרחק מכאן, ויצר הפרדה חד־משמעית בין מה שהיה למה שישנו.
    הכול היה מושלם.
     
    6
     
    1977 - איזו שנה! הלאה הקיבוץ שלה והפנימייה שלו. הלאה הפירוד הכפוי! הם שוב היו יחד.
    השיבה אל חיי המשפחה לא הייתה נטולת מהמורות; כמו בעבר, כשחיו עם הוריהם, גם עכשיו נאלצו השניים לחלוק חדר אחד, אך כעת זו כבר הייתה משימה לא פשוטה, שהלוא הפכו בשנות פרידתם לגבר ואישה צעירים, על גופיהם, מבוכותיהם והרגליהם. מהר למדי הוכתרה גם משימה זו בהצלחה; מנהגים עוצבו, חוקים התבססו.
    הוא נאלץ ללמוד להתפשט לידה בלי שיהיה זכאי לבקש שתפנה את ראשה. עירומו לא עניין אותה כלל, הודיעה, ולכן אין שום טעם בטקס הטרחני הזה. אף על פי שהוא כבר בן שש עשרה, בעיניה לעולם יישאר ילד והילדים פטורים מלהתבייש במערומיהם. כך אמרה.
    הוא, לעומת זאת, נאלץ להפנות את גבו בכל רגע שדרשה ממנו, ואף שלא הצליחה לנמק את החוק ברהיטות הרגילה שלה, ויתר בקלות. בינו לבינו חש הקלה על שלא ייאלץ לחזות בכל אותם סממני פרא שופעים ומטרידים של נשיותה החדשה.
    היא ישנה בכתונת לילה מפלנל כתום שכבר מזמן לא תאמה את מידותיה. הוא ישן בתחתוניו.
    הוא נהג למלמל מתוך שינה, להתהפך מצד אל צד. שנתה הייתה קלה וכשהיה מעיר אותה בגניחותיו הרפות הייתה ניגשת אליו ומנענעת אותו בכתפו או סותמת את אפו באצבעותיה.
    תמיד שוחחו לפני השינה. זה היה ריטואל קבוע, שהתקיים בין שהזדמנו באותו היום התרחשויות יוצאות דופן או תובנות מאירות עיניים ובין לאו. הם שכבו במיטותיהם, מרפק תומך לחי, ודיברו. לפעמים דיברו בחושך, אך היא נטתה להתנגד לכך - האפלה הפילה על ויקטור תנומה, וקרה שמצאה את עצמה מפליגה בדברי טעם בעוד הנמען כבר שקוע בשינה.
    היה סדר בדברים. זה היה טוב.
    הערב, משהסתלקו נתנאל ואהרונה, התארגנו ביעילות של דרי צוללת גרעינית. יחד סיימו לשטוף ולייבש את הכלים, חיכו בסבלנות דרוכה כל אחד לתורו במקלחת ובשירותים וגם למיטותיהם השתחלו במהירות, נמנעים מכל פעולה מיותרת; סיפורו של ויקטור, שריחף ביניהם לאורך היום כולו, היה בָּשֵל להישמע.
    ראשיתה של העלילה, סיפר, בנוהל שהנהיגה ועדת התרבות בבית הספר התיכון אורט שבו למד להשמיע בזמן ההפסקות להיטים פופולריים שבקעו מהרמקולים שבחצר המרכזית. ללהיטים הותאמו ריקודים קבוצתיים שנועדו למספר משתתפים בלתי מוגבל. מסיבה לא ידועה כונו אותם מחולות ריקודי עם, אף שלא היה בהם דבר וחצי דבר עם "הרועה הקטנה" או עם הצעד התימני הסוחף של "שאבתם מים". המחוללים הסתדרו בשורות עורפיות וחזרו על תנועות קבועות מראש. יחדיו מחאו כף, יחדיו סבו לימין ולשמאל, יחדיו נענעו את אגן הירכיים ודילגו במקום.
    אף שהיוזמה נועדה לכל תלמידי בית הספר, היחידות שהשתתפו באותה פעילות המונית היו נערות נחותות מוצא מבנות הכיתות הגבוהות. בג'ינסים צמודים, בחולצות התלבושת האחידה ובשיער מוחלק במגהץ, נערכו הנערות בשורות וביצעו את צעדי הריקוד במיומנות נונשלנטית כנדרש.
    למותר לציין כי נערים מעולם לא לקחו חלק בריקודים, אלא נהגו לעקוב אחר המחוללות חלקות השיער בבוז מהול בתאווה, שהוסוותה היטב מאחורי תנוחות גוף נרפות נודפות אדישות וזלזול.
    הפעם, המשיך ויקטור בסיפורו, התארגנו מספר נערים בטלים מכיתתו ובראשם נמרוד בכר, בן של קצין צה"ל בכיר, ופלשו אל רחבת הריקודים. המפריעים התפזרו בין הבנות הרוקדות, חיקו אותן בתנועות נלעגות, דחפו איש את רעהו, שחררו פרצי צחוק נבזיים ונענעו את ישבניהם. הם התעלמו מגערותיה של המורה התורנית, שהתקשתה לגבור בקולה על ביצוע אינסטרומנטלי של "one way ticket to the blues" ורק בתום ההפסקה באו הדברים על תיקונם והעבריינים נקראו אל חדר המנהל.
    "אתה השתוללת ברחבה והפרעת לחבורת פרחות לרקוד?" מאשה התרוממה על מרפקה.
    "את יודעת. קצת."
    היא ניצתה בעצבנות, כמו בכל פעם שדימתה שאחיה נהג בכניעות כלבית. "זה הנמרוד הזה. אתה לא צריך לעשות כל מה שהוא אומר לך."
    "הוא לא אמר ולא כלום."
    "כלומר זה היה בהתנדבות. הוי, כמה שאתה דפוק, אח שלי."
    הוא ידע - הגיע הזמן להתבצר בעמדת כוח. אחרי הכול היה זה הסיפור שלו.
    "אני יכול גם לא לספר," העיר.
    "טוב. נו," נכנעה.
    כעת, חמוש באפשרות לממש את איומו ולקטוע את הסיפור בכל רגע, יכול היה להמשיך.
    בחדרו של המנהל ננזפו הנערים, הושעו עד סוף היום ונדרשו להמציא למחרת מכתבים מהוריהם.
    אחר כך כבר היה הכול בלתי נמנע.
    הועלתה הצעה ללכת לבלות בביתו של נמרוד בכר, שהתגורר עם הוריו בקוטג' רחב ידיים בשכונה נאה של אנשי צבא, לא רחוק מבריכת השחייה העירונית.
    כשהגיעה החבורה לביתם של הבכרים הציג בפניהם נמרוד את אוצרותיו: "מילון בן אמוץ - בן יהודה לעברית מדוברת", תכולתו של הבר הביתי - קוניאק מרטל, ויסקי J&B, קופסת סיגרים קטנים "רומיאו ויוליה" בתיבת עץ הדורה, ולבסוף - הספרייה הפורנוגרפית של הוריו. זו הסתתרה בעומק מגירת החזיות של הגברת בכר. הספרייה כללה ספרי כיס קטנים בעברית מליצית, כמה עותקים ישנים של "פלייבוי" וגם אי אלו חוברות נועזות יותר, שכוכבותיהן צולמו בשחור לבן אמנותי ושבהן נראו תקריבים של פרטי אנטומיה נשית פעורים לרווחה.
    אחר כך נדדו כולם למטבח. חלק הופקדו על קילוף תפוחי אדמה וחלק השתלטו על מכשיר הטלפון והחלו לחייג אל סוטה המין המקומי - גבר שקט וביישן בשם חַבקין. ויקטור עזר בשטיפת הכלים, מילא את הסיר המיוחד לצ'יפס בשמן והשגיח עליו עד שיתחמם, אך באותו שלב כבר ידע היטב שאחר הצהריים החגיגי אבוד לעד; בהדהוד המבשר את כאב הראש חש כבר בחדרו של המנהל. באותם רגעים קיווה שאם יתעלם ממנו, יידחק הכאב לאחורי הגולגולת. אך כשהגיעו לביתו של נמרוד, החלו ההדיפות ברקות. מאלה, ידע, לא תהיה דרך חזרה.
    ויקטור השתתק ובחן את אחותו. פניה היו חתומות, אך מספיק היה לו לראות את הקמט האלכסוני בין גבותיה, כדי לדעת שסיפורו הותיר את הרושם הרצוי. היא דאגה לו. משהו אצלו היה לא בסדר. שביר. ביום מן הימים תכריע אותו מחלתו ואז תיוותר מאשה לבדה ביקום כולו. יֶס סֶר!
    מובן שהמחשבה הראשונה הייתה - הביתה. לעלות על האוטובוס הראשון, להגיף את התריסים ולהישכב על הספה, להניח מגבת לחה על עיניו ולנסות להתאושש. הוא הביט בשעון. עדיין היה ברשותו שפע של זמן עד האזכרה. אילו טיפלה בו אחותו הייתה הרגשתו משתפרת. אך היה מאוחר מדי. עכשיו כבר פילח הכאב את כולו ואחז בו אפילו בעמוד השדרה. בשום פנים לא היה מצליח לעבור את המסע עד היישוב. הוא חמק מהמטבח אל חדר האמבטיה, בחן את פניו בראי וגילה את תחילת הטפטוף מאפו. דקה ארוכה ישב על דופן האמבטיה, ראשו מוטה לאחור, אך הנזילה רק הלכה והתעצמה. הוא שטף את פניו, הצמיד לאפו גוש של נייר טואלט והחל לחפש גלולות אספירין, אך מאמציו עלו בתוהו. ככל הנראה ניחנה משפחת בכר בבריאות טובה - מלבד חבילת תחבושות היגייניות ואי אלו פריטי עזרה ראשונה לא מצא דבר שיקל את מצוקתו.
    הוא הצטייד בגליל נייר ויצא למסע חיפושים ברחבי הבית. לפתע היה לבדו, שרוי בתוך השקט, נע בין החדרים, מכושף מהנועם שנדף מקירות הבית הזה, המכוסים בתמונות של אמנות מודרנית, מהריח הדק של הניקיון, של עשן סיגריות יקרות הספוג בריפוד הרהיטים ובווילונות, מהקסם האופף את כל הישראליות השׂבֵעה, הרכה הזאת, ישראליות של חיים טובים, רגועים, של הורים וילדים, אחים ואחיות, של צפייה משותפת בחדשות עם כל הפוליטיקה והכול, של צחוק מתגלגל מהמערכונים של התוכנית "ניקוי ראש".
    כך נע ללא כיוון, משייט בין החדרים, עוצר ובוחן פריטים שמשכו את עיניו. הוא עלה במדרגות אל הקומה השנייה, סירב לוותר גם כשנוכח שהנזילה מאפו מתעצמת ושוב נאלץ להרים את פרצופו אל על ולהספיג את הדם בגוש טרי של נייר. הוא הביט סביבו וגילה שהגיע אל חדר השינה של הוריו של נמרוד. חדר קריר ואפלולי, מסודר להפליא, קירותיו צבועים בגון האפרסק ובמרכזו מיטה זוגית מכוסה בכיסוי שנתפר מפיסות בד צבעוניות. על שידת המראה ניצבו בקבוקי בושם, וליד המיטה, על השטיח, היה מוטל מוסף של עיתון. מבעד החלון הפתוח נראו ענפי בּוּקיצה, מסוככים על החדר מפני אור היום העז, ובשקט המערסל ניתן היה לשמוע ציפור כלשהי, מצייצת את ציוצה המרגיע, המהפנט.
    הוא פתח כמה מגירות בחיפוש אחר התרופות אך שוב לא מצא דבר ואז, מתוך דחף סתום ובלתי נשלט, נשכב על גבי כיסוי המיטה הססגוני ועצם את עיניו, שואף בפה פתוח את השלווה הזרה.
    כשהתעורר נמוג כאב הראש כלא היה. הוא זינק מהמיטה והחל לרוץ, תועה בין החדרים, רגליו כושלות, מתפלל שלא ייתקל באיש, עד שלבסוף מצא את דרכו, תחילה אל השירותים, שבהם השמיד את גושי הנייר הספוגים בדם, ואחר כך אל הסלון. דומה שאיש לא הרגיש בחסרונו.
    הנערים כבר כילו את ערימות הצ'יפס וצפו בשידור חוזר של שיעור אנגלית בטלוויזיה, מקללים את המורה בכל פעם שהצמידה את כף ידה לאוזנה כמצפה שיחזרו על המילים החדשות שלימדה.
    הוא מיהר להצטרף וקרא לעבר המורה המטופשת, "זונה, מטומטמת."
    נמרוד בכר צחק על יוזמתו, חיבק אותו ואמר לו שהוא עלא כיף כיפק, אך תוך זמן קצר נאלצה החבורה העליזה להתפזר - אמו של נמרוד טלפנה והודיעה שהיא בדרך וכולם התעופפו להם, איש איש לביתו.
    אז מיהר ויקטור לתחנת האוטובוס.
    וזהו.
    הוא השתתק והניח לשובל הסיפור לשייט באוויר כאילו היה טבעת עשן המתפוגגת לאִטה.
    היה שקט.
    "אתה יודע מה אתה, ויקטור?" מאשה שכבה על גבה, זרועותיה תחת ראשה ונימתה חולמנית.
    "מה," הוא נדרך.
    "הומו."
    "בגלל שהסתכלתי בחוברות של הסקס? היו שם בחורות, מטומטמת."
    היא התיישבה בתנועה אחת חדה. "בגלל שאתה נשרך אחרי הנמרוד האפס הזה, והוא בכלל לא משתין לכיוון שלך."
    "איך את יודעת?"
    "יודעת."
    הם השתתקו.
    "אז למה את חושבת שהתעכבתי? לא מעניין אותך לדעת?" גם הוא התיישב.
    "ככה זה אצלכם ההומואים. מפספסים את האזכרה של ההורים בשביל להתחכך בתחת של מישהו." היא פשטה את רגליה קדימה והניעה את אצבעות רגליה מזוהמות הציפורניים.
    "אז שתדעי לך שאת לא יודעת כלום. הכול היה בגללך. בשבילך. אפילו שלא מגיע לך."
    "אתה רוצה להסביר את עצמך?" היא נשמעה משועשעת, אך לא הצליחה להסוות את סקרנותה.
    "רציתי שזאת תהיה הפתעה, אבל אם זה מה שאת רוצה, אז בבקשה."
    הוא שמט מטה את פלג גופו העליון והחל לפשפש באפלולית המאובקת שמתחת למיטה, דלה משם את תיקו התכול והתחיל לחטט בו, שולף ומשליך לכל עבר מחברות מרוטות, שיירי סנדוויץ' עבשים ועטיפות מסטיק "עלמה", עד שמצא את מבוקשו. הוא נעמד, נעלב, כחוש ונלעג בתחתוניו הרפויים, והושיט לעברה את כף ידו שעליה נח אקדח קטן כסוף.
    "הנה. קחי."
    היא קפאה לרגע ואז זינקה ממיטתה וחטפה את הנשק מידיו.
    עוד לפני שהספיקה לבחון אותו ולשאול את השאלות המתבקשות, הבינה.
    "תגיד לי, אתה שפוי?"
    "חיפשתי במגירות, והוא היה שם. בהתחלה רק רציתי להחזיק אותו קצת, ואחר כך דחפתי אותו פה, לתוך המכנסיים. שכבתי והרגשתי את הקרירות שלו ואת הכובד על הבטן, עד שכבר לא יכולתי להיפרד ממנו."
    "עוד מעט אתה תיפרד ממנו וממני ומסבתא ומהחיים כמו שהכרת אותם עד עכשיו, לטובת מוסד לעבריינים צעירים. חתיכת דפוק, פּרידוּרוֹק."
    היא דיברה לאט וברגש, מניעה את ראשה לימין ולשמאל להדגיש את אי הסכמתה בעוד עיניה בוחנות את היצור המתכתי שבידה.
    אך הוא סירב להתרשם, מזהה בהנאה את השפעת החפץ עליה.
    "תראי, אני גם יכול להחזיר אותו. את יודעת איך זה שם, במקומות של ותיקים, לא נועלים את הבתים. אני יכול לקפוץ לשם, נגיד מחר, להיכנס דרך הגינה ולהחזיר אותו למקום. בסך הכול רציתי לשמח אותך, לא ידעתי שתתעצבני."
    הוא חש תחושת ניצחון שקטה. כזו שחשים אחרי הימור נכון.
    אבל היא כבר לא הקשיבה לו, הופכת את האקדח כה וכה, בוחנת אותו מכל צדדיו.
    אחר כך כיוונה אליו. הוא חמק בבעתה הצידה, מתיז לעברה לחישה, נזהר שלא להעיר את קתרין, "אסור, מפגרת!" והיא נשמעה לו מיד, כאילו בן רגע התהפך המאזן העדין שביניהם לטובתו, והורידה את הנשק.
    אחר כך שבה וטיפסה אל מיטתה ובלי שתציע הצטרף והתמקם לצדה.
    הוא נגע רכות באקדח באצבעו, כאומר שהחפץ הוא שלה ושתביעותיו כלפיו מזעריות, ואילו היא אמדה את משקלו על כף ידה, הציצה בחריץ עינה אל תוך הקנה, מיששה באצבעותיה למצוא את מנגנון הטעינה, ולבסוף אמרה, "כתוב פה 'בֶּרֶטָה'. זה כל כך יפה."
    • אלונה קמחי
      צילום: דודי ארדון
    • אלונה קמחי

      אלונה קמחי (נולדה ב-20 ביוני 1966), היא שחקנית, פזמונאית, תסריטאית וסופרת ישראלית. זוכת "פרס אקו"ם" ו"פרס ברנשטיין" לספרות.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יד אחות
    • הרומאן המצרי
    • פולשת
    • יולנדה
    • אחייך אליך, אחייך
    • שתי השמשות של דדיקה
    • תישארי
    • שיניים
    • אני אנסטסיה
    • מישהו השאיר את החלון פתוח
    • ארץ אררט
    • ווקמן