הנזיר שמכר את הפרארי שלו

פרק 1

צלצול השכמה

הוא התמוטט באמצע אולם בית־משפט מלא מפה לפה. הוא היה אחד מעורכי הדין הפליליים המעולים בארץ. הוא היה גם אדם שנודע בחליפות האיטלקיות שלו ששוויין שלושת אלפים דולר, המונחות היטב על מידותיו הדשנות, ובשורת הניצחונות המשפטיים המרשימים שלו. עמדתי במקומי, משותק לנוכח המראה שלנגד עיני. ג׳וליאן מנטל הגדול היה פתאום לקרבן מתפתל על הקרקע כעולל חסר אונים, רועד ומתעוות ומזיע.
החל באותו רגע כמו נע הכול בהילוך איטי. ״אוי ואבוי, ג׳וליאן התמוטט!״ צעקה העוזרת המשפטית שלו, מסבירה לנו בהתרגשות את המובן מאליו. השופטת נראתה אחוזת בהלה ומיהרה למלמל משהו לתוך אפרכסת הטלפון הפרטי שהותקן לצדה למקרי חירום. לא יכולתי לעשות כלום מלבד לעמוד שם, המום ומבולבל. ״בבקשה, אל תמות, חבר. עוד לא הגיע הזמן להחזיר ציוד. לא מגיע לך למות ככה.״
השמש, שקודם נראה כמו חנוט בתנוחתו הקפואה, זינק ממקומו והתחיל לבצע פעולות החייאה בגיבור המשפטי שנפל. העוזרת רכנה לצד ג׳וליאן, תלתליה הבלונדיניים הארוכים דוחפים על פניו הסמוקים, לוחשת מלות נחמה שכמובן לא הגיעו לאוזניו.
הכרתי את ג׳וליאן שבע עשרה שנים. נפגשנו כשהייתי סטודנט צעיר למשפטים, שאחד משותפיו קיבל לעבודה כמתמחה־מחקר לחודשי הקיץ. באותם ימים היה לו הכול. הוא היה עורך דין פלילי מבריק, יפה תואר ועשוי לבלי חת, ובעל חלומות גדולה. ג׳וליאן היה הכוכב הצעיר של המשרד, הקוסם המבטיח. אני עוד זוכר איך ערב אחד, כשעבדתי במשרד עד שעה מאוחרת, עברתי ליד הפינה המלכותית שלו והעפתי מבט בציטוט הממוסגר שעמד על שולחנו הכבד העשוי עץ אלון. אלה היו מלותיו של וינסטון צ׳רצ׳יל, והן העידו כאלף עדים מי הוא ג׳וליאן:

אני סמוך ובטוח שהיום אנחנו אדונים לגורלנו, שהמשימה שהוטלה עלינו איננה מעל לכוחותינו; שאוכל לעמוד במכאובים ובמאמצים שהיא תובעת. כל עוד אנחנו מאמינים במטרה שלנו ויש לנו רצון ברזל לנצח, הניצחון לא יחמוק מידינו.

ג׳וליאן הגשים את הדברים הלכה למעשה. הוא היה קשוח, בעל כוח התמדה, ומוכן לעבוד שמונה עשרה שעות ביום למען ההצלחה, שהיא ייעודו בחיים, כך האמין. במשרד סיפרו שסבו היה סנטור עתיר פעלים ואביו שופט פדרלי מכובד. ניכר בו שבא ממשפחה אמידה ביותר ושציפיות עצומות מונחות על כתפיו הנתונות בחליפות ״ארמאני״ תפורות היטב. אבל בדבר אחד עלי להודות: הוא הלך בדרך משלו. הוא היה נחוש בדעתו לעשות את הדברים בדרכו והוא נהנה מאוד להרשים.
הופעותיו התיאטרליות של ג׳וליאן בבתי המשפט הגיעו תמיד לעמודים הראשונים בעיתונים. העשירים והמפורסמים צבאו על פתחו כשנזקקו לטקטיקן משפטי מעולה בעל כוח מחץ. פעילויותיו מחוץ לשעות העבודה היו מפורסמות לא פחות. ביקורים בשעות לילה מאוחרות במסעדות הטובות בעיר עם דוגמניות צעירות וחטובות, או ערבי שתייה משולחת רסן עם חבורה פרועה של מתווכי בורסה, שהוא קרא להם ״צוות ההריסה שלי״, היו לאגדה במשרד.
עד היום לא ברור לי מדוע בחר בי לעבוד אתו על משפט הרצח השערורייתי שקיבל על עצמו באותו קיץ ראשון של היכרותנו. אמנם הייתי בוגר בית הספר למשפטים של הארווארד, שגם הוא למד בו, אך ודאי שלא הייתי המתמחה המוכשר במשרד, ובאילן היוחסין שלי לא היה אפילו רמז לדם כחול. אבי עבד כל חייו כאיש ביטחון בבנק מקומי, אחרי ששירת בחיל הנחתים. אמי עברה ילדות ונעורים אפרוריים למדי בברונקס.
ובכל זאת הוא בחר בי מכל האחרים, שחיזרו אחריו כדי לזכות ולהיות העוזר המשפטי במה שנודע לימים בכינוי ״האבא של כל משפטי הרצח״. לדבריו, הוא אהב את ה״רעב״ שלי. זכינו במשפט, כמובן, ומנהל העסקים שנאשם ברצח אכזרי של אשתו היה עכשיו אדם חופשי, או חופשי ככל שהתיר לו מצפונו העמוס לעייפה.
ההשכלה שקניתי לי באותו קיץ היתה עשירה ורחבה. זה היה הרבה מעבר לשיעור ביכולת לעורר ספק סביר במקום שלא קיים ספק - כל עורך דין בפרוטה יכול לעשות את זה. זה היה שיעור בפסיכולוגיה של הניצחון, והזדמנות נדירה לצפות ברב־אמן בפעולה. ניצלתי את ההזדמנות בשקדנות.
נעניתי להזמנתו של ג׳וליאן והצטרפתי למשרד כשותף, ועד מהרה נקשרה בינינו ידידות אמיצה. אני מודה שלא היה קל לעבוד אתו. העבודה עם ג׳וליאן כשותף בכיר היתה לא פעם תרגיל בתסכול, שהוביל ללא מעט חילופי צעקות אל תוך הלילה. כל דבר היה צריך להיעשות על פי דרכו, או בכלל לא. האיש חשב שהוא אינו טועה לעולם. אולם מתחת לחזותו המחוספסת הוא היה אדם שאכפת לו.
גם כשהיה עסוק מאוד הקפיד לדרוש בשלומה של ג׳ני, האשה שאני עדיין קורא לה ״כלתי״, אף על פי שהיינו נשואים לפני שהתקבלתי לבית הספר למשפטים. כשנודע לג׳וליאן ממתמחה אחר שאני דחוק בכסף, הוא דאג שאקבל מלגה נדיבה. כן, הוא ידע לנהל משחק קשוח עם החזקים שבהם וגם אהב להתמסר לבילויים פרועים, אבל הוא מעולם לא זנח את ידידיו. הבעיה האמיתית היתה אחרת: ג׳וליאן היה מכור לעבודה.
בשנים הראשונות אמר שהוא עובד כל כך הרבה שעות ביום ״בשביל המשרד״, ושהוא מתכנן לקחת חודש חופשה ולנסוע לאיי קיימן ״בחורף הבא, בטוח״. אבל ככל שעבר הזמן והוא התפרסם כעורך דין מבריק, עומס התיקים שקיבל על עצמו הלך וגבר. המשפטים שהופיע בהם נעשו גדולים וחשובים יותר ויותר, וג׳וליאן, שלא איש כמוהו יירתע מאתגר ראוי לשמו, המשיך ללחוץ על עצמו עוד ועוד. ברגעי שקט נדירים התוודה שהוא לא יכול לישון יותר מכמה שעות בלי להרגיש אשם שהוא לא עובד על תיק. עד מהרה התחוור לי שהשתלט עליו הרעב ל״יותר״: יותר יוקרה, יותר תהילה ויותר כסף.
כצפוי, ג׳וליאן נחל הצלחה עצומה. הוא השיג כל מה שאדם יכול לבקש לעצמו: מוניטין מקצועיים של כוכב והכנסה בסדר גודל של שבע ספרות, וילה מפוארת בשכונה החביבה על מפורסמים, מטוס פרטי, בית קיץ על אי טרופי, והנכס היקר ללבו: מכונית פרארי אדומה נוצצת שחנתה במרכז שביל הכניסה לביתו.
ובכל זאת ידעתי שהמצב איננו אידילי כפי שהוא נראה על פני השטח. הבחנתי בסימניו של החורבן הצפוי, לא מפני שהייתי חד עין יותר מחברי המשרד האחרים אלא מפני שביליתי עם האיש יותר מכולם. תמיד היינו ביחד, כי תמיד היינו בעבודה. לא היה לנו רגע פנוי. תמיד הופיע באופק עוד משפט מפוצץ, גדול מקודמיו. עבודת ההכנה מעולם לא נראתה מספיקה בעיני ג׳וליאן. מה יקרה אם השופט יעלה את השאלה הזאת, או הזאת, חס וחלילה? מה יקרה אם התחקיר שלנו יהיה פחות ממושלם? מה יקרה אם הוא יעמוד מופתע באמצע אולם המשפט ההומה, כמו צבי שנלכד באורם הפולשני של פנסי מכונית? וכך דחקנו בעצמנו עד גבול היכולת, וגם אני נשאבתי לתוך עולמו הקטן, הממוקד בעבודה. כמו שני עבדים של השעון, עבדנו בפרך בקומה השישים וארבע של מונולית מפלדה וזכוכית בשעה שבני אדם שפויים בילו בבית בחיק משפחותיהם, וחשבנו שהעולם מונח בכיס הקטן שלנו, מסונוורים מדימוי אשלייתי של הצלחה.
ככל שביליתי יותר בחברתו של ג׳וליאן, ראיתי שהוא מתחפר עמוק יותר ויותר. הוא נראה כמי שמופעל על ידי איזו משאלת מוות. שום דבר לא סיפק אותו. בסופו של דבר התפרקו נישואיו, הוא הפסיק לדבר עם אביו, ואף על פי שהיה ברשותו כל נכס חומרי שאדם יכול לבקש, הוא לא מצא מה הדבר שנפשו מבקשת, ודבר זה ניכר בו - גופנית, רגשית ורוחנית.
בגיל חמישים ושלוש נראה ג׳וליאן כאדם בשנות השבעים המאוחרות לחייו. פניו היו חרושי קמטים, עדות לא כל כך מהוללת לגישה חסרת הפשרות שנקט כלפי החיים בכלל, ולמתח העצום של אורח החיים הבלתי־מאוזן שלו בפרט. ארוחות לתוך הלילה במסעדות יוקרה צרפתיות, עישון סיגרים קובניים עבים ושתיית קוניאק אחר קוניאק הוסיפו לו משקל יתר מביך. הוא התלונן בלי הרף שנמאס לו להיות עייף וחולה. הוא איבד את חוש ההומור, והפסיק לצחוק. ההתלהבות שאפיינה אותו פינתה את מקומה לכובד ראש תהומי. אני חושב שבאותה תקופה אבדה לו תחושת המטרה בחיים.
ואולי הדבר העצוב ביותר היה שגם בבית המשפט הוא איבד את חדותו. טיעוני הסיום הרהוטים והמאלפים שלו, שהיו כובשים בסערה את השומעים, התחלפו בנאומים חדגוניים שנמשכו שעות, כשהוא מעלה באוב משפטים מעורפלים מן העבר שזיקתם למשפט הנידון קלושה ביותר, במקרה הטוב. אם בעבר ידע להגיב באצילות על התנגדות מצד יריביו הפרקליטים, הרי עכשיו נטה להגיב בעוקצנות בוטה, שהעמידה במבחן את סבלנותם של שופטים שבעבר ראו בו גאון משפטי. במלים פשוטות, ניצוץ החיים של ג׳וליאן התחיל לדעוך.
לא רק המתח שבקצב חייו הקדחתני הוביל אותו לסוף מוקדם. אני הרגשתי שהבעיה עמוקה יותר. נראה לי שזה משהו בתחום הרוחני. כמעט בכל יום הוא היה אומר לי שאין לו חשק לעשות את מה שהוא עושה, ושהוא שקוע בריקנות. ג׳וליאן אמר שבזמן שהיה עורך דין צעיר הוא באמת אהב את העבודה המשפטית, אם כי התחיל לעסוק בה בגלל הציפיות החברתיות של משפחתו. המורכבות של החוק והאתגרים האינטלקטואליים ריתקו אותו, והוא היה מלא אנרגיה. הכוח לחולל שינוי חברתי עורר בו מרץ ורצון עשייה. באותם ימים הוא היה יותר מסתם בן עשירים מקונטיקט. הוא ראה את עצמו באמת ובתמים ככוח מיטיב, כלי לשיפור חברתי, שיכול לנצל את כשרונותיו הבולטים לסייע לזולתו. החזון הזה נתן משמעות לחייו. הוא נתן לו מטרה והזין את תקוותיו.
אבל סיבת שקיעתו של ג׳וליאן היתה עמוקה יותר מאשר יחס בעייתי כלפי מקור הפרנסה שלו. בעבר, לפני שהצטרף למשרד, עבר טרגדיה קשה. דבר־מה מזעזע קרה לו, לדברי אחד השותפים הבכירים, אבל לא הצלחתי לדלות פרטים מאף אחד מהם. אפילו הארדינג הקשיש, השותף המנהל הידוע בלשונו נטולת הרסן, שבילה בבר של ריץ־קרלטון יותר מאשר במשרדו הגדול עד להביך, אמר שהוא נשבע לשמור סוד. יהיה אשר יהיה אותו סוד עמוק ואפל, אני חשדתי שהוא תורם באופן כלשהו לדעיכתו ההדרגתית של ג׳וליאן. כמובן, הייתי סקרן, אבל יותר מכול רציתי לעזור לו. הוא היה לא רק מורי ורבי, הוא היה ידידי הטוב.
ואז זה קרה, אותו התקף לב קשה שהחזיר את ג׳וליאן המבריק אל קרקע המציאות וחיבר אותו לעובדה שהוא בן תמותה. באמצע אולם מספר שבע, ביום שני בבוקר, אותו אולם שבו ניצח ב״אבא של כל משפטי הרצח״.