המורדים

פתח דבר

שני אסים אדומים

בנו של הרופא שכב במיטה, מכווץ ומשותק. הוא קדח מחום וכל גופו היה שטוף זיעה. הוא תלה את מבטו בשמשה שבה נמוגה בבואת הרחוב בחשכה - עץ אחד, גג אחד ושלושה חלונות. מן הארובה של הבית ממול עלתה תימרת עשן דקה בקו ישר. החדר בעל התקרה הנמוכה והמקומרת היה חשוך קמעה, כמו הרחוב. החום המחניק של ראשית הקיץ ניגר מבעד לחלון הפתוח. פנסי הגז זרחו באור ירקרק בערפל האפלולי שירד על הרחוב. באביב, בערבים, לעתים קרובות צבע ערפל בלתי נראה מעין זה בירוק את פנסי הרחוב. המשרתת גיהצה בגדים במטבח, שרה לעצמה שירים. מבעד לחלון הפתוח הבזיקו להבות הפחמים שבמגהץ כמו גפרור הניצת תוך כדי חיכוך. אז הייתה הנערה מניפה את תיבת הברזל הלוהטת ומסובבת אותה מעל לראשה.

הוא שכב במיטה, כל איבריו נוקשים, וחלם בהקיץ. החבורה עזבה בשעה שלוש. דומה היה כאילו זה עתה ניעור מחלום בלהות, ותכף יסתדר הכול ויחזור לקדמותו. כל שעליו לעשות הוא להתעורר, לצאת אל העולם, להתאזר בסבלנות אין קץ ולהשיק את חייו הבוגרים. לנהוג בנימוס. לשקוד על לימודיו. הוא חייך חיוך מיוסר והתיישר בכבדות. איבריו שבו לחיים בזה אחר זה. רגליו היטלטלו מקצה המיטה בעודו מוסיף לבהות סביבו. לבסוף ירד מן המיטה בתנועה איטית, דידה אל הכיור, גישש בחשכה אחר דלי המים, הניח את ראשו מעל לקערה ושטף את שערו המיוזע ואת מצחו במים העומדים, החמימים. בעודו נוטף מים, מסונוור, תר אחר מתג החשמל. הוא ישב אל השולחן והחל לנגב את שערו במגבת העבה.

השעון המעורר תקתק על שידת הלילה. השעה הייתה שבע. הם ציפו לבואו. הוא שכב ארבע שעות מכווץ, ללא ניע. הוא שרבב את ראשו כמי שצווארונו הדוק מדי והוא תוחב את אצבעו בינו לבין הצוואר. הוא התקשה לבלוע. הוא ניגש אל הכיור, שטף את ידיו, יצק מי פה לכוס וגרגר. הנערה חדלה לשיר. ככל הנראה הבחינה באור שנדלק בחדרו של תלמיד הגימנסיה. הנער פתח את צווארונו וצעד בחדר מקיר לקיר. דודתו לא תגיע לפני השעה שמונה.

דודתו סיפרה לו עוד בילדותו שהיא עתידה להוריש לו את הונה. ה"הון", לדבריה, נשמר במקום מבטחים, הרחק מהישג ידם של "ברוקרים וסוכנים". הדודה תיעבה את הבורסה, אבל מעולם לא הסבירה לו מדוע עוררה בה סלידה כה עזה. בדמיונו של הילד הצטיירה הבורסה כמערה חשוכה שהכניסה אליה זרועה סלעים, ובפתחה נאבקים עלי באבא וארבעים השודדים עם קומץ שומרים הגונים ואמיצים, המגינים על כספם כשהם חמושים מכף רגל ועד ראש. יום השישי ביש המזל קיבל משמעות מיוחדת בסיפוריה של הדודה. לעתים קרובות הייתה מספרת לו על הונה ומדגישה כי זה עתה הלכה ובדקה אותו במקום המבטחים שלו, וכי אין לו, לאַבֶּל, שום סיבה לדאגה. ההון יעבור אליו, ולכן לעולם לא יאונה לו כל רע. פעם אחת הציץ הילד ב"מקום המבטחים", קופסת פח במגירה של שידת הכביסה, ומצא שם שטרות שפג תוקפם וכרטיסי הגרלה ישנים, חסרי ערך. הוא הבין אפוא שמוטב לא לתלות תקוות מוגזמות בהונה של הדודה. הוא עמד מול הראי, בהה בפיזור דעת בפניו המעוכות מן השכיבה במיטה, וחזר אל השולחן. השאלה היא האם די בכסף הזה לחלץ אותו ממצוקתו. ייתכן שיש דברים שהכסף וכל מה שאפשר לרכוש בו, כגון זמן, נסיעות לחו"ל, מרחקים, בריאות, לא יוכלו לעזור לו. הוא התיישב שוב אל השולחן. הוא פתח את המגירה ומצא בה ערֵמה מסודרת של מחברות ורשימות על גיליונות נייר. הוא שלף שיר אחד באקראי וקרא אותו. מנותק מסביבתו קרא את השיר בקול רם, רוכן על הדף. השיר היה על כלב הרובץ באור השמש. מתי כתב אותו? הוא לא זכר.

הנערה נכנסה, עמדה בדלת ושאלה אם יישאר בבית לארוחת ערב. היא עמדה בתנוחה רפויה, נשענת על משקוף הדלת, ידה על מותניה וחיוך מגרה על פניה. הגימנזיסט סקר אותה במבטו ומשך בכתפיו. הנערה הדיפה מבין קפלי שמלתה ריח חריף של מטבח, שגירה את אפו. הוא שאל אם הדודה חזרה. היא תבוא רק בשמונה, השיבה הנערה.

לאחרונה נדמה היה לו לעתים קרובות שכל חייו חולפים כנגד עיניו. השינוי שהתחולל בעולם כמו הותיר את חוויותיו חשופות לעין כול. הוא חש כאילו הוא רואה בעת ובעונה אחת את ילדותו ואת אביו, שומע את קולה החלוש של אמו, רואה את הגברת אֶטֶלקָה רוכנת לעברו. הוא סקר את סביבתו בתימהון. הנערה עקבה אחרי מבטו בהשתאות.

החדר היה הפוך. החבורה כמו ניפצה את תכולתו. ספרים קרועים היו פזורים מתחת למיטה, חבילה של ניירות הייתה שקועה בתוך שלולית דביקה שהותיר אחריו בקבוק יין שרף המוטל הפוך על הרצפה, מפיצה ריח מתקתק ומחליא.

טביעת רגל בוצנית נראתה על ציפוי הקטיפה של אחד הכיסאות. כריות היו זרוקות על הרצפה. בשעה אחת עשרה לפני הצהריים סיים את בחינות הבגרות שלו והמתין לחבורה בחצר בית הספר. האחרים סיימו מעט אחריו את המבחנים, שהתנהלו על פי סדר האלף־בית של שמות התלמידים, ומיד, בלי להתעכב, באו לביתו. בֶּלָה, בנו של בעל המעדנייה, צלצל מכאן לאביו להודיע לו שעבר את הבחינות, ושלא יגיע הביתה לארוחת צהריים. טִיבּוֹר לא התקשר, שכן למסור לאמו החולה כי נכשל בבחינות יוכל גם בערב או למחרת. בחינות הבגרות היו כה חסרות משמעות באותו זמן, עד שהם אפילו לא הזכירו אותן. בעוד שישה שבועות הם ילבשו מדים, מסומנים ב"אות המתנדב" או לא, ועד סוף אוגוסט יגיעו אל החזית.

הוא התיישב על המיטה. הוא הסתכל על הנערה. אילולא הייתי פחדן, חשב הגימנזיסט, הייתי מושיט לה יד, מוביל אותה למיטה ומניח את ראשי על חזהּ. שינה הגונה תרפא הכול. רק חבל שהיא מדיפה ריח של מטבח, ריח שאינני סובל כי גדלתי במשפחה מכובדת. לסבי הייתה אחוזה גדולה, ואבי היה רופא. לכל דבר יש סיבה. אפשר שזוהי תגובה לא יאה מצדי, אבל לפעמים הריח חזק יותר מן השכל הישר. אפשר שגם היא לא סובלת את הריח שלי, כשם שהסינים אינם סובלים את ריחו של האדם הלבן. יש מחסומים מעין אלה בין אנשים. הנערה שירתה בבית זה שנה, ומפעם לפעם פיתתה אותו בחלומותיו, בדמיונותיו החולניים, הנעריים, והייתה למושא של תשוקה. פניה היו נעימות, לבנות ורכות, והצמות הבלונדיניות שכרכה סביב קודקודה נראו משעשעות למדי.

הנערה החלה לסדר את החדר והוא ביקש שתגיש לו כוס חלב, בקול חלוש ומבויש נוכח בקשתו הילדותית. הוא שתה את החלב בלגימות קצרות ושאף את הריח העדין והמרענן של נעוריו, כי זה כמה ימים השקו אותו ללא הרף רק יין ויין שרף, משקאות אלכוהוליים מתקתקים ודביקים שגמע רק לשם העמדת פנים ראוותנית, שתה אותם אף על פי שלא היטיבו עם קיבתו והוא לא באמת השתוקק אליהם. החלב היה טעים, וריחו היה ריח העולם האחר, העולם האבוד. הוא פסע אל הארון בעוד הנערה מנקה את החדר ומציעה את מיטתו, לבש צווארון נקי והבריש את מעילו. הנערה אספה במטאטא את הקלפים הזרוקים מתחת לשולחנו וצברה אותם לערֵֵמה, ואז הוא נזכר שבעצם אין לו כסף. בכיסיו מצא שלושה מטבעות בלבד. בתחילה לא הבין מדוע, כי הדודה נתנה לו שטר כסף לפני שיצא להיבחן. לרגע התקשה להיזכר לאן הלך הכסף... מיד אחרי ארוחת הצהריים החגיגית שהגישה להם הדודה הם התחילו לשחק בקלפים, והוא הפסיד. במעורפל זכר שכלל לא התכוון לשחק, אבל מישהו - טִיבּוֹר, או אֶרנוֹ, או אולי האחים גארֶן - התעקש על משחק קלפים. הוא טמן בכיסו את שארית כספו ואמר לנערה שלא יצפו לו לארוחת ערב, כי אולי יגיע הביתה מאוחר. בעוברו את מפתן הדלת ראה קלף של אס אדום על הרצפה. הוא הרים את הקלף המזוהם, השמנוני, כבדרך אגב; יתר קלפי החפיסה נערמו על השולחן ללא סדר, כפי שהנערה אספה אותם. מקצה הערֵמה בצבץ לעינו אותו קלף עצמו - אס אדום. הוא נטל את הקלף בשתי אצבעות בזהירות רבה ובחן אותו בתשומת לב, משווה אותו לקלף שהרים ממפתן הדלת. בחפיסת הקלפים ההונגרית יש רק אס אדום אחד. אלא ששני הקלפים היו מהוהים, מקומטים, שמנוניים ומוכתמים באותה מידה, בלי ספק מקוריים, וצדם האחורי היה מעוטר בציור בעל אותו גוון כחול. הוא התיישב אל השולחן ומיין את החפיסה לקלפים בני ארבעה צבעים. הוא מצא עוד שני אס תלתן ושתי עשיריות פיק ויהלום. ארבעת הקלפים יחד, במשחק "עשרים ואחד", השלימו רביעייה מנצחת. ואחרי משחק הראמסלי הם היו עוברים בדרך כלל לשחק "עשרים ואחד". הקלפים הכפולים לא היו שונים מיתר הקלפים. מי מהם שניסה לרמות, עשה זאת בזהירות רבה. ייתכן שכבר כמה חודשים הם משחקים באותם קלפים, ותמיד היו הקלפים הכפולים ללא דופי. הוא עצמו מצא את החפיסה במגירת המכתבה של אביו לפני זמן מה. הייתה זו חפיסת קלפים הונגרית ישנה, משומשת.