הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הכל אודות חביבה
    ספר מוגן
     
  • הכל אודות חביבה
    סלע ספרים | מאי 2018 | פרוזה מקור | 208 עמ' מודפסים
    לתיאטרון הציבורי יש מלכה אחת ויחידה. חביבה רוז שמה, והיא אגדה עוד בחייה. היא יפה וזוהרת, מלכותית וסוערת. נדמה שהיא היתה על הבמה מאז ומתמיד, ואם זה תלוי בה, היא לא תרד משם לעולם.
    אבל זהו, שזה לא תלוי בה. ממש לא.
    רוחות הזמנים המשתנים נושפות גם בעורפה המהולל, ויש מי שרוצה להוריד אותה מהבמה, ואם יהיה צורך – גם בכוח.
    חביבה מוצאת את עצמה נאבקת על תפקיד של פעם בחיים מול קארין מזור, שחקנית עולה שצעירה ממנה בעשרות שנים. האמביציה של קארין אינה יודעת גבולות. בשביל תפקיד כזה היא תהיה מוכנה לעשות הכל.
    הקרב הזה, של שחקנית בסוף הדרך שנלחמת על תפקידה הגדול האחרון ושחקנית צעירה שדוהרת לקראת תפקידה הגדול הראשון, יתגלה עד מהרה כהצגה הכי טובה בעיר. 
    בכשרונו הייחודי ושנינותו המרהיבה, פורש ירון פריד עולם ססגוני ומסחרר של תככים ויצרים מאחורי הקלעים, השזור בדמויות חד פעמיות ובלתי נשכחות. זהו ספר רווי הומור וספוג בכאב, עם קריצה אוהבת לסרטו הקלאסי של ג'וזף ל. מנקייביץ', "הכל אודות חווה".
    הכל אודות חביבה הוא ספרו השלישי של ירון פריד, שתרגם מחזות רבים לתיאטרון. קדמו לו רבי המכר "אמא שלך יודעת?" ו"גלויות לונדוניות", שראו אור בידיעות ספרים.
     
    "קסם גדול של חוכמה אוורירית. כיף קריאה נדיר. ירון פריד הוא אחד הכותבים המפותחים והמעודנים, המצחיקים והחריפים ביותר שצמחו אצלנו" (מנחם בן על "גלויות לונדוניות")
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • הספר משתתף במבצע 3 ב-69
    39
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
     
    יש סיפור אחד שמספרים על חביבה רוז, סיפור שלכאורה לא ייאמן, אבל בעצם לא יפתיע איש ממי שהכיר אותה באמת, בהנחה שמישהו הכיר אותה באמת.
    פעם אחת, בצעירותה, הוזמנה חביבה רוז, שאז נקראה עדיין בשמה המקורי חביבה רוזנשטרוך, לחתונה של ידידים. על מתנה לזוג הצעיר לא היה מה לדבר. חביבה היתה חסרת פרוטה, ואף על פי שניקתה את מעון הרווקות בסמטת הארגזים בתמורה למגוריה בו, ועבדה כמלצרית ושוטפת כלים בבית המרזח השכונתי כדי לממן את לימודיה באקדמיה לאמנויות הדרמה שבפאתי שוק העופות, עדיין התקשתה לשרוד כלכלית בעיר הגדולה. היא לקחה בהשאלה שמלה מחברה ללימודים, והגיעה לקרית השמחה בשלושה אוטובוסים מאספים, כאחרונת האביונים.
    אפשר רק לדמיין את פני החתן והכלה בשעה שפתחו את מעטפת השי של חביבה בציפייה, ובמקום צ'ק מצאו שם אובייקט לא מזוהה, ובצדו כרטיס ברכה.
     
    "יקרים שלי,
    אני מצרפת בזאת מתנה אישית ביותר ליום חגכם: את שן הבינה שלי, שנעקרה מפי ממש השבוע. שמרו עליה מכל משמר. לא רחוק היום שבו היא תהיה שווה הרבה, הרבה מאוד כסף. שלכם באהבה, חביבה רוזנשטרוך.
     
    נ.ב.
    גם החתימה שלי בפני עצמה תהיה שווה הון, אז זה רווח כפול בשבילכם, ושמחתכם שמחתי. נצלו זאת היטב."
     
    לחביבה הצעירה לא היה ספק קל שבקלים ופעוט שבפעוטים שהיא תהיה כוכבת. היא הרגישה כוכבת הרבה לפני שהיתה כזו באופן רשמי, עוד בטרם דרכה כף רגלה על במה מקצועית ובטרם מישהו העלה בדעתו לשלם פרוטה שחוקה אחת כדי לראות אותה מופיעה, ועוד פחות מזה התעניין בשיניה או בכל איבר פנימי או חיצוני אחר בגופה, לצורך העניין. אבל אפילו היא עצמה לא שיערה ולא העזה לדמיין לאלו מרחקים ינצנץ ויאיר כוכבה.
    לכל אחד יש איזשהו סיפור חביבה רוז משלו. בדרך כלל זה סיפור על הפעם הראשונה שראה אותה על במה והבין את עוצמת התופעה, ואם לא הבין — הרגיש מה שהרגיש וחווה מה שחווה. יש שחקנים שעושים את כל הדברים הנכונים, אומרים את הטקסט בהטעמה המתאימה ומבצעים את כל התנועות הדרושות, ושום דבר לא קורה. ויש שחקנים כמו חביבה, שאפילו בלי להתכוון — אם כי במקרה שלה היא תמיד התכוונה — וגם כשלכאורה אינם עושים דבר, הם מרעידים אדמות ועוצרים את העולם רק בעצם הווייתם.
    בראשית ברא אלוהים את התיאטרון. ואז ברא את חביבה רוז.
    פעם בדור, אם יש לדור הזה מזל, מפציע כישרון כשל חביבה רוז בעולם התיאטרון. היום, עולם התיאטרון רחוק מלעניין את ההמונים המכורים למיני מסכים, מרקעים, ערוצים, אפיקים, אפליקציות ושאר שעשועים שאפשר לצרוך בעמידה, בשכיבה, בנסיעה ובדלת אמותיו של אדם. היום, אדם סביר מן היישוב יעדיף לאכול זכוכית מאשר לצאת מהבית כדי לראות חבורה של שחקנים מתרוצצים על במה במשך שעתיים־שלוש בתלבושות מגוחכות, צועקים וצווחים אל השורה האחרונה ביציע כאילו כל צופיהם חירשים גמורים, ומנסים לגולל מערכה אחר מערכה אחר מערכה סיפור שבטלוויזיה אפשר לספר בעשרים דקות, כולל פרסומות וקדימונים. היום, כשהמלט נושא את מונולוג ה"להיות או לא להיות", תמיד יצלצל לפחות סלולרי אחד ברגע השיא.
    אבל עולם התיאטרון היה חשוב, משמעותי וזוהר באמת בימיה הגדולים של חביבה רוז, הגברת הראשונה של התיאטרון הציבורי, כפי שנהגה לכנות את עצמה השכם והערב. כל יציאה לתיאטרון היתה אירוע של ממש בעידנים שבהם לא היתה טלוויזיה, או כשהיתה טלוויזיה עם ערוץ אחד ויחיד — ואולי אפילו היתה חנייה, שומו שמיים — וכשכוכבי התקופה היו צ'ארלי צ'פלין, המפרי בוגרט, בטי דיוויס, גרי קופר, מרילין מונרו, פול ניומן ובשורה אחת לצדם, צעירים ומוזהבים ובלתי מנוצחים, רוביק עין טל וחביבה רוז. השניים היו זוג מלכותי של ממש במושגים של מדינה בחיתוליה, וקשה להפריז בגודל שברון הלב שנגרם לאומה הצעירה כאשר נישואיהם באו אל סופם אחרי עשר שנים מרות וסוערות.
    בכל בית בישראל ישנם עדיין תקליטים אריכי נגן, שרוטים משימוש יתר, של "רוביק וחביבה מספרים הנס כריסטיאן אנדרסן" ו"רוביק וחביבה בארץ עוץ". דורות שלמים גדלו על תקליטי הילדים הקסומים של הזוג, והמבוגרים יותר התענגו על "חביבה רוז קוראת משירת ימי הביניים" והלהיט שאספנים מושבעים ישלמו כל מחיר בעדו — "חביבה רוז קוראת יונה וולך".
    חביבה רוז גילמה את כל התפקידים הראשיים השמורים לנשים במחזות הקלאסיים והמודרניים, הזרים והמקוריים, והמשיכה להיות מלכתו היחידה, ויש שיאמרו עריצתו הקשוחה, של התיאטרון הציבורי. כשאזלו תפקידי נשים הראויים למעמדה ולכשרונה, או המגרים את תיאבונה, שינו במיוחד בשבילה מגדרים של דמויות. רוזן היה לרוזנת רק מפני שחביבה רוז דרשה לעשות את התפקיד, פושע הפך לפושעת וגנרל לגנרלית, ולא תישכח גם ההפקה הסנסציונית של הבמאי הרוסי הדגול אנטול צ'רנוב, שבה סיראנו דה ברז'ראק נשאר אדון, אבל מי שחבשה את אפו התותב אדיר הממדים היתה דווקא הגברת שחמדה את התפקיד. גם כשמנהלי התיאטרון לא עשו זאת, "האשימו" המבקרים את חביבה, בהתפעלות מהולה בחמלה על עמיתיה, כי רוב ההצגות בהשתתפותה הן למעשה הצגות יחיד שלה. וגם אם מקיפים אותה עשרות שחקנים, רקדנים, ניצבים, אקרובטים, נערות מקהלה, כלבי שעשועים, אריות ים, ילדי מחמד, בולעי אש ומה לא (ובכן, מעט נסחפנו. בתיאטרון הציבורי לא היה תקציב לנערות מקהלה), איכשהו תמיד מדובר בקרקס של אישה אחת, שמלבדה אין דבר על הבמה.
    במאי סרטים העידו עליה שמשחקה "גדול" מדי, שנדמה שהיא תמיד מדברת, שלא לומר נואמת, אל קהל דמיוני אי שם במרחקים. שקשה עד בלתי אפשרי לכווץ את דמותה למסגרת של מסך, ושהיא כוח טבע שאינו ניתן לריסון ולאילוף. גם במאי תיאטרון התלוננו פה ושם, אם כי ביראת כבוד בלתי מבוטלת, שאין במה שהיא גדולה דיה כדי להכיל את חביבה רוז, על כל אישיותה ונוכחותה. "בקולנוע אי אפשר שתהיה רק נוכחות כל הזמן," הסביר משה מדברי, אחד מבמאי הסרטים שעבדו איתה בחלק מהסרטים שבהם כיכבה. "צריך לתת מקום גם להיעדרות, אבל חביבה רוז פשוט אינה מסוגלת להיעדר. היא נוכחת גם בעל כורחה. כשהיא נמצאת על במה או על מסך, אי אפשר להסתכל על שום דבר אחר, וזאת בעיה אם מנסים לספר סיפור שיש בו יותר מדמות אחת, הדמות שלה."
    זאת היתה בעיה גם בסרטי פרסומת, בימים שבהם פרסום על מסך הכסף עלה כסף אך היה שווה זהב. חביבה רוז פירסמה בין היתר שואב אבק, חלב עמיד ונעליים אורטופדיות, אבל הביקוש לשירותיה חדל כשהתברר שהקהל לא הבין מה היא מפרסמת, מרוב שהיה מהופנט לדמותה. אחד המפרסמים אמר שאם יבריגו מאוורר על ראשה של חביבה רוז והיא תרכב על מאוורר, תעשה קולות של מאוורר, ותלבש חולצה שעליה כתוב "קנו מאוורר עכשיו", אנשים עדיין יחשבו שהיא מפרסמת סוג חדש של אישה שכמוהו לא נראה על שום מסך לפני כן.
    פעם נשאלה חביבה, בראיון עיתונאי נדיר, מדוע היא תמיד גדולה מהחיים. תשובתה: "מה אני יכולה לעשות? זאת לא אשמתי שהחיים כל כך קטנים."
    אמרו עליה שבשבילה החיים הם רק הפרעה מיותרת בין ההצגות. שהיא מעולם לא הבינה מה הטעם לחיות שלא על במה, שלא באור הזרקורים, שלא מול קהל. שהטרגדיה שלה נעוצה בכך שהיא למדה לשחק, אבל לא למדה לחיות.
    היא התנשאה לגובה של 158 סנטימטרים בלבד, ללא עקבים, אבל על הבמה נראה היה שגובהה עשרה מטרים לפחות, ושראשה תיכף ייגע בתקרה. כלומר בשמיים, היכן שטענו פעם שרק שם יש כוכבים. זה היה לפני שחביבה רוז נכנסה לפלנטריום.
    עמיתיה השחקנים בוודאי לא נהנו ממצב העניינים הזה, אבל איזו ברירה כבר היתה להם? היחיד שעוד ניסה לתת לה פייט ולהילחם על מקומו לידה, בהצלחה חלקית בלבד, היה רוביק עין טל, בעלה לשעבר ואבי בנה היחיד. השניים המשיכו לשחק ביחד גם אחרי שנפרדו — בינתיים הוא נישא לשחקנית העולה מהתיאטרון הבידורי, לושקה אישון, שאותה הביא בייבוא אישי לתיאטרון הציבורי — אבל הוא וחביבה לא החליפו מילה זה עם זו מחוץ לבמה. הופעותיהם המשותפות ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?", "מסע ארוך אל תוך הלילה", "אלוף הבונים" ו"המהנדס מברלין", נחשבות קאנוניות מכל בחינה שהיא. בהצגה "נוכלים ואצילים" נדהם הקהל מהאותנטיות של קרבות הבמה בין השניים, ונטה לייחס זאת לבימוי מוצלח במיוחד. מעטים ידעו כי חביבה ורוביק הגיעו יותר מפעם אחת לחדר המיון בבית החולים, כל אחד בנפרד, בעקבות הלהט הלא מבוים שבו שרטו, בעטו, נשכו ושברו עצמות, קרעו טחולים, סדקו צלעות והשביתו אשכים.
    היה נדמה שעם השנים יופיה של חביבה רק התעצם. היא היתה אישה, או יישות, חסרת גיל לכאורה. הקהל היה משוכנע שהיא צעירה בהרבה מהדמויות המבוגרות שגילמה יותר ויותר, או שאולי זו חביבה שהיתה משוכנעת בכך ולא הקהל. היא מעולם לא גילתה את גילה האמיתי, ייתכן שאפילו לא לעצמה, וכאשר נשאלה בת כמה היא, ענתה תמיד: "כמו כולם".
    אבל בשנים האחרונות חביבה הרגישה שחל פיחות באיכות התפקידים שמציעים לה ובחשיבותם. היא עדיין השתחוותה אחרונה אחרי כל השחקנים האחרים — את הכבוד הזה שמרו לה אוטומטית, כמו מקום חנייה לנכים — מתוקף מעמדה והיותה "חביבה רוז", המותג והמושג, המוסד והאגדה.
    אבל בוקר אחד התעוררה חביבה רוז והריחה את הקפוצ'ינו, בהשאלה מאחד הביטויים החביבים עליה — "תתעוררו ותריחו את הקפוצ'ינו". היא הבינה שלא לעולם חוסן, ואף על פי שבכוונתה לשחק עד יומה האחרון וגם למות על הבמה — אם אלוהים רק יחפוץ ביקרה — ואף על פי שעדיין לא קמה שום שחקנית בתיאטרון הציבורי שנושפת בעורפה ולו מרחוק, עליה לעשות מעשה כדי לחזק את ארסנל האפשרויות שמצפות לה, ולהבטיח את עתידה על קרשי התיאטרון הציבורי.
    קרשי התיאטרון הציבורי היו מרבד הקסמים הפרטי שלה, כפי שהיטיב לתאר פעם יואש ברלט, מבקר התיאטרון והמחול רב ההשפעה של "חדשות העת". מרבד קסמים שאיתו ריחפה לעולמות מופלאים, ולקחה איתה את הצופים.
    שני תיאטרונים גדולים שולטים בזירה נכון לעכשיו — התיאטרון הציבורי הוותיק, ביתה המקצועי של חביבה מאז שנחטפה אליו בתום לימודיה באקדמיה לאמנויות הדרמה שבפאתי שוק העופות, והתיאטרון הבידורי הצעיר יותר, שהוא גם המסחרי יותר והמצליח (מעט) יותר מבין השניים. דואופול דו־ראשי. רק פעם אחת ויחידה בכל שנותיה על הבמה "ערקה" חביבה, בהסכמת התיאטרון הציבורי, אל במת התיאטרון הבידורי, כדי לגלם את התפקיד הראשי במחזמר "נשיקת אשת העכביש". ההופעה הזו זיכתה אותה בפרס אלמוג הזהב העשירי שלה כשחקנית השנה.
    ובינתיים — ברקע — תוהו ובוהו, בוקה ומבוקה ומבולקה. כוכבנים לרגע נוצרים בלי הפסקה ביו־טיוב, באינסטגרם ובכל שאר המחוזות שחביבה רוז אינה מכירה. באלפי הערוצים בטלוויזיה מופיעים כל מיני אנשים שחביבה אינה בטוחה בדיוק מה הם עושים ומה פשרם ותכליתם. פרצופים שאינה מזהה זוכים לשערים במגזינים כמו "פנאי פלוס" ו"היי מינוס", שאת שפתם מעולם לא הבינה. היא שריד אנאלוגי בעידן דיגיטלי, וזה מבלבל אותה ומתסכל אותה — אף על פי שהיא מכחישה — אבל גם היא יודעת שאי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים, ונגזר גורלה ככל הנראה להישאר מאחור מבחינה טכנולוגית.
     
    * * *
     
    קהל נכבד, ברגע זה, מתחיל סיפור המחזה. נא לכבות טלפונים, להדק חגורות ולהתפלל לטוב, כי בעולם התיאטרון, עוד יותר מאשר בעולם ה"אמיתי", לעולם אין לדעת מה יקרה.
    • ירון פריד
    • ירון פריד
     
  • המלצות נוספות
    • היום יהיה שונה
      במבצע
       
    • היה היתה
      במבצע
       
    • ממשיכה בדרכי
      במבצע
       
    • מיכאלה
      במבצע
       
    • המנהרה
      במבצע
       
    • הראיון האחרון
    • האחרות
    • אדל
    • דירה בפריז
    • ההימור
    • 21 מחשבות על המאה ה-21
    • בתו של סוחר המשי
      במבצע