1.
ג'וני
שמי הוא ג'וני וֶובּ ואני רובוט.
בקיץ שעבר הלב שלי נעצר למשך שלוש וחצי דקות.
כשהפעילו אותו שוב, השריר ניזוק ולא פעל כראוי. עכשיו מחוברת אלי מכונה שמחזיקה אותי בחיים. היא של חברת ברלין־הארט, וממש אפשר לראות את הדם שלי נשאב לאורך הצינורות אל תוך שני דברים קטנים עגולים ומוחזר אל הגוף. מגעיל, אבל גם מרתק. לפעמים, כשאני לא מצליח להירדם, אני מדמיין שאני איירון־מן ושהברלין־הארט הוא כור הקֶשֶת שלי. עצוב, אה? אני כמעט בן חמש־עשרה, המטופל הכי מבוגר בבית־החולים עם הלב הזה - האחרים הם ילדים קטנים או אפילו תינוקות. ביום טוב אני מדמיין אותם כדמויות מתוך אקס־מן. בימים רעים הם פשוט מזכירים לי שאני גוסס.
זה דפוק. אם הייתם חכמולוגים, הייתם מציינים עכשיו שכל אחד מת בסוף, אבל תאמינו לי, לי זה יקרה לפני רובכם. יותר ממחצית חיי עברו עלי בבית־חולים, וכל יום מקרב אותי לקפה ועוגה עם המוות.
מה שאני צריך זה לב חדש, אבל זה לא כאילו שאפשר להשיג כזה בחנות או אונליין. לא. צריך לחכות שמישהו מתאים ימות, ולקוות שהמישהו הזה הוא תורם אברים רשום. אם לא, המשפחה שלו אמורה להחליט אם לתרום אברים שמתאימים להשתלה. לא כולם מסכימים, ולכן רשימת ההמתנה ארוכה מאוד, ולכן אני חושב שאמות בקרוב, אפילו שאני אף פעם לא אומר את זה בנוכחות בני משפחתי. כולנו יודעים שזה המצב - יש לי סוג דם נדיר, וזה מפחית עוד יותר את הסיכוי למצוא תורם מתאים - אבל אנחנו מעמידים פנים שזה לא באמת ככה.
החברה הכי טובה שלי בבית־החולים היא אמילי, או בקיצור אֶם. בעצם, אפשר להגיד שהיא החברה היחידה שלי בימים אלה, כי אי אפשר לצפות שהחברים הבריאים ימשיכו לבקר בלי סוף. לאט לאט אתה נשכח מליבם. לאֶם יש לוקמיה מיאלואידית חריפה, ואולי גם היא לא תשרוד. הפסיכולוגים של בית־החולים, שאיתם אנחנו נפגשים כל שבוע, הציעו שנעשה רשימה של דברים שאנחנו רוצים לעשות כשנחלים, שזה ההיפך מרשימת הדברים שחייבים לעשות לפני שמתים, כי ככה לדעתם נשמור על גישה חיובית. אֶם ואני הכנו רשימה ביחד. יש בה דברים טיפשיים, כמו לפגוש את השחקן סם קלאפלין (זה שלה, לא שלי - יש לה פוסטרים שלו בכל מקום) ואת אגדת הקומיקס כריס קלרמונט בכנס הקומיקס בלונדון, כי אם כבר לחלום, עדיף לחלום בגדול. אבל יש ברשימה הזאת גם דברים פחות משוגעים, כאלה שרוב המתבגרים לוקחים כמובן מאליו, כמו ללכת לקולנוע או לרקוד בקונצרט רוק. הייתי רוצה ללכת לקולנוע עם אֶם - להעמיס חטיפים, להתעצבן על האנשים שמדברים וליהנות מהאקשן על המסך הגדול. לא כמו דייט כמובן. אני לא נמשך אל אֶם, אבל איתה אני יכול לדבר כשאני מדוכא, היא מבינה את המשמעות של לחיות בצל המוות. רק מי שמאושפז בבית־חולים מסוגל להבין את זה. בכל אופן, אשמח גם לבלות איתה.
אז אני כאן, הורג את הזמן, מחכה שהאדם הנכון ימות בדרך הנכונה. לפעמים אני רוצה שהרופאים יוציאו את הלב האמיתי שלי וישאירו אותי לתמיד עם הלב המלאכותי, כדי שלא אצטרך לקוות לטרגדיה שתקרה למישהו שאני לא מכיר. ככה לא רק ארגיש חסר לב, אלא אהיה כזה באמת.
האמת היא שאני לא איירון־מן, אני סתם נער בלי עתיד.
