הבית שאהבתי

אהובי,
אני יכולה לשמוע אותם קרבים ובאים ברחוב. רעם משונה ומבשר רעות. הלמות וחבטות. הרצפה רועדת תחת רגלי. גם צעקות נשמעות. קולות של גברים, רמים ונרגשים. צהלות סוסים, רקיעות פרסות. זה נשמע כמו קרב, כמו באותו יולי חם ונתעב כשבתנו נולדה, או אותם ימים ארורים כשבריקדות הוקמו בכל רחבי העיר. זה מריח כמו קרב. ענני אבק מחניקים. עשן חריף. עפר ואבנים. אני יודעת שמלון בֶּלפוֹר נחרב, ז'ילבֶּר אמר לי. אני לא מסוגלת לחשוב על זה. לא מוכנה. אני שמחה שמדאם פּקאר איננה כאן כדי לראות.
שעה שאני כותבת לך את הדברים, אני יושבת במטבח. הוא ריק, הרהיטים נארזו בשבוע שעבר ונשלחו לטוּר עם ויולט. הם השאירו מאחור את השולחן, הוא היה מגושם מדי, וכן את תנור האמייל הכבד. הם מיהרו, ואני שנאתי לראות את זה. תיעבתי כל רגע. הבית מפונה מכל חפציו ברגע אחד קצר. הבית שלך. זה שחשבת שהוא בטוח מכל רע. אוה, אהובי. אל תחשוש. לעולם לא אעזוב.
השמש מציצה אל המטבח בבקרים, תמיד אהבתי את זה. וכעת הוא קודר כל כך, בלי מרייט המתרוצצת בו, פניה אדומים מחום הכירה, וז'רמן רוטנת, שבה ואוספת קווצות שיער אל הפקעת ההדוקה על קודקודה. אם אני מנסה, אני כמעט יכולה להריח את הניחוחות מעוררי התיאבון של הראגו שהכינה מרייט מתפשטים אט־אט ברחבי הבית. המטבח שלנו שבעבר היה מרנין — עצוב ועירום כעת ללא הסירים והמחבתות המבהיקים שז'רמן הקפידה היטב על ניקיונם, ללא עשבי התיבול והתבלינים בבקבוקי הזכוכית הקטנים שלהם, הירקות הטריים מהשוק, הלחם החם על קרש החיתוך.
אני זוכרת את הבוקר שהגיע המכתב, בשנה שעברה. זה היה יום שישי. הייתי בחדר ההסבה, קוראת את לה פטיט ז'ורנל ליד החלון ושותה תה. אני נהנית מהשעה השקטה הזאת לפני שמתחיל היום. זה לא היה הדוור הרגיל שלנו. את זה מעולם לא ראיתי. בחור גבוה וגרום, שערו פִּשתני תחת הכובע הירוק השטוח. חולצת הכותנה הכחולה שלו בעלת הצווארון האדום נראתה גדולה ממידתו. ממקום מושבי ראיתי אותו נוגע בכובעו בעליזות ומושיט את המכתב לז'רמן. אחר כך הוא הלך לדרכו, ויכולתי לשמוע את שריקתו החרישית כשצעד ברחוב.
השעה עדיין היתה מוקדמת, זה מכבר אכלתי את ארוחת הבוקר. שבתי לקרוא בעיתון אחרי לגימת תה. נדמה שבחודשים האחרונים הם אינם מסוגלים לדבר אלא על התערוכה העולמית. שבעת אלפים זרים נוהרים בשדירות מדי יום. מערבולת של אורחים נכבדים: אלכסנדר השני מרוסיה, ביסמארק, המשנה למלך מצרים. ניצחון מוחץ לקיסר שלנו.
שמעתי את צעדיה של ז'רמן במדרגות. את אוושת שמלתה. אני לא מקבלת מכתבים רבים. בדרך כלל מכתב מבתי, מפעם לפעם כשהיא חשה חובה. ואולי מחתני מאותה סיבה. לעתים איגרת מאחי אמיל. או מהברונית דה וְרֶס, מביאריץ ליד הים, שם היא מבלה את חודשי הקיץ. וחשבונות ומסים מזדמנים.
באותו בוקר הבחנתי במעטפה לבנה ארוכה, סגורה בחותם ארגמני עבה. הפכתי אותה. בית עיריית פריז. אוטל דה ויל.
ושמי, מודפס באותיות שחורות גדולות. פתחתי אותו. המילים זינקו מהדף. תחילה לא הבנתי אותן. ואף על פי כן משקפי הקריאה שלי נחו על קצה חוטמי. ידי רעדו כל כך, שנאלצתי להניח את דף הנייר על ברכי ולנשום עמוקות. כעבור זמן־מה לקחתי את המכתב בידי והכרחתי את עצמי לקרוא בו.
"מה קרה, מדאם רוז?" ייבבה ז'רמן. ככל הנראה ראתה את ארשת פני.
תחבתי את המכתב חזרה במעטפה. קמתי והחלקתי את שמלתי בכפות ידי. שמלה נאה, כחולה כהה, ולה רק סלסולים מעטים לזקנה כמוני. היא היתה מוצאת חן בעיניך. אני זוכרת את השמלה הזאת ואת הנעליים שנעלתי באותו יום, סתם נעלי בית, מתוקות ונשיות, ואני זוכרת את צעקתה של ז'רמן כשסיפרתי לה מה אומר המכתב.
רק מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר, כשהייתי לבד בחדרי, קרסתי על המיטה. אף שידעתי שזה יקרה יום אחד, במוקדם או במאוחר, בכל זאת בא לי הדבר כרעם ביום בהיר. באותו לילה, כשכל בני הבית נמו את שנתם, נטלתי בידי נר ומצאתי את מפת העיר שאהבת לעיין בה. פרשתי אותה על שולחן האוכל, נזהרת לא לטפטף שעווה. כן, הנה הוא, המשכו הצפוני העיקש של רו דה רֶן מגיח היישר מתחנת הרכבת של מונפרנס לעברנו, ובולוואר סן ז'רמן, מפלצת רעבה, מזדחלת מהנהר מערבה. בשתי אצבעות רועדות התחקיתי אחר מסלוליהם עד שנגעו זו בזו. בדיוק מעל הרחוב שלנו. כן, אהובי, הרחוב שלנו.
קור כלבים במטבח. אני צריכה לרדת להביא רדיד נוסף. וגם כפפות, אבל רק לידי השמאלית, שכן הימנית צריכה להמשיך לכתוב לך את הדברים האלה. חשבת שהכנסייה ועובדת קרבתה יצילו אותנו, אהובי. אתה והאב לֶוואק.
"הם לעולם לא ייגעו בכנסייה או בבתים סביבה," אמרת בבוז לפני חמש־עשרה שנה עם מינוי המושל. ואפילו לאחר ששמענו מה צפוי לקרות לביתו של אחי אמיל כשהקימו את בולוואר דה סבסטופול, עדיין לא חששת: "אנחנו קרובים לכנסייה, היא תגן עלינו."
תכופות אני הולכת לשבת בכנסייה כדי לחשוב עליך. עשר שנים חלפו מאז מותך. כמו מאה שנה עבורי. הכנסייה שקטה, שלווה. אני מביטה בעמודים העתיקים, בציורים הסדוקים. אני מתפללת. האב לוואק ניגש אלי, ואנחנו מדברים באפלולית הדמומה.
"צריך יותר ממושל או קיסר כדי לפגוע בשכונה שלנו, מדאם רוז! הכנסייה בטוחה, וכמוה אנחנו, שכניה בני המזל," הוא לוחש נחרצות. "כילדֶבֶּר, המלך המֶרוֹבינגי, מייסד הכנסייה שלנו, משגיח על ברואיו כמו אם על ילדהּ."
האב לוואק אוהב להזכיר לי כמה פעמים במאה התשע־עשרה בזזו הנורמנים את הכנסייה, שדדו ושרפו אותה עד היסוד. שלוש פעמים אני חושבת. כמה טעית, אהובי.
לכנסייה לא יאונה כל רע. אך לא כך לביתנו. לבית שאהבת.