הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האנשים שאהבנו
  • האנשים שאהבנו
    ויקטוריה היסלופ | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2019 | פרוזה תרגום | 432 עמ' מודפסים

    בימי הכיבוש הגרמני ביוון, תמיס הצעירה מחליטה להצטרף לכוחות הקומוניסטיים ולמרוד במשטר. הסיכון שהיא לוקחת גדול, אך היא גם זוכה להתאהב ולהכיר אנשים אמיצים ומעוררי השראה. כשהיא נתפסת יחד עם שאר חברי היחידה שלה, תמיס נאסרת ונשלחת לאי מקרוניסוס.

     

    אין יווני שלא הכיר את האי מקרוניסוס, אי־הכלא האכזרי ביותר שקיים, שאסיריו נידונו לעבודות פרך, להשפלות ולהתעללויות בלתי־פוסקות. גם תמיס ושאר חברותיה האסירות סובלות חרפת רעב ועינויים בשעה שסוהריהן מנסים לשבור את גאוותן ואת רוח ההתנגדות שלהן.

     

    הדרך היחידה להשתחרר מהאי הנורא היא לחתום על דילוֹסי, הצהרת חרטה, ולהפנות עורף לאמונותיה ולעקרונותיה. אבל גם לאמונות ולעקרונות יש גבולות, ואלה של תמיס נבחנים כשהיא נאלצת לבחור בין הדברים שהיא מאמינה בהם ובין האנשים שהיא אוהבת.

     

    ויקטוריה היסלופ, מחברת רבי־המכר "האי של סופייה", "חוטים מקשרים" ועוד, מפנה זרקור אל עברה הטראומטי של יוון וטווה סיפור מרתק, מרגש ומעורר השראה על אישה שנהפכת לגיבורה בעל כורחה.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר

     
    2016
     
    בדירה קטנה באתונה נאספו ארבעה דורות לחגיגת יום הולדת. קשישה צנומה וכסופת שיער חייכה למראה הנינים השובבים שהתרוצצו בחדווה מסביב, כשהמבוגרים ישבו סביב השולחן ושרו:1
     
    זְרִי נָא לְכָל עֵבֶר
    Pandoú na skorpízis,
    אוֹר בִּינָה עֲצוּמָה,
    Tis gnósis to fos,
    וְהַכֹּל אָז יַגִּידוּ:
    Kai óloi na léne,
    הִיא כָּזֹאת חֲכָמָה!
    Na mía sofós
     
     
    תֵמיס סְטאוְורידיס שמעה את המילים האלה כבר מאות פעמים, ובכל זאת הקשיבה להן והרהרה בכל התבונה הצבורה שכבר הזדמן לה לחלוק: בני משפחתה כבר קיבלו ממנה את כל "המתכונים הסודיים", היא לימדה אותם איך להבעיר אש שלא תכבה במהירות, ואיך להבדיל בין פירות יער רעילים לפירות אכילים. במונחים מעשיים, כבר לימדה אותם כל מה שידעה.
    שמונה־עשר בני המשפחה הבוגרים הצטופפו סביב שולחן האוכל הישן, העשוי עץ מהגוני, וכמה מהילדים ישבו על ברכי הוריהם והשתתפו בשירה. הסעודה נגמרה, העוגה חוסלה עד הפירור האחרון, ועכשיו, בשעות אחר הצהריים, נעשו הצעירים קצרי רוח והתחילו להגניב מבט חטוף אל הטלפון הסלולרי כדי לראות מה השעה ולבדוק הודעות. הדירה הקטנה, בת שלושת החדרים, כבר התקשתה להכיל את המרץ של הילדים, ובהוראת האמהות הם נעמדו בתור כדי להיפרד בחיבוק מהקשישה בת התשעים.
    בכורסתו האהובה והבלויה ישב יוֹרגוֹס, בעלה של תמיס, נוכח אך נעדר. לפני שילכו, נעמדו הילדים בתור כדי לנשק גם אותו במצח או בלחי - כל אחד בהתאם לגובה שאליו הצליח להגיע. אבל יורגוס כאילו לא חש בנוכחותם. פניו היו כמו בית חשוך. בחמש השנים האחרונות כבו בהם האורות בזה אחר זה, ופניה הקורנים של אשתו רק הדגישו את הניגוד ביניהם. יורגוס סטאוורידיס לא ידע שרוב הנוכחים הם בני משפחה שחבים לו את עצם קיומם. ברגעים מסוימים, נוכחותם אף בלבלה והבהילה אותו, כי כבר לא היה מסוגל לזהות אותם.
    הנשיקות, ברכות הפרידה וההבטחות הכנות להיפגש בקרוב - כל אלה ארכו זמן־מה, אך בסופו של דבר השתרר שקט בדירה. על השולחן נותרו קערות חצי ריקות, ובהן פַּסטיצְיו, סְפָּנָקוֹפִּיטה ודוֹלמָדַקְיָה. באוכל שנותר היה אפשר להאכיל שוב את כל האורחים. רק מגש אחד התרוקן לגמרי - זה של עוגת השוקולד, שרק כמה פירורים ומריחות קרם נותרו ממנה. העוגה נחתכה בדייקנות וחולקה בקפידה לצלחות נייר, והאחרונה שבהן עדיין התאזנה על משענת היד של כורסת הישיש.
    שניים מן הנכדים הבוגרים עדיין היו שם: פּוֹפּי, שגרה בסמוך, וניקוס, שהגיע מאמריקה לחגיגת יום ההולדת של סבתו. ניקוס ישב בפינת החדר ועבד במחשב הנייד שלו, ואילו פופי אספה כוסות מלוכלכות אל המגש שבידיה.
    "אני אעזור לך לסדר הכול, יַאיָה," אמרה פופי. היא ערמה את הצלחות המלוכלכות והעבירה אוכל שלא נאכל לקופסאות פלסטיק.
    "באמת שאין צורך, פּוֹפּי מוּ. אני יודעת כמה אתם עסוקים בגיל הזה."
    "אני לא עסוקה, יאיה," אמרה פופי, ובלחש הוסיפה, "לצערי הרב." פופי היתה מתרגמת, אבל עבדה במשרה חלקית והשתכרה מעט. לכן חיפשה עבודה בפאב כדי להשלים את הכנסתה.
    הבלגן שיצרה המסיבה אכן היה למעלה מכוחותיה של הישישה, ובסתר לבה היא שמחה על העזרה.
    נכדתה הצעירה ביותר היתה ארוכת רגליים וגבוהה ממנה בשלושים סנטימטר, אבל ירשה ממנה את עצמות הלחיים הגבוהות והאצבעות הדקיקות. תמיס הזדעזעה מהתסרוקת החדשה של פופי כשהגיעה היום למסיבה. זאת היתה פגישתן הראשונה מיום שהצעירה גילחה צד אחד של ראשה. בצד השני השיער עדיין גלש עד כתפה, מפוספס בסגול. באפה היה נעוץ נזם קטנטן, אבל הוא לא היה חדש.
    "תסתכלי כמה אוכל נשאר!" קראה פופי במורת רוח. "אולי לא היינו צריכים לבזבז כל כך הרבה בתקופת שפל כזאת."
    "שפל?" חזרה הגברת הזקנה על המילה.
    "כן. יאיה. אנחנו בשפל כלכלי עכשיו!"
    הגברת הזקנה רק הקניטה אותה, אבל עברו כמה רגעים עד שפופי הבינה.
    "כן, אני יודעת, כולם מדברים על 'השפל'. אבל היום רציתי לחגוג את מה שבכל זאת יש לנו, ולא את מה שאין לנו."
    "אני פשוט מרגישה אשמה, זה הכול. מה לעשות."
    "אז תתאמצי בשבילי, אַגַאפּי מוּ, ותשתדלי לא להרגיש אשֵמה. גם אם בזבזנו קצת."
    במטבח הקטן היה מקום לאדם אחד בלבד שידיח את הצלחות וינגב אותן, ולכל היותר לאדם אחד נוסף שיחזיר אותן למקומן. פופי ארוכת הגפיים לא נזקקה לכיסא כדי להגיע למדפים הגבוהים.
    לאחר שסיימו את המטלות והמטבח הבריק למשעי, הן חלפו בשקט על פני יורגוס הישן ויצאו למרפסת. ניקוס הצטרף אליהן.
    ניקוס ופופי היו כמעט בני שלושים, אבל בכך תם הדמיון בין השניים. הניגוד ביניהם היה מדהים, כי ניקוס לבש חליפה, ואילו פופי לבשה טייץ וחולצת טריקו גדולה. השניים נפגשו רק פעמים ספורות בעשור האחרון, באירועים משפחתיים, אבל בדרך כלל נהנו לשהות יחד במפגשים האלה. פופי אהבה לתחקר את בן דודה בנוגע לפוליטיקה האמריקאית, ובביקוריו האחרונים היו לניקוס שאלות רבות על המבנה החברתי ביוון. ילדותם היתה שונה מאוד במונחים של הזדמנויות ואפשרויות, ובכל זאת זכו שניהם בחינוך אקדמי משובח ודיברו זה עם זה כשווים.
    ניקוס, שגדל בבית רחב ידיים ומוקף מדשאות, התקשה להסתגל למאפיינים מסוימים של החיים ביוון, שחלקם הזדקרו לנגד עיניו גם ברגע זה. החלונות הפתוחים והתריסים הרופפים אילצו את הדיירים להיות מעורבים קצת יותר מדי זה בחייו של זה: צעקות, בכי תינוקות, טלוויזיות שואגות, רדיו שמשדר בלי הרף וטרטור בלתי־פוסק של מוזיקת נעורים זועמת. דממה ופרטיות היו די נדירות כאן.
    "בן הדוד מאמריקה", כפי שפופי כינתה אותו בלבה, התקשה גם לקבל את העובדה שפריטי לבוש אישיים מוצגים לראווה על חבלי הכביסה, חושפים לעיני כול את מספרם, גילם ומידות גופם של בני המשפחה, ולפעמים אף מסגירים את מקצועם ואת דעותיהם הפוליטיות.
    תמיס סטאוורידיס ראתה שנכדתה סוקרת את המרפסת שממול: שורה ארוכה של חולצות טריקו שחורות אישרה גם את פחדיה שלה.
    "את חושבת שהם חברים בכּריסי אַַבְגי?" שאלה פופי, וצליל בהלה נשמע בקולה.
    "אני חוששת שכן," ענתה תמיס בעצב. "האב ושלושת הבנים."
    "כריסי אבגי?" שאל ניקוס.
    "'השחר הזהוב'," אמרה פופי. "המפלגה הניאו־נאצית. פשיסטים אלימים שמתנגדים למהגרים."
    יום קודם לכן נערכה הפגנה של תומכי המפלגה הימנית־קיצונית. תמיס ראתה אותה בטלוויזיה, והאירוע הטריד אותה מאוד.
    שלושתם ישבו בשקט והמשיכו להשקיף על הכיכר. תמיד היה מה לראות כאן. ילדים בעטו בכדור. האמהות ישבו על ספסל סמוך, עישנו ופטפטו. שלושה נערים החנו את הקטנועים שלהם על המדרכה וניגשו לבית קפה סמוך. בחור פנה אל בחור אחר כדי לבקש אש לסיגריה, לכאורה, אבל פופי וניקוס שמו לב שהוא שולף חבילה קטנה ותוחב אותה לכיסו של העומד מולו.
    תמיס לא היתה מסוגלת לשבת זמן רב. צריך להשקות את העציצים, ואחר כך לטאטא את הסלון וגם לשטוף את המרפסת בצינור.
    בזמן שסבתה טרחה מסביב, ניגשה פופי להכין קפה.
    "להכין גם לפּאפּוּ...?" שאלה בשקט.
    "הוא כבר לא שותה קפה," השיבה תמיס. "הכוס סתם עומדת ומתקררת. עשרים שנה עברו מאז הפעם האחרונה שהוא הלך לבית הקפה," המשיכה וסיפרה לנכדיה. "זה היה מיד אחרי יום ההולדת שלי, לכן אני זוכרת. באותו יום הוא חזר במצב רוח מוזר. ידעתי שהוא לא ילך לשם שוב. לדעתי, זה היה הקפה האחרון שהוא שתה."
    ניקוס הביט בסבו בעצב. אפילו הוא, שלא התגורר כאן, הבין מה פירוש הדבר כשגבר יווני מפסיק לבקר בבית הקפה השכונתי.
    "הוא חי בעולם משלו עכשיו," אמרה תמיס.
    "אולי עדיף ככה. המצב בעולם האמיתי לא מזהיר במיוחד, נכון?" אמרה פופי.
    תמיס שלחה בה מבט מיוסר.
    "סליחה שאני נשמעת קודרת, יאיה. אני לא מצליחה להימנע מזה לפעמים."
    תמיס אחזה בידה של נכדתה, ושלושתם חזרו והתיישבו במרפסת.
    "המצב ישתפר," עודדה הקשישה את הצעירה. "אין לי ספק בכך."
    "למה אין לך ספק?"
    "כי החיים משתפרים במשך הזמן. לפעמים המצב שוב מחמיר קצת. אבל בסך הכול העניינים משתפרים."
    "באמת? גם עכשיו את יכולה להגיד דבר כזה? כשאנשים עומדים בתור בבתי תמחוי וישֵנים בפתחי בניינים?"
    "אי־אפשר להכחיש שהמצב חמור כרגע. אבל במקום לעסוק רק בהווה, כדאי לפעמים להסתכל אחורה ולהיזכר כמה גרוע היה פעם."
    פופי הביטה בה בתמיהה.
    "אני יודעת שזה נשמע לך מוגזם, חומד, אבל כשאני הייתי בגילך, לא יכולנו להרשות לעצמנו לזרוק אפילו פירור. נכון שגם כיום אני לא צריכה לזרוק אוכל, אבל..."
    "לא התכוונתי למתוח ביקורת," אמרה פופי.
    "אני יודעת, אני יודעת."
    "חיית כל כך הרבה שנים, יאיה. לפעמים אני לא קולטת איפה את מצליחה לאחסן את כל הזיכרונות!"
    "באמת צפוף שם בפנים," אמרה הישישה ונקשה על מצחה. "אבל כשאני מסתכלת על הרחוב למטה, אני לא רואה אותו רק כמו שהוא עכשיו אלא גם כמו שהוא היה פעם."
    "מאיזו בחינה?" שאל ניקוס. "געגועים לעבר?"
    "לא בהכרח. ברור שיש גם זיכרונות טובים, אבל היו גם לא מעט קשיים. וכשאני מסתכלת על הכיכר למטה, אני נזכרת בכל כך הרבה דברים."
    "לדוגמה?"
    "אתם מכירים את התצלום שמונח על השידה? מימין?"
    מִמקום ישיבתם ראתה פופי את הסלון, ומן השידה שליד הקיר נשקפו אליה התצלומים הממוסגרים שעמדו שם בשורה.
    "את מתכוונת לתצלום שלך עם אחותך?"
    "זאת לא אחותי. זאת פוטיני. היינו חברות טובות בבית הספר. ממש כמו אחיות. אולי אפילו יותר קרובות."
    הישישה הצביעה מעבר למעקה, אל פינת הרחוב.
    "שם. זה המקום שבו היא מתה," אמרה.
    "מתה?" פופי הביטה בתדהמה בסבתה והעבירה את מבטה אל המקום שעליו הצביעה. היא מעולם לא שמעה את הסיפור הזה, והחשיפה הפתאומית טלטלה אותה.
    "כן, אגאפי מוּ. בזמן הכיבוש. היה רעב כבד, ומאות אלפים מתו."
    "מזעזע," אמר ניקוס. "לא ידעתי שהמצב היה כל כך נורא."
    בילדותו, אביו סיפר לו בקצרה את ההיסטוריה של יוון. הוא שמע על כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 ועל מלחמת העצמאות של יוון ב-1821, אבל לא ידע לנקוב אפילו בשמו של ראש ממשלה יווני אחד (אם כי לא התקשה לדקלם את שמות כל נשיאי אמריקה לפי סדר כהונתם - שעשוע למסיבות מילדותו). בנעוריו גברה סקרנותו, והוא אפילו למד יוונית במרץ, עד כדי כך רצה להתחבר לשורשיו.
    "כן, ניקוס. המצב היה נורא. מזעזע. פוטיני היתה צעירה כל כך..." תמיס השתתקה לרגע כדי לאזור כוח להמשיך. "בתקופה ההיא היינו רעבים כל הזמן. ולכן, בתקופות שפע, כמו עכשיו, אני אוהבת לבשל הרבה - רק מפני שאני יכולה. אם כי אני מבינה שלפעמים זה נראה מוגזם."
    "גם אם זה נראה מוגזם," אמרה פופי בחיוך והניחה יד על זרועה של סבתה, "את מרשה לי לקחת קצת הביתה, נכון, יאיה?"
    "את יכולה לקחת הכול," השיבה סבתה ברוחב לב.
    זה היה הטקס הקבוע - לצאת מביתה של סבתא עמוסה בשאריות. המעדנים האלה יספיקו לה לכל השבוע ויזינו גם את שותפיה.
    בתוך הדירה נחר יורגוס בשקט ומלמל מדי פעם.
    "על מה הוא חולם, יאיה? על זיכרונות מהימים ההם?" שאל ניקוס.
    "אני לא חושבת שיש לו הרבה זיכרונות או מחשבות," השיבה תמיס. "אבל מי יודע."
    "אני מניח שהכול ממשיך לחיות בתת־מודע," הרהר ניקוס בקול.
    "לפעמים אני מקנאה בו שהוא לא זוכר," אמרה תמיס. "כך אפשר להגיע לשלווה גדולה יותר, אני מניחה."
    "מה זאת אומרת?" שאלה פופי.
    "זאת אומרת שאני עצמי זוכרת יותר מדי. לפעמים כואב לי הראש מרוב זיכרונות. במיוחד אם הם עזים מדי."
    כמה דקות חלפו. השמש כבר שקעה, ופנסי הרחוב נדלקו בזה אחר זה. תמיס שלחה יד ונגעה בזרועה של פופי.
    "אולי נצא לשתות קפה?" לחשה. "ואחר כך ניגש לכנסייה הקטנה. כל שנה אני עורכת שם טקס קטן ביום ההולדת שלי."
    "מה, את מתפללת?" שאלה פופי בהפתעה, כי ידעה שסבתה לא דתייה.
    "לא, אגאפי מו. אני מדליקה נרות."
    "לא הספיקו לך הנרות על העוגה?" התלוצצה פופי.
    תמיס חייכה.
    "מדליקה נרות לכבוד מי?" שאל ניקוס בהתעניינות.
    "בואו איתי ואספר לכם," אמרה תמיס, וכשהביטה בניקוס עברה בה צמרמורת, כמו תמיד. עד כדי כך דמה לאיש שעל שמו נקרא.
    עוד קודם, במסיבה, כשבני המשפחה הצטופפו בדירה הקטנה, עלתה במוחה של תמיס המחשבה המצערת שאין לה מה להוריש לילדיה ולנכדיה. לא היו לה חפצי ערך, מלבד השולחן החבוט שסביבו אכלו כולם במשך דורות.
    אבל אולי יש ירושה מסוג אחר, הבינה פתאום. עכשיו, כשיורגוס כבר לא ממש איתם, היא עדיין יכולה להנחיל להם את כל התובנות והזיכרונות שצברה. כל אלה אינם רכוש, אבל הם כל מה שנותר לה, והיא תעניק אותם לשני הצעירים האלה. היא אהבה את כל נכדיה, אבל היתה לה חיבה מיוחדת אל פופי, שאיתה נפגשה כמעט בכל יום מאז נולדה. ואל ניקוס היתה לה זיקה מיוחדת, אף על פי שביקר אותה רק פעם בשנה.
    כעבור זמן קצר כבר היו מוכנים לצאת. ניקוס עזר לסבתו ללבוש ז'קט, ואילו פופי לבשה את המעיל האדום הדהוי שקנתה בחנות יד שנייה.
    מחר יטוס ניקוס בחזרה לארצות הברית, ותמיס רצתה שיאכל בַּקלאוָוה טרייה וישתה קפה שחור אמיתי לפני שיעזוב. למרות ארוחת הצהריים השופעת, הוא לא היה מסוגל לסרב להזמנה, וכעבור זמן קצר כבר ישבו שלושתם בבית הקפה המקומי.
    ואז פתחה תמיס בסיפורה.
     
    1. מאת יָאניס רִיצוֹס (על פי שיר יום הולדת נפוץ ביוון), בתרגום רמי סערי, עִקַּר הָעִקָּרִים, הוצאת רימונים, 2014.
     

    פרק 1

     
    1930
     
    שולי בגד שמרפרפים על הלחי, קרשי רצפה רוטטים כשאחֶיה מתרוצצים מסביב, קרקוש כלי חרסינה מאי־שם ונקישות נעלי אבזם חומות כשאמה עוברת בחיפזון. אלה היו הזיכרונות המוקדמים ביותר של תמיס.
    הבית היה רחב ידיים. אביה של תמיס, פאבלוס, הפליג בים רוב השנה, ואמה, אֵלֶפְתֵרִייָה קוֹראליס, היתה עסוקה רוב הזמן במטלות הבית ובטיפול בארבעת ילדיה, ולא היה לה זמן לשחק איתם. כך עברו שנות ינקותה של תמיס בהזנחה מלאת חירות, והיא גדלה בתחושה שהיא מסוגלת להיות בלתי־נראית.
    אלפתרייה הביאה איתה לנישואים את הנכס הזה - בית דו־קומתי ניאו־קלאסי ברחוב אנטיגוניס - שאותו ירשה מאמה המנוחה. חלקו החיצוני של הבית עוצב כדי להרשים, בלי שום מחשבה על איפוק. החזית המפוארת כללה עמודים מעוטרים, ושולי הגג היו מקושטים בתגליפים בסגנון הבארוק. התקרות הסתיימו בקרניזים, והרצפה היתה עשויה אריחי שיש או עץ ממורק - כל חדר לפי הדרוש בו. ביום שבו נשלמה הבנייה, כשבעלי המלאכה ארזו את כליהם והַטיח רק יבַש על דמויות האבן שעיטרו את החלונות העליונים, אכן אפפו את הבית הוד והדר רגעיים. אך מן היום הזה ואילך החל המבנה בתהליך התפוררות ארוך ועקבי.
    בהיעדר משאבים משפחתיים לשיפוץ מתמיד, נסדקו האבנים, קרשי הרצפה נרקבו, ובסופו של דבר היווה הבית סכנה מתמדת לכולם. המשפחה, שפעם נהנתה מרווחה כלכלית, התקיימה עכשיו רק בדוחק. שבעים שנה קודם לכן היתה משפחתה של אלפתרייה חלק ממעמד סוחרים משגשג, אבל השקעות בלתי־שקולות דרדרו את המצב, עד שלא נותר דבר מלבד הבית. רוב התכולה, שכללה ציורים יקרים וכלי כסף, נמכרה במהלך השנים, ועכשיו נשארו רק כמה רהיטים צרפתיים עתיקים ותיבת תכשיטים גדושה.
    תמיס, בת הזקונים, לא הכירה מצב אחר. היא היתה בטוחה שכל המשפחות חיות במאבק מתמיד עם בית מתפורר. אבק הסתנן מבעד לחלונות הסדוקים, גושי טיח נשרו לפעמים מהתקרה, ורעפים נפלו והתנפצו ברוחות העזות. בחורף ובאביב התקשתה לישון בגלל צלצול טיפות הגשם שנטפו אל אחד מהדליים הרבים. הטינג־טינג־טינג נשמע כמעט כמו מוזיקה, והִתרבותם הגוברת של כלי הקיבול שאצרו את המים שיקפה את התקדמותו המתמדת של הבניין לעבר חורבנו.
    בית אחר ברחוב כבר נחסם ונאטם, אף שהיה ראוי למגורֵי אדם יותר מהבית העבש הזה, שבו חיה משפחת קוראליס לצד אוכלוסיית חיידקים שכבר החלה להפיץ נבגים. קומת הקרקע הלכה ונרקבה, וריח הרקב עלה מהרצפה וחלחל לתוך הקירות.
    הילדים הורשו להתרוצץ בבית כאוות נפשם ומילאו אותו המולת משחק נמרצת, בלי שהיו מודעים לסכנות הנובעות ממצבו העגום. תמיס היתה קטנה מכדי להצטרף אל שני אחיה ואחותה - תַנאסיס, פּאנוֹס ומרגריטה - ולכן רק ישבה למרגלות המדרגות וצפתה בהם בחדווה רבה כשעלו וירדו בריצה בגרם המדרגות המרכזי הגדול, או התעופפו לעברה על פני מעקה העץ החלק שלו. שלושה מעמודי המעקה כבר נשברו והותירו מרווחים מסוכנים, שתהום היתה פעורה מצדם האחד.
    אמם כמעט לא השגיחה עליהם וצצה בשטח רק כאשר אחד מילדיה איבד שליטה ונחת על רצפת השיש הקשה. למשמע יללת הכאב הגיעה במהירות, וידאה שלא מדובר בפגיעה קשה, אלא לכל היותר בחבורה קלה בראש, חיבקה לרגע את הילד הפצוע וחזרה אל מטלותיה בשנייה שהיפחות דעכו. למרגלות המדרגות היה פרוש מרבד, שכבר הוכתם בדם בתאונה האחרונה שאירעה לתנאסיס. אלפתרייה השתדלה לנקות את הכתמים, אבל היה ברור שבתוך זמן קצר הם יתמזגו בלאו הכי בגוני החום והאדום של המרבד הדהוי.
    במיוחד אהבה תמיס להתעלם מהאיסור ולהיכנס מתחת לשולחן האוכל - מחבוא סודי, שבו יכלה להסתתר תחת לוח המהגוני המוצק, מאחורי קפלי המפה הרקומה הכבדה, ולהקשיב לקולות העמומים של ההתרחשות בחוץ. מקום מלא ביטחון וסכנה גם יחד, כי ברצפת העץ שמתחת לשולחן היה חלק רקוב שנהפך לחור גדול, וכף רגל קטנה היתה עלולה להחליק לתוכו ולצוץ בתקרת החדר שלמטה. "יום אחד עוד תיפלי לתוך החור ותמותי," אמרה אמה.
    קולה של אמה נקשר תמיד להוראות ולאזהרות.
    אביה של תמיס, פאבלוס קוראליס, צץ בבית מדי פעם, כשאוניית הסוחר שפיקד עליה עגנה בפירֵאוּס. הוא היה גבר ענקי, שבקלות היה מסוגל להרים אותה ואת אחותה יחד. אבל היחד הזה לא היה מוצלח במיוחד, כי מרגריטה נעשתה נבזית כלפיה כשאביהן היה בבית. תמיס לא הבינה למה. היא לא ידעה שהבת הגדולה יותר הרגישה נבגדת כאשר תמיס הגיעה לעולם וגזלה ממנה את מקומה. מרגריטה לא אהבה לחלוק שום דבר, ובוודאי לא את אהבת אביה.
    בכל פעם שחזר מאחד ממסעותיו הארוכים, היתה מזוודתו של פאבלוס מלאה מתנות מוזרות ואקזוטיות. מסין הביא נעלי בית רקומות זעירות, סכין נוי לכל אחד מהבנים, ואבן חן לא מלוטשת לאשתו (אמיתית או מזויפת - היא לא ידעה). מהודו הביא פילי שנהב מגולפים, מקלות קטורת ובדי משי. הפריטים האלה הוסיפו לבית כתמי צבע אקראיים ומילאו את מקומם של הפריטים הקודרים והיקרים מן הנדוניה המשפחתית, שכבר נמכרו כדי לקנות נעליים.
    בכל פעם שפאבלוס הגיע לחופשה, גברה האנרכיה בבית. אלפתרייה קוראליס השתדלה לעמוד במטלות, אבל נוכחותו של בעלה רק הוסיפה עליהן - לא רק בחדר השינה, אלא גם בכל הקשור לארוחות ולכביסה. תמיס קישרה את ביקורי אביה עם אֵם מוטרדת מִתמיד ועם רצפה מלוכלכת מהרגיל, ולכן השתדלה לשהות רוב הזמן במקום המסתור האהוב עליה.
    כשאביה היה בעיר, הגיעו אורחים אל הבית, וחבטות נשמעו על לוח העץ ששימש לה גג, כשהאורחים ישבו לאכול וטפחו בידיהם על השולחן. מגיל צעיר הכירה מילים ושמות מסוימים, שתמיד נאמרו בקול רם ובזעם: וֶניזֶלוֹס! גאורגיוס! המלך! הטורקים! היהודים!
    בגיל שלוש כבר שמעה את המילים "אסון סמירנה". למה קרה האסון? מי אחראי לחורבן העיר היפה הזאת באסיה הקטנה, שעברה מידי היוונים לטורקים? עד סוף העשור, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, התנהלו ויכוחים סביב כל שולחן בארץ, בניסיון לקבוע מי אשם באירועי 1922. מותם של יוונים רבים כל כך לא יישכח, ומיליון הפליטים שהגיעו בעקבות האסון שינו את המרקם החברתי ביוון.
    תמיס גדלה בהבנה שגם אנשים קרובים, כמו אביה וחבריו, חלוקים לא פעם בדעותיהם. אך כל מחלוקת הסתיימה בסופו של דבר בהשקת כוסות. הם רוקנו כוסית אחר כוסית וחבטו אותן בשולחן בעוצמה שהותירה בו שקעים. הנוזל הצלול תדלק את להטם ואת כעסם, וכן את שירתם הרמה בחלקו האחרון של המפגש.
    בסופו של דבר שלפה אותה אמה מתחת לשולחן, גם אם נרדמה על נעליו של אביה.
    ממקום המסתור שלה שמעה תמיס גם שיחות מהוסות בין הוריה, ולפעמים, כשאביה הפליג למסעותיו, גם שיחות בין אמה לגברת קוראליס, אמו של פאבלוס, שהיתה אורחת קבועה בבית, אף שלא תמיד היתה רצויה. רוב השיחות עסקו בבית הרעוע ובשאלה כמה זמן יוכלו להמשיך להתגורר בו.
    "ילדים לא יכולים לגור בספינה טרופה כזאת," שמעה את סבתה אומרת באחד הימים.
    סבתה נשמעה נרגזת, אבל הילדה נהנתה מן ההשוואה בין הבית לספינה. מה גם שבימי סערה, כשהרוח שרקה מבעד לחלונות הסדוקים, הבית אכן חרק והיטלטל כאילו הם בלב ים.
    "איך את לא מתביישת," סיננה אמה של תמיס מבין שיניה. "זה הבית שלנו. תלכי, בבקשה. תכף ומיד."
    קולה של האם היה צרוד מרוב מאמץ לדבר בלחש ובכל זאת לבטא זעם.
    "אני פשוט דואגת להם," המשיכה קירִיָה קוראליס. "הם צריכים לגור במקום פחות..."
    אלפתרייה לא הניחה לה להמשיך.
    "שלא תעזי להגיד דברים כאלה בנוכחות הילדים שלי!"
    ניסיונותיה של האישה המבוגרת לחלץ את נכדיה מהבית ברחוב אנטיגוניס נעשו לא פעם באופן עקיף יותר. תמיס שמעה הרבה מעבר למה שהיתה צריכה לשמוע, ודי מהר הבינה את דרכיהם הערמומיות של המבוגרים.
    "אני דואגת לאשתך," אמרה סבתה לפאבלוס בפעם הבאה שחזר מהפלגה. "היא עובדת כל כך קשה. אולי תעברו למקום צנוע אבל מסודר יותר?"
    הבית הגדול אכן הצריך שתי משרתות שידאגו לניקיונו, אלא שהוריה של תמיס לא יכלו להרשות לעצמם אפילו משרתת אחת.
    הערותיה של החמות כבר לא הופנו ישירות אל אלפתרייה, וגם אלפתרייה, בתורה, השיבה דרך בעלה.
    "זה הבית שלנו," אמרה אלפתרייה לפאבלוס. "ואני יכולה להסתדר. גם אם אמא שלך חושבת אחרת."
    פאבלוס שיער שאמו מקנאה ברעייתו מפני שהביאה לנישואים רכוש מרשים כל כך, ולכן לא הופתע מחוסר החיבה ההדדי. כשדיבר על כך עם חבריו, הגיעו תמיד להסכמה שאין טבעי מכך שהחמות שונאת את הכלה, והכלה שונאת את הפֶּתֶרָה שלה. אלפתרייה האמינה שחמותה חותרת תחתיה ביחסה הרכושני אל בנה היחיד ואל ילדיהם, ואילו קיריה קוראליס האמינה שהיא בסך הכול מבטאת את אהבתה וממלאת את חובתה כאם וכסבתא.
    תמיס, לעומת זאת, ציפתה בשקיקה לביקורי סבתה, כי תמיד הביאה איתה משהו טרי ומתוק - עוגת קרם בדרך כלל. אמה לא אפתה דברים כאלה, וקריאות החדווה של הילדים רק הוסיפו לתחושת הכישלון של אלפתרייה והעצימו את הסתייגותה מהפֶּתרה הנדיבה והעליזה שלה. קיריה קוראליס היתה כמעט בת שישים, אבל שערה עדיין היה שחור משחור, בלי אף שערה אפורה.
    הגעתו ועזיבתו של פאבלוס קוראליס אירעו תמיד במפתיע. כשהגיע, היתה זו הפתעה מרגשת, אבל בכל פעם שעזב, נתקפו הילדים עצב עמוק. בלילות כאלה התעוררה תמיס במיטתה, ובלי שנאמר דבר ידעה שהוא הלך. קולו הרועם שוב לא מילא את הבית, והחללים הנישאים והמתפוררים התרוקנו. החיים חזרו מיד לשגרה הישנה: מריבות בלתי־פוסקות בין הילדים; משחקי מלחמה בין תנאסיס לפאנוס, שהסתיימו תמיד בכך שמישהו נפגע או משהו נשבר; מעשי אכזריות קטנים של מרגריטה; וסבתא שבאה לבקר ולא סייעה לכלתה, אלא רק צפתה בה בזמן שגיהצה, בישלה, ניקתה או תלתה כביסה, ומדי פעם העירה כמה ידיה מחוספסות מן העבודה הקשה וכמה ישתפרו חייה אם יגורו בדירה קטנה יותר.
    מכיוון שאלפתרייה היתה עסוקה כל הזמן, למדה תמיס להסתדר בכוחות עצמה. רוב הזמן עבר עליה מתחת לשולחן - מקום המפלט הקבוע שלה עכשיו, כשהיתה בוגרת דיה לדעת מהי בדידות.
    בבוקר חורפי אחד, כשאמה יצאה במהירות לביקור היומי בשוק, נותרה תמיס בת הארבע מתחת לשולחן, כהרגלה. פתאום שמעה חבטה חזקה, כאילו דלת הכניסה נטרקה. תמיס שיערה שאמה חזרה מהקניות מוקדם מן הצפוי. אבל בעקבות החבטה נשמע רעם נורא, ואור משונה נראה סביב שוליה של מפת השולחן הארוכה.
    תמיס לא ידעה זאת, אבל מאחורי הסדקים בטיח הבית, שנסתרו בין אינספור קווי זיגזג בצבע המתפורר, נוצרו במשך הזמן בקיעים לכל אורכם של הקירות, מלמעלה למטה, וגם מבפנים החוצה. רעידות האדמה המתונות, שפקדו את אתונה בעשרות השנים האחרונות, תרמו לחוסר היציבות של הבניין ואף העמיקו אותו לתוך יסודותיו. וכך, רעידת האדמה הקלה שהתחוללה עתה, אף שהיתה בלתי־מורגשת, חרצה את גורלו של הבית.
    כשהגיחה תמיס מן החשיכה שמתחת לשולחן, ראתה לפניה בוהק עז מהרגיל. בדרך כלל היה החדר אפלולי בזכות התריסים שבחלונות. אבל עכשיו לא ראתה מולה תריסים וגם לא חלונות. ואפילו לא קיר. שום דבר לא חצץ בינה לבין האור שבחוץ. תמיס ניגשה אל קצה הרצפה שנותרה והשקיפה החוצה. הרחוב כולו השתרע לפניה, מימין ומשמאל, והיא ראתה עצים, חשמלית רחוקה ואנשים עוברים. כשהורידה את מבטה, ראתה לפניה תהום פעורה.
    אנשים נאספו על המדרכה מתחתיה, הביטו מעלה והצביעו על הילדה בשמלה הוורודה, שעמדה שם כמו בתוך מסגרת ציור. תמיס הביטה בהם, נופפה להם בעליצות והתקרבה אל שפת התהום כדי לנסות לשמוע מה הם אומרים לה.
    כעבור כמה דקות הגיעה אלפתרייה אל קצה הרחוב והתקדמה במרץ, ככל שהסלים שסחבה אפשרו לה. אך כשהתקרבה, הבחינה בקהל שנאסף ליד ביתה. רק כשהגיעה לשם, נגלה לפניה המראה המחריד: הבית נבקע כמו ארגז קרטון, ובתה הקטנה ישבה על שארית הרצפה, ורגליה השתלשלו מעבר לקצה.
    שום דבר לא תמך ברצפה מלמטה. המשטח צף באוויר, מחובר בקצהו האחורי בלבד.
    אלפתרייה שמטה את הסלים מידיה ורצה קדימה. אנשים פינו לה דרך והניחו לה לעבור.
    "תמיס! אגאפּי מוּ! יקירתי!"
    מילים לא מוכרות בקעו מפי אמה.
    "מאנָה! אמא!" ענתה לה הילדה. "קיטָה! תראי!"
    הקהל הלך וגדל כאשר כל דיירי רחוב אנטיגוניס הגיחו במהירות מבתיהם, ודיון ער התפתח בשאלה הבוערת - איך להוריד משם את הילדה. גם אדם בוגר היה מתקשה לקפוץ מהקומה הראשונה, אבל נפילה של ילדה על שברי אבנים, פיסות מתכת מעוקמות וקרעי טיח משוננים היתה עלולה להיות קטלנית.
    "אל תזוזי..." אמרה אלפתרייה והרימה את כף ידה כמסמנת לה לעצור. היא השתדלה להישמע שלווה. "תמשיכי לשבת... ואנחנו נוריד אותך."
    בזהירות עשתה את דרכה על פני עיי הפסולת, ואז הסתובבה אל הקהל, ועיניה התחננו לעזרה. גבר צץ עם שמיכה, ושלושה גברים נוספים התנדבו לעזור לו למתוח אותה, כך שתמיס תוכל לקפוץ לתוכה. הם דידו על פני ההריסות כדי להתמקם במקום המתאים. רעם נוסף נשמע מאחור, כשאחד הקירות הצדדיים התמוטט פנימה. לאחר שכולם היו מוכנים ואותתו לה לקפוץ, פלטה תמיס צווחה דקה - כמו שאחיה נהגו להשמיע רגע לפני שגלשו על מעקה המדרגות - וקפצה למטה. בקלילות נחתה באמצע שמיכת הצמר המחוספסת, ולפני שהבינה מה קורה, כבר סגרו עליה את השמיכה, השליכו אותה כמו כדור לעבר הקהל הממתין, והגברים זינקו בעקבותיה כדי להתרחק מכל התמוטטות אפשרית נוספת.
    לאחר שנשאו אותה למקום מבטחים, שלפו אותה במהירות מתוך קפלי השמיכה והגישו אותה לאמה. אלפתרייה חיבקה אותה כמה רגעים, ואז קפאו כולם במקומם כשהבית כולו התחיל לקרוס. עד עכשיו תמך כל קיר ברעהו, אבל ברגע שעוד קיר התמוטט, קרסו אחריו גם כל השאר, ולא בהדרגה, אלא בתנועה מהירה אחת, כמעט חיננית. ענן אבק עלה לעבר קהל הצופים, והם נסוגו במהירות וסוככו על עיניהם מפני הפסולת הדקיקה.
    ברגע זה הגיעו תנאסיס, פאנוס ומרגריטה אל קצה הרחוב. הם התפלאו למראה ההתקהלות, אך לא הצליחו להציץ מעל ראשי האנשים כדי לראות במה הם מתעניינים כל כך.
    פאנוס משך בשרוולו של אחד האנשים שעמדו לפניהם ונאלץ לעשות זאת כמה פעמים.
    "הֵיי!" קרא בקול כדי לגבור על המהומה. "מה קרה?"
    האיש הסתובב.
    "אחד הבתים התמוטט. ממש מול העיניים. פשוט קרס."
    לא פעם שמעו הילדים את סבתם אומרת לאביהם שהבית "ייפול להם על הראש יום אחד". כל חייהם התחמקו מטפטופים והתעוררו בלילות כשפיסות טיח נשרו על מיטותיהם. עכשיו התברר שסבתם צדקה.
    "ואמא שלנו?" אמרה מרגריטה בדמעות, "איפה היא?"
    "והקטנטונת?" הוסיף פאנוס. תמיס כבר היתה בת ארבע, ובכל זאת המשיכו אחיה לקרוא לה כך.
    "אנחנו נמצא אותן," אמר תנאסיס בנחישות, מודע למעמדו כאח הבכור.
    הבית קרס סופית. שום התרחשות נוספת לא היתה צפויה. הקהל התחיל להתפזר, והמראה נחשף בהדרגה לעיני הילדים. שלושתם עמדו פעורי פה ובהו בתל העצום, שכלל רהיטים שבורים וחפצים מנופצים - תכולת שלוש קומות שרבצו כעת על הקרקע. פה ושם הזדקרו חפצים מתוך ההריסות - מתנות צבעוניות שאביהם הביא להם, הבובה האהובה על מרגריטה, ספרים קרועים, ארון מטבח שנפל על צדו והקיא את הסירים והמחבתות שהיו בו.
    אחת השכנות ראתה את הילדים נצמדים זה אל זה בייאוש וניגשה אליהם. שלושתם החניקו יבבות חרישיות.
    "אמא שלכם לא נפגעה," היא אמרה. "וגם תמיס הקטנה בסדר. שתיהן בריאות ושלמות. הנה הן, שם, תראו."
    לא רחוק משם, בהמשך הרחוב, הבחינו בדמות אמם, אף שכמעט לא הצליחו לזהות אותה. שערה החום של אלפתרייה היה מכוסה באבק לבן, ובגדיה היו מוכתמים בטיח. גשם דקיק התחיל לרדת והפך הכול לעיסה לבנה. אמם עדיין טרחה סביב תמיס כששלושתם רצו לעברה וקראו לה בקול.
    אחת השכנות הביאה להם קנקן מים, אבל לא נראה שמישהו מתכוון לספק להם יותר מזה. הכנסת האורחים לא חרגה מעבר להבעת פנים דאוגה. הילדים נצמדו אל אמם והביטו בהריסות, אבל היא עצמה הסבה את פניה מן החורבן. מצוקתה העזה לא אפשרה לה להביט בחורבות עתידה.
    כך המשיכו לעמוד בלי ניע גם כשהגשם נהפך לברד. אך כשמעיליהם נספגו מים, הבינו שלא יוכלו להמשיך לעמוד שם בחוסר מעש. תמיס עצמה לבשה רק שמלה דקה.
    "קר לי נורא," אמרה ברעד. "וגם איפה נגור?"
    "אל תדאגי, נמצא לנו מקום אחר," אמרה אמה בעידוד. באותו רגע, כמו על פי אות, הופיעה סבתם של הילדים. אלפתרייה קוראליס מעולם לא תיעבה את הפֶּתֶרה שלה כמו ברגע זה, כשנאלצה לבקש את עזרתה.
    כעבור שעה כבר התמקמו ארבעתם בדירה החדישה של סבתא, בשכונת פַּטיסְיָה.
    הידיעה שחמותה צדקה הרתיחה את אלפתרייה, גם אם לא נאמרה אף מילה מפורשת. אבל כרגע הם נותרו חסרי רכוש ונטולי אפשרויות, והילדים נזקקו לגג מעל ראשם.
    למחרת חזרה אלפתרייה לרחוב אנטיגוניס כדי לבדוק שוב את הנזק.
    כל הרהיטים היפים, שהוריה התגאו בהם כל כך, נהרסו ללא תקנה. שברי עץ ממורק היו פזורים מכל עבר, כמו פאזל בלתי־פתור. אבל באחת הפינות, מתריס בשלמותו, ניצב שולחן האוכל העשוי עץ מהגוני. הרהיט היחיד ששרד.
    אלפתרייה נמלאה אומץ, ובחוסר זהירות מוחלט פסעה על פני רסיסי זכוכית, שברי טיח משוננים ופיסות עץ וחיטטה בהריסות עד שמצאה את מה שחיפשה: התיבה שהכילה את כל התכשיטים שלה. במאמץ ניכר חילצה אותה מתחת לקורת עץ. בשום אופן לא תאפשר לבוזזים לזכות בפרס כזה. נוסף על חפצי הערך, רצתה למצוא גם כמה בגדים. היא הבחינה בארון השבור בין עיי השפוכת, שלפה ממנו כמה פריטים וניערה מהם את האבק. הבגדים החביבים עליה.
    בימים הבאים ניטש ויכוח מר. אלפתרייה רצתה להביא את השולחן אל ביתם החדש, אף שהיה ברור שהוא גדול מדי לדירה הקטנה. היא סירבה לוותר ואיימה שתיסע עם הילדים לאיזו דודה שלה בלַריסה. באי־רצון עצום נכנעה קיריה קוראליס לבסוף, ולמחרת הובא השולחן אל הדירה, הוצב בה, וכוסה מיד בכמה שכבות של בד תחרה, שהסתירו אפילו את רגליו המעוגלות, המגולפות להפליא.
    "שום דבר נוסף לא ייכנס לכאן," מלמלה האישה המבוגרת כשהוציאו מהדירה את השולחן הקודם שלה, שהיה קטן יותר.
    כלתה העמידה פנים שלא שמעה.
     
    שכונת פטיסיה, שבה גרה הסבתא, היתה רחוקה יותר ממרכז העיר, אבל כפי שציינה לא פעם באוזני הילדים, היו בה "כל כך הרבה עצים! וכל כך הרבה מרחבים ירוקים שאפשר לשחק בהם, או סתם לשבת על אחד הספסלים."
    ואכן, הילדים הסתגלו במהירות למקום החדש. הם ירדו לכיכר שמתחת לבית ומצאו שם חברים למשחק; הם השתעשעו על גג הבניין והתפתלו בין הסדינים שסבתם תלתה לייבוש; הם התרוצצו מעלה ומטה בגרם המדרגות וחיכו לרגע שבו הדיירת מקומת הקרקע תצא לטיול עם הכלב המקסים שלה. אבל במיוחד התלהבו ממתגי התאורה, שלחיצה קלה עליהם הציפה את חדר המדרגות באור.
    גם בריאותם השתפרה, כי כעת, בזמן שישנו, לא נאלצו לנשום אבק ונבגי עובש, וכעבור כמה חודשים כבר לא פתחו כל בוקר במקהלת שיעולים.
    הריסות הבית הישן הוקפו בינתיים בגדרות בטיחות, והרשויות המתינו לאישורים הדרושים כדי לפנות אותן.
    אלפתרייה קוראליס וילדיה נותרו עכשיו חסרי כול, בדיוק כמו הפליטים שברחו מאסיה הקטנה לפני כעשר שנים. אלפי הפליטים הללו הגיעו לאתונה חסרי כול, מלבד הבגדים שלעורם, ורובם עדיין התגוררו בשכונות העוני בשולי העיר. מציאת מגורים לגל פתאומי כזה של תושבים חדשים היתה בעיה שהמדינה עדיין לא הצליחה לפתור, ואילולא הכנסת האורחים של קיריה קוראליס היו אלפתרייה וילדיה נאלצים להצטרף לתור הארוך. שום דבר אחר לא חצץ ביניהם לבין עוני מרוד.
    "אני בטוחה שנצליח לבנות מחדש את הבית," אמרה אלפתרייה לבעלה כשחזר מן הים. "נפַנה את המגרש ונתחיל מחדש."
    תגובתו של בעלה היתה הנהון אדיש. הוא לא אמר זאת במפורש, אבל קריסתו של הבית הישן לא הטרידה אותו, והוא היה מרוצה למדי מכך שמשפחתו מתגוררת עכשיו בדירה של אמו. הדליפות ורוח הפרצים ברחוב אנטיגוניס לא אפשרו לו לישון בשקט בכל פעם שחזר מהים.
    אך זמן לא רב לאחר שעברו לדירתה של קיריה קוראליס, החלה האומללות לזרום בעורקיה של אלפתרייה.
    הדירה היתה קטנה ומאורגנת, וכל הדברים היו מונחים במקומם, מסודרים ומצוחצחים, נקיים ומכובסים, בשורות ישרות ומוקפדות. נוסף על הסלון, היו שני חדרי שינה בגודל סביר, ועוד חדר קטן יותר, ששימש לפני כן כחדר עבודה של הסב המנוח. קיריה קוראליס הפכה אותו עכשיו לחדר השינה שלה, אלפתרייה ישנה עם בנותיה במיטה הזוגית בחדר שינה אחד, ובחדר השני ישנו שני הבנים.
    תמיס הקטנה נהנתה מכך שכל המשפחה מתגוררת עכשיו בקומה אחת. תחושת ביטחון מילאה אותה כשאוויר הלילה התמלא במלמולים השקטים של אמה ובנחירות הקלות של סבתה, שנשמעו גם מאחורי הדלת הסגורה. כאן גם היתה מוגנת יותר ממעשי הרשעות של מרגריטה. הצביטות והמשיכות בשיער התמעטו עכשיו, כאשר תמיד היה מישהו נוסף בסביבה.
    במקום אבק וסכנות, היו כאן צלילי מוזיקה עליזים שבקעו מהרדיו, ניחוח בישולים, נוגה עששית עדין באיקונין הקטן שעל הקיר ותחושת שלווה. הדירה הקטנה לא אפשרה השתוללות ומשחקים פראיים, אבל לכן הרשו לילדים הגדולים לשחק בכיכר השופעת עצים ואפילו לחקור את הרחובות הסמוכים. העיר נהפכה למרחב המחיה שלהם, ועד מהרה התוודעו אל האפשרויות הבלתי־מוגבלות הטמונות בה.
    קיריה קוראליס נהנתה מן האתגר החדש, להאכיל את כולם למרות הצנע המתמשך. היא גם הקפידה שהבנים יכינו את שיעורי הבית כשהם חוזרים מבית הספר ואילצה אותם לשבת אל השולחן הגדול עד שהשלימו את המלאכה. במקרה הצורך לא היססה גם להשתמש בשוחד - סוכרייה, רשות לשחק בכיכר זמן רב יותר, ואפילו הבטחה לנסוע לים.
    רק אלפתרייה התאבלה על מה שנותר מאחור וחלמה לחזור אל חייה האבודים. תחזוקת הבית המתפורר סיפקה לה צידוק לקיומה, ואילו עכשיו כמעט לא מצאה סיבה לקום מהמיטה בבוקר. קיריה קוראליס נמלאה דאגה כשראתה את כלתה סרוחה על הכרים באמצע היום.
    תמיס לעולם לא תדע מה קדם למה: האם סבתם השתלטה על המשפחה עד שתשוקת החיים של אמם נשחקה? או שאובדן התשוקה הזה אילץ את הקשישה לתפוס את מקומה של הצעירה? דבר אחד היה ברור - שקריסת ביתם שינתה הכול, אם כי לדברי אחֶיה, חייהם השתפרו מכל הבחינות.
    במשך חודשים רבים לא הבחינו הילדים בשינוי שחל באֵם, ואילו קיריה קוראליס המשיכה להתנהל כאילו אין שום דבר חריג בהתנהגות של כלתה. לפעמים הביאה לה מגש אוכל למיטה, אחרי שהילדים יצאו לבית הספר, אבל אלפתרייה כמעט לא התייחסה לתקרובת ולא אכלה ממנה, כאילו היא מרעיבה את עצמה למוות, לאט ובעקביות.
    באחד הימים, כשחזרה מקניות, ראתה קיריה קוראליס שהמיטה הגדולה ריקה. אולי אלפתרייה החליטה סוף־סוף לקחת את עצמה בידיים, חשבה הקשישה בלבה.
    כשראתה שדלת החדר הקטן כמעט סגורה, פסעה על קצות האצבעות במסדרון, הציצה פנימה דרך הסדק הקטן שנותר והבחינה בתווי המתאר של כלתה מתחת לשמיכה. בשקט התגנבה פנימה, הוציאה מהארון את בגדיה שלה ושמה במקומם את הבגדים של אלפתרייה, שהיו תלויים בחדר הגדול יותר. החילופים נעשו במהירות. בלילה ההוא כבר ישנה הסבתא במיטה הגדולה, הבנות נצמדו אליה, וגופה השופע סיפק משען לסבך הזרועות והרגליים.
    פאבלוס קוראליס הגיע שוב לביקור (אירוע שנעשה נדיר יותר ויותר), והפעם דן עם אמו בגורלו של הבית הנטוש ברחוב אנטיגוניס. תמיס ישבה בפינה וציירה ביום שבו הגיע עורך הדין לדירה. היא היתה בת חמש עכשיו, אבל המבוגרים עדיין התנהגו כאילו היא לא שומעת או לא מבינה כלום, ואף שרוב הביטויים לא היו מוכרים לה, בכל זאת הבינה די והותר: כל העניין יוכרע על ידי אביה וסבתה, ובנוגע לאמה שמעה מילה שלא הצליחה להבין. אחר כך, כשניסתה לחזור על הדברים באוזני פאנוס, זכרה רק שזה נשמע כמו שם של מחלה. למעשה, המילה שהשתמשו בה היתה "סכיזופרניה".
    אלפתרייה כבר כמעט לא הגיחה מהחדר הקטן. פאבלוס קוראליס ואמו הסכימו שהמעשה הנדיב ביותר הוא למצוא מוסד פרטי מתאים - הפתרון היחיד לאדם שלקה בדיכאון מתמשך שרק הולך ומעמיק. פאבלוס קוראליס התמנה לאפוטרופוס של אשתו והצליח למכור את המגרש שעליו ניצב הבית הישן שלה. ההכנסות מן המכירה ישמשו לטיפול בה.
    לילדים נאמר שאמם צריכה להתאשפז בבית החולים לזמן־מה. הם כבר הבינו שהיא חולה. שאם לא כן, למה היא שוכבת במיטה כל היום? הם גם האמינו להבטחה שלאחר שתקבל טיפול, כשמצבה ישתפר, היא תחזור הביתה. רק תמיס וסבתה היו בדירה כשאחות רחמנייה הגיעה ללוות את האם. התיק הקטן שלקחה אלפתרייה תאם את ההנחה שהיא נוסעת לתקופה קצרה.
    תמיס קיבלה חיבוק קצר מאמה והתפלאה על כך שהיא יוצאת ביום קר בלי מעיל. הילדה וסבתה עמדו במרפסת וצפו בדמות השברירית, כשהוכנסה למכונית ונלקחה משם.
    כשהילדים הגדולים חזרו מבית הספר, התברר שהיעלמותה של האם מסעירה אותם מאוד. אמנם בחודשים האחרונים כמעט לא ראו אותה, אבל הידיעה שהחדר הקטן ריק עכשיו עוררה מצוקה גדולה. תמיס התקשתה לישון באותו לילה, כי מרגריטה בכתה בלי הרף, וגם הבכי של אחיה הגיע לאוזניה מבעד לקירות.
    המוסד הפסיכיאטרי ליד דְראמה, שבו שיכנו את אלפתרייה קוראליס, היה בניין מתפורר בעל תקרות גבוהות וקירות סדוקים. יותר משש מאות קילומטר הפרידו בינו לבין אתונה, ופאבלוס קוראליס ביקר שם רק פעם אחת, בתחילת האשפוז שלה במקום.
    "פאבלוס אומר שהבניין שם מזכיר לה כנראה מקום אחר..." סיפרה קיריה קוראליס לאחת מחברותיה. "הוא אומר שאף פעם לא ראה אותה מרוצה כל כך, מאז היום שהתחתנו ועברו לבית הנורא ההוא."
    פעמיים בשנה הגיע מכתב מהמוסד, ובו דיווח על מצבה. לפי הכתוב בו, מצבה היה "יציב", אם כי לא נאמר במה מתבטאת היציבות הזאת. שאלת האבחנה לא עלתה מעולם, אך העובדה הזאת כנראה לא הטרידה אף אחד, והילדים השלימו עם כך שיפגשו את אמם רק אחרי שתחלים. גם אם בית החולים לא היה רחוק כל כך, לא היו מרשים להם לבקר אותה.
    על השידה של קיריה קוראליס ניצב תצלום מחתונתם של פאבלוס ואלפתרייה - תזכורת כמעט יחידה לזוג הנעדר.
    • ויקטוריה היסלופ
    • ויקטוריה היסלופ

      ויקטוריה היסלופ (באנגלית - Victoria Hislop) ‏ (נולדה בשנת 1959, ברומלי, מחוז קנט, בריטניה) היא סופרת בריטית. היסלופ נולדה בשם ויקטוריה המסון, למדה ספרות אנגלית באוקספורד ועבדה כעיתונאית ועורכת לפני שעברה לכתיבה בשלב מאוחר בחייה. ב-1988 נישאה לעיתונאי איאן היסלופ ולהם שני ילדים.

      כל ספריה של היסלופ תורגמו לעברית על ידי שרון פרמינגר. ספריה מתרכזים באגן הים התיכון. "הריקוד של סוניה" מתרחש בספרד ושני ספריה הנוספים, ביוון. היסלופ חשה קשר עמוק לעם היווני ולתרבותו. היא דוברת יוונית שוטפת ויש לה בית בכרתים.
      ספריה של היסלופ בנויים בצורה דומה: אחד הגיבורים מגיע למקום מסוים ולומד על ההיסטוריה הקשה של משפחתו בתהפוכות ההיסטוריות הקשות שקרו באגן הים התיכון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • חוטים מקשרים
    • הריקוד של סוניה
    • הדירה ברחוב אמלי
    • בנותיו של שומר המגדלור
    • קולו של המלאך
    • כוחו של הכלב
    • הלבד הגדול
    • סיפורו של יתום
    • הציור האחרון של ואן גוך
    • האישה היחידה בחדר
    • תחת שמי ארגמן
    • עיר של נשים