האיש הזקן: פרידה

כשנשאל האיש הזקן במבחן זיכרון מיני־מנטל מה כתובתו, הוא לא ידע לענות. כשנשאל איזה יום היום, לא ידע לענות. גם את השנה לא זכר, וכשהתבקש לציין את גילו נקב במספר לא מדויק, סטייה של עשרים שנה. בתו של האיש הזקן ישבה לצדו ורק אז הבינה את המצב לאשורו. רק אז, כמו שאומרים, נפל לה האסימון. מה תלוי פה על הקיר? הצביעה הבוחנת הצעירה על הקיר. האיש הזקן הסתכל על שעון הקיר שעל הקיר ולא זכר איך קוראים לו. תן לי בבקשה ארבע מלים שמתחילות באות בית, קראה הבוחנת הצעירה מתוך הדף. באות בית? שאל האיש הזקן בשקט. כן, אמרה הבוחנת הצעירה וכדוגמה נתנה את המלה בלון. היא לא יכלה לדעת שהאיש הזקן חיבר פעם מילון ושעד לא מזמן עוד אסף מלים, היה כותב אותן על דפים לבנים שהתגבהו בערימות אינסופיות. האיש הזקן חשב זמן ממושך וניסה למצוא מלה שמתחילה באות בית. בתו ישבה לצדו וחשבה: בטון, בלוט, ברז, בריכה. אבל האיש הזקן שתק. ככל שנמשכה שתיקתו כך הוא התכווץ. הוא לא זכר את העובדות. הוא שכח את המלים. אבל מצבים הוא מבין בדיוק כמו פעם, ורגשות עולים בו בדיוק כמו פעם, והכבוד שלו חשוב בדיוק כמו פעם, אולי עכשיו אפילו יותר. ולכן הוא זקף את הגב והרים את היד. אַת, אמר לבוחנת הצעירה שמולו והצביע על הקלסר שהחזיקה על ברכיה, את תכתבי בבקשה בטופס שלך שבמלחמת השחרור אני לחמתי עם רבין!

 

האיש הזקן הלך עם אשתו ובתו לבקר את אחיו הזקן ממנו. כשהגיעו מצאו את האח צופה בתכנית זמר בטלוויזיה. האח פנה אל האיש הזקן, הצביע על מסך הטלוויזיה ושאל, אתה מכיר את כולם? כאילו ניסה להבין אם בו האשם או במציאות. האיש הזקן בחן את הדמויות שנעו על המסך ואמר, לא, אני לא מכיר את כולם. אחר כך התיישב ליד אחיו. שניהם לא הכירו את כולם ובכל זאת ישבו וצפו.

כעבור חודשיים שוב ביקרו את האח של האיש הזקן. הפעם מצאו אותו שוכב תשוש במיטה ודייסה בגרונו. נדמה שלא זכר איך לבלוע, ואולי פשוט לא רצה.

 

האיש הזקן ישב על הכורסה בביתו, מולו ישבה עובדת סוציאלית. ספר לי, היא אמרה בקול אמפתי, במה עסקת, מה היה המקצוע שלך?

האיש הזקן הסתכל בה ואז ענה בטבעיות גמורה שעדיין יש בה גם שמץ גאווה: אני פועל בניין.

הוא לא זכר מי האשה שיושבת מולו, כמו שלא זכר שיותר מחמישים שנה היה עורך דין. עורך דין מסור, רודף צדק, הגון, מקליינטים רבים לא דרש תשלום על שירותיו כי לא היה ביכולתם לשלם. את כל הדברים האלה הוא שכח, אבל זכר שבצעירותו היה פועל בניין, וליתר דיוק — תפסן. בערבים, אחרי העבודה בבניין, היה הולך לשיעורי ערב בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית ולומד משפטים. השפה היתה לו קשה.

לפני שנים אחדות עבר עם בתו ליד בית ההסתדרות הגדול ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ואמר לה: את רואה? את הבניין הזה אני בניתי. בערך הוויקיפדיה של הבניין מוזכרים שמות כל האדריכלים, תשעה במספר, שמו של האיש הזקן לא מוזכר שם. בכל פעם שבתו של האיש הזקן עוברת ליד בניין ההסתדרות היא חושבת איך אבא שלה פעם בנה אותו.

 

לאחר שהוזעקה, הגיעה בתו של האיש הזקן לבית הוריה. היא מצאה את האיש הזקן עומד כעוס ליד הדלת. הוא לבש מעיל שחור, חבש כובע מצחייה שחור ובידו אחז תיק פלסטיק שחור. הוא אומר שהוא צריך לנסוע לאשתו, אמרה אשתו של האיש הזקן.

 

 

במשבר הגדול בחייה היה האיש הזקן המשענת העיקרית של בתו. הוא לא השיא לה עצות, לא נתן לה פקודות, רק ליווה אותה בחיפוש אחר הדבר הנכון לעשותו. היה מתקשר אליה, דבר שלא עשה כלל בימים של שלווה. בימים של שלווה ניהלה אשתו את ערוץ התקשורת מול הבת. אבל במשבר הגדול הוא לא חיכה לאישור, אלא צעד שישה צעדים קדימה עד שהגיע לקדמת הבמה. כשחלף המשבר וחזרו לשכון הימים השקטים נסוג אל מקומו הטבעי בירכתיים. אז, כשנרגעו הדברים, פרצה בחזהו שלבקת חוגרת שהציקה לאיש הזקן וגירדה לו במשך עשר שנים תמימות.

 

 

כשנכנסה המטפלת הפיליפינית הצעירה בפעם הראשונה לדירתו של האיש הזקן ואשתו ניגש אליה האיש הזקן, הושיט לה את ידו ובחום רב בירך אותה: Ich möchte Sie herzlich wilkommen. כלומר, ברצוני לברך אותך בלבביות בבואך.

בתו של האיש הזקן אפילו לא ידעה שאביה דובר גרמנית. בכך עלה לשבע מספר השפות שאותן הוא דובר.

 

 

לו היה האיש הזקן בצלילותו בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס חצי עולם? בשום אופן לא! האשה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לבֵיתה בפיליפינים.

אך מכיוון שהאיש הזקן לא נמצא בצלילותו יכולים בני משפחתו להתפרע מבחינה מוסרית ולעשות ככל העולה על רוחם.

 

 

בתו של האיש הזקן זוכרת איך פעם היה אביה טרוד בחיפוש אחר נעלי אדידס חדשות. זה היה בשנות השמונים, לקראת נסיעה שלו לבולגריה מולדתו. בבולגריה היה לו חבר ולחבר היו שני ילדים מתבגרים. הילדים הרגישו כלואים במדינתם הקומוניסטית והיו כמהים לסממני המערב. זוג נעלי אדידס היה תשוקתם הגדולה ביותר והאיש הזקן רצה בכל מאודו למלא אותה. הוא אהב את החבר, חבר מילדות. שמו של החבר היה ואסקו, הוא היה רופא, ובכל נסיעה למולדת התארח האיש הזקן בביתו וטייל בחברתו ובחברת אשתו. גם האשה של ואסקו היתה רופאה, וכך גם אשתו של האיש הזקן. משונה היתה הסתופפותו של האיש הזקן בחברת רופאים.

ממרחק של שלושים שנה יכולה בתו של האיש הזקן לצרף לסיפור הנ"ל את שתי העובדות הבאות:

א. מסיבה שמעולם לא הונהרה לה, לקראת סוף שנות השמונים התחולל ריב גדול בין ואסקו לבין האיש הזקן. השניים לא שבו להיפגש עוד. לפני שהוחל הנתק האכזרי ישב האיש הזקן וכתב לואסקו מכתב בן עשרים עמודים. בתו של האיש הזקן לא יודעת אם אי־פעם התקבלה מואסקו תשובה.

ב. לה, כלומר לבתו של האיש הזקן, מעולם לא היו נעלי אדידס והיא מעולם לא ביקשה.

 

בתום ארוחת החג הסיעה הבת את האיש הזקן ואשתו חזרה אל ביתם.

זה לא הבית שלי, אמר האיש הזקן על המדרכה לפני ביתו.

בוא, אוכיח לך שזה ביתך, אמרה בתו והאיש הזקן ציית והלך אחריה.

אתה מכיר את החלוק הזה? שאלה.

כן, זה החלוק שלי, ענה לה.

אם כן, זה החדר שלך, אמרה. וזו המיטה שלך, הצביעה על המיטה הזוגית. הנה הכרית שלך, השמיכה שלך, הוסיפה.

האיש הזקן התבונן במיטה בעיון.

ומי ישן כאן? הצביע.

כאן אמא ישנה, אמרה בתו של האיש הזקן.

לא, אמר האיש הזקן וניגש בהחלטיות לדלת הכניסה. אני רוצה לצאת.

נתנו לו לצאת. בקצה השביל המוביל לרחוב נעצר ולא ידע לאן לפנות. בתו נעמדה לידו.

אני לא מוכן לישון במיטה עם אשה זרה. מה יגידו עלי? מה יגידו על האשה?

עד חצות נשארו כך ברחוב. האיש הזקן עקשן בעכירותו כמו בצלילותו. נדמה שרק מתוך עייפות התרצה לבסוף לעלות אל הבית.

כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך.