דלתות התודעה עדן ושאול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דלתות התודעה עדן ושאול
מכר
מאות
עותקים
דלתות התודעה עדן ושאול
מכר
מאות
עותקים

דלתות התודעה עדן ושאול

3.6 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שחר־דיויה לב
  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2016
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'

אלדוס האקסלי

אלדוס לאונרד האקסלי (1963-1894) נולד באנגליה למשפחה ידועה של אנשי מדע והומאניסטים ועשה לעצמו שם כסופר מצליח ופורה במיוחד. ספרו עולם חדש מופלא (1932) נחשב לאחד הספרים החשובים והמשפיעים של המאה ה-20. האקסלי היה מבקר חריף של חברת השפע ו"עריצות הרווחה", של התפיסה המעמדית והדת הממוסדת, וחוקר התנסותי של החוויה המיסטית בעידן המודרני. 

תקציר

שתי המסות, 'דלתות התודעה' והמשכה 'עדן ושאול', מתארות חוויה פסיכדלית, ומהוות עד היום את הניתוח הפילוסופי המעמיק ביותר שנעשה על החוויה הטרנסצנדנטית ועל מקומן של התודעה והתפיסה מול עולם התופעות. 
האקסלי כינה את מצבי הנפש והתודעה שאליהם הגיע באמצעות המסקלין "טֶרָה אינקוֹגניטָה" - ארץ לא נודעת. 
את השם דלתות התודעה שאל האקסלי מהמשורר הבריטי ויליאם בלייק שכתב: "כאשר דלתות התודעה נקיות, כל הדברים נראים כפי שהם." גם ג'ים מוריסון בחר את השם הדלתות ללהקתו בהשראת בלייק.

פרק ראשון

דלתות התודעה
 
בשנת 1886 פרסם הפרמקולוג הגרמני, לואיס לֵוין, את המחקר השיטתי הראשון על הקקטוס שלאחר מכן נקרא על שמו. ה־Anhalonium lewinii היה חדש למדע. לדת הפרימיטיבית ולאינדיאנים של מקסיקו ושל דרום־מערב אמריקה הוא היה ידיד מקדמת דנא. לאמיתו של דבר, הוא היה הרבה יותר מידיד. ובמילותיו של אחד הספרדים הראשונים שביקרו בעולם החדש, ״הם אוכלים שורש שהם קוראים לו פֶּיוֹטֶה (peyote) וסוגדים לו כאילו היה אלוה.״
הסיבה לסגידתם התבררה כאשר פסיכולוגים בולטים כדוגמת יֶנש, האוֶלוֹק אליס וּויר מיטשל התחילו לערוך ניסויים במסקלין, היסוד הפעיל בפיוטה. אמנם חוויותיהם אפילו לא קירבו אותם לעמדה של סגידה, אך הם היו כולם תמימי דעים בנוגע למקומו של המסקלין בין הסמים הייחודיים. כאשר הוא נצרך במינון הנכון הוא משנה את אופי התודעה בצורה עמוקה יותר, ובו בזמן רעילה פחות, מכל חומר אחר במצאי הפרמקולוגי.
חקר המסקלין נמשך בצורה לא סדירה מאז ימיהם של לוין והאוולוק אליס. כימאים לא רק בודדו את האלקלואיד; הם למדו גם כיצד לסנתז אותו, כך שאספקת הסם לא היתה תלויה עוד ביבול הזעום והבלתי סדיר של הקקטוס המדברי. פסיכיאטרים נטלו מסקלין במינונים שונים בתקווה להבין טוב יותר, מניסיונם שלהם, את התהליכים הנפשיים המתרחשים בחוליהם. הפסיכיאטרים, שלרוע המזל עבדו עם מעט מדי נשואי מחקר ובטווח נסיבות צר מדי, בחנו וקיטלגו כמה מהשפעותיו המדהימות של הסם. נוירולוגים ופיזיולוגים גילו משהו על מנגנון הפעולה של הסם והשפעתו על מערכת העצבים המרכזית. ולפחות פילוסוף מקצועי אחד נטל מסקלין בתקווה לשפוך אור על חידות עתיקות יומין וחסרות פתרון כמו מקומה של הדעת בטבע והיחסים בין המוח לבין התודעה.
זה היה מצב הדברים עד אשר לפני שנתיים־שלוש נצפתה עובדה חדשה, ככל הנראה בעלת חשיבות רבה. למעשה, עובדה זו הייתה גלויה לעין זה עשורים אחדים; אך הדברים התגלגלו באופן כזה שאיש לא שם לב אליה עד שפסיכיאטר אנגלי צעיר, המתגורר כיום בקנדה, נדהם מהדמיון הרב בין ההרכב הכימי של המסקלין לזה של האדרנלין. מחקר נוסף גילה שהחומצה הליסרגית (אל־אס־די), חומר הלוּצינוגני רב־עוצמה המופק מפטריית השיפונית (אֶרגוֹט), קשורה במבנה הכימי שלה לחומרים האחרים. אז באה התגלית שהאדרנוכרום, חומר כימי הנוצר מהתפרקות של אדרנלין, עשוי לחולל רבים מהתסמינים הנצפים תחת השפעת המסקלין. אך האדרנוכרום מיוצר כנראה עצמונית בגוף האדם. במילים אחרות, ייתכן שכל אחד מאיתנו מסוגל לייצר חומר כימי, שידוע כי כמויות מזעריות שלו מחוללות שינויים עמוקים בתודעה. שינויים אלה דומים בחלקם לשינויים המתרחשים עקב המגפה האופיינית ביותר למאה העשרים — הסכיזופרניה.
האם הליקוי הנפשי נגרם מליקוי כימי? והאם הליקוי הכימי, בתורו, הוא תוצאה של מצוקה פסיכולוגית המשפיעה על בלוטת יותרת הכליה (האדרנל)? תהיה זו פזיזות לענות בחיוב. המרב שנוכל לומר הוא שנמצאו ראיות ראשוניות לכך. בינתיים הולך ונבדק הרמז בדיקה שיטתית; הגששים — ביוכימאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים — כבר מרחרחים בעקבותיו. 
עקב סדרה של נסיבות מוצלחות מאוד מצאתי את עצמי באביב של 1953 על נתיב העקבות הזה. אחד הגששים הגיע לרגל ענייניו לקליפורניה. למרות שבעים שנותיו של חקר המסקלין, החומר הפסיכולוגי שעמד לרשותו היה עדיין מצומצם עד גיחוך, והוא השתוקק להרחיב אותו. אני הייתי זמין ונכון, אפילו להוט, לשמש שפן ניסיונות. כך קרה שבבוקר מאי בהיר אחד בלעתי ארבע עשיריות הגרם של מסקלין מומס בחצי כוס מים וישבתי לחכות לתוצאות.
אנו חיים יחד, אנו פועלים ומגיבים זה לזה, אך תמיד ובכל הנסיבות אנו לבד. הקדושים המעונים יוצאים אל הזירה יד ביד; הם נצלבים כל אחד לבדו. האוהבים הלכודים בחיבוק מנסים נואשות למזג את האקסטזות הנפרדות שלהם לכדי התפשטות־גשמיות אחת; אך לשווא. מעצם טבעה, כל נשמה שלבשה גוף נגזר דינה לסבול וליהנות בבדידות. תחושות, רגשות, תובנות, דמיונות — כולם פרטיים, ולא ניתן לתאר אותם אלא בעזרת סמלים ומתווכים.
 אנו יכולים לאצור מידע על חוויות, אך בשום אופן לא את החוויות עצמן. ממשפחה ועד אומה, כל קבוצה אנושית היא חברה של עולמות דמויי איים. רוב עולמות האיים דומים למדי זה לזה ומאפשרים הבנה מתוך היקש או אפילו מתוך אמפתיה הדדית ו״תחושת הזולת״. על כן, בזוכרנו את צערנו ואת השפלותינו אנו יכולים להשתתף בצערם של אחרים בנסיבות דומות, ויכולים להעמיד את עצמנו (תמיד, כמובן, במובן נדיב ותמים מעט) במקומם. אך במקרים מסוימים התקשורת בין העולמות אינה שלמה או אפילו אינה קיימת. הדעת היא מקום מַשלֶה, והמקומות שמאכלסים הבלתי שפויים הגאונים הם כה שונים מהמקומות שבהם חיים גברים ונשים רגילים, עד שכמעט אין קרקע משותפת של זיכרון שעשויה לשמש בסיס להבנה או להרגשת אחווה. מילים נאמרות, אך אינן מצליחות להסביר. הדברים והאירועים עם הסמלים שמתייחסים אליהם משותפים לתחומי ההתנסות הנבחרים, אך ביניהם עצמם חוצצת חומה. 
לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו זה כישרון. חשובה לא פחות מזה היא היכולת לראות אחרים כפי שהם רואים את עצמם. אך מה אם אחרים אלה שייכים למינים אחרים ומאכלסים עולם זר עד מאוד? לדוגמה, כיצד יכול האדם השפוי לדעת למעשה מה זה להיות בלתי שפוי? או, אלא אם ניוולד מחדש כבעלי חזיונות, מדיומים או גאונים מוזיקליים, כיצד נוכל אי־פעם לבקר בעולמות שבהם ויליאם בלייק, עמנואל סוודנבורג או יוהן סבסטיאן באך הרגישו בני בית? וכיצד יכול אדם אֶקטוֹמוֹרפי או צֶרֶבּרוֹטוֹני להעמיד את עצמו במקומו של אדם אֶנדוֹמוֹרפי או ויסקֶרוֹטוֹני או, מלבד מאשר באזורים מוגבלים מסוימים, כיצד הוא יוכל להשתתף ברגשותיו של מי שהוא מֶסוֹמוֹרפי או סוֹמָטוֹטוֹני? אני משער שבעיני הביהייוויוֹריסט האדוק, שאלות כאלו הן חסרות כל משמעות. אך לאלה המאמינים שיש תוקף תיאורטי לְמה שהם יודעים מניסיונם כי הוא אמת, כלומר, שקיים פְּנים שניתן לחוותו בדיוק כפי שיש חוץ שניתן לחוותו — הבעיות המוצגות כאן הן בעיות אמיתיות, והעובדה שבחלקן הן בלתי פתירות ובחלקן פתירות רק בנסיבות יוצאות דופן, ובשיטות שאינן עומדות לרשותו של כל אחד, עושה אותן קשות עוד יותר. לפיכך נראה שוודאי לא אדע לעולם איך זה להיות סיר ג'ון פאלסטאף או ג'ו לואיס. מצד שני, תמיד נראה לי אפשרי שעל־ידי היפנוזה, לדוגמה, או היפנוזה עצמית, באמצעות מדיטציה שיטתית, או על־ידי נטילת הסם המתאים, אוכל לשנות את אופן התודעה הרגיל שלי כך שאוכל לדעת, מבפנים, על מה דיברו בעל החזיונות, המדיום או אפילו המיסטיקן.
ממה שקראתי על חוויית המסקלין הייתי משוכנע מראש שהסם יכניס אותי, לפחות לכמה שעות, לתוך סוג העולם הפנימי שתואר על־ידי בלייק ועל־ידי AE. אבל מה שציפיתי שיקרה לא קרה. ציפיתי שאשכב בעיניים עצומות ואביט בחזיונות של צורות גיאומטריות צבעוניות, של ארכיטקטורות שופעות חיים, מקושטות באבני חן ונפלאות ביופיין, של מראות נוף שוקקי דמויות הירואיות, של דרמות סמליות הרוטטות בלי הרף על סף ההתגלות העליונה. אך לא הבאתי בחשבון, כפי שהתברר, את מאפייני מבנה הנפש שלי, את כל מה שקשור במזג, בהכשרה ובהרגלים שלי.
 

אלדוס האקסלי

אלדוס לאונרד האקסלי (1963-1894) נולד באנגליה למשפחה ידועה של אנשי מדע והומאניסטים ועשה לעצמו שם כסופר מצליח ופורה במיוחד. ספרו עולם חדש מופלא (1932) נחשב לאחד הספרים החשובים והמשפיעים של המאה ה-20. האקסלי היה מבקר חריף של חברת השפע ו"עריצות הרווחה", של התפיסה המעמדית והדת הממוסדת, וחוקר התנסותי של החוויה המיסטית בעידן המודרני. 

סקירות וביקורות

המסע המופלא 'דלתות התודעה' הוא חיבור מאיר עיניים במובן הכי עמוק של הביטוי

אלדוס האקסלי, 1938

הימים, טרום ימי המסיבות - ביער או בבלוק - אפילו טרום ימי המהפכה ההיפית, שהטקסט הזה הוא אחד מהנרות שלרגליה. באביב ‭ ,1953‬ סקרן ואוהב כילד על אף 59 שנותיו, הסכים, שלא לומר השתוקק, הסופר המכובד אלדוס האקסלי, לעמוד לרשות המדע ולבלוע "ארבע עשיריות הגרם של מסקלין מומס בחצי כוס מים‭."‬ המסקלין, סם הזייתי שאינו ממכר ואינו מסב נזק מוחי, מופק מקקטוס הפיוטה ונמצא בשימוש בטקסים שמאניים מזה מאות שנים, ומאפשר למשתתפים בטקס גישה ישירה לאלוהות, לבריאה, ללא צורך בתיווך של איש דת. "כמה פילוסופים, כמה תיאולוגים, כמה מחנכים מקצועיים הסתקרנו לפתוח את הדלת הזאת בקיר? התשובה הלכה למעשה היא: אף לא אחד‭,"‬ כותב האקסלי, ויוצא בעצמו למסע. מסע פנימי כמובן, שפיזית נערך בביתו ובסביבתו הקרובה. הקריאה החשובה הראשונה של האקסלי היא, אם כן, קריאה לאנשי הרוח לשתף את גופם: להתמסר להרחבת התודעה ולחדול מהסגידה למילה הכתובה והמדוברת ול"תרבות הקִטלוג‭." ‬

60 שנה חיכו מעריציו העבריים של האקסלי לתרגום המסה המשפיעה 'דלתות ‭ ,'התודעה‬והנה הגיע הרגע, או בלשונו של העורך דוד מיכאלי - "הצ'י בשל‭."‬ בהוצאה צירפו אליה את טקסט ההמשך 'עדן ושאול' ועוד מספר נספחים הנוגעים לנושא, שהוא, בראש ובראשונה, החיזיון, ההתבוננות הבלתי רגילה, המבט מעבר ליומיום. קשה לסכם במילים מעטות את הרעיונות הרבים שמביא האקסלי אל תוך יריעה קצרה זו, בגוף ראשון, בשפתו הנהירה והאמפתית (אורי לוטן ז"ל, שהיה הראשון ששקד על התרגום, טען כי מדובר בספר שאינו קל לקריאה, אבל יחסית לטקסטים פילוסופיים אחרים, בעיקר כאלו מהמחצית השנייה של המאה ‭ ,20-ה‬ הוא נגיש כמו דבר העורך של 'ראש ‭ .('אחד‬האקסלי, שהחל להתעניין במיסטיקה ‭ 20-כ‬ שנה קודם לכן, משלב רעיונות פילוסופיים מהמזרח הרחוק בואכה שפינוזה עם הצעות פרגמטיות בתחום הנרקוטיקה: "מה שנחוץ הוא סם חדש שישחרר וינחם את המין הסובל שלנו מבלי להרע לו‭"...‬ דת כשלעצמה, טוען האקסלי, אינה מספיקה כאמצעי בריחה. האלכוהול והטבק המקובלים חברתית מזיקים בהרבה ממסקלין, אז למה שלא יזקק המדע ויתמכו השלטונות במשהו טוב? למה לא לאפשר לאדם "לראות במשך כמה שעות נטולות זמן את העולם החיצוני והפנימי, לא כפי שהוא מופיע לעיניו של בעל חיים העסוק באופן כפייתי בהישרדות, או לעיני אדם העוסק באופן כפייתי במילים וברעיונות, אלא כפי שתופסת אותו, באופן ישיר ובלתי מותנה, הדעת החופשית‭?"‬ למה לא? התשובה חבויה בחוויה: האקסלי מגלה שהמסקלין - כמו חומרים פסיכו-אקטיביים נוספים - פוגע אנושות בכוח הרצון, או ליתר דיוק ביוזמה. עקב צמצום תחושת הזמן, או ליתר דיוק, עקב הבנת מצב "ההווה הנצחי‭,"‬ מתחוור לאדם חוסר התועלת העמוק שבחתירה לשינוי מצבו, והוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות רדיקליות ואנטי-כלכליות כמו "מהי הצלחה‭"?‬ או "מדוע אנחנו רבים על האדמה הזו‭"?‬ שאלות כאלו מנוגדות כמובן לרוב צורות השלטון, ולכן אין כל סיכוי לקבל נחמה או מפלט ממרוץ העכברים.

"האמנות, אני משער, מיועדת רק למתחילים או לסומים המושבעים, שהחליטו להסתפק בתחליף לככות, בסמלים ולא במה שהם מסמלים, בתפריט אלגנטי ומסוגנן במקום ארוחה‭,"‬ קובע האקסלי, שבמהלך "מסעו" מגלה את חולשתה של האמנות מול כוחם של מראות הבריאה הפשוטים. אבל השכלתו הניכרת של האקסלי בהיסטוריה של האמנות גורמת לקורא לתהות בצער, אם אין צורך לעבור במשעול ההשכלה כדי לבוא, מלא תודה, בשער הראשוניות. כלומר, האין אופן ההתבוננות של האקסלי בדברים "כפי שהם‭,"‬ על יופיים ועל עושרם, נובע דווקא ובדיוק מעושרו האינטלקטואלי ומהידע שלו.

כך או כך, "סצנת האגרטל‭,"‬ שבה כופר האקסלי באידיאות האפלטוניות, ברואו - תחת השפעת המסקלין - את הוורד, את האיריס ואת הציפורן כ"גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה‭,"‬ היא סצנת הניו-אייג' המושלמת. ניו-אייג' אין א גוד וויי: ‭ "‬'האם זה נעים‭'?‬ שאל מישהו‭...‬ 'לא נעים ולא בלתי נעים‭ ,'‬עניתי, 'זה פשוט קיים‭ ."‬ נותר רק להצטער שאין ספר קלטת של 'דלתות התודעה' מסופר על ידי ג'ים מוריסון (ששם להקתו, 'הדלתות' כשם ספרו של האקסלי, נגזר מ'נישואי העדן והשאול' של ויליאם בלייק‭(.‬

 'דלתות התודעה' הוא חיבור מאיר עיניים במובן העמוק של הביטוי. גם אם אתרע מזלכם ולא תצאו למסע תודעתי בגלגול זה, סביר שבעקבות קריאה בספר הזה תזכו ולו פעם אחת להתבונן מחדש באור הזוהר של הנצח, בפרח, בגדר, בשוליו הקמוטים של חשבון שלא שולם במועדו.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 13/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
זה סימן שאתה מסטול 'דלתות התודעה' מלמד על השינוי שעבר האקסלי בין הפסימיות של 'עולם חדש מופלא' לאופטימיות של 'אי'

אלדוס האקסלי, 1938

את ההדוניזם האסקפיסטי של 'עולם חדש ‭ ,'אלפומ‬ הרומן המפורסם ביותר של אלדוס האקסלי ‭ ,1932-מ‬ מאפשר סם שהאקסלי מכנה "סומא‭." ‬ השפעתו - לגמרי בלתי אפשרית מבחינה פרמקולוגית - מרגיעה, ממריצה או פסיכדלית, תלוי במינון, והוא מוצג ברומן באור שלילי כאחד מכמה אמצעים טכנולוגיים להבטחת צייתנות בחברה דיסטופית. לעומתו, את האוטופיה שמתוארת ברומן 'אי' ‭ 1962-מ‬ מאפשר סם פסיכדלי אחר שהאקסלי מכנה "מוקשה" - פטריית הזיה שמוצגת באור חיובי, ככזו שמקדמת אידיאלים של אהבה, חמלה וסולידריות. ברור אפוא שבמרוצת השנים משהו השתנה בגישתו של האקסלי כלפי האפשרות של התערבות פרמקו-סוציאלית מאסיבית, ונראה שב'דלתות התודעה' מ ‭ – 1954-‬ שתורגם לעברית לצד החיבור 'עדן ושאול' - אפשר למצוא רמז לשינוי. האקסלי מתאר כאן את חוויותיו עם הסם מסקלין, ומוסר בו דין וחשבון בנוגע להשפעתו על חושיו - במיוחד על חוש הראייה שהוא להתרשמותו הנהנה העיקרי מהסם.

עיקר הטקסט הוא תיאורים של אותן תמורות ויזואליות. תחת השפעת המסקלין, האקסלי מסביר, החוויה הוויזואלית הופכת מפונקציונלית לאסתטית. כישרונו המילולי מאפשר לקורא להשתתף, אף אם במידה מוגבלת, בחוויה שהוא עצמו מתנסה בה, אבל כמו שקורה לא פעם בחברת אנשים מסטולים - הסבלנות להתלהב מחוויה שהיא אוטיסטית במהותה קלה לפקוע. שוב ושוב חוזר האקסלי על כך שהסם איפשר לו לראות את הדברים "כהווייתם‭,"‬ או להגיע אל "משמעות" הדברים - כל זה בלי יכולת אמיתית לחלוק משהו מאלה. רוצים להבין? קחו ‭ .LSD‬ ייתכן שהסמים הפסיכדליים אכן פותחים את דלתות התודעה - אבל בינתיים הם עושים את זה רק בכיוון אחד, פנימה. עבור מי שלא התנסה בסמים כאלה, הדיווחים הפכו כמעט לקלישאה: הדברים נגישים "במלואם‭,"‬ מתאפשרת חוויית אחדות עם הדברים "כשלעצמם‭,"‬ וכינוי אחר שהודבק לסמים - "אנתאוגנים" - מצביע גם על איזו חוויית אלוהות שהם מאפשרים. יש לזה ערך פסיכולוגי? כמובן; תרבותי? בלי ספק; רוחני? עבור אנשים שהקטגוריה נושאת איזו משמעות עבורם. ייתכן אפילו שיש להם ערך טיפולי (הארוורד חידשה ‭ 2010-ב‬ את המחקר הרשמי על LSD אחרי עשורים של שמירת מרחק זהירה‭.(‬ אבל האקסלי מבקש להעניק לסמים מעמד אתי של ממש.

החלק המעניין ב'דלתות ‭ ,'התודעה‬ אם כן, הוא זה שמטפל באותה שאלה שהרומנים החשובים שלו מטפלים בה: מה יכול להיות מקומו של השינוי התודעתי שהסם הפסיכדלי משרה בחברות אדם. השאלה הזו חשובה לא רק להבנת הקורפוס הספרותי של האקסלי, והיא אף חורגת מעבר לשאלת תרומתו – לצד טימותי לירי וקן קיזי – לפילוסופיה הפסיכדלית של שנות ‭ .50-ה 60-וה‬אנחנו חיים היום בעידן פרמקולוגי שבו אינספור סמים – שחלקם נקראים בטעות תרופות, וחלקם בטעות לא – מכתיבים את מצב רוחם של המוני אנשים, וראוי לדרוש בדבר. למרבה הצער, ההתייחסות הישירה לשאלה הזו מסתכמת בספר בפסקאות ספורות, ובכל זאת הפסקאות האלה מצדיקות את קריאת הטקסט כולו. וזה עיקרן: האקסלי מודע לכך שהסם הפסיכדלי לוכד את המשתמש בחוויה חושית והופך את הזולת לכמעט מיותר, ובכך מציב סכנה אתית מהותית. כדי לגאול את הסם מפסילה על סעיף מוסרי שכזה, הוא מזכיר ש"לפחות חצי מכל המוסר הוא שלילי ומורכב מהימנעות מעשיית הרע‭."‬ במילים אחרות, אף שמי שנתון להשפעת הסם מאבד עניין בסביבתו האנושית, חוויית הקדושה והעונג שהסם מאפשר מרחיקה אותו מעשיית רע. "כשכל הדברים נתפסים כאינסופיים וקדושים, איזה מניע יכול להיות לנו לחמדנות או לרהב, לרדיפת כוח או להנאות מהסוג המפוקפק‭"?‬ תוסיפו לזה את התגמול התרבותי והרוחני, ותבינו את המעבר מ"סומא" ל"מוקשה‭."‬

 אין לזלזל כמובן ביכולת של האקסלי לסמן את שני הקטבים; רק לעיתים רחוקות אפשר להיחשף לדרך שסופר עושה בין קוטב אחד לאחר. אבל למרבה האכזבה, גם בטקסט שאפשר לראות בו את ציר השינוי, האקסלי לא מצליח לטפל במורכבותה של טכנולוגיה כימית, שכמו לכל טכנולוגיה אחרת, יש לה יתרונות וחסרונות. הפשטנות של היחס השלילי אל הסומא משתקפת בפשטנות שביחס החיובי אל המוקשה, כך שמכלי אפל של שליטה, הסם הופך לאמצעי לשחרור. ייתכן שהכישלון של האקסלי לגבש תיאוריה פרמקו-סוציאלית מפותחת יותר נעוץ בכך שהוא מדלג מהראייה החברתית אל החוויה האישית ובחזרה. בכל מקרה, גם אם התשובות שהוא מציע אינן מורכבות דיין, הוא בהחלט יודע לנסח את השאלות הנכונות.

שרון קנטור ויעל גלר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות" 

שרון קנטור ויעל גלר ידיעות אחרונות 13/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: שחר־דיויה לב
  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2016
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'

סקירות וביקורות

המסע המופלא 'דלתות התודעה' הוא חיבור מאיר עיניים במובן הכי עמוק של הביטוי

אלדוס האקסלי, 1938

הימים, טרום ימי המסיבות - ביער או בבלוק - אפילו טרום ימי המהפכה ההיפית, שהטקסט הזה הוא אחד מהנרות שלרגליה. באביב ‭ ,1953‬ סקרן ואוהב כילד על אף 59 שנותיו, הסכים, שלא לומר השתוקק, הסופר המכובד אלדוס האקסלי, לעמוד לרשות המדע ולבלוע "ארבע עשיריות הגרם של מסקלין מומס בחצי כוס מים‭."‬ המסקלין, סם הזייתי שאינו ממכר ואינו מסב נזק מוחי, מופק מקקטוס הפיוטה ונמצא בשימוש בטקסים שמאניים מזה מאות שנים, ומאפשר למשתתפים בטקס גישה ישירה לאלוהות, לבריאה, ללא צורך בתיווך של איש דת. "כמה פילוסופים, כמה תיאולוגים, כמה מחנכים מקצועיים הסתקרנו לפתוח את הדלת הזאת בקיר? התשובה הלכה למעשה היא: אף לא אחד‭,"‬ כותב האקסלי, ויוצא בעצמו למסע. מסע פנימי כמובן, שפיזית נערך בביתו ובסביבתו הקרובה. הקריאה החשובה הראשונה של האקסלי היא, אם כן, קריאה לאנשי הרוח לשתף את גופם: להתמסר להרחבת התודעה ולחדול מהסגידה למילה הכתובה והמדוברת ול"תרבות הקִטלוג‭." ‬

60 שנה חיכו מעריציו העבריים של האקסלי לתרגום המסה המשפיעה 'דלתות ‭ ,'התודעה‬והנה הגיע הרגע, או בלשונו של העורך דוד מיכאלי - "הצ'י בשל‭."‬ בהוצאה צירפו אליה את טקסט ההמשך 'עדן ושאול' ועוד מספר נספחים הנוגעים לנושא, שהוא, בראש ובראשונה, החיזיון, ההתבוננות הבלתי רגילה, המבט מעבר ליומיום. קשה לסכם במילים מעטות את הרעיונות הרבים שמביא האקסלי אל תוך יריעה קצרה זו, בגוף ראשון, בשפתו הנהירה והאמפתית (אורי לוטן ז"ל, שהיה הראשון ששקד על התרגום, טען כי מדובר בספר שאינו קל לקריאה, אבל יחסית לטקסטים פילוסופיים אחרים, בעיקר כאלו מהמחצית השנייה של המאה ‭ ,20-ה‬ הוא נגיש כמו דבר העורך של 'ראש ‭ .('אחד‬האקסלי, שהחל להתעניין במיסטיקה ‭ 20-כ‬ שנה קודם לכן, משלב רעיונות פילוסופיים מהמזרח הרחוק בואכה שפינוזה עם הצעות פרגמטיות בתחום הנרקוטיקה: "מה שנחוץ הוא סם חדש שישחרר וינחם את המין הסובל שלנו מבלי להרע לו‭"...‬ דת כשלעצמה, טוען האקסלי, אינה מספיקה כאמצעי בריחה. האלכוהול והטבק המקובלים חברתית מזיקים בהרבה ממסקלין, אז למה שלא יזקק המדע ויתמכו השלטונות במשהו טוב? למה לא לאפשר לאדם "לראות במשך כמה שעות נטולות זמן את העולם החיצוני והפנימי, לא כפי שהוא מופיע לעיניו של בעל חיים העסוק באופן כפייתי בהישרדות, או לעיני אדם העוסק באופן כפייתי במילים וברעיונות, אלא כפי שתופסת אותו, באופן ישיר ובלתי מותנה, הדעת החופשית‭?"‬ למה לא? התשובה חבויה בחוויה: האקסלי מגלה שהמסקלין - כמו חומרים פסיכו-אקטיביים נוספים - פוגע אנושות בכוח הרצון, או ליתר דיוק ביוזמה. עקב צמצום תחושת הזמן, או ליתר דיוק, עקב הבנת מצב "ההווה הנצחי‭,"‬ מתחוור לאדם חוסר התועלת העמוק שבחתירה לשינוי מצבו, והוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות רדיקליות ואנטי-כלכליות כמו "מהי הצלחה‭"?‬ או "מדוע אנחנו רבים על האדמה הזו‭"?‬ שאלות כאלו מנוגדות כמובן לרוב צורות השלטון, ולכן אין כל סיכוי לקבל נחמה או מפלט ממרוץ העכברים.

"האמנות, אני משער, מיועדת רק למתחילים או לסומים המושבעים, שהחליטו להסתפק בתחליף לככות, בסמלים ולא במה שהם מסמלים, בתפריט אלגנטי ומסוגנן במקום ארוחה‭,"‬ קובע האקסלי, שבמהלך "מסעו" מגלה את חולשתה של האמנות מול כוחם של מראות הבריאה הפשוטים. אבל השכלתו הניכרת של האקסלי בהיסטוריה של האמנות גורמת לקורא לתהות בצער, אם אין צורך לעבור במשעול ההשכלה כדי לבוא, מלא תודה, בשער הראשוניות. כלומר, האין אופן ההתבוננות של האקסלי בדברים "כפי שהם‭,"‬ על יופיים ועל עושרם, נובע דווקא ובדיוק מעושרו האינטלקטואלי ומהידע שלו.

כך או כך, "סצנת האגרטל‭,"‬ שבה כופר האקסלי באידיאות האפלטוניות, ברואו - תחת השפעת המסקלין - את הוורד, את האיריס ואת הציפורן כ"גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה‭,"‬ היא סצנת הניו-אייג' המושלמת. ניו-אייג' אין א גוד וויי: ‭ "‬'האם זה נעים‭'?‬ שאל מישהו‭...‬ 'לא נעים ולא בלתי נעים‭ ,'‬עניתי, 'זה פשוט קיים‭ ."‬ נותר רק להצטער שאין ספר קלטת של 'דלתות התודעה' מסופר על ידי ג'ים מוריסון (ששם להקתו, 'הדלתות' כשם ספרו של האקסלי, נגזר מ'נישואי העדן והשאול' של ויליאם בלייק‭(.‬

 'דלתות התודעה' הוא חיבור מאיר עיניים במובן העמוק של הביטוי. גם אם אתרע מזלכם ולא תצאו למסע תודעתי בגלגול זה, סביר שבעקבות קריאה בספר הזה תזכו ולו פעם אחת להתבונן מחדש באור הזוהר של הנצח, בפרח, בגדר, בשוליו הקמוטים של חשבון שלא שולם במועדו.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 13/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
זה סימן שאתה מסטול 'דלתות התודעה' מלמד על השינוי שעבר האקסלי בין הפסימיות של 'עולם חדש מופלא' לאופטימיות של 'אי'

אלדוס האקסלי, 1938

את ההדוניזם האסקפיסטי של 'עולם חדש ‭ ,'אלפומ‬ הרומן המפורסם ביותר של אלדוס האקסלי ‭ ,1932-מ‬ מאפשר סם שהאקסלי מכנה "סומא‭." ‬ השפעתו - לגמרי בלתי אפשרית מבחינה פרמקולוגית - מרגיעה, ממריצה או פסיכדלית, תלוי במינון, והוא מוצג ברומן באור שלילי כאחד מכמה אמצעים טכנולוגיים להבטחת צייתנות בחברה דיסטופית. לעומתו, את האוטופיה שמתוארת ברומן 'אי' ‭ 1962-מ‬ מאפשר סם פסיכדלי אחר שהאקסלי מכנה "מוקשה" - פטריית הזיה שמוצגת באור חיובי, ככזו שמקדמת אידיאלים של אהבה, חמלה וסולידריות. ברור אפוא שבמרוצת השנים משהו השתנה בגישתו של האקסלי כלפי האפשרות של התערבות פרמקו-סוציאלית מאסיבית, ונראה שב'דלתות התודעה' מ ‭ – 1954-‬ שתורגם לעברית לצד החיבור 'עדן ושאול' - אפשר למצוא רמז לשינוי. האקסלי מתאר כאן את חוויותיו עם הסם מסקלין, ומוסר בו דין וחשבון בנוגע להשפעתו על חושיו - במיוחד על חוש הראייה שהוא להתרשמותו הנהנה העיקרי מהסם.

עיקר הטקסט הוא תיאורים של אותן תמורות ויזואליות. תחת השפעת המסקלין, האקסלי מסביר, החוויה הוויזואלית הופכת מפונקציונלית לאסתטית. כישרונו המילולי מאפשר לקורא להשתתף, אף אם במידה מוגבלת, בחוויה שהוא עצמו מתנסה בה, אבל כמו שקורה לא פעם בחברת אנשים מסטולים - הסבלנות להתלהב מחוויה שהיא אוטיסטית במהותה קלה לפקוע. שוב ושוב חוזר האקסלי על כך שהסם איפשר לו לראות את הדברים "כהווייתם‭,"‬ או להגיע אל "משמעות" הדברים - כל זה בלי יכולת אמיתית לחלוק משהו מאלה. רוצים להבין? קחו ‭ .LSD‬ ייתכן שהסמים הפסיכדליים אכן פותחים את דלתות התודעה - אבל בינתיים הם עושים את זה רק בכיוון אחד, פנימה. עבור מי שלא התנסה בסמים כאלה, הדיווחים הפכו כמעט לקלישאה: הדברים נגישים "במלואם‭,"‬ מתאפשרת חוויית אחדות עם הדברים "כשלעצמם‭,"‬ וכינוי אחר שהודבק לסמים - "אנתאוגנים" - מצביע גם על איזו חוויית אלוהות שהם מאפשרים. יש לזה ערך פסיכולוגי? כמובן; תרבותי? בלי ספק; רוחני? עבור אנשים שהקטגוריה נושאת איזו משמעות עבורם. ייתכן אפילו שיש להם ערך טיפולי (הארוורד חידשה ‭ 2010-ב‬ את המחקר הרשמי על LSD אחרי עשורים של שמירת מרחק זהירה‭.(‬ אבל האקסלי מבקש להעניק לסמים מעמד אתי של ממש.

החלק המעניין ב'דלתות ‭ ,'התודעה‬ אם כן, הוא זה שמטפל באותה שאלה שהרומנים החשובים שלו מטפלים בה: מה יכול להיות מקומו של השינוי התודעתי שהסם הפסיכדלי משרה בחברות אדם. השאלה הזו חשובה לא רק להבנת הקורפוס הספרותי של האקסלי, והיא אף חורגת מעבר לשאלת תרומתו – לצד טימותי לירי וקן קיזי – לפילוסופיה הפסיכדלית של שנות ‭ .50-ה 60-וה‬אנחנו חיים היום בעידן פרמקולוגי שבו אינספור סמים – שחלקם נקראים בטעות תרופות, וחלקם בטעות לא – מכתיבים את מצב רוחם של המוני אנשים, וראוי לדרוש בדבר. למרבה הצער, ההתייחסות הישירה לשאלה הזו מסתכמת בספר בפסקאות ספורות, ובכל זאת הפסקאות האלה מצדיקות את קריאת הטקסט כולו. וזה עיקרן: האקסלי מודע לכך שהסם הפסיכדלי לוכד את המשתמש בחוויה חושית והופך את הזולת לכמעט מיותר, ובכך מציב סכנה אתית מהותית. כדי לגאול את הסם מפסילה על סעיף מוסרי שכזה, הוא מזכיר ש"לפחות חצי מכל המוסר הוא שלילי ומורכב מהימנעות מעשיית הרע‭."‬ במילים אחרות, אף שמי שנתון להשפעת הסם מאבד עניין בסביבתו האנושית, חוויית הקדושה והעונג שהסם מאפשר מרחיקה אותו מעשיית רע. "כשכל הדברים נתפסים כאינסופיים וקדושים, איזה מניע יכול להיות לנו לחמדנות או לרהב, לרדיפת כוח או להנאות מהסוג המפוקפק‭"?‬ תוסיפו לזה את התגמול התרבותי והרוחני, ותבינו את המעבר מ"סומא" ל"מוקשה‭."‬

 אין לזלזל כמובן ביכולת של האקסלי לסמן את שני הקטבים; רק לעיתים רחוקות אפשר להיחשף לדרך שסופר עושה בין קוטב אחד לאחר. אבל למרבה האכזבה, גם בטקסט שאפשר לראות בו את ציר השינוי, האקסלי לא מצליח לטפל במורכבותה של טכנולוגיה כימית, שכמו לכל טכנולוגיה אחרת, יש לה יתרונות וחסרונות. הפשטנות של היחס השלילי אל הסומא משתקפת בפשטנות שביחס החיובי אל המוקשה, כך שמכלי אפל של שליטה, הסם הופך לאמצעי לשחרור. ייתכן שהכישלון של האקסלי לגבש תיאוריה פרמקו-סוציאלית מפותחת יותר נעוץ בכך שהוא מדלג מהראייה החברתית אל החוויה האישית ובחזרה. בכל מקרה, גם אם התשובות שהוא מציע אינן מורכבות דיין, הוא בהחלט יודע לנסח את השאלות הנכונות.

שרון קנטור ויעל גלר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות" 

שרון קנטור ויעל גלר ידיעות אחרונות 13/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
דלתות התודעה עדן ושאול אלדוס האקסלי
דלתות התודעה
 
בשנת 1886 פרסם הפרמקולוג הגרמני, לואיס לֵוין, את המחקר השיטתי הראשון על הקקטוס שלאחר מכן נקרא על שמו. ה־Anhalonium lewinii היה חדש למדע. לדת הפרימיטיבית ולאינדיאנים של מקסיקו ושל דרום־מערב אמריקה הוא היה ידיד מקדמת דנא. לאמיתו של דבר, הוא היה הרבה יותר מידיד. ובמילותיו של אחד הספרדים הראשונים שביקרו בעולם החדש, ״הם אוכלים שורש שהם קוראים לו פֶּיוֹטֶה (peyote) וסוגדים לו כאילו היה אלוה.״
הסיבה לסגידתם התבררה כאשר פסיכולוגים בולטים כדוגמת יֶנש, האוֶלוֹק אליס וּויר מיטשל התחילו לערוך ניסויים במסקלין, היסוד הפעיל בפיוטה. אמנם חוויותיהם אפילו לא קירבו אותם לעמדה של סגידה, אך הם היו כולם תמימי דעים בנוגע למקומו של המסקלין בין הסמים הייחודיים. כאשר הוא נצרך במינון הנכון הוא משנה את אופי התודעה בצורה עמוקה יותר, ובו בזמן רעילה פחות, מכל חומר אחר במצאי הפרמקולוגי.
חקר המסקלין נמשך בצורה לא סדירה מאז ימיהם של לוין והאוולוק אליס. כימאים לא רק בודדו את האלקלואיד; הם למדו גם כיצד לסנתז אותו, כך שאספקת הסם לא היתה תלויה עוד ביבול הזעום והבלתי סדיר של הקקטוס המדברי. פסיכיאטרים נטלו מסקלין במינונים שונים בתקווה להבין טוב יותר, מניסיונם שלהם, את התהליכים הנפשיים המתרחשים בחוליהם. הפסיכיאטרים, שלרוע המזל עבדו עם מעט מדי נשואי מחקר ובטווח נסיבות צר מדי, בחנו וקיטלגו כמה מהשפעותיו המדהימות של הסם. נוירולוגים ופיזיולוגים גילו משהו על מנגנון הפעולה של הסם והשפעתו על מערכת העצבים המרכזית. ולפחות פילוסוף מקצועי אחד נטל מסקלין בתקווה לשפוך אור על חידות עתיקות יומין וחסרות פתרון כמו מקומה של הדעת בטבע והיחסים בין המוח לבין התודעה.
זה היה מצב הדברים עד אשר לפני שנתיים־שלוש נצפתה עובדה חדשה, ככל הנראה בעלת חשיבות רבה. למעשה, עובדה זו הייתה גלויה לעין זה עשורים אחדים; אך הדברים התגלגלו באופן כזה שאיש לא שם לב אליה עד שפסיכיאטר אנגלי צעיר, המתגורר כיום בקנדה, נדהם מהדמיון הרב בין ההרכב הכימי של המסקלין לזה של האדרנלין. מחקר נוסף גילה שהחומצה הליסרגית (אל־אס־די), חומר הלוּצינוגני רב־עוצמה המופק מפטריית השיפונית (אֶרגוֹט), קשורה במבנה הכימי שלה לחומרים האחרים. אז באה התגלית שהאדרנוכרום, חומר כימי הנוצר מהתפרקות של אדרנלין, עשוי לחולל רבים מהתסמינים הנצפים תחת השפעת המסקלין. אך האדרנוכרום מיוצר כנראה עצמונית בגוף האדם. במילים אחרות, ייתכן שכל אחד מאיתנו מסוגל לייצר חומר כימי, שידוע כי כמויות מזעריות שלו מחוללות שינויים עמוקים בתודעה. שינויים אלה דומים בחלקם לשינויים המתרחשים עקב המגפה האופיינית ביותר למאה העשרים — הסכיזופרניה.
האם הליקוי הנפשי נגרם מליקוי כימי? והאם הליקוי הכימי, בתורו, הוא תוצאה של מצוקה פסיכולוגית המשפיעה על בלוטת יותרת הכליה (האדרנל)? תהיה זו פזיזות לענות בחיוב. המרב שנוכל לומר הוא שנמצאו ראיות ראשוניות לכך. בינתיים הולך ונבדק הרמז בדיקה שיטתית; הגששים — ביוכימאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים — כבר מרחרחים בעקבותיו. 
עקב סדרה של נסיבות מוצלחות מאוד מצאתי את עצמי באביב של 1953 על נתיב העקבות הזה. אחד הגששים הגיע לרגל ענייניו לקליפורניה. למרות שבעים שנותיו של חקר המסקלין, החומר הפסיכולוגי שעמד לרשותו היה עדיין מצומצם עד גיחוך, והוא השתוקק להרחיב אותו. אני הייתי זמין ונכון, אפילו להוט, לשמש שפן ניסיונות. כך קרה שבבוקר מאי בהיר אחד בלעתי ארבע עשיריות הגרם של מסקלין מומס בחצי כוס מים וישבתי לחכות לתוצאות.
אנו חיים יחד, אנו פועלים ומגיבים זה לזה, אך תמיד ובכל הנסיבות אנו לבד. הקדושים המעונים יוצאים אל הזירה יד ביד; הם נצלבים כל אחד לבדו. האוהבים הלכודים בחיבוק מנסים נואשות למזג את האקסטזות הנפרדות שלהם לכדי התפשטות־גשמיות אחת; אך לשווא. מעצם טבעה, כל נשמה שלבשה גוף נגזר דינה לסבול וליהנות בבדידות. תחושות, רגשות, תובנות, דמיונות — כולם פרטיים, ולא ניתן לתאר אותם אלא בעזרת סמלים ומתווכים.
 אנו יכולים לאצור מידע על חוויות, אך בשום אופן לא את החוויות עצמן. ממשפחה ועד אומה, כל קבוצה אנושית היא חברה של עולמות דמויי איים. רוב עולמות האיים דומים למדי זה לזה ומאפשרים הבנה מתוך היקש או אפילו מתוך אמפתיה הדדית ו״תחושת הזולת״. על כן, בזוכרנו את צערנו ואת השפלותינו אנו יכולים להשתתף בצערם של אחרים בנסיבות דומות, ויכולים להעמיד את עצמנו (תמיד, כמובן, במובן נדיב ותמים מעט) במקומם. אך במקרים מסוימים התקשורת בין העולמות אינה שלמה או אפילו אינה קיימת. הדעת היא מקום מַשלֶה, והמקומות שמאכלסים הבלתי שפויים הגאונים הם כה שונים מהמקומות שבהם חיים גברים ונשים רגילים, עד שכמעט אין קרקע משותפת של זיכרון שעשויה לשמש בסיס להבנה או להרגשת אחווה. מילים נאמרות, אך אינן מצליחות להסביר. הדברים והאירועים עם הסמלים שמתייחסים אליהם משותפים לתחומי ההתנסות הנבחרים, אך ביניהם עצמם חוצצת חומה. 
לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו זה כישרון. חשובה לא פחות מזה היא היכולת לראות אחרים כפי שהם רואים את עצמם. אך מה אם אחרים אלה שייכים למינים אחרים ומאכלסים עולם זר עד מאוד? לדוגמה, כיצד יכול האדם השפוי לדעת למעשה מה זה להיות בלתי שפוי? או, אלא אם ניוולד מחדש כבעלי חזיונות, מדיומים או גאונים מוזיקליים, כיצד נוכל אי־פעם לבקר בעולמות שבהם ויליאם בלייק, עמנואל סוודנבורג או יוהן סבסטיאן באך הרגישו בני בית? וכיצד יכול אדם אֶקטוֹמוֹרפי או צֶרֶבּרוֹטוֹני להעמיד את עצמו במקומו של אדם אֶנדוֹמוֹרפי או ויסקֶרוֹטוֹני או, מלבד מאשר באזורים מוגבלים מסוימים, כיצד הוא יוכל להשתתף ברגשותיו של מי שהוא מֶסוֹמוֹרפי או סוֹמָטוֹטוֹני? אני משער שבעיני הביהייוויוֹריסט האדוק, שאלות כאלו הן חסרות כל משמעות. אך לאלה המאמינים שיש תוקף תיאורטי לְמה שהם יודעים מניסיונם כי הוא אמת, כלומר, שקיים פְּנים שניתן לחוותו בדיוק כפי שיש חוץ שניתן לחוותו — הבעיות המוצגות כאן הן בעיות אמיתיות, והעובדה שבחלקן הן בלתי פתירות ובחלקן פתירות רק בנסיבות יוצאות דופן, ובשיטות שאינן עומדות לרשותו של כל אחד, עושה אותן קשות עוד יותר. לפיכך נראה שוודאי לא אדע לעולם איך זה להיות סיר ג'ון פאלסטאף או ג'ו לואיס. מצד שני, תמיד נראה לי אפשרי שעל־ידי היפנוזה, לדוגמה, או היפנוזה עצמית, באמצעות מדיטציה שיטתית, או על־ידי נטילת הסם המתאים, אוכל לשנות את אופן התודעה הרגיל שלי כך שאוכל לדעת, מבפנים, על מה דיברו בעל החזיונות, המדיום או אפילו המיסטיקן.
ממה שקראתי על חוויית המסקלין הייתי משוכנע מראש שהסם יכניס אותי, לפחות לכמה שעות, לתוך סוג העולם הפנימי שתואר על־ידי בלייק ועל־ידי AE. אבל מה שציפיתי שיקרה לא קרה. ציפיתי שאשכב בעיניים עצומות ואביט בחזיונות של צורות גיאומטריות צבעוניות, של ארכיטקטורות שופעות חיים, מקושטות באבני חן ונפלאות ביופיין, של מראות נוף שוקקי דמויות הירואיות, של דרמות סמליות הרוטטות בלי הרף על סף ההתגלות העליונה. אך לא הבאתי בחשבון, כפי שהתברר, את מאפייני מבנה הנפש שלי, את כל מה שקשור במזג, בהכשרה ובהרגלים שלי.