הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בניניה מקיאוולי
  • בניניה מקיאוולי
    שרלוט פרקינס גילמן | תרגום: תמר רפאל
    לוקוס | דצמבר 2018 | פרוזה תרגום | 256 עמ' מודפסים
    בניניה מקיאוולי היא נוכלת. אבל לא נוכלת רגילה, כי אם נוכלת טובה. בגיל צעיר היא מבינה ש"הטובים" בספרים מתוארים תמיד כתמימים, חסרי כל יוזמה, אנשים התולים את גורלם בידי ההשגחה העליונה, ואילו "הרעים", חורשי המזימות, מפעילים את שכלם ושולטים בגורלם.
    בניניה, בת לאב שתיין ורודן, מחליטה להשתמש בשכלה כדי להגשים את משאלותיה ולהבטיח לעצמה חיים מעניינים ועשירים, ואגב כך היא תעזור לזולת ובפרט תיטיב את מצבן של אמהּ ושל אחותה, הסובלות גם הן מחמתו של האב.
     
    שרלוט פרקינס גילמן כתבה את הרומן בתקופה שבה לנשים ולילדים עדיין לא הייתה זכות להשמיע את קולם. דמותה של בניניה מקיאוולי, ילדה פיקחית ולימים אישה צעירה המפלסת את דרכה בעולם בתושייה נהדרת, מעמידה בסיפור חייה המעשי חזון חיוני ומלא השראה.
  • ספר דיגיטלי
     
    42 26
    ספר מודפס
     
    84 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    כשהייתי ילדה שמעתי תפילה לכבוד השנה החדשה מפי הכומר שלנו, ויליאם ו' קאטר, אדם מלומד ונאור, בעל שליטה נהדרת בשפה. הוא ניגן קצת בקולו, כפי שעושים אנשים כשהם מתפללים — אגב, איך כמרים יכולים להתפלל כך במצפון שקט בשעה שכתבי הקודש אוסרים עלינו מפורשות לשאת תפילות ארוכות בציבור? בכל זאת הם מתפללים כך, ואותו הכומר המשיך והטעים, "אתה ידעת" את זה ו־"אתה יד־ע—ת" את ההוא, כדי להתאים לניגון. זה בלבל אותי מאוד, כל ה"אתה ידעת" האלה, כי אותי לימדו תמיד שלא מנומס לומר כל הזמן "אתה יודע" בתוך שיחה, ולא הצלחתי להבין למה באנגלית של המלך ג'יימס זה ראוי, ובאנגלית של המלכה ויקטוריה לא.
    "אתה ידעת, אדונַי," הוא המשיך במעין מזמור, "כמה נדרים טובים נדרנו היום לפני ש־נה, ואיך הפרנו את כולם; כמה החלטות נאצלות החלטנו, ואיך נחלנו כישלון חרוץ בבואנו לקיימן."
    לא הייתה לי ברירה אלא לשבת בשקט על הספסל. רציתי לקום ולספר לאיש הנכבד הזה שיש לפחות אדם אחד בכנסייה שנדר נדרים טובים לפני שנה וקיים אותם — את כולם! היו שלושה נדרים בלבד. שנה לפני כן היו רק שניים. ושנתיים לפני כן — רק אחד; זו הדרך לקיים נדרים — לנהוג בהם בחיסכון!
    נראה שאנשים לא מפעילים שום שיקול דעת בנוגע לנדרים שלהם. הם שואפים לשלל סוגים של שלמוּת בהינף יד; קופצים על המטרה, מחטיאים, ואז מתלוננים על עקרותו של המאמץ האנושי. תראו למשל את ספרי הגילוי העצמי, האנשים האלה שמייללים אלינו מפריז ומסנט פטרבורג ומביוּט שבמונטנה — תמיד משקשקים מפחד ומקוננים ומאשימים את ההשגחה העליונה או את הגורל או משהו. נראה שהם בעיקר מתאמצים לעורר את אהדתו של עולם קשוב כלפי הכישלונות העגומים שלהם. אני חושבת שהם צריכים להתבייש! למה הם לא עושים משהו! תראו את ז'אן ולז'אן — כשהיה אסיר מורשע, עני, מרוסק, חסר אונים — הוא שינס מותניים ולמד תרגילי התעמלות מופלאים — איך לטפס על הקיר בפינת החדר באמצעות דחיקת הגפיים כנגד הקיר. דברים כאלה. תמיד יש משהו שתוכל לעשות, אם אתה שווה משהו.
    למדתי הרבה, בילדותי, מספרים וסיפורים. אפילו באגדות יש טעם — בטובות שבהן. מה שהותיר בי את הרושם החזק ביותר היה זה: הנבלים תמיד עבדו עם המוח שלהם והשיגו משהו. אין ספק שהם הובסו בסופו של דבר, אבל זה היה רק בגלל איזו התערבות מצד ההשגחה העליונה, לא בזכות מידה שווה של מאמץ אינטלקטואלי מצד הטובים. הגיבורים והגיבורות והאנשים הרגילים היו בדרך כלל טיפשים מאוד. אם קרו דברים רעים, הם לימדו את עצמם סבלנות, התמדה, השלמה ועוד מידות טובות שכאלה; אם קרו דברים טובים, הם לימדו את עצמם צניעות ונדיבות ועוד מידות טובות שכאלה, אבל נראה שמעולם לא עלה בדעתם להניע את הדברים לכיוונם. הם עשו את מה שהנבלים תכננו להם, כמו כבשים. אותו צירוף ישן של נסיבות הופעל עליהם, ספר אחר ספר — והם תמיד נפלו בפח!
    זה הפריע לי כמו שצליל לא מכוון מפריע למוזיקאי. האם הם לא קראו כלום מעולם? האם לא הצליחו ללמוד שום דבר ממה שקראו — אי פעם? נראה שלא.
    ולי, אפילו בתור ילדה קטנה, נראה שמה שחסר לנו זה אנשים טובים עם שכל. לא רק אנשים טובים סבילים ונידפים, אלא אנשים טובים פעילים וחיוניים שיכולים להפעיל את הראש.
    "נבלים טובים! זה מה שאנחנו צריכים!" אמרתי לעצמי. "למה לא כותבים עליהם? אין כאלה בעולם?"
    אני מעולם לא מצאתי אחד כזה, לא בספרים ובסיפורים האהובים עליי ולא בחיים האמיתיים. לאט־לאט גמלה בלבי ההחלטה להיות כזאת בעצמי!
    ***
     
    פגי אחותי הייתה גדולה ממני בשנה. היא הייתה ילדה טובה ומתוקה ואנשים חיבבו אותה. הם חיבבו אותה לפני שחיבבו אותי, כי היא הייתה יפה מאוד. וראיתי שמכיוון שאנשים רבים כל כך חיבבו את פגי, הם עשו למענה דברים נחמדים. לכן החלטתי שגם אני אהיה אחת שמחבבים. לא יכולתי להיות יפה כמוה, אבל אנשים הרי מחבבים גם דברים אחרים; לא היה קשה לגלות כיצד אפשר לרַצות אותם.
    בהתחלה נכנסתי לצרות יותר מפגי, מפני שהייתי בעלת היוזמה בינינו, ואז הכנסתי גם אותה אליהן, לפעמים. אבל מעולם לא נכנסתי לאותה צרה פעמיים. גם מהשתובבויות אפשר ללמוד דברים. ואכן גיליתי שבהיותך פרחחית את לומדת את מה שעלייך ללמוד כדי להיות טובה. את לומדת מה לא לעשות — ואיך לא לעשות זאת.
    אימא הייתה מכינה עוגיות ג'ינג'ר נפלאות ביותר ושומרת אותן במזנון, בקופסת פח מלאה וגדושה. נאסר עלינו לגעת בהן, כמובן, אבל כשהייתי מוציאה אותן מהמזנון גם פגי אכלה קצת, מטבע הדברים. יום אחד אימא תפסה אותנו, מלאות פירורים, אצבעותינו דביקות וריח ג'ינג'ר ומולסה עולה מאיתנו.
    "מה עוללו הילדות הקטנות שלי?" שאלה אימא.
    טענו בתוקף שלא עוללנו דבר. אז הובילה אותנו אימא אל הראי והצביעה על הידיים הקטנות הדביקות שלנו ועל הפיות הקטנים עטורי הפירורים. פגי, שהייתה בת שש, הייתה חכמה דייה שלא לנסות להסתיר.
    "אנחנו — אכלנו — עוגיות ג'ינג'ר," היא הודתה.
    "זו התנהגות של ילדה טובה — להתוודות," אמרה אימא.
    ואז, מעוּדדת, הוסיפה פגי: "ולא הייתי עושה את זה, אימא, באמת, אבל בֵּן הוציאה אותן ונתנה לי קצת."
    "הו, אבל זה לא יפה — להלשין על אחותך הקטנה; אימא נאלצת להעניש את שתיכן."
    ללא דיחוי נשלחנו למיטותינו, כדי להרהר בחטאינו. להרהוריי שלי הייתה תכלית ברורה. "פירורים" היה אחד הנושאים של חקירתי. "כשאוכלים משהו שלא אמורים לאכול, צריך תמיד לזכור לשטוף את הפנים ואת הידיים." "להתוודות" היה נושא נוסף. חשבתי על זה ברצינות רבה.
    "אימא," שאלתי כשהיא נישקה אותנו נשיקת לילה טוב, "מה זה 'להתוודות'?"
    והיא ניצלה את ההזדמנות והסבירה באריכות על מהותו וסגולתו של הווידוי.
    "וזה נחשב וידוי אם אני אומרת לך שאני — הו, אימא — אני שברתי אתמול קופת חיסכון — דרכתי עליה והיא נשברה!" ייללתי, נלהבת ליישם את המידה הטובה החדשה. אבל אימא חשדה, שכן לא הייתה לנו אז שום קופת חיסכון, ועל הסבריה על טיב הווידוי והחרטה הוסיפה הסבר על טבעו הרע של השקר.
    ואז רקמתי תוכנית.
    כעבור כמה ימים, בזמן שאימא הייתה במטבח, ניגשתי שוב לעוגיות הג'ינג'ר ואפילו שכנעתי את פגי להשתתף במעשה כשהסברתי לה שנוכל לשטוף את הפנים ואת הידיים ואף אחד לעולם לא יגלה. כך עשינו, ולא עוררנו שום חשד, אבל אחר כך ״התוודיתי" בחירות גדולה וברוב להט, אלא שהקפדתי לא לומר דבר על חלקה של פגי בפורענות. בחקירתה נדחקה העלמה להודות שהייתה שותפה לפשע, ואני זכיתי הפעם להערכה רבה — הן על הווידוי והן על שלא הלשנתי; פגי לעומת זאת קיבלה את מלוא העונש לבדה לשם שינוי, כי אימא אמרה שהיא מבוגרת ממני ואשמה ממני.
    היא הייתה גדולה ממני בשנה אבל בראשי רוחש המחשבות כבר אז לא הייתה לזה חשיבות רבה. אימא הניחה את עוגיות הג'ינג'ר במדף העליון של הארון, אבל לי לא היה אכפת; דברי המתיקה הללו לימדו אותי לא מעט.
    ***
     
    הדבר הנורא ביותר בעולמי באותה תקופה היה התנהגותו של אבא, בעיקר כלפי אימא. לא ידעתי אז במה דברים אמורים, כמובן, אבל יכולתי לשמוע איך הוא דיבר אליה וגער בה עד שהייתה נשברת ובוכה, ואז גם בנו היה נוהג בחומרה.
    אחד הזיכרונות החזקים ביותר שיש לי מילדותי המוקדמת הוא מן הלילה שבו העיר אותי ריב כזה משנתי. התיישבתי בעריסה שלי, מפוחדת, עיניי פעורות — זה היה כמו חלום בלהות. אבא חזר הביתה שיכור מספיק כדי לגלות את פרצופו המכוער — אז עוד לא ידעתי את זה, כמובן — והרים את הקול ואמר לאימא דברים בוטים, והיא בכתה.
    "תעני לי על זה, אישה!" הוא צעק עליה כשהתעוררתי. "תעני לי על זה! את מטומטמת, או טיפשה, או שניהם?"
    מכיוון שבכתה לא יכלה לענות, והוא תפס אותה בזרועה, והיא צעקה, ואני כל כך פחדתי, שנפלתי מהמיטה. הייתי מפוחדת מכדי לבכות, והם שניהם היו מבוהלים כי שכבתי כה דוממת, ואימא רצה אליי ואבא רץ אליי והם הרימו אותי ומיששו לי את הידיים ואת עצמות הבריח, ומרחו לי משחת אַרניקה על המצח, וניחמו אותי כשבסופו של דבר בכיתי, ונרדמתי כשאני מחזיקה יד לזה ויד לזו ואבא מהמהם את "The Land o' the Leal".
    אחר כך חשבתי על זה עוד ועוד. הפליאה אותי הקטיעה הפתאומית של הריב, ובפעם הבאה שראיתי את אבא מתנהג לא יפה כלפי אימא יצרתי הסחת דעת — הפכתי קופסת כלי תפירה קטנה. אבל להפתעתי אבא החטיף לי ואפילו אימא כעסה, ונשלחתי למיטה לפני הזמן.
    יכולתי לשמוע אותם ממשיכים לריב בזמן שאימא אספה את הסלילים — הוא אמר לה שהיא לא יודעת לגדל ילדים. אני זוכרת את זה כי התרעמתי על כך מאוד, כבר אז.
    חשבתי אם כך על ההצלחה שנחלה נפילתי מהמיטה בפעם ההיא ועל הכישלון שנחלה הפלת קופסת התפירה.
    "זה לא הרעש," אמרתי לעצמי. "זה היה הפחד. הם חשבו שנפגעתי — שאני מתה אולי! זה העניין!" ובפעם הבאה שרבו מריבה אמיתית הידרדרתי במורד המדרגות — נפילה מטלטלת ככל האפשר, בצריחה נוראה. זה עבד כמו שצריך. הם רצו אליי והרימו אותי והביאו את המשחה; אבל אבא עדיין היה מעוצבן — הוא יצא בטריקת דלת זמן קצר אחר כך, ואני חושבת שלאימא היו אי אלו חשדות, כי במשך כמה שנים שוב לא שמעתי מריבות רציניות. ברגע שהסתמנה באופק מריבה הופקדנו פגי ואני אצל אליסון מקנָבּ — וכל הדלתות נסגרו. אליסון הייתה מספרת לנו סיפורים עד שהגיע הזמן לישון, ואלה תמיד היו סיפורים על סקוטלנד.
    ***
     
    אתם מבינים, סבא שלי היה סקוטי, שמו היה אנדרו מקאוולי, ואבא נקרא על שמו. אימא הייתה קווייקרית מפנסילבניה, שמה היה בניניה צ'סטרטון, ואני נקראתי על שמה. אבל אשתו של סבא מקאוולי הייתה אישה איטלקייה — וזה החלק החשוב בסיפור — אישה איטלקייה נפלאה, גדולה ויפה, וצאצאית ישירה של משפחת מקיאוולי המפורסמת.
    כאן אני נכנסת לתמונה. אני בת למשפחת מקיאוולי, וגאה בזה. את השם הסקוטי עליי לעטות על עצמי בחוץ, כעין מעיל גשם, אבל השם האמיתי שלי, להרגשתי, הוא מקיאוולי, בניניה מקיאוולי. ואין בכוונתי להינשא אי פעם ולשנות אותו.
    לסבא הייתה תאוריה, כך סיפר לי אבא, שלפיה המקאוולים, המשפחה שלו, היו אבותיהם של המקיאוולים האיטלקים, והוא היה מצטט רבות מההיסטוריה של ימי הביניים כדי להוכיח זאת — הוא היה איש מלומד מאוד. סבתא מעולם לא הסכימה איתו. אבל לא היה אפשר להזיז את סבי מדעתו. הוא היה יותר סקוטי מסקוטי, והיה וכחן. הייתם צריכים לשמוע את אבא שלי מספר על כל הוויכוחים שהיו ביניהם, על סבא שהיה עקשן כפרד! אני נהגתי לחשוב שלכאלה ויכוחים דרושים שני פרדים, אבל לא אמרתי לו את זה.
    אתם מבינים, סבא היה מהסקוטים האלה בעלי האף ארוך, המצח הגבוה, השפה העליונה הבולטת. מלומד, יהיר, פרגמטי ועיקש באופן יוצא דופן. ראיתי תמונה שלו, ואני יודעת כי שמעתי את אבא מדבר עליו כל כך הרבה, כשפגי ואני היינו קטנות, בפעמים שהוא היה פיכח וטוב מזג.
    אבא רחש הערכה עצומה לסקוטלנד. מי ששמע אותו מדבר על סקוטלנד היה יכול לחשוב שזוהי המדינה הנפלאה ביותר על פני כדור הארץ ואדינבורו היא העיר הטובה מכולן; והוא היה מספר על רחוב פרינסס ועל הטירה עד שיכולתי לראות בבהירות את המפרץ הירוק עם פסי הרכבת הנחבאים ואת העיר העתיקה התלולה, את ארתור'ס סיט ואפילו את הולי רוּד.
    הוא סיפר לנו גם על סבתא — אישה גבוהת קומה שנראתה כמו פסל, מרדנית עד טיפשות, ששנאה את סקוטלנד ותמיד זממה לחזור לאיטליה, אבל סבא לא הסכים לנסוע. בסופו של דבר היא ברחה לו. הוא לא אמר מילה ולא נקף אצבע, לא הזכיר את זה כלל — רק ישב לו והמשיך הלאה בלעדיה כאילו מעולם לא הייתה קיימת. הוא נעשה רע מזג להחריד, סיפר אבא, עד שגם הוא עצמו ברח ממנו, לאמריקה, וכשהזקן מת הוא לא השאיר אחריו כלום מלבד חלקה עלובה שאיש לא יקנה, אדמה טרשית שאינה טובה לדבר זולת שטח מרעה, קטנה אפילו עבור בקתת ציידים. היוּאי מקנבּ הזקן, אביה של אליסון, חי שם איכשהו ושלח לאבא חמישה פאונד בשנה. הייתם צריכים לשמוע איך אבא מתרברב בהכנסות מהנכס שלו בסקוטלנד!
    ירושתו האמיתית הייתה היופי של אמו וכישרון רקיחת המזימות שלה, והתאווה האינסופית של אביו לוויכוחים ולוויסקי. הוא לא שתה כמויות שהיה בהן כדי להפוך אותו למטרד ציבורי; הוא שתה כל פעם קצת, כל הזמן, וכך הפך למטרד הפרטי שלנו.
    ***
     
    הייתי בת עשר בערך כשגיליתי מה לא בסדר איתו; כן, מלאו לי עשר ביוּני, וזה היה מתישהו בחורף, כי קרונות החשמלית היו מחוממים. אני זוכרת כמה חמים היה המושב מתחתיי ואיך כפות הרגליים שלי נראו גדולות מדי לנעלי הגומי שלי. כל הקרונות היו מלאים; זה היה לילה גשום, ישבתי לחוצה כנגד אימא, וגבר כלשהו היה לחוץ כנגדי. פניו היו אדומות למדיי והוא חרחר מריבות ללא הפסקה, תחילה עם נוסע אחד ואחר כך עם אחר. "אימא," לחשתי, "זה מנומס להרים את הקול בקרון?"
    "שש!" היא אמרה, ונראתה מבוהלת, "לא, יקירתי, זה לא מנומס — אבל תישארי בשקט — אל תשימי לב אליו!"
    אבל לא יכולתי שלא לשים לב, הוא הקים מהומה שלמה, וגם הסריח. כעבור זמן קצר הוא פתח בנאום תוקפני באוזני אישה חמורת סבר בחצאית קצרה ובכובע קל של גברים, והיא פשוט השיבה: "כדאי שתשמור על השקט, אדוני, שמא נחשוב כולנו שאתה שיכור."
    הוא השתתק לרגע, האדים עוד יותר, ואז אמר: "למה את חושבת שאני שיכור, גברתי?"
    "מפני שאני יכולה להריח את הוויסקי בהבל הפה שלך," היא ענתה, במידה לא מבוטלת של ביטחון. "ומפני שאתה מדבר יותר מדי. פשוט תשתוק, ואולי האחרים לא ישימו לב."
    הוא שתק, וגם אני שתקתי, אבל לא הפסקתי לחשוב. הכרתי את הריח הזה — לעתים קרובות הבחנתי בו כשנתתי לאבא נשיקה; והכרתי את הצבע בלחיים והכרתי את אופן הדיבור, אבל עד אז מעולם לא ידעתי מה מקורם. על ויסקי קראתי בספרי בית הספר של יום ראשון, ועל שכרות, ועל ילדות קטנות טובות שעזרו לאבא שלהן לתקן את דרכיו, וגל משכר של שאיפה גאה בי. חשתי גאווה על שיש לי אב שתוי כמו לאותן גיבורות בספרים, והייתי נחושה לעזור לו לתקן את דרכיו לאלתר. אבל כאשר נועצתי בספרים גיליתי שמגוון האבות השיכורים בספרות נעשו אלימים והכו את בני משפחתם — ובמקרים כאלה הבת המלאכית ספגה את המכה ומתה כמו אווה הקטנה1 — או נשכבו על מסילת הרכבת, מחרחרים ונושמים בכבדות, ואז הבת המלאכית רצה אל המסילה, מנופפת לנהג הקטר בשולי חצאית הפלנל שלה, ושוב מתה מוות מפואר. מוכה יגון ואכול חרטה נשבע האב בו במקום שלא ישתה עוד לעולם.
    יכולתי להריח את הבל הפה של אבא כמעט מדי ערב וחיכיתי בשקיקה לכל הזדמנות להציל את אימא מהתקפותיו. אבל בשתייה של אבא לא היה שום דבר דרמטי. היא לא התלכדה לכלום. הוא רק דיבר ודיבר ודיבר, התווכח והתעמת והתיש את אימא לחלוטין.
    בסופו של דבר חשבתי שהמצב רע דיו לראות בו הזדמנות; אימא הייתה ממוטטת כמעט לגמרי, ועל סף בכי; אבא הלך וקרב אליה וקולו הלך וגבר — איש מהם לא ידע שאני בחדר. אבל ישבתי בגומחת החלון, קראתי שם כל עוד היה אור יום ואחר כך הפלגתי במחשבות, והם לא יכלו לראות אותי כלל; האורות בחדר דלקו, ואני הייתי מאחורי הווילון.
    אז אזרתי את כל האומץ שהיה בי ושעטתי לעברם — בסיפורים כתוב בדרך כלל: "היא השליכה את עצמה ביניהם." אף פעם לא הצלחתי להשתלט על טכניקת ההשלכה העצמית, ופשוט רצתי ונעמדתי ביניהם וכרכתי את זרועותיי סביב הצוואר של אימא, ואמרתי: "דבר אליי, אבא, לא אל אימא שלי!" ובכן, זה מה שהוא עשה. הוא דיבר אליי במשך זמן שנדמָה לי כמו שעות על גבי שעות. הבכי שלי היה יכול להספיק לעשרים. אבל לא נראה שזה עזר לאימא כהוא זה — גם היא עצמה בכתה.
    "חמורה קטנה ויהירה!" אמר אבא. "מפלצת קטנה ומפותחת לגילה שכמוך, כל המוח שלך כבר משובש מרוב סיפורים ואגדות! למה שלא אדבר אל אימא שלך, גברתי המתערבת? תעני לי על זה!"
    לא היה שום טעם לענות או להסביר. אבא פשוט המשיך בשלו. לא זכור לי שאי פעם לפני כן הוא הפנה כלפיי את הלשון המאכלת הזאת שלו ואת הטיעונים האינסופיים שלו, ודבר אחד החלטתי באותו רגע, כשעמדתי שם ונצרבתי — הוא לעולם לא יעשה לי את זה שוב.
    אימא אמרה לי אחר כך שהיה שגוי ומטופש מאוד מצדי למתוח ביקורת על אחד ההורים — אבל לא היה בכך צורך. למדתי את הלקח שלי.
    נדרשו לי כמה חודשים לזכות שוב באהדתו של אבא; הוא היה מקנטר אותי על ה"סיוע לנזקקים" שלי, אבל בלעתי את העלבונות כמו תרופה, ואף שהתקופה הזאת הייתה קשה, היא הייתה מועילה; הפכתי אותה למועילה. אתם מבינים, קראתי על אודות הילד ההוא מספרטה שגנב שועל מתחת לבגדו והשועל אכל את קרביו, וקינאתי בו על אומץ הלב, אף שלא האמנתי לסיפור. והיה גם הסיפור על החנית הספרטנית — איך אימנו את הילדים להשתמש בחניתות גדולות במיוחד כדי שבבגרותם החניתות הרגילות יהיו בידיהם כנוצות. וגם סיפורי הפראים עם מבחני הזוועה שלהם — הדברים שהם היו מעוללים לילדים בקבלתם לחברת הגברים.
    תאוריית טקסי החניכה והמבחנים המזוויעים הילכה עליי קסם תמיד, ומכיוון שלא היה בנמצא שועל שיאכל את קרביי נהגתי להתאמן עם יתושות — הייתי נשארת דוממת לגמרי ומניחה להן לעקוץ ולמצוץ ולהתנפח מהדם שלי באופן ניכר. כך גם היה קל יותר להרוג אותן אחר כך. פעם אחת הנחתי לדבורה לעקוץ אותי, אבל זה היה יותר גרוע; זה כאב לי, לכן מהר מאוד מרחתי בוץ על העקיצה. וכשאימא הייתה מלבישה אותנו בבגדי חורף מוקדם מדי, כפי שעשתה תמיד, הייתי מעמידה פנים שזו חולצה שעשויה משערות.
    וכך, כשאבא היה נוראי כלפיי הייתי אומרת לעצמי: "זה טקס חניכה מזוויע." והייתי עומדת בזה. כך או כך הייתי מוכרחה לעמוד בזה, אתם מבינים, אבל התייחסתי לזה כאל טקס חניכה מזוויע וזה נהיה עניין זוהר. ולא רק זוהר, אלא גם רב תועלת. נדהמתי לגלות, בזכות היתושות וכל זה, שכאב הוא לא דבר נורא כל כך אם פשוט מעמידים פנים שהוא רצוי. וכשאבא היה גוער בי, והיה עוקצני ומגעיל — גם כשזה הכאיב והדמעות היו מכסות את לחיי, הייתי חושבת בלבי: "כמה מטופש להמשיך לדבר אחרי שכבר ממש הבהרת את הנקודה."
    כשיש שכל נמרץ, פעלתני, מוח רוחש מחשבות שאוהב לעבוד, יש לקח מועיל כמעט בכל דבר.
    בית הספר היה במובנים מסוימים מקום טוב מהבית ללמוד בו דברים. אני לא מדברת על למידה מספרי הלימוד — מעט מזה שורד — אלא על הדברים שאפשר ללמוד בנוגע לבני אדם וההתנהלות איתם. בתחילה בית הספר נראה לי מרשים מאוד, כה גדול ושוקק, כל כך הרבה ילדים, כל כך הרבה חוקים. אבל מתרגלים לזה.
    אני זוכרת שפעם אחת, כשהייתי בערך בת שמונה, ישבתי שם, למודת שיעורים, וחשבתי. קראתי פרק בספר הלימוד; אף פעם לא ממש הבנתי מה הטעם בזה. לְמה זה טוב, שהרי אם יכולת לקרוא — יכולת לקרוא, וזה הכול. תמיד קראתי את ספרי הלימוד ברגע שקיבלתי אותם, והם לא הגיעו לקרסוליים של הספרים האמיתיים.
    בכל אופן, השאר קראו את הפרקים שלהם ובכיתה הגדולה שרר שקט מוחלט, חוץ מהזמזום הקלוש שילדים משמיעים כשהם לומדים. ישבתי שם ותהיתי מדוע עלינו לשמור על הדממה המדכאת הזאת. "נגיד שהיינו מדברים בקול רם," חשבתי, "מה היה קורה? נגיד שאני הייתי מדברת בקול רם? אני הולכת לנסות — רק כדי לראות מה קורה."
    ואז פשפשתי במוח הילדה שלי אחר המילה הקצרה ביותר שאני מכירה, ולפתע פתאום, מבעד להמהום החדגוני של הכיתה השקטה, בקע ועלה קול צעיר וצלול ואמר: "זה!"
    המורה הוכתה בתדהמה, כי בדרך כלל הייתי תלמידה למופת. "מי אמר את המילה הזאת?" תבעה לדעת.
    "אני," אמרתי. היא קראה לי לשולחנה וכרכה סביבי את זרועה.
    "למה עשית את זה?" היא שאלה.
    ״רציתי לראות מה יקרה," השבתי.
    וראיתי. שום דבר לא קרה. היא נזפה בי במתינות — אמרה לי לא לעשות זאת שוב, אבל זה היה מיותר; לא הייתה לי כוונה כזו. גיליתי את מה שרציתי לגלות.
    קל מאוד לרַצות מורה, ואין צורך להיות חכמים במיוחד לשם כך. צריך רק להיות "טובים" — כלומר לציית לחוקים. אם את רוצה לעשות משהו מעבר לזה, ויש לך עבר נקי, את ברוב המקרים יכולה לעשות אותו. ואז, אם את מתבוננת היטב את יכולה לגלות משהו שהמורה אוהבת במיוחד — ואולי את יכולה להשיג אותו למענה.
    רוב התלמידים הביאו למורה פרחים, כל מיני סוגים של פרחים. שמתי לב שהיא תמיד טיפחה במיוחד את הוורדים, ואם הם היו ורודים היא הייתה נועצת אותם בדש בגדה. אז שכנעתי את אבא לשתול למעני כמה ורדים ורודים לקראת השנה הבאה, בערוגה הקטנה שלי שבקצה הגינה, וכשפרחו הייתי מביאה למורה שלי כל בוקר ורד אחד.
    מורות הן קלות לריצוי — ויש רק אחת. הילדים — אותם קשה יותר לרצות.
    אבל פקחתי עיניים. זיהיתי מי היו חביבים על הכול, ומדוע; את מי לא חיבבו, ומדוע. וכך יכולתי לאמץ את דרכיהם של הטובים, ולהימנע מדרכיהם של הרעים. ואשר ללימודים, אם את יודעת את החומר במידה סבירה, המורה מרוצה. אם את יודעת אותו טוב מדי, הילדים לא אוהבים את זה. הילדה השנואה מכולן הייתה התלמידה המצטיינת בכיתה.
    גם המורה לא אהבה אותה. יכולתי לראות את זה, אפילו שהיא קיבלה את הציונים הטובים ביותר. אבל אם את יודעת את החומר טוב מספיק כדי לעזור לאחרים, טוב מספיק כדי להישאר בקצב, אבל לא טוב מספיק כדי להשאיר את כולם הרחק מאחור — אז כולם מרוצים ממך. זה גם קל יותר, ומבדר יותר. הייתי זריזה די הצורך בלימודים, אבל מצאתי זמן לחדד את העפרונות של הרבה מאוד ילדות ולעשות עוד הרבה דברים אחרים.
    לגבי הילדים — מהמשחקים בלבד למדתי שמה שהם אוהבים יותר מכול הוא שמישהו אומר "בואו נעשה את זה" ו"בואו נשחק בזה". אז פשוט הייתי מוצאת דברים לעשות ולומדת משחקים חדשים בדיוק לשם כך, וגם ממציאה.
    שנה אחת — הייתי אז בערך בת אחת־עשרה — הייתה לנו מורה נחמדה מאוד, אבל אני חושבת שהיא הייתה ענייה. היה לה שעון יד קטן ויפה, עשוי כסף בלבד, אבל באמת יפה, ויום אחד לוסי הריסון השמנה העיפה אותו מהשולחן שלה — היא תמיד הייתה מגושמת — ואז היא הסתובבה ודרכה עליו — אחורנית — ירדה מהבמה — עם העקב שלה — שברה אותו לרסיסים. גברת ארתור החווירה כולה ועיניה התמלאו דמעות, אבל היא ניחמה את לוסי, שייבבה, ואמרה לה שזו רק תאונה — היא לא האשימה אותה לרגע.
    החלטתי שגברת ארתור צריכה לקבל שעון אחר, לכבוד חג המולד — לא ידעתי איך אעשה זאת, אבל הייתי משוכנעת שאני יכולה. ביקשתי לראות את שברי השעון, והצטערתי מאוד, ושאלתי אם לא ניתן לתקן אותו. היא אמרה שלא, אבל היא תקנֶה שעון אחר באחד הימים. הבחנתי שהשעון שקנתה היה כמו אלה שהיו לַבּנים — שעון מפח — והיא הייתה צריכה לכוון אותו לפי שעון הקיר כמעט בכל יום. השעון שנשבר היה מתוצרת לוֹנז'ין.
    הלכתי לחנות התכשיטים הטובה ביותר ושאלתי כמה אמור לעלות שעון כזה — בחרתי שעון כמו שהיה לה, אבל יפה יותר, והאיש בחנות אמר עשרה דולר. בתחילה זה נראה בלתי אפשרי. אבל היו חמישים ילדים בכיתה וחודשיים עד חג המולד. חישבתי את זה על לוח הכיס שלי — עשרה דולר לחלק לחמישים ילדים — בחילוק ארוך, והתוצאה הייתה עשרים סנט לילד. לא חשבתי שהם יוכלו לתת עשרים סנט כל אחד אפילו אם ירצו. אבל היו לנו חודשיים לפנינו.
    בתור התחלה ייסדתי מועדון, מועדון סודי, לשם קניית מתנת חג מולד למורה. מיניתי את לוסי לנשיאה ואת עצמי לגזברית. לוסי הצטערה כל כך על השעון, שהיא תרמה רבע מהסכום בעצמה. כל אחד מאיתנו היה צריך לתת חמישה סנט בכל פגישה, עד שנצבור די כסף. הפגישות נערכו בכל יום שישי לפני בית הספר, בחצר. אבל חודש חלף לו ולא אספתי אלא שבעה דולר, ונראה שהילדים איבדו עניין.
    ואז הפקתי מופע בחצר שלנו, המְחזה דרמטית, בדמי כניסה של חמישה סנט. פגי ואני נהגנו להמחיז את "We Were Two Sisters of One Race"2 — מאוד אהבנו את זה. "לה היו הפנים היפות ביותר" — זאת הייתה פגי. "הם היו יחדיו, והיא נפלה" — פגי הייתה נופלת נהדר, ממש משתטחת, וגם לא הייתה נפצעת. תמיד תהיתי למה הוא לא תפס אותה, אם הם היו יחד. "ולכן הלמה אותי הנקמה" — אני הייתי מי שנקמה. זאת הייתה הופעה נפלאה, באמת.
    פגי גילמה גם את האֵרְל בבואו למשתה שלי, והאימא הייתה סתם כרית גדולה שהלבשנו וקשרנו לה מטפחת והצבנו אותה מכופפת קצת — כמתבקש בשעה שבנה המת, מגולגל בסדין, נגרר והונח לרגליה.
    והצגנו גם את "The Outlandish Knight".3 אני הייתי האביר, ופגי, מאחר שהייתה גדולה יותר, יכלה "לתפוס אותי במרכז הגוף הקטן ולהפיל אותי לתוך הנהר" ברוב טקס.
    ידעתי שאבא לא יאהב את זה, אבל זה נראה לי כמו משהו — טוב, אני לא יודעת איך לקרוא לזה בדיוק — שיש לו צידוק. זה לא היה אי־ציות — לא אימא ולא אבא אסרו עליי אי פעם להעלות מופעי בידור. אבל היה צורך בתכנון זהיר. כתבתי לא מעט כרזות, ובבוקר חילקתי אותן לילדים בכיתות השונות. אחר כך הזמנתי את דוקטור ברנסון ואת מר קאטר ואת המורה שלי בבית הספר של יום ראשון — חמשת הסנטים שלהם היו טובים לא פחות משל כל אחד אחר. והם אכן באו, ותרמו כל אחד מטבע של עשרים וחמישה סנט. הם אמרו שזה היה שווה את זה.
    בחרתי ביום שאבא היה אמור להיעדר בו מהבית עד שעה מאוחרת — הוא יצא לאנשהו מחוץ לעיר. פגי ואני לא נזקקנו להרבה חזרות. את אימא היה קל לשכנע. שאלתי אותה אם היא מרשה לי להזמין כמה ילדים לשחק איתנו אחר הצהריים, והיא הסכימה. היא ידעה שאין לנו הרבה הזדמנויות כאלה. היא עצמה צריכה לצאת העירה, אמרה, אבל אנחנו נוכל לשחק בחצר.
    אליסון כמובן הייתה בהלם כשראתה כמה ילדים היו שם, אבל הכנסתי אותה חלקית בסוד העניינים והיא הביעה עניין.
    הם באו בהמוניהם, עוד ועוד ועוד, והתיישבו בשורות על הדשא. פגי נבהלה, אבל אני ממש לא. סידרתי את הכול עם לוסי הריסון, שהייתה גדולה כל כך ועכשיו גם נשיאה. ברגע שנצבר די כסף היה עליה לצאת לרחוב ולקנות את השעון — הוא כבר נבחר ונשמר אצל מוכר התכשיטים — ואז לשמור עליו עד חג המולד. לוסי אמנם הייתה מגושמת, אבל ידעה לשמור סוד. יתר חברי המועדון עדיין לא ידעו מה אמורה להיות המתנה, אז הם לא יכלו לספר לאיש.
    ובכן, ההופעה הייתה הצלחה כבירה. ובאו כל כך הרבה ילדים, שצברנו שנים־עשר דולר ושבעים וחמישה סנט. לפני שאימא חזרה לוסי כבר הלכה להביא את השעון וגם הוסיפה לו סיכה קטנה ויפה, ושמרה עליו באדיקות עד חג המולד. המורה הייתה כל כך שמחה כשלוסי נתנה לה את המתנה. "מהתלמידים האוהבים" — מיני ארנולד נשאה נאום קצר; מיני הייתה הנואמת הטובה ביותר שלנו. ולוסי הציגה את השעון החדש, כי היא שברה את הישן. אני רק ישבתי במקומי וחייכתי.
    אבא כעס עליי נורא. אבל זה היה מאוחר מדי — הוא לא היה יכול לעשות דבר ללוסי הריסון, אתם מבינים — הכול כבר נעשה! הוא העניש אותי, כמובן; צפיתי זאת — זה היה טקס חניכה מזוויע. אבל אני חושבת שגם אילו תלה אותי מבהונותיי לא הייתי מצטערת — היה נעים כל כך לדעת שהמורה באמת קיבלה את השעון הזה — שעון שעולה עשרה דולר — וגם סיכה נחמדה — יש מאין. היא שיבחה את מיני והודתה ללוסי, והודתה ל"כל התלמידים היקרים שלה", ואני פשוט חייכתי לעצמי ימים על ימים, הייתי כל כך מרוצה, וגם כל כך גאה, והשתוקקתי לכבוש עולמות חדשים.
    • שרלוט פרקינס גילמן
    • שרלוט פרקינס גילמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות