הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אני עדיין כאן
    ספר מוגן
     
  • אני עדיין כאן
    קללי אביט | תרגום: אסנת יקירה
    ידיעות ספרים | אוקטובר 2015 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 200 עמ' מודפסים

    מאז הותירה אותה מפולת שלגים ללא הכרה, אלזה לא יכולה לחוש קור, רעב, פחד או כל תחושה אחרת. אבל מזה זמן שהיא שומעת את המתרחש סביבה.

     

    אחיו של טיבו מאושפז במצב קשה לאחר תאונת דרכים שבה דרס למוות שתי ילדות. טיבו, המאוכזב מאחיו, מסרב להכנס לחדרו ובאחד משיטוטיו בבית החולים נכנס בטעות לחדרה של אלזה ומוצא מפלט בנוכחותה השקטה.

     

    בעלילה הנפרשת בשני קולות נרקם בפני הקורא סיפור אהבה מיוחד במינו. בעוד הצוות הרפואי וקרוביה הולכים ומאבדים תקווה, יוצר טיבו עם אלזה קשר סודי שהולך ומתהדק. האם במצבו הנואש הוא תולה בה את תקוותו האחרונה, או שמא הוא מבין משהו שכל השאר החמיצו?

     

    קללי אביט היא מורה לכימיה ולפיזיקה המתגוררת בדרום צרפת. זהו ספרה הראשון, שזיכה אותה בפרס הצרפתי "הכישרון החדש" לשנת 2015.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    אלזָה
     
    קר לי. אני רעבה. אני מפחדת.
    או לפחות, כך נדמה לי.
    כבר עשרים שבועות אני שקועה בתרדמת, ואני מתארת לעצמי שוודאי קר לי, שאני רעבה ושאני מפחדת. אין בזה שום היגיון, כי מי אמור לדעת איך אני מרגישה אם לא אני עצמי? אבל במצבי, טוב... אני יכולה רק לדמיין.
    אני יודעת שאני בתרדמת כי שמעתי שמדברים על זה. במעורפל. נדמה לי שעברו כבר שישה שבועות מאז ש״שמעתי״ בפעם הראשונה.
    אני סופרת כמיטב יכולתי. הפסקתי לספור לפי הביקורים של הרופא. הוא כבר כמעט שלא בא. אני מעדיפה לספור לפי הסבבים של האחיות, אבל הם אקראיים למדי. הכי פשוט לספור לפי הביקורים של המנקה. היא נכנסת לחדר שלי כל לילה באחת לפנות בוקר. אני יודעת את זה כי כל לילה אני שומעת את אותו תשדיר ברדיו שמחובר לעגלת הניקיון שלה. ועד עכשיו שמעתי אותו ארבעים ושתיים פעמים בדיוק.
    שישה שבועות אני ערה.
    שישה שבועות איש לא שם לב לזה.
    מצד שני, לא סביר שישימו אותי במכונת אֶם־אַר־אַיי עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. כי אם החיישן שמצפצף על ידי לא הואיל בטובו להראות שהמוח שלי מצליח להפעיל את מערכת השמיעה שלו, אין סיכוי שהם יכניסו לי את הראש לתוך מכשיר ששוויו 800 אלף יורו.
    הם חושבים שאני אבודה לגמרי. גם ההורים שלי מתחילים לוותר. אימא שלי באה לעתים רחוקות יותר. אבא שלי כנראה הפסיק לגמרי לבוא כבר אחרי עשרה ימים. אחותי הקטנה היא היחידה שבאה באופן קבוע, בכל יום רביעי, לפעמים בלוויית החבר הנוכחי שלה.
    היא כמו מתבגרת, אחותי. היא בת עשרים וחמש והיא מחליפה בחור כמעט כל שבוע. מתחשק לי לדפוק לה על הראש, אבל אני לא יכולה, אז אני מקשיבה לה.
    אם יש דבר אחד שהרופאים יודעים להגיד, זה: ״דברו אִתה״. בכל פעם שאני שומעת את אחד הרופאים אומר את זה (דבר שללא ספק נעשה נדיר, כיוון שהביקורים שלהם נעשו נדירים), מתחשק לי לדחוף לו לגרון את החלוק הירוק שלו. אני לא בטוחה שהוא ירוק, אבל ככה בכל אופן אני מדמיינת אותו.
    בכלל, אני מדמיינת לעצמי הרבה דברים.
    אם לומר את האמת, אין לי מה לעשות חוץ מזה. כי אני מתעייפת מרוב שאני שומעת את סיפורי האהבה של אחותי. אמנם היא לא מתעכבת על דקויות, אבל היא קצת חוזרת על עצמה. תמיד אותו סיפור, אותה התחלה, אותו אמצע, אותו סוף. הדבר היחיד שמשתנה זה הפרצוף של הבחור. הם כולם סטודנטים. כולם אופנוענים. בכולם יש משהו מפוקפק, אבל מהעובדה הזאת היא מתעלמת. אף פעם לא אמרתי לה את זה. אם אי פעם אתעורר, כדאי שאגיד לה. זה יכול לעזור.
    אבל יש לה גם יתרון, לאחותי, והוא שהיא מתארת לי את כל מה שנמצא מסביבי. זה לוקח לה חמש דקות בדיוק; חמש הדקות הראשונות של הביקור שלה. היא מדברת אתי על צבע הקירות, על מזג האוויר בחוץ, על החצאית שהאחות לובשת מתחת לחלוק ועל הפרצוף החמוץ של הפרמדיק שנתקלה בו בדרכה לכאן. היא לומדת אמנות, אחותי הקטנה. אז כשהיא מתארת לי את כל הדברים האלה, יש לי הרגשה שאני קוראת שיר בתמונות. אבל זה נמשך רק חמש דקות. אחר כך אנחנו עוברות לנאום של שעה שלמה על הרומן הרומנטי.
    היום למשל נראה שמזג האוויר אפרורי וזה משווה לקירות החלביים של החדר שלי מראה עוד יותר מזעזע מבדרך כלל. האחות לובשת חצאית בצבע בז׳, מה שאמור להוסיף אור לתמונה. ולבחור הנוכחי קוראים אדריאן. התנתקתי אחרי הסיפור על אדריאן. למרחב הרגיל שלי חזרתי אחרי שהדלת נסגרה מאחוריה.
    שוב אני לבדי.
    כבר עשרים שבועות אני לבד, אבל רק שישה שבועות אני מודעת לזה. ובכל זאת יש לי הרגשה שזה נמשך נצח. אולי זה היה עובר מהר יותר לו ישנתי לעתים קרובות יותר. כלומר, אילו המחשבה שלי היתה מתנתקת. אבל אני לא אוהבת לישון.
    אני לא יודעת אם יש לי איזושהי יכולת השפעה על גופי. בינתיים אני ״נדלקת״ או ״כבה״ כמו מכשיר חשמלי. הנפש שלי עושה מה שהיא רוצה. אני גרה בשכירות בתוך גופי שלי. ואני לא אוהבת לישון.
    אני לא אוהבת לישון, כי כשאני ישנה זה אפילו לא בשכירות, אני הופכת להיות סתם צופה. אני מתבוננת בכל התמונות שחולפות לנגד עינַי ואין לי שום יכולת לסלק אותן מפנַי, לא אם אתעורר, לא אם אזיע, לא אם אגער בעצמי. אני יכולה רק להתבונן בהן חולפות ולהמתין לסוף.
    כל לילה אותו דבר. כל לילה אותו חלום. כל לילה אני משחזרת את האירוע שהביא אותי לכאן, אל בית החולים הזה. ומה שהכי נורא בכל הסיפור זאת העובדה שאני נמצאת לגמרי לבדי במצב הזה. רק אני. אני ותשוקת הקרחונים המטופשת שלי, כמו שקורא לה אבי. זאת גם הסיבה שהוא הפסיק לבוא לבקר אותי. הוא בטח חושב שזה בדיוק מה שרציתי. הוא אף פעם לא הבין את האהבה העזה שלי להרים. הרבה פעמים הוא אמר שזה יעלה לי ביוקר. הוא בטח מרגיש שהוא ניצח בקרב אחרי התאונה הזאת. אני, אני לא מרגישה לא שהפסדתי ולא שניצחתי. אין לי שום הרגשה בכלל. אני רק רוצה להתעורר.
    אני רוצה שיהיה לי קר באמת, אני רוצה להיות רעבה ולפחד באמת.
    זה מטורף, מה שאנחנו מבינים על הגוף שלנו במצב של תרדמת. מבינים למשל שהפחד הוא תגובה כימית באמת. כי אני אמורה להיות מבועתת כשאני חיה מחדש את הסיוט שלי בכל לילה, אבל אני לא. אני רק מסתכלת. אני רואה איך אני קמה בשלוש לפנות בוקר באולם השינה של האכסניה ומעירה את שותפַי לטיפוס. אני רואה איך אני אוכלת באגביות את ארוחת הבוקר, מתלבטת כמו תמיד אם לשתות תה ולהסתכן בשלפוחית מלאה כשאטפס מאוחר יותר על הקרחון. אני רואה איך אני עוטה על עצמי בשיטתיות את כל שכבות הבגדים מכף רגל ועד ראש. אני רואה איך אני רוכסת את מעיל הרוח, עוטה את הכפפות, מכוונת את הפנס על המצח ולוקחת את מסמרי הקרח של הנעליים. אני רואה את עצמי צוחקת עם חברַי, גם הם עוד לא לגמרי ערים אבל מוצפים אושר ואדרנלין. אני רואה את עצמי מהדקת את הרתמה סביב מותנַי, זורקת לסטיב את החבל, קושרת קשר־שמונה.
    הקשר־שמונה המחורבן הזה.
    קשר שעשיתי אינספור פעמים בחיי.
    בבוקר ההוא לא העברתי אותו לסטיב שיבדוק אותו, כי הוא סיפר איזו בדיחה.
    הקשר נראה חזק מספיק.
    אבל אני לא יכולה להזהיר את עצמי. אז אני רואה איך אני מלפפת את שארית החבל סביב כף ידי, לוקחת את גרזן הקרח שלי ויוצאת לדרך.
    אני רואה את עצמי מתנשפת, מחייכת, רועדת, הולכת, הולכת, הולכת וממשיכה ללכת. אני רואה את עצמי מתקדמת בצעדים מדודים. אני רואה את עצמי אומרת לסטיב להיזהר מגשר השלג שבנקיק מעלינו. אני רואה איך אני עצמי חושקת שיניים כשאני חוצה את הנקודה הרגישה ואיך אני נאנחת בהקלה בצד השני. אני רואה את עצמי מתבדחת על הקלות שבדבר.
    ואני רואה את רגלי קורסות תחתי.
    את ההמשך אני יודעת בעל פה. גשר השלג היה גוש עצום. הייתי האחרונה שעוד הלכה עליו. השלג מחליק תחתי ואני נסחפת אתו. אני מרגישה את המגע של החבל המתוח שמחבר את סטיב ואותי כמו זוג תאומים לחבל טבור אחד. אני מרגישה את ההקלה הראשונית שמציפה אותי, ואחר כך את הפחד כשהחבל נמתח לאורך כמה סנטימטרים. אני שומעת את קולו של סטיב שנאחז בקרח בעזרת המסמרים והגרזן. אני קולטת במעורפל הוראות, אבל השלג ממשיך להיערם מעלי, להכביד על גופי. בהדרגה המתח סביב מותני נחלש, הקשר נפרם, ואני נופלת.
    אני לא מתרחקת כל כך. אולי מאתיים מטרים. השלג מכסה את כולי. רגלי הימנית כואבת מאוד ונראה שכפות הידיים התעקמו בזוויות משונות. יש לי הרגשה שנרדמתי לכמה שניות ואחר כך אני מתעוררת, ערנית מתמיד. לבי פועם במהירות מסחררת. אני מבוהלת. אני מנסה להירגע, אבל זה קשה. אני לא יכולה להזיז שום איבר בגופי. הלחץ חזק מדי. אני בקושי נושמת, למרות שלפנַי יש כמה סנטימטרים רבועים ריקים משלג. אני פותחת קצת את הפה ומצליחה להשתעל. ריר נוזל על לחיי הימנית. אני כנראה שרועה על צדי. אני עוצמת את עיני ומנסה לדמיין את עצמי במיטתי. זה בלתי אפשרי.
    אני שומעת צעדים מעלי. אני שומעת את קולו של סטיב. אני רוצה לצעוק. להגיד לו שאני כאן, ממש מתחת לרגליו. אני שומעת עוד קולות. מן הסתם מטפסים שהקדמנו אותם בכמה צעדים. אני רוצה לשרוק במשרוקית שלי, אבל לשם כך אני צריכה להזיז את הראש וזה בלתי אפשרי. הצלילים מתפוגגים לאטם. אני לא יודעת אם הם מתרחקים, או אם אני נרדמת, אבל הכול נעשה שחור.
    ואחר כך, הדבר היחיד שאני זוכרת הוא קולו של הרופא שאומר לאמי שהצטברו כמה טפסים שצריך למלא מאז שהחליפו לי חדר, כפי שאת מבינה, מדאם, מעבר לארבעה־עשר שבועות הצוות הרפואי כבר לא יכול לעשות הרבה.
    ואז הבנתי שאני יכולה רק לשמוע. התכוננתי לבכות, אבל מובן שלא הצלחתי. אפילו לא הרגשתי עצבות. אני עדיין לא מרגישה אותה. אני קליפה ריקה. לא, אני גרה בתוך קליפה ריקה.
    גולם שמתגורר בשכירות בתוך קליפה, ככה זה נשמע יותר יפה. אני רוצה מאוד לצאת, רק כדי להגיד שאני גם הבעלים.
    • קללי אביט
    • קללי אביט

      קללי אביט היא מורה לכימיה ולפיזיקה המתגוררת בדרום צרפת. זהו ספרה הראשון, שזיכה אותה בפרס הצרפתי "הכישרון החדש" לשנת 2015.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות