הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אנה קארנינה
  • אנה קארנינה
    לב ניקולייביץ' טולסטוי | תרגום: נילי מירסקי
    עם עובד | 2010 | פרוזה תרגום | 1041 עמ' מודפסים

    (חלקים א-ב)

     

    ''כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". כךנ פתח הרומן המונומנטאלי הזה, המגולל את סיפורה הטראגי של אנה, שעוזבת את בעלה ואת בנה הקטן למען האהבה ומשלמת על כך בחייה.
    בד בבד עם העלילה נפרשת כאן יריעה חברתית מדהימה בהיקפה, למן הטרקלינים הזוהרים של החברה הגבוהה במוסקבה ובפטרבורג ועד לאחרון הכפרים הנידחים ברוסיה הצארית (היצירה נכתבה בשנים 1873-77). "אנה קארנינה", מיצירות המופת הגדולות של כל הזמנים, רואה אור בתרגום חדש ועדכני של נילי מירסקי.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    128 102.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1



    כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה.
    הכול השתבש בביתם של האוֹבְּלוֹנְסְקים. האשה גילתה שבעלה מקיים קשר אהבים עם הצרפתייה שטיפלה פעם בילדיהם, והודיעה לו שלא תחיה איתו עוד בבית אחד. המצב הזה נמשך כבר שלושה ימים, והתייסרו בו גם בני הזוג עצמם, גם כל בני המשפחה, גם המשרתים. כל בני המשפחה והמשרתים הרגישו שאין עוד טעם להתגורר יחד, ושאורחים מקריים, המזדמנים יחד באיזה פונדק דרכים, קשורים זה לזה יותר מהם, בני משפחת אוֹבְּלוֹנְסְקי ואנשי ביתם. האשה לא יצאה מחדריה, הבעל לא היה בבית זה היום השלישי. הילדים התרוצצו בכל הבית, תועים ואובדים; האנגלייה רבה עם הסוכנת ושלחה פתק לידידתה, שתמצא לה מישרה אחרת; הטבח הסתלק לו כבר אתמול, בשעת ארוחת הצהריים; המבשלת והרכָּב הודיעו שהם מתפטרים.
    ביום השלישי לאחר המריבה הקיץ משנתו הנסיך סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ אוֹבְּלוֹנְסְקי - סְטיבָה, כמו שקראו לו בטרקלינים - בשעה הרגילה, כלומר בשמונה בבוקר, לא בחדר־השינה של אשתו, אלא בחדר־העבודה שלו, על ספת העור. הוא הפך את גופו המלא, המטופח, על ספת הקפיצים, כמבקש לשוב ולשקוע בשינה ממושכת, וכך, על צדו האחר, חיבק בחוזקה את הכר ולחץ אותו אל לחיו; אבל פתאום קפץ, התיישב על הספה ופקח את עיניו.
    ״כן, כן, מה זה היה?״ חשב, נזכר בחלומו. ״כן, מה זה היה? כן! אַלאבִּין ערך סעודה בדַרמשטאדט; לא, לא דַרמשטאדט, אלא משהו אמריקני. כן, אבל דרמשטאדט היתה פתאום באמריקה. כן, אלאבין ערך סעודה על שולחנות זכוכית, כן - והשולחנות שרו: ,*Il mio tesoro ובעצם לא Il mio tesoro אלא משהו יותר יפה, כן, וגם מיני קנקנים קטנים היו שם - קנקנים שהם גם נשים,״ הוסיף ונזכר.
    [* אוֹצרי שלי (איטלקית; אריה מתוך האופרה ״דון ג׳ובאני״ של מוצארט).]
    עיניו של סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ ברקו בעליצות והוא שקע בהירהורים וחייך. ״כן, זה היה יפה, ממש יפה. ועוד הרבה דברים נפלאים היו שם, אבל אין מלים בשבילם, וגם מחשבות בהקיץ לא יביעו אותם.״ הוא ראה את פס האור המפציע בצדו של אחד הווילאות ושילשל את רגליו בעליצות מן הספה, גישש אחר האנפילאות המשובצות עור מוזהב מעשה ידי אשתו (מתנה ליום הולדתו לפני שנה), ובלי לקום ממושבו שלח ידו, מתוך הרגל ישן בן תשע שנים, לעבר המקום שם תלוי חלוקו בחדר־השינה. עכשיו זכר פתאום איך ולמה לא עשה את הלילה בחדר־השינה של אשתו, אלא בחדר־העבודה; החיוך נמחה מעל פניו, הוא קימט את מצחו.
    ״אה, אה, אה! אהה...״ נהם כשנזכר במה שקרה. ובדמיונו שבו ועלו כל פרטי המריבה עם אשתו, כל חוסר המוצא שבמצבו, והמציק מכול - תחושת אשמתו שלו.
    ״כן! היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. והנורא מכול הוא שהאשמה כולה בי - בי האשמה, אבל לא אני האשם. הרי בכך כל הדרמה,״ חשב. ״אה, אה, אה!״ חזר ומילמל בייאוש, בזוכרו את הרשמים היותר קשים שהותירה בו המריבה ההיא. קשה מכולם היה הרגע הראשון, כשחזר מן התיאטרון שמח וטוב־לב ובידו אגס ענקי בשביל אשתו, ולא מצא אותה בטרקלין; לתמהונו לא היתה גם בחדר־העבודה, ולבסוף ראה אותה בחדר־השינה ובידה הפתק האומלל שגילה הכול.
    היא, דולי זו הטרודה תמיד, הטורחת כל הימים, דולי שלא ניחנה לדעתו בבינה יתירה, ישבה שם בלי נוע והפתק בידה, ותלתה בו מבט של אימה וייאוש וזעם.
    ״מה זה? זה?״ שאלה והצביעה על הפתק.
    וכפי שיקרה תכופות, מה שייסר את סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ לזכר המעמד הזה לא היה עצם המעשה דווקא, אלא הדרך שהשיב בה על מלים אלה של אשתו.
    ברגע ההוא קרה לו מה שקורה לכל אדם שנתפס פתאום באיזו קלקלה מבישה באמת. הוא לא השכיל להכין מראש את פרצופו למצב הזה, כשיעמוד מול אשתו עם גילוי עוונו. במקום להיעלב, להכחיש, להצטדק, לבקש סליחה, אפילו להישאר אדיש - כל אלה טובים ממה שעשה! - פשט בפניו פתאום, על כורחו ממש (״רפלקסים של מוח הגולגולת,״ חשב סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳, שהיה חובב פיסיולוגיה), על כורחו פשט בפניו חיוכו הרגיל, חיוך מלא טוב־לב, ועל כן מטופש.
    על החיוך המטופש הזה לא יכול לסלוח לעצמו. למראה החיוך הזה נתרעדה דולי כאילו עבר מכאוב בבשרה, ומתוך הרתחנות הטבועה בה פרצה בשטף מלים אכזריות ונמלטה מן החדר. מכאן ואילך סירבה לראות את בעלה.
    ״בכול אשם החיוך המטופש הזה,״ אמר סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ בלבו.
    ״אבל מה לעשות? מה לעשות?״ חזר ושאל את עצמו בייאוש ולא מצא תשובה.

    • לב ניקולייביץ' טולסטוי
    • לב ניקולייביץ' טולסטוי

      לב ניקולייביץ' טולסטוי (ברוסית:Лев Никола́евич Толсто́й,

      9 בספטמבר 1828 - 20 בנובמבר 1910‏‏) היה סופר והוגה רוסי שנודע בזכות שורה של יצירות מופת, שהמוכרות בהן הן "מלחמה ושלום" מ-1869 ו"אנה קארנינה" מ-1877, המהוות את שיאו של הרומן הריאליסטי. הפילוסופיה הפציפיסטית של טולסטוי וקריאתו להתנגדות לא אלימה הותירו רושם עז אף הם ואומצו על ידי מהטמה גאנדי, טנזין גיאטסו ומרטין לותר קינג כשיטת מאבק.
      טולסטוי נולד בשנת 1828 באחוזת יסנאיה פוליאנה במחוז טולה שברוסיה, הרביעי מבין חמשת ילדיהם של מריה וניקולאי איליץ' טולסטוי, שהיה מוותיקי מלחמת רוסיה-צרפת. הוריו מתו בילדותו, והוא ואחיו גודלו בידי קרובי משפחה.
      בשנת 1844 החל ללמוד משפטים ושפות המזרח באוניברסיטת קאזאן. מוריו תיארו אותו כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד. טולסטוי עזב את לימודיו מבלי לסיימם, וחזר לאחוזת יסנאיה פוליאנה, תוך שהוא מבלה חלק ניכר מזמנו במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1851, לאחר ששקע בחובות עקב הימורים, עבר עם אחיו המבוגר ממנו לקווקז והתגייס לצבא. באותה עת החל לכתוב. אחרי מלחמת קרים השתחרר מהצבא.
      בין יצירותיו המפורסמות: "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה", "חוג הקריאה".
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות