אי הבנה במוסקבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אי הבנה במוסקבה
מכר
מאות
עותקים
אי הבנה במוסקבה
מכר
מאות
עותקים

אי הבנה במוסקבה

4.8 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 104 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 44 דק'
  • קריינות: גבי ינון
  • זמן האזנה: 2 שעות ו 38 דק'

סימון דה בובואר

סימון דה בובואר (בצרפתית: Simone de Beauvoir‏; 9 בינואר 1908 - 14 באפריל 1986), הייתה פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתיה. לכתיבתה נודעה השפעה רבה על ההגות הפמיניסטית והיא נחשבת מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם. דה בובאר השתמשה בפרסום לו זכתה על מנת לקדם סוגיות פוליטיות שונות.

בכתיבתה הפרוזאית ובהגותה בנתה סימון דה בובאר את הרעיון החדשני של מהות הדדית והתגלמות המודעות. הרקע הפילוסופי עליו התבססה איפשר לה לבחון סוגיות חברתיות מורכבות בכלים אתיים. בעבודותיה היא מיקדה את תשומת הלב בהשפעת התרבות על התודעה וההבניה של מושג הסוכן, חופש והדדיות. דה בובאר השאירה גוף עבודות חשוב ביותר בתחום האתיקה כשבחנה סוגיות חברתיות שונות בכליים פילוסופיים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
"זוג שממשיך רק מפני שהתחיל: האם זה העתיד המצפה להם? ידידוּת, חיבה, אך שום סיבה אמיתית לחיות יחד – כך זה יהיה?"
 
בשנת 1965 כתבה הפילוסופית והסופרת הפמיניסטית סימון דה בובואר רומן קצר בשם "אי־הבנה במוסקבה". הרומן מגולל סיפור פשוט לכאורה על זוג נשוי מפריז, בעל ואישה בשנות השישים לחייהם, שמגיעים לחופשה בת חודש בברית המועצות, ונאלצים לערוך חשבון נפש ולבחון את מידת אהבתם זה לזה. מסיבות לא ידועות החליטה דה בובואר לגנוז את הרומן. רק ב־ 2013 התפרסם הרומן לראשונה בספר, עורר התרגשות גדולה וזכויות תרגומו נרכשו על ידי עשרות הוצאות חשובות בעולם. כעת, במלאות שלושים שנה למותה של סימון דה בובואר, הרומן רואה אור לראשונה בעברית.
 
משתי נקודות מבט מתחלפות, של הגבר ושל האישה, מגוללת דה בובואר סיפור על משבר ספק־גורלי ספק־חולף בחייו של הזוג הנשוי. אנדרה הוא היסטוריון עצל בגמלאות ש"איבד את הניצוץ": הוא מפחד להזדקן, שותה יותר מדי ומוטרד מהתפוררות האידיאל הקומוניסטי. אך הוא עדיין אוהב בכל לבו את ניקול, אשתו, מורה שזה עתה יצאה לגמלאות ומתקשה להסתגל לגילה ולמעמדה החדש. בצעירותה היתה פעילה פמיניסטית חדורת להט, וכעת, בגיל שישים, היא אישה דעתנית אך מלאת חרדות. השניים מגיעים למוסקבה כדי לבקר את בתו של אנדרה, מאשה. בהתחלה החופשה מתנהלת על מי מנוחות, אך בזמן שהאב מוצא נחמה בשיחותיו עם בתו, הולכת וגדלה אצל אשתו ניקול תחושת בדידות – עד לאותה אי־הבנה שמאיימת למוטט את אהבתם.
 
הנושאים שבהם עוסק "אי־הבנה במוסקבה" הם נושאים שהרבו להעסיק את סימון דה בובואר ביצירתה הספרותית וההגותית. אך בשונה מיצירות אחרות שלה שסופרו מפי אישה בלבד, ברומן הזה היא בוחרת לספר את הסיפור מפי שני מְספרים, איש ואישה, וגישה זאת מאפשרת להשעות כל נקודת מבט שיפוטית ולהבין – כפי שכותב המתרגם ניר רצ'קובסקי באחרית הדבר – ש"רק כשאנחנו נעים בו־זמנית בשני המסלולים העומדים להתנגש, אנחנו יכולים לקבל את התשובה 'אין אשמים'."

פרק ראשון

היא הרימה את עיניה מן הספר. איזה שעמום, הפזמון החוזר הזה על חוסר התקשורת! אם מתעקשים לתַקשר, מצליחים איכשהו. נכון, לא עם כולם, אבל עם שניים־שלושה אנשים כן. אַנדרֶה, במושב הסמוך, קרא ספר מן ״הסִדרה השחורה״.1 היו דברים שלא דיברה איתו עליהם, מועקות, חרטות, דאגות קטנות; מן הסתם גם לוֹ היו הסודות הקטנים שלו, אבל ככלל, הם ידעו זה על זה הכול. היא הסתכלה מבעד לחלון המטוס: עד קצה האופק, יערות כהים וערבות בהירות. כמה פעמים כבר חצו את המרחב הזה יחד, ברכבת, במטוס, באונייה, כשהם יושבים זה לצד זה עם ספר ביד? ובוודאי ייסעו עוד פעמים רבות, זה לצד זה, בים, ביבשה ובאוויר. היו ברגע הזה מתיקות של זיכרון והתרוֹננות של הבטחה. בני כמה הם, שלושים או שישים? שׂערו של אנדרה הלבין מוקדם: פעם השלג הזה, שהבליט את הרעננות הכהה של עורו, נראה כמו התגנדרות. זו עדיין התגנדרות. העור התקשה ונסדק, כמו גוויל ישן, אבל החיוך שבפּה ובעיניים האיר כמקודם. למרות כזביו של אלבום התמונות, מראהו כאיש צעיר עוד תאם את קלסתרו הנוכחי: בעיני ניקול הוא נראה בן־בלי־גיל. מן הסתם משום שנדמה שהוא עצמו התעלם מגילו. הוא, שפעם אהב כל כך לרוץ, לשחות, לטפס, להסתכל על עצמו במראה, נשא כעת בשאננות את שישים וארבע שנותיו. חיים ארוכים, עם צחוקים, דמעות, כעסים, חיבוקים, התוודויות, שתיקות, התפרצויות, ולפעמים נדמה שהזמן כלל לא עבר. העתיד עוד משתרע קדימה, לנצח.
1 — Série noire סדרת ספרי מתח צרפתית פופולרית שנוסדה ב־1945 וכללה בין היתר תרגומים של ספרי בלש אמריקאיים. (כל ההערות שלאורך הספר הן של המתרגם.)
״תודה.״
ניקול נטלה סוכרייה מן הסלסילה; היא נבהלה ממידותיה השופעות וממבטה הנוקשה של הדיילת, כשם שנבהלה, שלוש שנים קודם לכן, מן המלצריות במסעדות ומן החדרניות במלונות. שום חביבוּת בשירות, מודעוּת נוקבת לזכויותיהן, זה היה כמובן ראוי לשבח, ובכל זאת: חשתְ מולן כאילו את אשמה במשהו, או לפחות חשודה.
״נוחתים,״ אמרה.
בדאגת־מה הסתכלה באדמה המתקרבת. עתיד נצחי — שעלול להתנפץ בכל רגע. היא הכירה היטב את המעברים החדים הללו, מביטחון שאנן להתכווצויות של פחד: מלחמת עולם שלישית פורצת, אנדרה חולה בסרטן ריאות — שתי קופסאות סיגריות ביום זה יותר מדי, הרבה יותר מדי — או שהמטוס מתרסק. זו היתה יכולה להיות דרך נאה לגמור עם הכול: יחד ובלי עניינים מיותרים; אבל לא כל כך מוקדם, לא עכשיו. ״שוב ניצלנו,״ אמרה לעצמה כשהגלגלים נגעו — קצת נחבטו — במסלול. הנוסעים לבשו את מעיליהם, קיבצו את החבילות והתיקים. המְתנה בעמידה. המתנה ארוכה.
״את מריחה את הריח של עצי הלִבנה?״ שאל אנדרה.
היה מאוד צונן, כמעט קר: שש־עשרה מעלות, הודיעה הדיילת. ממרחק שלוש שעות וחצי, עד כמה קרובה פריז, עד כמה רחוקה, פריז שעוד הבוקר הדיפה ריח אספלט וחשרת רעמים, נמחצה תחת החום הכבד הראשון של הקיץ: עד כמה קרוב פיליפּ, עד כמה רחוק... אוטובוס העביר אותם — דרך שדה תעופה הרבה יותר רחב ידיים מזה שבו נחתו בשנת 63׳ — עד למבנה זכוכית בצורת פטרייה, שם נערכה בדיקת הדרכונים. ביציאה חיכתה להם מאשָה. ניקול שבה והתפלאה לגלות בפניה, היצוקות בתואם, את תווי פניהם הנבדלים כל כך של קלֶר ואנדרה. היא היתה רזה, אלגנטית, רק תסרוקת ה״פאה״ הסגירה את המוסקבאיוּת שלה.
״איך עברה הטיסה? שלומךְ טוב? אתה בסדר?״
היא דיברה אל ניקול בצורת הפנייה הרשמית, אל אביה לא.2 זה היה טבעי, ובכל זאת משונה.
2 בצרפתית מאשה פונה לניקול ב־vous הרשמי ולאנדרה ב־tu הפמיליארי.
״תני לי את התיק.״
גם זה היה טבעי. אבל כשגבר נושא את התיק שלךְ, זה משום שאת אישה; וכשאישה נושאת לך את התיק, זה משום שהיא צעירה ממך, ואז את מרגישה זקֵנה.
״שבי כאן ותני לי את שוברי המטען,״ אמרה מאשה בסמכותיות. ניקול צייתה. זקֵנה. ליד אנדרה היא נטתה לשכוח זאת, אבל ברגע זה המון דקירות קטנטנות הזכירו לה. ״אישה צעירה ויפה,״ חשבה כשראתה את מאשה. היא נזכרה איך חייכה, בגיל שלושים, כשחותנה אמר את אותן המילים בדיוק על מישהי בשנות הארבעים לחייה. כעת, גם לה נראו רוב האנשים צעירים. זקֵנה. קשה להשלים עם זה. (אחד הדברים הנדירים שלא גילתה לאנדרה: אותה רוח נכאים משתקת.) ״בכל זאת יש גם יתרונות,״ אמרה לעצמה. לצאת לגמלאות, זה נשמע קצת כמו להיות מושלך הצידה. אבל נחמד לצאת לחופשה מתי שרוצים; ליתר דיוק, להיות כל הזמן בחופשה. בחדרי הכיתה הלוהטים, עמיתיה להוראה רק התחילו לחלום על נסיעה לחופשה. והיא כבר נסעה. היא תרה במבטה אחר אנדרה, שעמד ליד מאשה, בין הנוסעים הנדחקים. בפריז הוא נתן ליותר מדי אנשים להשתלט על זמנו. אסירים פוליטיים ספרדים, עצירים פורטוגלים, נרדפים ישראלים, מורדים בקונגו, באנגולה, בקמרון, לוחמי מחתרת בוונצואלה, בפרו, בקולומביה — וזו רק רשימה חלקית — הוא תמיד היה נכון לבוא לעזרתם, ככל שעמדו לו כוחותיו. עצרות, הפגנות, אספות, עצומות, משלחות — הוא לקח על עצמו הכול. הוא היה חבר באינספור התאגדויות וּועדות. כאן איש לא יבקש את עזרתו. הם מכירים רק את מאשה. אין להם מה לעשות, חוץ מלראות דברים יחד: היא אוהבת לגלות איתו דברים, ואוהבת כשהזמן, שקפא בחדגוניות הארוכה של אושרם, שב וקולח במלוא רעננותו. היא קמה. היא רצתה להיות כבר ברחובות, תחת חומות הקרמלין. היא שכחה כמה ארוכות יכולות להיות ההמתנות בארץ הזאת.
״נו, המזוודות מגיעות?״
״בסוף הן יגיעו,״ אמר אנדרה.
שלוש שעות וחצי, חשב. עד כמה קרובה מוסקבה, ובה בעת, עד כמה רחוקה! איך זה שרק שלוש שעות וחצי מפרידות בינו לבין מאשה, והוא רואה אותה לעתים כה נדירות? (אבל כל כך הרבה מכשולים, ובראש ובראשונה מחיר כרטיס הטיסה.)
״זה הרבה, שלוש שנים,״ אמר. ״בטח אני נראה לך זקן יותר.״
״בכלל לא. לא השתנית.״
״ואת יפה עוד יותר משהיית.״
הוא הביט בה מוקסם. אתה חושב ששום דבר חדש כבר לא יכול לקרות לך, אתה משלים עם זה (וזה לא היה קל, גם אם הוא לא הראה דבר כלפי חוץ), והנה פתאום, אהבה גדולה וחדשה מאירה את חייך. בשעתו כמעט שלא התעניין בילדונת הפראית — היא נקראה אז מריה — שקלר היתה מביאה לו לכמה שעות מיפן, מברזיל, ממוסקבה. גם האישה הצעירה, שבאה לפריז אחרי המלחמה כדי להכיר לו את בעלה, נשארה זרה לו. אבל בנסיעה השנייה של מאשה, בשנת 60׳, קרה ביניהם משהו. הוא לא לגמרי הבין מדוע נקשרה אליו בעוצמה כזאת, אבל זה טילטל אותו. האהבה שניקול חשה כלפיו נשארה שופעת חיים, תשומת לב ושִמחה; אבל הם היו רגילים זה לזה מכדי שאנדרה יוכל לעורר בה את העליצות המסוּנוורת אשר שינתה באותו רגע, מן הקצה אל הקצה, את פניה החמוּרות־משהו של מאשה.
״נו, המזוודות מגיעות?״ שאלה ניקול.
״בסוף הן יגיעו.״
מה הטעם להיות קצרי רוח? כאן יש להם זמן בשפע. בפריז התייסר אנדרה מן השעות החולפות־בורחות להן, ונקרע בין פגישות, בייחוד מאז שיצא לגמלאות: הוא הפריז בהערכת הפנאי העומד לרשותו. מתוך סקרנות, מתוך שוויון נפש, לקח על עצמו המון התחייבויות שלא הצליח להשתחרר מהן. כעת, למשך חודש, יוכל לברוח מהן; הוא יוכל לחיות חסר כל דאגות, כפי שכה אהב, אהב יותר מדי, כי הלוא זה היה המקור לרוב דאגותיו.
״הנה המזוודות שלנו,״ אמר.
הם הכניסו אותן למכונית של מאשה, והיא התיישבה ליד ההגה. היא נהגה לאט, כמו כולם כאן. בכביש ריחף ריח של צמחייה רעננה, צִיִים של בולי עץ צפו על נהר המוֹסקוֹבָה, ואנדרה חש איך גואָה בתוכו אותה הרגשה, שבלעדיה לא היה כל טעם לחייו: הרפתקה החלה, הרפתקה שריגשה והבהילה אותו, הרפתקה של גילוי. להצליח, להיות ״מישהו״ — זה אף פעם לא עניין אותו. (אלמלא התעקשה אמו בתקיפות ובמסירות שימשיך בלימודיו, היה מסתפק ברצון במעמדם המקצועי של הוריו — מורים בבית ספר יסודי, תחת שמש פּרוֹבנס.) הוא חש שהאמת על קיומו ועל עצמו אינה נמצאת ברשותו: היא פזורה פה ושם על פני כדור הארץ כולו; כדי לרדת לחקרהּ, היה עליו לבחון וללמוד את המאות ואת המקומות; לכן אהב היסטוריה ומסעות. ואולם, אף כי למד בשלווה ונחת את העבר כפי שהשתקף בספרים, בכל פעם שהתקרב לארץ זרה — מלאה עד גדותיה בשִפעת כל הדברים שעליו לדעת עליה — היה נתקף סחרחורת. והארץ המסוימת הזאת נגעה לו יותר מכל ארץ אחרת. הוא התחנך על תורת לנין; אמו, בגיל שמונים ושלוש, עדיין היתה פעילה במפלגה הקומוניסטית; הוא עצמו לא היה חבר מפלגה, אבל מבעד לטלטלות התקווה והייאוש תמיד סבר שברית המועצות מחזיקה את המפתחות לעתיד, כלומר לתקופה הזאת ולגורלו שלו. אלא שמעולם, אפילו לא בשנים האפלות של הסטליניזם, לא הרגיש שהוא מתקשה להבינה כמו עכשיו. האם שהותו כאן תשפוך עליה אור? ב־63׳ הם טיילו כמו תיירים — קְרים, סוֹצ׳י — באופן שטחי. הפעם ישאל שאלות, יבקש שיקראו לו מה כתוב בעיתונים, יתערבב בהמונים. המכונית נסעה ברחוב גוֹרקי. האנשים, החנויות. האם יעלה בידו להרגיש כאן בבית? המחשבה שייכשל ביעתה אותו. ״הייתי צריך ללמוד רוסית יותר ברצינות!״ אמר לעצמו. עוד אחד מן הדברים שהבטיח לעצמו לעשות, ולא עשה: בקושי הגיע לשיעור השישי בספר הלימוד. ניקול צדקה כשאמרה שהוא זקן עצלן. לקרוא, לשוחח, לטייל ברגל — לזה תמיד היה לו מרץ. אבל מטלות מפרכות, כמו ללמוד אוצר מילים או לערוך רשימות, ריפו את ידיו. אולי הוא לא צריך לקחת את העולם כל כך ללב. יותר מדי רציני, יותר מדי קליל. ״זו הסתירה שלי,״ אמר לעצמו בעליזות. (הביטוי הזה הקסים אותו כששמע אותו מפי חבר איטלקי, מרקסיסט מושבע שדיכא את אשתו.) למען האמת, הוא הרגיש די בנוח עם עצמו.
תחנת הרכבת, בצבע ירוק מתריס: הירוק המוסקבאי. (״אם את לא אוהבת את זה, אז את לא אוהבת את מוסקבה,״ אמר אנדרה לפני שלוש שנים.) רחוב גורקי. מלון ״פֶּקין״: עוגת־קומות צנועה, בהשוואה לבניינים הענקיים והמצועצעים מדי — לכאורה בהשראת הקרמלין — שהזדקרו ברחבי העיר. ניקול זכרה הכול. וברגע שיצאה מהמכונית, זיהתה את הריח של מוסקבה, ריח של דלק, עז עוד יותר מאשר ב־63׳, מן הסתם מפני שהיו עכשיו הרבה יותר כלי רכב: בעיקר משאיות וטנדרים. כבר עברו שלוש שנים? אמרה לעצמה כשנכנסה למבואת המלון הגדולה והעירומה. (סדין אפרפר כיסה את דוכן העיתונים; לפני דלת המסעדה — המעוטרת בקישוטים סיניים מופרזים — עמדו אנשים בתור.) זה מבהיל, כמה מהר הן חלפו. כמה שלוֹשֵי־שנים עוד נשארו לה בחייה? דבר לא השתנה; רק מחירי החדרים לזרים — מאשה הִזהירה אותם מראש — שהיו פעם נמוכים עד גיחוך, יקרים כעת פי שלושה. המשגיחה של הקומה השלישית נתנה להם מפתח. ניקול חשה את מבטה על עורפה לכל אורך המסדרון הארוך. על חלונות החדר היו וילונות, מזל, רוב החלונות במלונות היו חשופים. (אצל מאשה לא היו וילונות אמיתיים, רק בדים דקיקים. מתרגלים, היא אמרה, ואף הוסיפה שחשכה גמורה מפריעה לה לישון.) למטה, הגיעה השדֵרה הגדולה אל סוֹפה; המכוניות נבלעו במנהרה, מתחת לכיכר מַיאקוֹבסקי. המון האדם, על המדרכות, היה לבוש בצבעי קיץ: הנשים התהלכו בשמלות פרחוניות, חשופות ידיים ורגליים. זה היה חודש יוני, הן שיכנעו את עצמן שחַם.
״הבאנו לךְ כמה דברים,״ אמרה ניקול למאשה, והחלה לפרוק את המזוודה.
רומנים חדשים, כרכים של סדרת ה״פְּלֶיָאד״,3 כמה תקליטים. וגם קַרדיגָנים, גרבי ניילון, חולצות: מאשה אהבה בגדים יפים. היא מיששה בהתמוגגות את הצמר, המשי, השוותה את הגוונים. ניקול ניגשה לחדר האמבטיה. שוב מזל: שני הברזים פעלו, וגם המים בשירותים. היא החליפה שמלה ותיקנה את איפור הפנים.
3 Bibliothèque de la Pléiade — סדרת ספרים יוקרתית שנוסדה ב־1391 ופירסמה קלאסיקות עולמיות וצרפתיות.
״איזו שמלה יפה!״ אמרה מאשה.
״כן, אני מחבבת אותה.״
בגיל חמישים, בגדיה תמיד נראו לה עצובים מדי או עליזים מדי. עכשיו ידעה מה מותר לה ומה אסור, והתלבשה בלי בעיה. גם בלי הנאה. הקשר האינטימי, הכמעט אוהב, שהיה לה פעם עם בגדיה, נעלם ואיננו. היא תלתה את החליפה שלה בארון: אמנם לבשה אותה במשך שנתיים, אך זה היה פריט סתמי, לא אישי, והיא לא זיהתה בו דבר מעצמה. בינתיים חייכה מאשה במראה, לא לשמלת־הכותונת שלבשה באותו רגע, אלא להתגלוּת שלה עצמה, המפתיעה והמפתה. כן, אני זוכרת, אמרה לעצמה ניקול.
״הזמנתי שולחן ב׳פְּראגָה׳,״ אמרה מאשה.
היא זכרה שזו המסעדה החביבה על ניקול: כל כך משתדלת וקשובה, וזיכרון מאורגן היטב, ממש כמו שלי. ניקול הבינה את החיבה שרחש לה אנדרה. מה גם שתמיד רצה בת, הוא קצת נטר לפיליפ על היותו בן.
מאשה הסיעה אותם ל״פראגה״, והם הגיעו תוך עשר דקות. הם השאירו את המעילים במלתחה, טקס שאין ממנו מנוס: אסור להיכנס למסעדה עם מעיל על הכתפיים או על הזרוע. הם התיישבו בחדר אוכל מרוצף באריחים, גדוש עצי דקל וצמחייה; ציור נוף גדול ואדמדם כיסה קיר שלם.
״כמה וודקה?״ שאלה מאשה. ״אני נוהגת, אני לא שותה.״
״תזמיני בכל זאת שלוש מאות גרם,״ אמר אנדרה.
מבטו תר אחר מבטה של ניקול:
״לכבוד הערב הראשון?״
״בסדר, לכבוד הערב הראשון,״ אמרה וחייכה.
היתה לו נטייה לשתות כמו שעישן, בהפרזה; בטבק חדלה כבר להיאבק, אך בנוגע לאלכוהול הצליחה למתן אותו.
״לכבוד הערב הראשון אני מוותרת על הדיאטה,״ אמרה. ״אקח קוויאר, ומרק עוף.״
״את בדיאטה?״
״כן, כבר חצי שנה. השמנתי.״
אולי אכלה יותר מאשר לפני הפרישה; על כל פנים היא פחות פעילה. פיליפ אמר לה יום אחד: ״תשמעי, את מתעגלת!״ (ומאז הוא לא ממש שם לב שרזתה.) ודווקא השנה דיברו בפריז אך ורק על שמירת הגזרה: ספירת קלוריות, פחמימות, שיקויי פלא.
״את נראית יופי,״ אמרה מאשה.
״הורדתי חמישה קילו. ואני שומרת שלא יחזרו. אני נשקלת כל יום.״
בעבר לא תיארה לעצמה שתהיה מוטרדת אי־פעם ממשקלה. והנה! ככל שהיא פחות מזהה את עצמה בגופה, כך היא חשה מחויבת יותר לעסוק בו. הוא באחריותה, והיא מטפלת בו במסירות משועממת, כמו בידיד ותיק שקצת ירד מגדולתו, קצת הידרדר, וזקוק לה.
״אז פיליפ מתחתן,״ אמרה מאשה. ״איך הארוסה שלו?״
״יפה, חכמה,״ אמר אנדרה.
״היא לא מוצאת חן בעיני בכלל,״ אמרה ניקול.
מאשה פרצה בצחוק: ״אלא מה! עוד לא ראיתי חמות שכלתה מוצאת חן בעיניה.״
״היא מסוג ׳האישה הטוטאלית׳,״ אמרה ניקול. ״ישנן הרבה כמוה בפריז. יש להן איזה מקצוע לא ברור, הן מתיימרות להתלבש יפה, לעשות ספורט, לטפח את הבית באופן מושלם, לגדל נפלא את הילדים; הן רוצות להוכיח שהן מסוגלות להצליח בכל המישורים. ולמעשה הן מתפזרות, לא מגיעות לשום דבר. הסוג הזה של נשים צעירות מקפיא לי את הדם.״
״את קצת עושה לה עוול,״ אמר אנדרה.
״אולי.״
שוב שאלה את עצמה: למה אירֶן? חשבתי שכשהוא יתחתן... חשבתי שהוא לא יתחתן, שהוא יישאר הילד שאמר לי, כמו כל הילדים: ״כשאהיה גדול, אתחתן איתךְ״. ופתאום, ערב אחד, הוא אמר: ״יש לי חדשות לבשר לך!״ בפנים נרגשות של ילד ביום חופש, אחרי ששיחק יותר מדי, צחק יותר מדי, צעק יותר מדי. ובחזהּ של ניקול הלם איזה גוֹנג, הדם הציף את לחייה, היא אימצה את כל כוחותיה כדי לכבוש את רעד שפתיה. ערב של פברואר, הווילונות סגורים, אור המנורות על הכריות המסודרות בקשת, ופתאום נפערת תהום ההיעדר הזאת: ״הוא יחיה עם מישהי אחרת, במקום אחר.״ כן, מה לעשות! אני חייבת להשלים עם זה, אמרה לעצמה. הוודקה היתה קפואה, הקוויאר בצבע אפור קטיפתי, מאשה מצאה חן בעיניה, אנדרה יהיה כולו שלה למשך חודש ימים. היא הרגישה לגמרי מאושרת.
הוא הרגיש לגמרי מאושר, בכורסה שבין שתי המיטות, שעל אחת מהן ישבה מאשה ועל השנייה ניקול. (ב־63׳, יוּרי היה במשלחת ארכיאולוגית, הוא לקח איתו את וַסילי, הדירה של מאשה היתה אז ריקה. השנה, אפשר היה לבלות איתה ערב ביחידות רק בחדר המלון הזה.)
״הצלחתי לסדר לי חופשה לכל החודש,״ אמרה מאשה.
היא עבדה בבית הוצאת ספרים מוסקבאי, שהוציא לאור בצרפתית יצירות רוסיות קלאסיות, וכן טקסטים עכשוויים בכתב עת שיועד לארצות שונות. היא תירגמה, אבל גם קראה, בחרה, הציעה.
״בסוף השבוע נוכל לנסוע לוולדימיר,״ המשיכה. ״שלוש שעות נסיעה במכונית.״
היא דנה בתוכנית עם ניקול: נוֹבגוֹרוֹד, פְּסְקוֹב, רוֹסטוֹב, לנינגרד. ניקול רצתה להסתובב, בסדר גמור. במידה רבה היא באה לברית המועצות כדי לשמח את אנדרה, והוא רצה שהנסיעה תנעם לה. הוא הסתכל עליהן, ולבו התמלא חמימות. למאשה היו הרבה יותר קווי דמיון לניקול מאשר לקלר, הטיפשה היפה ההיא — שלמרבה המזל נחפזה להתגרש לא פחות ממנו, ברגע שהולדת בתם הוכרה כדת וכדין. הוא היה מרוצה שהן מסתדרות טוב כל כך: שני האנשים שהוא הכי אוהב בעולם. (כלפי פיליפ, מעולם לא הצליח להיפטר משמץ של קנאה. לעתים קרובות מדי היה כצלע שלישית בין ניקול לבינו.) ניקול. היא הרבה יותר חשובה ממאשה. אבל בחברת בתו הוא חווה תחושה שבלעדיה לא היה חש לעולם: תחושה של הרפתקה. אמנם דבר לא מנע ממנו הרפתקאות חדשות: ניקול הכריזה יום אחד שהיא מרגישה זקנה מדי לתענוגות המיטה. (שטויות, הוא אוהב אותה כיום בכל לבו, כמו שאהב אותה פעם.) היא השיבה לו אפוא את חירותו. אך לאמיתו של דבר, עוד היתה מסוגלת בהחלט להתקפי קנאה: והזמן שנותר להם לחיות קצר מכדי לבזבז אותו בריבים. וחוץ מזה, למרות תרגילי ההתעמלות והמשטר הקפדני, גופו כבר לא מצא חן בעיניו, זו לא היתה מתנה יאה להציע לאישה. הוא לא סבל מההתנזרות שלו (אלא כשחשב עליה, אז ראה באדישות הזאת סימן לגילו). אך באי־חמדה חשב: ״נגמר. החיים לא צופנים לי עוד שום דבר לא צפוי.״ והנה היתה — יֶשְנָה — מאשה.
״בעלך לא יכעס שאנחנו חוטפים אותך ממנו?״ שאל.
״יורי אף פעם לא כועס,״ אמרה מאשה ברוח טובה.
לפי השיחה שלהם ב״פראגה״, התקבל הרושם שהיא חשה כלפי יורי ידידות יותר מאהבה; אך בסופו של דבר, מזל שהוא בכלל התאים לה, ולו במקצת. היא התחתנה מתוך גחמה של רגע, בשביל להישאר בברית המועצות, מרוב מיאוס מן החוג החברתי שבו הסתופפו אמה ואביה החורג, ומן העולם הקפיטליסטי בכלל. הארץ הזאת הפכה לארצה: ומכך נבעה, בחלקה, ההערכה שרחש לה אנדרה.
״מה המצב השנה, במישור התרבותי?״
״כמו תמיד: נלחמים,״ אמרה מאשה.
היא השתייכה למחנה שאותו כינתה ליברלי, ושנאבק באקדמיזם, בדוגמטיות, בשרידי הסטליניזם.
״ואתם מנצחים?״
״לפעמים. מתהלכת שמועה שכמה מלומדים מתכננים לשחוט את הפרה הקדושה של הדיאלקטיקה של הטבע; זה יהיה ניצחון גדול.״
״טוב שיש למען מה להילחם,״ אמר.
״גם אתה נלחם,״ מחתה ניקול נמרצות.
״לא. לא מאז מלחמת אלג׳יריה. אני מנסה לסייע פה ושם, זה לא אותו הדבר. ונוסף לכול, זה כמעט תמיד לשווא.״
מאז 62׳ איבד כל אחיזה בעולם, וזו אולי הסיבה לכך שהיה כה פעלתן: כי הוא חדל לפעול. חוסר האונים שלו — של כל השמאל הצרפתי — העכיר לעתים את רוחו. בעיקר בבקרים, כשהתעורר: במקום לקום, היה מתחפר מתחת לשמיכות, מושך את הסדין מעל ראשו, עד שנזכר באיזו פגישה דחופה וזינק מן המיטה.
״אז למה אתה עושה את זה?״ שאלה מאשה.
״אני לא רואה שום סיבה לא לעשות את זה.״
״אתה יכול אולי לעבוד בשביל עצמך. המאמרים ההם שסיפרת עליהם, לפני שלוש שנים...״
״לא כתבתי אותם. ניקול תגיד לך שאני זקן עצלן.״
״מה פתאום!״ אמרה ניקול. ״אתה חי כמו שמתחשק לך לחיות. למה לכפות על עצמך דברים?״
האומנם זה מה שהיא חושבת? היא כבר לא הציקה לו כמו פעם, אך ודאי פשוט עייפה מן הקרב. היא לא היתה מייחסת חשיבות כזאת לדוקטורט של בנה אלמלא היתה קצת מאוכזבת מבעלה. מה לעשות.
״בכל זאת חבל,״ אמרה מאשה.
הד חזר בתוכו ואמר: חבל. עם צערה של ניקול, הוא איכשהו השלים. הוא היה רוצה להציג למאשה תמונה אחרת של עצמו: לא של זקן בגמלאות שלא עושה דבר. לדעת ניקול יש לו תפיסות מעניינות על אירועים אקטואליים מסוימים. שוב ושוב גמר אומר להעמיק בהן. אלא שההווה טרף את כל עתותיו; הוא לא רצה לִפנות אל העבר לפני שיבין עד תום את העולם של היום: וכמה זמן יידרש לו להישאר מעודכן! אף על פי כן — כך חשב — יבוא יום ומסע הגילוי הזה יבוא אל קצו, ואז ימשיך בפרויקטים שהתחיל מתוך התלהבות, וזנח — זמנית. היום הזה לא בא, ולא יבוא. זה היה לו ברור כעת: המשימה היא אינסופית. משנה לשנה היה מיוּדע יותר, ומצא שהוא יודע פחות. אי־הבהירויות, הקשיים, הסתירות, רק התרבו סביבו. סין נראתה לו עוד הרבה פחות חדירה מאשר ב־1950. מדיניות החוץ של ברית המועצות היתה תעלומה בעיניו.
״עוד לא מאוחר מדי,״ אמרה מאשה בנימה מעודדת, כאילו חששה שהכאיבה לו.
״לא, עוד לא מאוחר מדי,״ אמר בקול נמרץ.
כן מאוחר מדי, הוא כבר לא ישתנה. למען האמת, היה יכול גם להתעדכן באקטואליה וגם להעמיק בסוגיה היסטורית, אילו רק ידע, כמו פיליפ, לכפות על עצמו משמעת. הבעיה היתה — אולי משום שסבל מכך יתר על המידה בילדותו — שכל אילוץ גרם לו להסתמר ולהירתע. נשאר בו זכר טעמן של השתמטויות מבית הספר, של בריחות קטנות שהוענשו בחומרה, ודווקא משום כך היו מתוקות כפליים. מימיו לא גער בעצמו ברצינות על עצלותו: היא נבעה מפתיחותו לעולם, מרצונו להישאר זמין לכולם. ולפתע, תחת עיניה של מאשה, היא נראתה לו באור שונה לגמרי: מַעֲקָש, הרגל מגונה, חיסרון שהיה טבוע בו באופן בל־יימחה. הוא הסכין לה, לעצלות, היא קרנה ממנו: ועכשיו, גם אם ירצה, לא יוכל לגבור עליה.
״זה נוגע ללב, איך שמאשה משתגעת אחריך,״ אמרה ניקול כשנותרו לבדם.
״אני תוהה למה,״ אמר. ״אני חושב שבשבילה, יורי הוא יותר חבר מאשר משענת. היא רצתה אבא. וכשהיא הגיעה לפריז ב־60׳, היא החליטה לאהוב אותי.״
״אל תצטנע,״ צחקה ניקול. ״אני אהבתי אותך בלי שהחלטתי.״
״הייתי צעיר.״
״לא הזדקנת.״
הוא לא מחה. ניקול לא נראתה מודעת לגילה; הוא לא דיבר איתה על גילו שלו, אבל חשב עליו תכופות, והמחשבה היתה שערורייתית בעיניו. שנים רבות — מתוך הונאה עצמית, מתוך רפיון — סיפר לעצמו סיפורים וסירב להתייחס לעצמו כאל אדם מבוגר. המורה הזה, אבי המשפחה, בשנות החמישים לחייו, לא באמת היה הוא. והנה החיים סוגרים עליו, אין לו עוד אליבי, לא בעבר ולא בעתיד. הוא בשנות השישים לחייו, זקֵן בגמלאות שלא עושה דבר. מילא, כך או אחרת, זה היינו הך. החרטה שחלפה בו כבר התפוגגה. אילו היה פרופסור בסורבון, היסטוריון נודע, היה גורר מאחוריו את כובד משקלו של הגורל האחר ההוא, והוא לא היה קל יותר. השערורייתי הוא שאתה מוצא את עצמך מוגדר, מקובע, גמור, שהרגעים החולפים מסתכמים יחדיו לכדי קליפה קשה שבתוכה אתה לכוד. הוא נישק את ניקול ונכנס למיטה. לפחות נשארו החלומות. הוא הניח את לחיו על הכרית. הוא אהב את הרגשת הגלישה אל השינה. חלומותיו העבירו אותו למחוזות רחוקים, יותר מכל ספר, יותר מכל סרט. כמה נפלא שהם ניתנים לו כך, בחינם. חוץ מהסיוטים המסלידים שבהם נשרו כל שיניו מפיו, בחלומות לא היה לו גיל, הוא חמק מן הזמן. ודאי, הם היו ממוקמים בתוך סיפור חייו, הם ליבלבו על קרקע עברוֹ: אבל באופן מסתורי בעיניו, והם לא התמשכו אל תוך העתיד. הוא שכח אותם: הוֹוה טהור. מלילה ללילה הם נמחו, הם צפו ועלו מחדש, בלי להצטבר: חידוש מתמיד.
*
״הייתי רוצֶה בכל זאת להבין לָמה אסור לזרים לנסוע לוולדימיר במכונית,״ אמר אנדרה.
הרכבת נסעה מהר, בלי טלטלות; אלא שכל המושבים בקרון הפנו את גבם לקטר, וניקול לא יכלה לשבת נגד כיוון הנסיעה בלי שקיבתה תתהפך. (איזו השפלה זו היתה, בימים שעוד התיימרה להתחרות עם הבנים בבריאות, בכוח, בסבולת!) היא כרעה על מושבה, מול אנדרה ומאשה: לאורך זמן, זה היה מתיש.
״תבין שאין מה להבין,״ אמרה מאשה. ״הדרך טובה, הכפרים שעוברים דרכם משגשגים. זו פשוט אבסורדיוּת בירוקרטית, על רקע של חשדנות ישנה נושנה כלפי זרים.״
״חביבות וחשדנות: שילוב מוזר,״ אמרה ניקול.
זה היה לפלא בעיניהם ב־63׳. בתורים — לפני המאוזוליאום, בכולבו ״גוּם״, בפתח המסעדות — די היה במילה אחת של מאשה, והאנשים היו מפנים להם דרך. מאידך, בקְרים נתקלו באיסורים על כל צעד ושעל: החוף המזרחי וסבסטופול היו אסורים לזרים. סוכנות ״אינטוּריסט״ טענה שדרך ההרים המחברת את יַלטָה וסימפֶרוֹפּוֹל נמצאת בתיקונים: אבל למאשה גילו שלאמיתו של דבר, היא סגורה רק לזרים.
״את לא עייפה מדי?״ שאל אנדרה.
״אני אחזיק מעמד.״
היא היתה קצת כְּתוּשה, אבל שכחה זאת כשהביטה בנופי הכפר החולפים, העצומים והשלווים, המרוככים באורה של שמש ששקעה ושקעה עד בלי די. היא בילתה ארבעה ימים יפים. מוסקבה קצת השתנתה; בעיקר התכערה. (חבל שהשינויים הם כמעט תמיד לרעה, גם לגבי מקומות וגם לגבי אנשים.) פרצו שדרות רחבות והרסו שכונות ישנות. הכיכר האדומה, שנאסרה בה תנועת מכוניות, נדמתה עצומה יותר וחגיגית יותר: מקום מקודש. למרבה הצער, מאחורי כנסיית וסילי הקדוש, שפעם היתמרה השָמַימה, נבנה מלון ענקי וחסם את האופק. לא נורא. ניקול שבה וראתה בחדווה את כנסיות הקרמלין, את האיקונות שלהן, את האיקונות שבמוזיאונים; נשארו עוד הרבה בתים ישנים שהיו מקסימים בעיניה, בעיקר לעת ערב, כשמבעד לשמשות ולמסך של עציצים ירוקים הבליח האור החם של אהיל גדילים בסגנון ישן, ממֶשי כתום או ורוד.
״הנה, הגענו לוולדימיר,״ אמרה מאשה.
הם הניחו את המזוודות במלון. היה מאוחר מדי לאכול שם ארוחת ערב, מאשה החליטה שהם יעשו פיקניק בחוץ. בשמים הוורודים־עדיין עלה הירח, עגול לגמרי. הם הלכו בשביל שהתפתל לאורך חומות הקרמלין: לרגליהם היו נהר, תחנת הרכבת, נצנוץ אורות. הם חצו גן שעמד בו ריח פרחֵי שַלהב ופֶּטוּניה, וכנסייה ניצבה בו; זוגות אוהבים התחבקו על ספסלים.
״אפשר לעצור כאן,״ אמרה ניקול.
״עדיף קצת הלאה,״ אמרה מאשה.
היא ציוותה, הם צייתו. זה שיעשע את ניקול, כי היא לא היתה רגילה לציית.
הם המשיכו ללכת ונכנסו לעוד גן, שהקיף עוד כנסייה.
״נשב כאן,״ אמרה מאשה. ״זו הכנסייה הכי יפה בוולדימיר.״
הכנסייה היתה צרה, תמירה, ראשה מעוטר בבצל מוזהב יחיד, ושמלתה הלבנה היתה מכוסה עד חצי הגובה ברקמה עדינה. היא קרנה פשטות. הם התיישבו, ומאשה פרקה את המצרכים.
״אני אוכַל רק שתי ביצים קשות,״ אמרה ניקול.
״את לא רעבה?״
״אני כן. אבל אני לא רוצה להשמין.״
״די, אל תהיי אובססיבית,״ אמרה מאשה. ״את חייבת לאכול קצת יותר מזה!״
הקול המחוספס והכעוס של מאשה העלה חיוך על פניה של ניקול: איש לא דיבר אליה בנימה כזאת. היא נגסה בפּירוֹשקי.
״תגידי, יורי וּוסילי הם צייתנים כמוני?״
״דֵי צייתנים,״ אמרה מאשה בעליזות.
״נסי אם ככה לאיים על אבא שלך: תגידי לו שעם ארבעים סיגריות ביום, הוא עלול לחטוף סרטן ריאות.״
״תפסיקו לעשות לי חור בראש,״ אמר אנדרה בטון מנומס.
״אתה באמת מעשן יותר מדי,״ אמרה מאשה.
״אז תעבירי לי את הוודקה.״
מאשה מילאה את כוסות הקרטון, ולרגע הם אכלו ושתו בשתיקה.
״היא יפה, הכנסייה הזאת,״ אמר אנדרה וצער בקולו. ״אני מסתכל עליה ומסתכל, ואני יודע שבעוד שבוע כבר לא אזכור אותה.״
״גם אני לא,״ אמרה ניקול.
כן, היא תשכח את הכנסייה הלבנה והמוזהבת, היא שוכחת כל כך הרבה דברים! הסקרנות, שעליה שמרה כמעט ללא פגע, נראתה לה תכופות כמעין שריד שיגיוני: מה הטעם בה, אם הזיכרונות מתפוררים לאבק? הירח זרח, זרח גם הכוכב הקטן שמלווה אותו בנאמנות, וניקול נזכרה בטורי השיר היפים מ״אוֹקַסֶן וניקוֹלֶט״:4 ״הנה אתה, זעֵיר־כוכב / ירח מוֹשכךָ אליו״. זה יתרונה של הספרות, אמרה לעצמה: את המילים אתה יכול לקחת איתך. המראות דוהים, משנים צורה, כָּבים. אבל את המילים העתיקות מצאה בגרונה בדיוק כפי שנכתבו. הן חיברו בינה לבין מאות קדם, שבהן נצצו הכוכבים בדיוק כמו עכשיו. ואותה תחייה מחדש, אותה המשכיות, נטעו בה תחושה של נצח. האדמה, תשו כוחותיה; אולם היו רגעים כמו אלה, שבהם נדמתה רעננה כמו בשחר העולם ושבהם די היה בהווה. ניקול נמצאת כאן, מביטה בכנסייה: בלי סיבה, רק בשביל לראותה. כמה לגימות וודקה חיממו אותה, והיא מצאה קסם נוגע ללב בחוסר העניין הזה.
4 רומאנסה מימי הביניים ששם מחברה לא נודע.
הם חזרו. על החלונות לא היה וילון, אבל ניקול כרכה צעיף סביב ראשה ונרדמה מהר. כשהתעוררה נכמר לבה. בחדר שטוף האור הוא היה מצונף על המיטה, עיניו קשורות כמו נידון למוות, ידו נשענת על הקיר בתנועה ילדית, כאילו, במבוכת השינה, היה לו צורך לחוש את מוצקותו של העולם. כמה פעמים כבר ישבה — ועוד תשב — על שפת המיטה, תניח יד על כתפו, תטלטל אותו קלות... לפעמים היה ממלמל: ״בוקר טוב, אמא׳לה״, ואז מתנער ומחייך בתדהמה. היא הניחה את ידה על כתפו.
״אני רוצָה להראות לכם משהו,״ אמרה מאשה, ודחפה את דלתה של כנסייה. היא הובילה אותם באפלולית:
״תראו: ככה ייעשה לזרים.״
זה היה ציור קיר של יום הדין. מימין למלאכים, נבחרים עוטי גלימות ארוכות, בני־בלי־גיל; משמאל, בדרכם לגיהינום, צרפתים בתלבושות האופייניות לתקופה ההיא, מקטורנים שחורים צמודים, מכנסי־גרב מהודקים מעל השוֹק, צווארוני מלמלה, זקנקנים מחודדים; מאחוריהם מוסלמים חבושי טורבנים.
״אין מה לומר, זאת מסורת עתיקה,״ אמרה ניקול.
״למעשה,״ אמרה מאשה, ״חוץ מאשר בתקופות נדירות, רוסיה היתה פתוחה לרווחה למערב. אבל חוגים מסוימים תמיד היו עוינים לו, בייחוד בכנסייה. שימו לב שהם נידונים לַשאול כי הם כופרים, לא בגלל הלאומיות שלהם.״
״בעצם, זה היינו הך,״ אמר אנדרה.
מצב רוחו היה רע הבוקר. יום האתמול היה נפלא. הוא אהב את ולדימיר, את הכנסיות שלה, את ציורי הקיר של רוּבּלֶב, ולא היה אכפת לו לאכול גרוע, אמו אילפה אותו היטב. אבל ההתנצחות עם מאשה הרגיזה אותו. עד עתה היה משוכנע שדעותיה כדעותיו.
״יהיה קשה לעקור אותה משורש, את הלאומנות שלכם,״ המשיך כשיצא מהכנסייה. ״בסיכומו של דבר, מה שהסברת לי עכשיו זה שאתם כבר לא ארץ מהפכנית, ושזה בסדר גמור.״
״בכלל לא. המהפכה יצרה אותנו, והיא לא מוטלת בספק. אבל בצרפת, אתם לא יודעים מה זו מלחמה. אנחנו כן יודעים. ואנחנו לא רוצים בה.״
מאשה דיברה בכעס, וגם אנדרה היה נרגז.
״אף אחד לא רוצה מלחמה. מה שאני אומר זה שאם תיתנו לאמריקאים יד חופשית, אם לא תעצרו את ההסלמה, אז היא עלולה לפרוץ. הסכם מינכן לא מנע דבר.״
״אתה חושב שאם נפציץ את הבסיסים האמריקאיים, ארצות הברית לא תגיב? זה סיכון שלא ניקח.״
״ואם היא תתקוף את סין, גם אז לא תנקפו אצבע?״
״די, אל תתחילו שוב!״ אמרה ניקול. ״כבר שעתיים אתם מתווכחים: אף אחד מכם לא ישכנע את השני.״
הם פסעו כמה רגעים בשתיקה. הרחובות המו אדם. זה היה חג עצי הלִבנה: מן הסתם תחליף לחג לחם הקודש, שחל באותו תאריך. האנשים רקדו עד חצות ברחבה גדולה, תחת כיפת השמים (בלי שולחנות, בלי כיסאות, רק רחבת ריקודים מוקפת גדר). השכם בבוקר עברו בשדרה המרכזית משאיות ועליהן נערות בשמלות לבנות, נערים בעניבות אדומות, שהחזיקו בידיהם ענפי לִבנה. הם שרו. בגן העירוני הפכו את אחד הביתנים למזנון: ערכו שולחנות קטנים בחוץ, שולחנות גדולים בפנים, ועליהם נערמו עוגות ולחמניות.
״בואו נשב ונאכל משהו,״ הציעה מאשה.
״כן, כן! אם אפשר לאכול, נאכל,״ אמרה ניקול.
אמש, בוולדימיר, הם סבלו מחסור של ממש. המסעדה לא הגישה לא דגים, לא כבש, לא עוף, לא ירקות, לא פירות: רק נזיד בשר שניקול ומאשה לא היו מסוגלות להכניס לפיהן. הלחם לא היה לא שחור ולא לבן, והיה לו טעם של דבק. מול המלון עמדו אנשים בתור כדי לקנות עוגות שטוחות, שוברות שיניים. והנה, הבוקר, יצאו מן הביתן נשים עם מחרוזות של כעכים וסלים עמוסים אוכל. הם הזמינו עוגות, וכריכים עם ביצה וגבינה — הכול היה מצוין.
״בעיר אין מה לאכול, ופה יש כזה שפע, איך זה יכול להיות?״ אמר אנדרה.
״אמרתי לך שלא צריך לנסות להבין הכול,״ אמרה מאשה.
לדבריה, אין סיבה להתפלא על שום חוסר היגיון, על שום אבסורד. הארץ כורעת תחת מנגנון בירוקרטי מסויד־עורקים, שאחראי לבזבוזי עתק ולצעדים משתקים. הממשלה מתאמצת בכל דרך להיאבק בחידלון הזה, אבל דרוש זמן כדי להצליח לגבור עליו.
״אתה זוכר את הסיפור על כיסאות בית הספר,״ המשיכה.
בבוקר הקודם יצאה מהמלון מתפקעת מצחוק, בגלל תוכנית ששמעה בתחנת הרדיו של ולדימיר. מפעל אחד ייצר את משענות הכיסאות, שני את המושבים, ושלישי חיבר אותם יחד. אלא שמצד אחד, תמיד היה מחסור או במושבים או במשענות, ומצד שני, כשניסו להתאים אותם זה לזה, אחד מהם היה נשבר. אחרי בירורים, חקירות, בדיקות, דוחות, הגיעו למסקנה שתהליך ההרכבה פגום. אבל כדי לקבל אישור לשנות אותו, צריך היה לעבור מסלול בירוקרטי ארוך ומפרך. ״זה אבסורד מוחלט,״ אמרה מאשה, ויחד עם זה הוסיפה ששידור הסיפור הזה ברדיו הוא חלק מן המאבק האנטי־בירוקרטי. היא חרצה משפט על המשטר בחירות רבה, היא היתה ביקורתית, דקת הבחנה. כך שאם מדיניות החוץ היא לרוחה, אין זה מתוך צייתנות עיוורת, והדבר הטריד את אנדרה ביתר שאת. אבל הוא לא רצה לחזור ולדבר על כך, לא עכשיו. הוא הסתכל על ההמון שסביבו: הפנים קרנו עליצות, כאילו האנשים השתתפו מרצונם החופשי בכל המצעדים, הטקסים, החגיגות האלה. בה־בעת הם נראו מתוחמים במסגרת מוצקה, הם צייתו להוראות. עליצות ומשמעת: זה לא סותר. אבל הוא היה רוצה לדעת איך זה מתיישב יחד. מן הסתם באופן שונה בהתאם לגיל ולמצב. לו רק הבין מה הם אומרים!
״את חייבת לתת לנו שיעורים ברוסית,״ אמר למאשה.
״מה פתאום,״ אמרה ניקול, ״אני אפילו לא יודעת את האלפבית! איך אני אמורה ללמוד בחודש? אבל אם בא לך, אז תלמד,״ הוסיפה.
״את תשתעממי בינתיים.״
״ממש לא. אני אקרא.״
״טוב! אז מחר במוסקבה, נתחיל,״ אמר אנדרה. ״אולי אני ארגיש קצת פחות אבוד.״
״למה? אתה מרגיש אבוד?״
״לגמרי.״
״זה יהיה הדבר הראשון שתאמר כשתגיע לגן עדן — או לגיהינום: אני מרגיש לגמרי אבוד,״ אמרה ניקול וחייכה אליו ברוך.
תמיד חייכה למבוכותיו. היא, בנסיעות, קיבלה את הדברים כמות שהם. ״מה אתה רוצה,״ אמרה לו בגַרדאיָה, ״זאת אפריקה, וזאת מושבה!״ (המפגש הראשון של אנדרה, שעוד היה מאוד צעיר, עם המַגרֶבּ. היו שם גמלים ונשים רעולות, אבל בחנויות — קופסאות שימורים וכלי בית ממתכת. זו היתה עֲרָב הרחוקה, וכפר צרפתי: הוא לא הצליח לתפוס איך האנשים שראה ברחוב חוֹוים את ההשתייכות הכפולה הזאת.) מה שהטריד עכשיו את רוחו היה הרבה יותר רציני. איך מרגיש אדם סובייטי בתוך־תוכו? עד איזו נקודה בני הנוער האלה, שעוברים בשירה בשדרות, דומים לאלה שלנו, ובמה הם שונים מהם? איך נמזגים בהם יחד הרצון לבְנות, הסוציאליזם והאנוכיוּת הלאומית? הרבה דברים תלויים בתשובות לשאלות האלה.
״אתה טועה כשאתה מדבר על אנוכיוּת,״ אמרה מאשה כעבור כמה שעות. הם היו בחדר, שם נחו ושתו תה, אחרי טיול ארוך ברגל, והיא חזרה לשיחה מהבוקר, בנימה יותר רגועה. ״המלחמה האטומית לא נוגעת רק לנו, אלא לעולם כולו. תבין שאנחנו קרועים בין שני ציוויים: לסייע לסוציאליזם ברחבי העולם, ולהציל את השלום. אנחנו לא רוצים לוותר לא על זה ולא על זה.״
״אה, אני יודע שהמצב לא פשוט.״
״אולי תפסיקו כאן,״ אמרה ניקול בתקיפות. ״מאשה רוצה שאעיף איתה מבט על התרגום שלה: אם לא נעשה את זה עכשיו, לא יישאר לנו זמן.״
״כן, אנחנו צריכות להתחיל כבר,״ אמרה מאשה.
הן התיישבו זו לצד זו לפני השולחן. הוא פתח מדריך לברית המועצות שהביא עמו מפריז והעמיד פנים שהוא שקוע בו, אך מחשבותיו חגו במעגלים. נכון שלא ניתן להוציא מכלל אפשרות תגובה אמריקאית מחרידה לכל ניסיון של הסלמת נגד. ואם כך?
ב־1945, הפּצצה עוד היתה רק איום מופשט למדי: כיום היא הפכה לאפשרות מדירת שינה. היו אנשים שלא הודאגו ממנה: ״אחרי שאמות, לא אכפת לי אם העולם ימשיך להתקיים או לא.״ חבר אחד של אנדרה אף אמר: ״אם כבר, אז אצטער פחות למחשבה שאני לא משאיר כלום מאחורי.״ הוא עצמו היה מתאבד מיד, אילו ידע שכדור הארץ עומד להתפוצץ. או פשוט שכל הציוויליזציה תיחרב, המשכיות ההיסטוריה תיקטע, והשורדים — מן הסתם סינים — יתחילו מאפס. אולי הם יביאו לניצחונו של הסוציאליזם: אבל לא יהיה שום קשר בין הסוציאליזם שלהם לבין זה שעליו חלמו הוריו, חבריו למאבק והוא עצמו. אולם אם ברית המועצות תתבסס לה בדו־קיום של שלום, הסוציאליזם לא יגיע בקרוב. כמה תקוות שנכזבו! בצרפת — החזית העממית, הרזיסטנס, שחרור העולם השלישי, כל אלה לא הסיגו את הקפיטליזם ולוּ כזרת. המהפכה הסינית רק הובילה בסופו של דבר לסכסוך הסיני־סובייטי. לא, העתיד מעולם לא נראה לאנדרה מדכא כל כך. ״חיי יהיו לשווא,״ חשב. משאת נפשו היתה שלחייו יהיה תפקיד מועיל בְּהיסטוריה שתוביל את בני האדם לעבר האושר. יום אחד הם ודאי ישיגו את האושר; אנדרה האמין בזה זמן כה רב, שלא יכול היה שלא להאמין בזה עוד קצת: אבל זה יושג דרך כאלה מעקפים, שההיסטוריה כבר לא תהיה ההיסטוריה שלו.
קולה של ניקול ניתק אותו מהרהוריו:
״היא לגמרי נכונה, הצרפתית של מאשה; אולי נכונה מדי, קצת נוקשה.״
״אני כל כך פוחדת לעשות טעויות,״ אמרה מאשה.
״מרגישים.״
הן שבו ורכנו על הדפים המודפסים, כשהן מחייכות ומתלחשות. ניקול, שברגיל היתה כה מחמירה עם נשים, רחשה למאשה חיבה אמיתית; ההבנה ביניהן שימחה את לבו של אנדרה.
״גם אני רוצה להסתכל בו, בתרגום הזה,״ אמר. אף כי העתיד נראה מדכא, חבל להחמיץ את הרגע הזה, של אינטימיות וחיבה. הוא נחלץ מהרהוריו.
*
״אשמח לשבת,״ אמרה ניקול.
המסעדה האוּזבֶּקית היתה מקסימה, עם ביתניה הקטנים באוויר הפתוח וקהל הסועדים האקזוטי: גברים שטוחי פנים ומלוכסני עיניים, חבושים בכובעי בד רבוּעים, ונשים בשמלות משי ססגוניות וצמות שחורות כבדות. הגישו שם את השישליק הכי טוב במוסקבה. אבל — וזה היה כך בכל מקום — השאון שהקימה התזמורת גרם להם לברוח מיד אחרי הנגיסה האחרונה. מאשה הציעה טיול ברגל. אך הם כבר צעדו הרבה במשך היום, וניקול הרגישה עייפה. זה היה מרגיז; פעם היתה גומאת קילומטרים, באותה קלילות כמו אנדרה. עכשיו, מדי ערב, אחרי שיטוטיהם הארוכים, בגדו בה רגליה. היא העלימה זאת מן האחרים. אבל בסופו של דבר זה היה טיפשי לכפות על עצמה את המאמץ. אם כבר עברו על פני ספסל ריק — מציאה נדירה — מוטב שייהנו ממנו. הם התיישבו.
״אז מה, בסוף נוכל לנסוע לרוסטוב או לא?״
״אני חוששת שלא,״ אמרה מאשה.
״והשיט על המוסקובה?״
״אני יכולה לברר...״
״אה, למה שלא נישאר פשוט במוסקבה?״ אמר אנדרה. ״יש לנו כל כך הרבה דברים לחזור ולראות.״
״ממילא נחזור ונראה אותם.״
לחזור ולראות. היתה תקופה, לקראת גיל ארבעים, שהיא הוקסמה מכך. לפני כן לא, היא היתה צמאה לדברים חדשים. גם עכשיו. כל כך מעט שנים נותרו לה לחיות: לדשדש יום אחרי יום בכיכר האדומה, זה בזבוז זמן. היא אמנם נהדרת: איזה הלם, שלוש שנים קודם. וגם השנה, ביום הראשון. אבל היא כבר היתה מוכרת מדי לניקול. זה ההבדל הגדול בין הנסיעה הראשונה והנסיעה הזאת. ב־63׳, הכול היה חדש; הפעם, כמעט כלום. מכאן נבעה, מן הסתם, תחושת האכזבה הקלה.
״ואיפה נבלה הערב?״ שאלה.
״למה לא פה?״ אמר אנדרה.
״על הספסל הזה, כל הערב?״
השנה לא ידעו לאן ללכת בערבים. יורי נראה מאוד נחמד — היות שלא דיבר צרפתית, היחסים איתו היו מוגבלים למדי — אבל הוא עבד בחדרו, וַסילי בחדרו שלו; היה צריך ללחוש כדי לא להפריע להם, ולמרות זאת הרגישו האורחים שהם לטורח. חדר המלון לא היה נעים. בשלוש השנים האחרונות נבנו הרבה בתי קפה; מבחוץ הם לא נראו מכוערים, עם קירות הזכוכית שלהם, אבל בפנים הם דמו לחנות למוצרי חלב, נעדרי נוחות ואינטימיות, וממילא בשעה הזאת כבר סגורים. אז מה, הספסל הזה, בכיכר שעומד בה ריח דלק, ליד תחנת מטרו?
״נעים פה,״ אמר אנדרה. ״יש פה ריח טוב של צמחייה.״
היה לו טוב בכל מקום. בחליפת הפלנל שלו, לא היה לו קר; מאשה, מעל עשר מעלות, כבר היה לה חם; אבל ניקול רעדה מקור בשמלה הדקה שלה. ובכלל, ערב שלם על ספסל, הם הרגישו חסרי בית.
״קר לי,״ אמרה.
״אפשר ללכת לבר של מלון ׳נאציונל׳,״ אמרה מאשה.
״רעיון טוב.״
הבר נשאר פתוח עד שתיים בלילה; שילמו שם במטבע זר, אפשר היה לקנות ויסקי וסיגריות אמריקאיות. היא הסבה לכך את תשומת לבם של אנדרה ומאשה ביום שאכלו שם צהריים, אבל הם לא ענו. מאשה בכל זאת ציינה זאת לעצמה, ונזכרה בזה ברגע הנכון. הם קמו.
״זה רחוק?״
״חצי שעה הליכה. אולי נמצא מונית,״ אמרה מאשה.
ניקול השתוקקה למונית: כאבו לה הרגליים, כפות הרגליים. לרוב אפשר היה למצוא מונית בקלות: מספרן הוכפל מאז 63׳. הערב עברו הרבה מוניות, עינן הירוקה הקטנה דלקה כנושאת הבטחה, אבל כל כמה שהם נופפו להן, הן המשיכו הלאה ללא רחם: אסור היה להן לעצור בשדרות הרחבות האלה. תחנת המוניות הכי קרובה היתה רחוקה למדי, והם עלולים להגיע ולגלות תור ארוך ואף לא מונית אחת. לצעוד, לשבת על ספסלים, אורח חיים קשוח. ייתכן שלתושביה, מוסקבה היתה בסדר גמור; מאשה לא רצתה לחיות בשום מקום אחר, בייחוד לא בפריז (מה שבכל זאת היה מפתיע). אבל לזרים, איזה חיי צנע! אולי הזדקנתי בשלוש השנים שחלפו, אמרה לעצמה ניקול; קשה לי יותר לשאת אי־נוחות. וזה רק יחמיר. ״אנחנו בלבלובו של הגיל האחרון,״ נהג אנדרה לומר. גם כן לבלוב: קוצים ודרדרים.
״אני קורסת מעייפות,״ אמרה.
״אנחנו תכף מגיעים.״
״מגעיל להזדקן.״
מאשה אחזה בזרועה. ״נו באמת! אתם כל כך צעירים, שניכם.״
אמרו לה את זה הרבה: את נראית צעירה, את צעירה. מחמאה עם כפל משמעות, שמבשרת על ימי מחר קשים. לשמור על החיוניות, על השמחה, על הצלילוּת, זה להישאר צעיר. מנת חלקה של הזִקנה היא אפוא שגרה, דכדוך, רפיון שכל. אומרים: אין כזה דבר זִקנה, זה שום דבר. או אפילו: זה מאוד יפה, מאוד מרגש. אבל כשפוגשים בה, מסתירים אותה במבוכה ומלבישים אותה במילים שקריות. מאשה אמרה: אתם צעירים, אבל היא תמכה בזרועה של ניקול. בסופו של דבר, היא זו שגרמה לניקול לחוש בחריפות כזאת את גילה מאז שהגיעה הנה. ניקול הבינה שהִקפּיאה את תמונת עצמה בגיל ארבעים: היא זיהתה באישה הצעירה והנמרצת הזאת את עצמה, מה גם שמאשה היתה בעלת ניסיון וסמכות, בּשֵלה ממש כמו ניקול: הן דמו זו לזו. ואז, פתאום, באו איזו תנועה, שינוי קול, מחווה של תשומת לב, והזכירו לה שעשרים שנים מבדילות ביניהן — שהיא בת שישים.
״איזה דוחק!״ אמר אנדרה.
הבר היה מלא עשן והמולה. היה רק שולחן אחד פנוי, דחוק בין אמריקאים צעירים שגעו בצחוק וצרפתים מבוגרים שהתבדחו בקול רם מאוד. כמה מערב־גרמנים — רק מַטבע זר מערבי התקבל כאן — שרו במקהלה. על הפטפון הסתובב תקליט ג׳ז שבקושי אפשר היה לשמוע. אבל נחמד היה לשוב ולהיזכר בטעמו של הוויסקי, בטעמן של יציאות הערב בפריז, עם אנדרה, עם פיליפ. (חם שם עכשיו; הם היו ודאי יושבים במרפסת של בית קפה במונפַּרנאס.)
״נחמד לךְ למצוא את עצמך שוב במערב?״
״לכמה רגעים, כן.״
הוא, לעומתה, שרף את הגשרים. הוא לא כתב לאיש; בקושי שירבט כמה מילים בסוף המכתב האחרון ששלחה ניקול לפיליפ. הוא חייך בבקרים, כשהיתה מתעקשת לקנות גיליון ״ל׳אוּמַניטֶה״5 מלפני כמה ימים. כך נהג תמיד בנסיעות. הוא שכח בקלות את פריז; שורשיו לא היו שם.
5 L׳Humanité — עיתון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
״חגיגות של עובדי שגרירות!״ אמר במבט מיוסר. ״אין דבר יותר גרוע מזה.״
״רוצה שנלך?״
״מה פתאום.״
הוא נשאר כדי לשמח את ניקול, אך ודאי לא ירצה לחזור הנה; גם מאשה לא הרגישה בנוח. (לא היו כאן בכלל רוסים, חוץ משתי נשים מאופרות בכבדות, שבאו בבירור בשביל לנסות לתפוס גבר עשיר.) אבל זה דווקא היה מקום נחמד, פתוח — ולו למחצה — לעולם. גבר שחור גבוה, בחולצה אדומה, התחיל לרקוד לבדו, ואנשים מחאו כפיים לקצב הריקוד.
״הוא רוקד לגמרי לא רע,״ אמרה ניקול.
״כן.״
אנדרה נראה פזור דעת. זה כמה ימים פיתח עווית לא־רצונית: הוא לחץ שוב ושוב את אצבעו אל הלחי, בגובה החניכיים. היא אמרה, קצת בקוצר רוח:
״כואב לך? לך לרופא שיניים.״
״לא כואב לי.״
״אז למה אתה כל הזמן ממשש את הלחי?״
״אני מוודא שלא כואב לי.״
היתה תקופה שהוא מדד לעצמו את הדופק עשרים פעם ביום, כשהוא מביט בריכוז במחוגי השעון. גחמות קטנות, שום דבר חמור, ובכל זאת סימן. סימן למה? לכך שהחיים מסתיידים, שהסניליות אורבת. סניליות. היא הכירה בעל־פה את הגדרות המילון, שהתמיהו אותה בחוסר הסימטריה ביניהן. עלומים: תכונתו של העלם. סניליות: היחלשות של הגוף והשכל כתוצאה מזִקנה.

סימון דה בובואר

סימון דה בובואר (בצרפתית: Simone de Beauvoir‏; 9 בינואר 1908 - 14 באפריל 1986), הייתה פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתיה. לכתיבתה נודעה השפעה רבה על ההגות הפמיניסטית והיא נחשבת מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם. דה בובאר השתמשה בפרסום לו זכתה על מנת לקדם סוגיות פוליטיות שונות.

בכתיבתה הפרוזאית ובהגותה בנתה סימון דה בובאר את הרעיון החדשני של מהות הדדית והתגלמות המודעות. הרקע הפילוסופי עליו התבססה איפשר לה לבחון סוגיות חברתיות מורכבות בכלים אתיים. בעבודותיה היא מיקדה את תשומת הלב בהשפעת התרבות על התודעה וההבניה של מושג הסוכן, חופש והדדיות. דה בובאר השאירה גוף עבודות חשוב ביותר בתחום האתיקה כשבחנה סוגיות חברתיות שונות בכליים פילוסופיים.

סקירות וביקורות

הגיל הקשה 'אי־הבנה במוסקבה‭ ,'‬ גרסה מוקדמת לנובלה ידועה של סימון דה בובואר, היא יצירה אינטליגנטית ורגישה, אך מיושנת.

בתמונה: סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר, פריז 1973 צילום: גי לה קרק

זוג אוהב בשנות ‭ 60-ה‬ של חייו חווה משבר של התרחקות ומצליח לגשר עליו. זו תמציתה של הנובלה 'גיל המת‬ינות' שפותחת את 'אישה שבורה'‬ ספרה הנודע של הפילוסופית, הסופרת וההוגה הפמיניסטית סימון דה בובואר. אותו זוג - אנדרה וניקול - אותו מהלך עלילתי וגם חלק מהסצנות מופיעים גם ברומן הקצר 'אי הבנה במוסקבה' שהוא למעשה הגרסה המוקדמת, הגנוזה והמוכחשת על ידי המחברת של 'גיל המתינות' ‬הגרסה הזאת, ‭ ,1965-מ‬ראתה אור רק לאחרונה ויוצאת כעת גם בעברית.

ב'גיל המתינות' סב המשבר בין בני הזוג סביב בחירתו של בנם היחיד לנטוש את דרכם הסוציאליסטית לטובת קריירה, או למעשה בעצם בחירתו לצאת מתחת לסינר אימו ולהינשא. דמותו של הבן מוזכרת גם ב'אי-הבנה במו‬סקבה' אך היא משנית לדמותה של בתו של אנדרה מנישואים קודמים, שמארחת את בני הזוג במוסקבה של שנות ה‭ ,60-‬שם מתרחש רובו של הרומן. בשני המקרים האכזבה הפוליטית של בני הזוג - מבנם או ממוסקבה - מקבילה, או אולי מחפה, על אכזבתם מהחיים לקראת סופם. על כך שהיעדרו של עתיד "מרחיק כל קסם מההווה‭."‬

כפי שמציין באחרית הדבר המתרגם ניר רצ'קובסקי, ההבדל המרכזי בין שתי הנובלות הוא בנקודות המבט. בניגוד ל'גיל המתינות' שמובא מפיה של בת המין השני בלבד, 'אי-הבנה במוסקבה' עובר לסירוגין בין נקודות המבט של הגבר והאישה. השאלה אם בכך חוזקה של הגרסה המוקדמת או דווקא חולשתה נותרת בעינה. שני בני הזוג אינם שונים מספיק זה מזה, למעשה הם מעין בבואה המשקפת מלנכוליה, אכזבה מקצועית, עייפות מהתרבות וחשש מבגידת הגוף. האי-הבנה הנפערת ביניהם היא אקראית, תולדה הכרחית של עצם הימצאותם של שני פרטים יחד. כל אחד מהם חושב שמצבו של האחר טוב יותר, שהוא מתמודד יפה יותר מרעהו עם נזקי הזמן, ולבסוף מתגלה שלא כך הוא. למעשה, בהתרה של הרומן, ובזוגיות המנחמת של אנדרה וניקול יש משהו מעצבן, ילדותי, שמידרדר לבסוף גם לקלישאות כמו "כל כך מעייף לשנוא מישהו שאוהבים‭."‬ רצ'קובסקי תוהה אם ניתן בכלל להפריד בין חייה של דה בובואר לצד בן זוגה ז'אן פול סארטר לבין כתיבתה. ואכן, המחשבה על הדמיון והשוני ביניהם לבין גיבורי 'אי-הבנה במוסקבה' מלווה את הקריאה. הקווים המקבילים לא מעטים, אך אנדרה וניקול - נשואים, חיים תחת אותה קורת גג במערכת יחסים סגורה או סגורה למדי - מקובעים לסד הבורגני הרבה יותר
מהבוראת שלהם, או לפחות מהדימוי שלה. הם כבולים - לתקוותיהם, לזיכרונותיהם, ובעיקר לגוף הבוגדני, שקמל גם סביב הנפש הסוערת ביותר.

האם ברומן הזה, כמו בכתבים אחרים שלה, מבקשת דה בובואר, המשוחררת פי כמה מגיבורותיה, להזהיר את האישה מפני הכבלים שיזמנו לה נישואים וילדים, או שמא - וזו מסקנה שיכולה לנבוע רק מהימצאותה של נקודת מבט גברית ברומן  הכבלים מחכים לכולנו, בני אנוש, ממין נקבה או זכר, אלו שוויתרו על הקריירה ואלו שהמשיכו בה? האהבה יכולה לספק את הנחמה שהיא יכולה לספק, אך האדם השאפתן, זה הרואה עצמו חלק מההיסטוריה והתרבות, זה שאוהב באמת לחיות, נידון תמיד לאכזבה. הסוף מגיע, ולפניו - הנורא מכל - המורד הגדול. מורד זה, הזקנה, הוא הקו המרכזי של שתי הנובלות.

ב'אי-הבנה במוסקבה' נזכרת ניקול ברגע שבו הבינה שחדלה להיות נחשקת. גבר כלשהו הגיע בחברת בעלה, "בשבילה הוא היה זכר, צעיר ומושך; בשבילו היא הייתה לא מינית ממש כמו זקנה בת ‭.80‬ מעולם לא החלימה מהמבט ההוא. היא חדלה להיות חופפת לגופה‭."‬

"בני כמה הם, 30 או ‭ "?60‬ שואלת דה בובואר את ה-שאלה של זמננו כבר בעמוד הראשון. והעולם אכן מלא בהם: בני 60 שהם ספק בני ‭,30‬ הטרוסקסואלים, אמידים, משכילים, מודעים לעצמם, עייפים מעקרונותיהם אך עדיין נלחמים עליהם, מעריכים אלכוהול טוב ומוזיאונים, מצויים בגיל פרישה כשמספיק כסף ופנאי בידם.

הספרות, שמרבה היום יותר ויותר לייצג את האחר, התרחקה מהם, ובצדק. הם האדם הישן, הם אינם מעניינים יותר כגיבורים ספרותיים.

אין ספק שדה בובואר, בכתיבתה הקולחת, הרגישה והאינטליגנטית להחריד מיטיבה לטוות את האינטימיות בין גיבוריה. אך גם כאן הקורא של המאה ה‭ ,21-‬ שעד לגילויי אינטימיות מהבוקר עד הערב וכמעט קץ בה - לא נופל מהכיסא. אחרי אינספור מונולוגים של נשים שבורות בספרות, ניקול, שהייתה בת "המין השני" בעת פרסום הרומן, נקראת כעת כנציגה רגילה מדי של העולם הראשון.

שרון קנטור 7 לילות 19/02/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפור קטן של יוצרת גדולה מאשה צור-גלוזמן הארץ 07/04/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 104 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 44 דק'
  • קריינות: גבי ינון
  • זמן האזנה: 2 שעות ו 38 דק'

סקירות וביקורות

הגיל הקשה 'אי־הבנה במוסקבה‭ ,'‬ גרסה מוקדמת לנובלה ידועה של סימון דה בובואר, היא יצירה אינטליגנטית ורגישה, אך מיושנת.

בתמונה: סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר, פריז 1973 צילום: גי לה קרק

זוג אוהב בשנות ‭ 60-ה‬ של חייו חווה משבר של התרחקות ומצליח לגשר עליו. זו תמציתה של הנובלה 'גיל המת‬ינות' שפותחת את 'אישה שבורה'‬ ספרה הנודע של הפילוסופית, הסופרת וההוגה הפמיניסטית סימון דה בובואר. אותו זוג - אנדרה וניקול - אותו מהלך עלילתי וגם חלק מהסצנות מופיעים גם ברומן הקצר 'אי הבנה במוסקבה' שהוא למעשה הגרסה המוקדמת, הגנוזה והמוכחשת על ידי המחברת של 'גיל המתינות' ‬הגרסה הזאת, ‭ ,1965-מ‬ראתה אור רק לאחרונה ויוצאת כעת גם בעברית.

ב'גיל המתינות' סב המשבר בין בני הזוג סביב בחירתו של בנם היחיד לנטוש את דרכם הסוציאליסטית לטובת קריירה, או למעשה בעצם בחירתו לצאת מתחת לסינר אימו ולהינשא. דמותו של הבן מוזכרת גם ב'אי-הבנה במו‬סקבה' אך היא משנית לדמותה של בתו של אנדרה מנישואים קודמים, שמארחת את בני הזוג במוסקבה של שנות ה‭ ,60-‬שם מתרחש רובו של הרומן. בשני המקרים האכזבה הפוליטית של בני הזוג - מבנם או ממוסקבה - מקבילה, או אולי מחפה, על אכזבתם מהחיים לקראת סופם. על כך שהיעדרו של עתיד "מרחיק כל קסם מההווה‭."‬

כפי שמציין באחרית הדבר המתרגם ניר רצ'קובסקי, ההבדל המרכזי בין שתי הנובלות הוא בנקודות המבט. בניגוד ל'גיל המתינות' שמובא מפיה של בת המין השני בלבד, 'אי-הבנה במוסקבה' עובר לסירוגין בין נקודות המבט של הגבר והאישה. השאלה אם בכך חוזקה של הגרסה המוקדמת או דווקא חולשתה נותרת בעינה. שני בני הזוג אינם שונים מספיק זה מזה, למעשה הם מעין בבואה המשקפת מלנכוליה, אכזבה מקצועית, עייפות מהתרבות וחשש מבגידת הגוף. האי-הבנה הנפערת ביניהם היא אקראית, תולדה הכרחית של עצם הימצאותם של שני פרטים יחד. כל אחד מהם חושב שמצבו של האחר טוב יותר, שהוא מתמודד יפה יותר מרעהו עם נזקי הזמן, ולבסוף מתגלה שלא כך הוא. למעשה, בהתרה של הרומן, ובזוגיות המנחמת של אנדרה וניקול יש משהו מעצבן, ילדותי, שמידרדר לבסוף גם לקלישאות כמו "כל כך מעייף לשנוא מישהו שאוהבים‭."‬ רצ'קובסקי תוהה אם ניתן בכלל להפריד בין חייה של דה בובואר לצד בן זוגה ז'אן פול סארטר לבין כתיבתה. ואכן, המחשבה על הדמיון והשוני ביניהם לבין גיבורי 'אי-הבנה במוסקבה' מלווה את הקריאה. הקווים המקבילים לא מעטים, אך אנדרה וניקול - נשואים, חיים תחת אותה קורת גג במערכת יחסים סגורה או סגורה למדי - מקובעים לסד הבורגני הרבה יותר
מהבוראת שלהם, או לפחות מהדימוי שלה. הם כבולים - לתקוותיהם, לזיכרונותיהם, ובעיקר לגוף הבוגדני, שקמל גם סביב הנפש הסוערת ביותר.

האם ברומן הזה, כמו בכתבים אחרים שלה, מבקשת דה בובואר, המשוחררת פי כמה מגיבורותיה, להזהיר את האישה מפני הכבלים שיזמנו לה נישואים וילדים, או שמא - וזו מסקנה שיכולה לנבוע רק מהימצאותה של נקודת מבט גברית ברומן  הכבלים מחכים לכולנו, בני אנוש, ממין נקבה או זכר, אלו שוויתרו על הקריירה ואלו שהמשיכו בה? האהבה יכולה לספק את הנחמה שהיא יכולה לספק, אך האדם השאפתן, זה הרואה עצמו חלק מההיסטוריה והתרבות, זה שאוהב באמת לחיות, נידון תמיד לאכזבה. הסוף מגיע, ולפניו - הנורא מכל - המורד הגדול. מורד זה, הזקנה, הוא הקו המרכזי של שתי הנובלות.

ב'אי-הבנה במוסקבה' נזכרת ניקול ברגע שבו הבינה שחדלה להיות נחשקת. גבר כלשהו הגיע בחברת בעלה, "בשבילה הוא היה זכר, צעיר ומושך; בשבילו היא הייתה לא מינית ממש כמו זקנה בת ‭.80‬ מעולם לא החלימה מהמבט ההוא. היא חדלה להיות חופפת לגופה‭."‬

"בני כמה הם, 30 או ‭ "?60‬ שואלת דה בובואר את ה-שאלה של זמננו כבר בעמוד הראשון. והעולם אכן מלא בהם: בני 60 שהם ספק בני ‭,30‬ הטרוסקסואלים, אמידים, משכילים, מודעים לעצמם, עייפים מעקרונותיהם אך עדיין נלחמים עליהם, מעריכים אלכוהול טוב ומוזיאונים, מצויים בגיל פרישה כשמספיק כסף ופנאי בידם.

הספרות, שמרבה היום יותר ויותר לייצג את האחר, התרחקה מהם, ובצדק. הם האדם הישן, הם אינם מעניינים יותר כגיבורים ספרותיים.

אין ספק שדה בובואר, בכתיבתה הקולחת, הרגישה והאינטליגנטית להחריד מיטיבה לטוות את האינטימיות בין גיבוריה. אך גם כאן הקורא של המאה ה‭ ,21-‬ שעד לגילויי אינטימיות מהבוקר עד הערב וכמעט קץ בה - לא נופל מהכיסא. אחרי אינספור מונולוגים של נשים שבורות בספרות, ניקול, שהייתה בת "המין השני" בעת פרסום הרומן, נקראת כעת כנציגה רגילה מדי של העולם הראשון.

שרון קנטור 7 לילות 19/02/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפור קטן של יוצרת גדולה מאשה צור-גלוזמן הארץ 07/04/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
אי הבנה במוסקבה סימון דה בובואר
היא הרימה את עיניה מן הספר. איזה שעמום, הפזמון החוזר הזה על חוסר התקשורת! אם מתעקשים לתַקשר, מצליחים איכשהו. נכון, לא עם כולם, אבל עם שניים־שלושה אנשים כן. אַנדרֶה, במושב הסמוך, קרא ספר מן ״הסִדרה השחורה״.1 היו דברים שלא דיברה איתו עליהם, מועקות, חרטות, דאגות קטנות; מן הסתם גם לוֹ היו הסודות הקטנים שלו, אבל ככלל, הם ידעו זה על זה הכול. היא הסתכלה מבעד לחלון המטוס: עד קצה האופק, יערות כהים וערבות בהירות. כמה פעמים כבר חצו את המרחב הזה יחד, ברכבת, במטוס, באונייה, כשהם יושבים זה לצד זה עם ספר ביד? ובוודאי ייסעו עוד פעמים רבות, זה לצד זה, בים, ביבשה ובאוויר. היו ברגע הזה מתיקות של זיכרון והתרוֹננות של הבטחה. בני כמה הם, שלושים או שישים? שׂערו של אנדרה הלבין מוקדם: פעם השלג הזה, שהבליט את הרעננות הכהה של עורו, נראה כמו התגנדרות. זו עדיין התגנדרות. העור התקשה ונסדק, כמו גוויל ישן, אבל החיוך שבפּה ובעיניים האיר כמקודם. למרות כזביו של אלבום התמונות, מראהו כאיש צעיר עוד תאם את קלסתרו הנוכחי: בעיני ניקול הוא נראה בן־בלי־גיל. מן הסתם משום שנדמה שהוא עצמו התעלם מגילו. הוא, שפעם אהב כל כך לרוץ, לשחות, לטפס, להסתכל על עצמו במראה, נשא כעת בשאננות את שישים וארבע שנותיו. חיים ארוכים, עם צחוקים, דמעות, כעסים, חיבוקים, התוודויות, שתיקות, התפרצויות, ולפעמים נדמה שהזמן כלל לא עבר. העתיד עוד משתרע קדימה, לנצח.
1 — Série noire סדרת ספרי מתח צרפתית פופולרית שנוסדה ב־1945 וכללה בין היתר תרגומים של ספרי בלש אמריקאיים. (כל ההערות שלאורך הספר הן של המתרגם.)
״תודה.״
ניקול נטלה סוכרייה מן הסלסילה; היא נבהלה ממידותיה השופעות וממבטה הנוקשה של הדיילת, כשם שנבהלה, שלוש שנים קודם לכן, מן המלצריות במסעדות ומן החדרניות במלונות. שום חביבוּת בשירות, מודעוּת נוקבת לזכויותיהן, זה היה כמובן ראוי לשבח, ובכל זאת: חשתְ מולן כאילו את אשמה במשהו, או לפחות חשודה.
״נוחתים,״ אמרה.
בדאגת־מה הסתכלה באדמה המתקרבת. עתיד נצחי — שעלול להתנפץ בכל רגע. היא הכירה היטב את המעברים החדים הללו, מביטחון שאנן להתכווצויות של פחד: מלחמת עולם שלישית פורצת, אנדרה חולה בסרטן ריאות — שתי קופסאות סיגריות ביום זה יותר מדי, הרבה יותר מדי — או שהמטוס מתרסק. זו היתה יכולה להיות דרך נאה לגמור עם הכול: יחד ובלי עניינים מיותרים; אבל לא כל כך מוקדם, לא עכשיו. ״שוב ניצלנו,״ אמרה לעצמה כשהגלגלים נגעו — קצת נחבטו — במסלול. הנוסעים לבשו את מעיליהם, קיבצו את החבילות והתיקים. המְתנה בעמידה. המתנה ארוכה.
״את מריחה את הריח של עצי הלִבנה?״ שאל אנדרה.
היה מאוד צונן, כמעט קר: שש־עשרה מעלות, הודיעה הדיילת. ממרחק שלוש שעות וחצי, עד כמה קרובה פריז, עד כמה רחוקה, פריז שעוד הבוקר הדיפה ריח אספלט וחשרת רעמים, נמחצה תחת החום הכבד הראשון של הקיץ: עד כמה קרוב פיליפּ, עד כמה רחוק... אוטובוס העביר אותם — דרך שדה תעופה הרבה יותר רחב ידיים מזה שבו נחתו בשנת 63׳ — עד למבנה זכוכית בצורת פטרייה, שם נערכה בדיקת הדרכונים. ביציאה חיכתה להם מאשָה. ניקול שבה והתפלאה לגלות בפניה, היצוקות בתואם, את תווי פניהם הנבדלים כל כך של קלֶר ואנדרה. היא היתה רזה, אלגנטית, רק תסרוקת ה״פאה״ הסגירה את המוסקבאיוּת שלה.
״איך עברה הטיסה? שלומךְ טוב? אתה בסדר?״
היא דיברה אל ניקול בצורת הפנייה הרשמית, אל אביה לא.2 זה היה טבעי, ובכל זאת משונה.
2 בצרפתית מאשה פונה לניקול ב־vous הרשמי ולאנדרה ב־tu הפמיליארי.
״תני לי את התיק.״
גם זה היה טבעי. אבל כשגבר נושא את התיק שלךְ, זה משום שאת אישה; וכשאישה נושאת לך את התיק, זה משום שהיא צעירה ממך, ואז את מרגישה זקֵנה.
״שבי כאן ותני לי את שוברי המטען,״ אמרה מאשה בסמכותיות. ניקול צייתה. זקֵנה. ליד אנדרה היא נטתה לשכוח זאת, אבל ברגע זה המון דקירות קטנטנות הזכירו לה. ״אישה צעירה ויפה,״ חשבה כשראתה את מאשה. היא נזכרה איך חייכה, בגיל שלושים, כשחותנה אמר את אותן המילים בדיוק על מישהי בשנות הארבעים לחייה. כעת, גם לה נראו רוב האנשים צעירים. זקֵנה. קשה להשלים עם זה. (אחד הדברים הנדירים שלא גילתה לאנדרה: אותה רוח נכאים משתקת.) ״בכל זאת יש גם יתרונות,״ אמרה לעצמה. לצאת לגמלאות, זה נשמע קצת כמו להיות מושלך הצידה. אבל נחמד לצאת לחופשה מתי שרוצים; ליתר דיוק, להיות כל הזמן בחופשה. בחדרי הכיתה הלוהטים, עמיתיה להוראה רק התחילו לחלום על נסיעה לחופשה. והיא כבר נסעה. היא תרה במבטה אחר אנדרה, שעמד ליד מאשה, בין הנוסעים הנדחקים. בפריז הוא נתן ליותר מדי אנשים להשתלט על זמנו. אסירים פוליטיים ספרדים, עצירים פורטוגלים, נרדפים ישראלים, מורדים בקונגו, באנגולה, בקמרון, לוחמי מחתרת בוונצואלה, בפרו, בקולומביה — וזו רק רשימה חלקית — הוא תמיד היה נכון לבוא לעזרתם, ככל שעמדו לו כוחותיו. עצרות, הפגנות, אספות, עצומות, משלחות — הוא לקח על עצמו הכול. הוא היה חבר באינספור התאגדויות וּועדות. כאן איש לא יבקש את עזרתו. הם מכירים רק את מאשה. אין להם מה לעשות, חוץ מלראות דברים יחד: היא אוהבת לגלות איתו דברים, ואוהבת כשהזמן, שקפא בחדגוניות הארוכה של אושרם, שב וקולח במלוא רעננותו. היא קמה. היא רצתה להיות כבר ברחובות, תחת חומות הקרמלין. היא שכחה כמה ארוכות יכולות להיות ההמתנות בארץ הזאת.
״נו, המזוודות מגיעות?״
״בסוף הן יגיעו,״ אמר אנדרה.
שלוש שעות וחצי, חשב. עד כמה קרובה מוסקבה, ובה בעת, עד כמה רחוקה! איך זה שרק שלוש שעות וחצי מפרידות בינו לבין מאשה, והוא רואה אותה לעתים כה נדירות? (אבל כל כך הרבה מכשולים, ובראש ובראשונה מחיר כרטיס הטיסה.)
״זה הרבה, שלוש שנים,״ אמר. ״בטח אני נראה לך זקן יותר.״
״בכלל לא. לא השתנית.״
״ואת יפה עוד יותר משהיית.״
הוא הביט בה מוקסם. אתה חושב ששום דבר חדש כבר לא יכול לקרות לך, אתה משלים עם זה (וזה לא היה קל, גם אם הוא לא הראה דבר כלפי חוץ), והנה פתאום, אהבה גדולה וחדשה מאירה את חייך. בשעתו כמעט שלא התעניין בילדונת הפראית — היא נקראה אז מריה — שקלר היתה מביאה לו לכמה שעות מיפן, מברזיל, ממוסקבה. גם האישה הצעירה, שבאה לפריז אחרי המלחמה כדי להכיר לו את בעלה, נשארה זרה לו. אבל בנסיעה השנייה של מאשה, בשנת 60׳, קרה ביניהם משהו. הוא לא לגמרי הבין מדוע נקשרה אליו בעוצמה כזאת, אבל זה טילטל אותו. האהבה שניקול חשה כלפיו נשארה שופעת חיים, תשומת לב ושִמחה; אבל הם היו רגילים זה לזה מכדי שאנדרה יוכל לעורר בה את העליצות המסוּנוורת אשר שינתה באותו רגע, מן הקצה אל הקצה, את פניה החמוּרות־משהו של מאשה.
״נו, המזוודות מגיעות?״ שאלה ניקול.
״בסוף הן יגיעו.״
מה הטעם להיות קצרי רוח? כאן יש להם זמן בשפע. בפריז התייסר אנדרה מן השעות החולפות־בורחות להן, ונקרע בין פגישות, בייחוד מאז שיצא לגמלאות: הוא הפריז בהערכת הפנאי העומד לרשותו. מתוך סקרנות, מתוך שוויון נפש, לקח על עצמו המון התחייבויות שלא הצליח להשתחרר מהן. כעת, למשך חודש, יוכל לברוח מהן; הוא יוכל לחיות חסר כל דאגות, כפי שכה אהב, אהב יותר מדי, כי הלוא זה היה המקור לרוב דאגותיו.
״הנה המזוודות שלנו,״ אמר.
הם הכניסו אותן למכונית של מאשה, והיא התיישבה ליד ההגה. היא נהגה לאט, כמו כולם כאן. בכביש ריחף ריח של צמחייה רעננה, צִיִים של בולי עץ צפו על נהר המוֹסקוֹבָה, ואנדרה חש איך גואָה בתוכו אותה הרגשה, שבלעדיה לא היה כל טעם לחייו: הרפתקה החלה, הרפתקה שריגשה והבהילה אותו, הרפתקה של גילוי. להצליח, להיות ״מישהו״ — זה אף פעם לא עניין אותו. (אלמלא התעקשה אמו בתקיפות ובמסירות שימשיך בלימודיו, היה מסתפק ברצון במעמדם המקצועי של הוריו — מורים בבית ספר יסודי, תחת שמש פּרוֹבנס.) הוא חש שהאמת על קיומו ועל עצמו אינה נמצאת ברשותו: היא פזורה פה ושם על פני כדור הארץ כולו; כדי לרדת לחקרהּ, היה עליו לבחון וללמוד את המאות ואת המקומות; לכן אהב היסטוריה ומסעות. ואולם, אף כי למד בשלווה ונחת את העבר כפי שהשתקף בספרים, בכל פעם שהתקרב לארץ זרה — מלאה עד גדותיה בשִפעת כל הדברים שעליו לדעת עליה — היה נתקף סחרחורת. והארץ המסוימת הזאת נגעה לו יותר מכל ארץ אחרת. הוא התחנך על תורת לנין; אמו, בגיל שמונים ושלוש, עדיין היתה פעילה במפלגה הקומוניסטית; הוא עצמו לא היה חבר מפלגה, אבל מבעד לטלטלות התקווה והייאוש תמיד סבר שברית המועצות מחזיקה את המפתחות לעתיד, כלומר לתקופה הזאת ולגורלו שלו. אלא שמעולם, אפילו לא בשנים האפלות של הסטליניזם, לא הרגיש שהוא מתקשה להבינה כמו עכשיו. האם שהותו כאן תשפוך עליה אור? ב־63׳ הם טיילו כמו תיירים — קְרים, סוֹצ׳י — באופן שטחי. הפעם ישאל שאלות, יבקש שיקראו לו מה כתוב בעיתונים, יתערבב בהמונים. המכונית נסעה ברחוב גוֹרקי. האנשים, החנויות. האם יעלה בידו להרגיש כאן בבית? המחשבה שייכשל ביעתה אותו. ״הייתי צריך ללמוד רוסית יותר ברצינות!״ אמר לעצמו. עוד אחד מן הדברים שהבטיח לעצמו לעשות, ולא עשה: בקושי הגיע לשיעור השישי בספר הלימוד. ניקול צדקה כשאמרה שהוא זקן עצלן. לקרוא, לשוחח, לטייל ברגל — לזה תמיד היה לו מרץ. אבל מטלות מפרכות, כמו ללמוד אוצר מילים או לערוך רשימות, ריפו את ידיו. אולי הוא לא צריך לקחת את העולם כל כך ללב. יותר מדי רציני, יותר מדי קליל. ״זו הסתירה שלי,״ אמר לעצמו בעליזות. (הביטוי הזה הקסים אותו כששמע אותו מפי חבר איטלקי, מרקסיסט מושבע שדיכא את אשתו.) למען האמת, הוא הרגיש די בנוח עם עצמו.
תחנת הרכבת, בצבע ירוק מתריס: הירוק המוסקבאי. (״אם את לא אוהבת את זה, אז את לא אוהבת את מוסקבה,״ אמר אנדרה לפני שלוש שנים.) רחוב גורקי. מלון ״פֶּקין״: עוגת־קומות צנועה, בהשוואה לבניינים הענקיים והמצועצעים מדי — לכאורה בהשראת הקרמלין — שהזדקרו ברחבי העיר. ניקול זכרה הכול. וברגע שיצאה מהמכונית, זיהתה את הריח של מוסקבה, ריח של דלק, עז עוד יותר מאשר ב־63׳, מן הסתם מפני שהיו עכשיו הרבה יותר כלי רכב: בעיקר משאיות וטנדרים. כבר עברו שלוש שנים? אמרה לעצמה כשנכנסה למבואת המלון הגדולה והעירומה. (סדין אפרפר כיסה את דוכן העיתונים; לפני דלת המסעדה — המעוטרת בקישוטים סיניים מופרזים — עמדו אנשים בתור.) זה מבהיל, כמה מהר הן חלפו. כמה שלוֹשֵי־שנים עוד נשארו לה בחייה? דבר לא השתנה; רק מחירי החדרים לזרים — מאשה הִזהירה אותם מראש — שהיו פעם נמוכים עד גיחוך, יקרים כעת פי שלושה. המשגיחה של הקומה השלישית נתנה להם מפתח. ניקול חשה את מבטה על עורפה לכל אורך המסדרון הארוך. על חלונות החדר היו וילונות, מזל, רוב החלונות במלונות היו חשופים. (אצל מאשה לא היו וילונות אמיתיים, רק בדים דקיקים. מתרגלים, היא אמרה, ואף הוסיפה שחשכה גמורה מפריעה לה לישון.) למטה, הגיעה השדֵרה הגדולה אל סוֹפה; המכוניות נבלעו במנהרה, מתחת לכיכר מַיאקוֹבסקי. המון האדם, על המדרכות, היה לבוש בצבעי קיץ: הנשים התהלכו בשמלות פרחוניות, חשופות ידיים ורגליים. זה היה חודש יוני, הן שיכנעו את עצמן שחַם.
״הבאנו לךְ כמה דברים,״ אמרה ניקול למאשה, והחלה לפרוק את המזוודה.
רומנים חדשים, כרכים של סדרת ה״פְּלֶיָאד״,3 כמה תקליטים. וגם קַרדיגָנים, גרבי ניילון, חולצות: מאשה אהבה בגדים יפים. היא מיששה בהתמוגגות את הצמר, המשי, השוותה את הגוונים. ניקול ניגשה לחדר האמבטיה. שוב מזל: שני הברזים פעלו, וגם המים בשירותים. היא החליפה שמלה ותיקנה את איפור הפנים.
3 Bibliothèque de la Pléiade — סדרת ספרים יוקרתית שנוסדה ב־1391 ופירסמה קלאסיקות עולמיות וצרפתיות.
״איזו שמלה יפה!״ אמרה מאשה.
״כן, אני מחבבת אותה.״
בגיל חמישים, בגדיה תמיד נראו לה עצובים מדי או עליזים מדי. עכשיו ידעה מה מותר לה ומה אסור, והתלבשה בלי בעיה. גם בלי הנאה. הקשר האינטימי, הכמעט אוהב, שהיה לה פעם עם בגדיה, נעלם ואיננו. היא תלתה את החליפה שלה בארון: אמנם לבשה אותה במשך שנתיים, אך זה היה פריט סתמי, לא אישי, והיא לא זיהתה בו דבר מעצמה. בינתיים חייכה מאשה במראה, לא לשמלת־הכותונת שלבשה באותו רגע, אלא להתגלוּת שלה עצמה, המפתיעה והמפתה. כן, אני זוכרת, אמרה לעצמה ניקול.
״הזמנתי שולחן ב׳פְּראגָה׳,״ אמרה מאשה.
היא זכרה שזו המסעדה החביבה על ניקול: כל כך משתדלת וקשובה, וזיכרון מאורגן היטב, ממש כמו שלי. ניקול הבינה את החיבה שרחש לה אנדרה. מה גם שתמיד רצה בת, הוא קצת נטר לפיליפ על היותו בן.
מאשה הסיעה אותם ל״פראגה״, והם הגיעו תוך עשר דקות. הם השאירו את המעילים במלתחה, טקס שאין ממנו מנוס: אסור להיכנס למסעדה עם מעיל על הכתפיים או על הזרוע. הם התיישבו בחדר אוכל מרוצף באריחים, גדוש עצי דקל וצמחייה; ציור נוף גדול ואדמדם כיסה קיר שלם.
״כמה וודקה?״ שאלה מאשה. ״אני נוהגת, אני לא שותה.״
״תזמיני בכל זאת שלוש מאות גרם,״ אמר אנדרה.
מבטו תר אחר מבטה של ניקול:
״לכבוד הערב הראשון?״
״בסדר, לכבוד הערב הראשון,״ אמרה וחייכה.
היתה לו נטייה לשתות כמו שעישן, בהפרזה; בטבק חדלה כבר להיאבק, אך בנוגע לאלכוהול הצליחה למתן אותו.
״לכבוד הערב הראשון אני מוותרת על הדיאטה,״ אמרה. ״אקח קוויאר, ומרק עוף.״
״את בדיאטה?״
״כן, כבר חצי שנה. השמנתי.״
אולי אכלה יותר מאשר לפני הפרישה; על כל פנים היא פחות פעילה. פיליפ אמר לה יום אחד: ״תשמעי, את מתעגלת!״ (ומאז הוא לא ממש שם לב שרזתה.) ודווקא השנה דיברו בפריז אך ורק על שמירת הגזרה: ספירת קלוריות, פחמימות, שיקויי פלא.
״את נראית יופי,״ אמרה מאשה.
״הורדתי חמישה קילו. ואני שומרת שלא יחזרו. אני נשקלת כל יום.״
בעבר לא תיארה לעצמה שתהיה מוטרדת אי־פעם ממשקלה. והנה! ככל שהיא פחות מזהה את עצמה בגופה, כך היא חשה מחויבת יותר לעסוק בו. הוא באחריותה, והיא מטפלת בו במסירות משועממת, כמו בידיד ותיק שקצת ירד מגדולתו, קצת הידרדר, וזקוק לה.
״אז פיליפ מתחתן,״ אמרה מאשה. ״איך הארוסה שלו?״
״יפה, חכמה,״ אמר אנדרה.
״היא לא מוצאת חן בעיני בכלל,״ אמרה ניקול.
מאשה פרצה בצחוק: ״אלא מה! עוד לא ראיתי חמות שכלתה מוצאת חן בעיניה.״
״היא מסוג ׳האישה הטוטאלית׳,״ אמרה ניקול. ״ישנן הרבה כמוה בפריז. יש להן איזה מקצוע לא ברור, הן מתיימרות להתלבש יפה, לעשות ספורט, לטפח את הבית באופן מושלם, לגדל נפלא את הילדים; הן רוצות להוכיח שהן מסוגלות להצליח בכל המישורים. ולמעשה הן מתפזרות, לא מגיעות לשום דבר. הסוג הזה של נשים צעירות מקפיא לי את הדם.״
״את קצת עושה לה עוול,״ אמר אנדרה.
״אולי.״
שוב שאלה את עצמה: למה אירֶן? חשבתי שכשהוא יתחתן... חשבתי שהוא לא יתחתן, שהוא יישאר הילד שאמר לי, כמו כל הילדים: ״כשאהיה גדול, אתחתן איתךְ״. ופתאום, ערב אחד, הוא אמר: ״יש לי חדשות לבשר לך!״ בפנים נרגשות של ילד ביום חופש, אחרי ששיחק יותר מדי, צחק יותר מדי, צעק יותר מדי. ובחזהּ של ניקול הלם איזה גוֹנג, הדם הציף את לחייה, היא אימצה את כל כוחותיה כדי לכבוש את רעד שפתיה. ערב של פברואר, הווילונות סגורים, אור המנורות על הכריות המסודרות בקשת, ופתאום נפערת תהום ההיעדר הזאת: ״הוא יחיה עם מישהי אחרת, במקום אחר.״ כן, מה לעשות! אני חייבת להשלים עם זה, אמרה לעצמה. הוודקה היתה קפואה, הקוויאר בצבע אפור קטיפתי, מאשה מצאה חן בעיניה, אנדרה יהיה כולו שלה למשך חודש ימים. היא הרגישה לגמרי מאושרת.
הוא הרגיש לגמרי מאושר, בכורסה שבין שתי המיטות, שעל אחת מהן ישבה מאשה ועל השנייה ניקול. (ב־63׳, יוּרי היה במשלחת ארכיאולוגית, הוא לקח איתו את וַסילי, הדירה של מאשה היתה אז ריקה. השנה, אפשר היה לבלות איתה ערב ביחידות רק בחדר המלון הזה.)
״הצלחתי לסדר לי חופשה לכל החודש,״ אמרה מאשה.
היא עבדה בבית הוצאת ספרים מוסקבאי, שהוציא לאור בצרפתית יצירות רוסיות קלאסיות, וכן טקסטים עכשוויים בכתב עת שיועד לארצות שונות. היא תירגמה, אבל גם קראה, בחרה, הציעה.
״בסוף השבוע נוכל לנסוע לוולדימיר,״ המשיכה. ״שלוש שעות נסיעה במכונית.״
היא דנה בתוכנית עם ניקול: נוֹבגוֹרוֹד, פְּסְקוֹב, רוֹסטוֹב, לנינגרד. ניקול רצתה להסתובב, בסדר גמור. במידה רבה היא באה לברית המועצות כדי לשמח את אנדרה, והוא רצה שהנסיעה תנעם לה. הוא הסתכל עליהן, ולבו התמלא חמימות. למאשה היו הרבה יותר קווי דמיון לניקול מאשר לקלר, הטיפשה היפה ההיא — שלמרבה המזל נחפזה להתגרש לא פחות ממנו, ברגע שהולדת בתם הוכרה כדת וכדין. הוא היה מרוצה שהן מסתדרות טוב כל כך: שני האנשים שהוא הכי אוהב בעולם. (כלפי פיליפ, מעולם לא הצליח להיפטר משמץ של קנאה. לעתים קרובות מדי היה כצלע שלישית בין ניקול לבינו.) ניקול. היא הרבה יותר חשובה ממאשה. אבל בחברת בתו הוא חווה תחושה שבלעדיה לא היה חש לעולם: תחושה של הרפתקה. אמנם דבר לא מנע ממנו הרפתקאות חדשות: ניקול הכריזה יום אחד שהיא מרגישה זקנה מדי לתענוגות המיטה. (שטויות, הוא אוהב אותה כיום בכל לבו, כמו שאהב אותה פעם.) היא השיבה לו אפוא את חירותו. אך לאמיתו של דבר, עוד היתה מסוגלת בהחלט להתקפי קנאה: והזמן שנותר להם לחיות קצר מכדי לבזבז אותו בריבים. וחוץ מזה, למרות תרגילי ההתעמלות והמשטר הקפדני, גופו כבר לא מצא חן בעיניו, זו לא היתה מתנה יאה להציע לאישה. הוא לא סבל מההתנזרות שלו (אלא כשחשב עליה, אז ראה באדישות הזאת סימן לגילו). אך באי־חמדה חשב: ״נגמר. החיים לא צופנים לי עוד שום דבר לא צפוי.״ והנה היתה — יֶשְנָה — מאשה.
״בעלך לא יכעס שאנחנו חוטפים אותך ממנו?״ שאל.
״יורי אף פעם לא כועס,״ אמרה מאשה ברוח טובה.
לפי השיחה שלהם ב״פראגה״, התקבל הרושם שהיא חשה כלפי יורי ידידות יותר מאהבה; אך בסופו של דבר, מזל שהוא בכלל התאים לה, ולו במקצת. היא התחתנה מתוך גחמה של רגע, בשביל להישאר בברית המועצות, מרוב מיאוס מן החוג החברתי שבו הסתופפו אמה ואביה החורג, ומן העולם הקפיטליסטי בכלל. הארץ הזאת הפכה לארצה: ומכך נבעה, בחלקה, ההערכה שרחש לה אנדרה.
״מה המצב השנה, במישור התרבותי?״
״כמו תמיד: נלחמים,״ אמרה מאשה.
היא השתייכה למחנה שאותו כינתה ליברלי, ושנאבק באקדמיזם, בדוגמטיות, בשרידי הסטליניזם.
״ואתם מנצחים?״
״לפעמים. מתהלכת שמועה שכמה מלומדים מתכננים לשחוט את הפרה הקדושה של הדיאלקטיקה של הטבע; זה יהיה ניצחון גדול.״
״טוב שיש למען מה להילחם,״ אמר.
״גם אתה נלחם,״ מחתה ניקול נמרצות.
״לא. לא מאז מלחמת אלג׳יריה. אני מנסה לסייע פה ושם, זה לא אותו הדבר. ונוסף לכול, זה כמעט תמיד לשווא.״
מאז 62׳ איבד כל אחיזה בעולם, וזו אולי הסיבה לכך שהיה כה פעלתן: כי הוא חדל לפעול. חוסר האונים שלו — של כל השמאל הצרפתי — העכיר לעתים את רוחו. בעיקר בבקרים, כשהתעורר: במקום לקום, היה מתחפר מתחת לשמיכות, מושך את הסדין מעל ראשו, עד שנזכר באיזו פגישה דחופה וזינק מן המיטה.
״אז למה אתה עושה את זה?״ שאלה מאשה.
״אני לא רואה שום סיבה לא לעשות את זה.״
״אתה יכול אולי לעבוד בשביל עצמך. המאמרים ההם שסיפרת עליהם, לפני שלוש שנים...״
״לא כתבתי אותם. ניקול תגיד לך שאני זקן עצלן.״
״מה פתאום!״ אמרה ניקול. ״אתה חי כמו שמתחשק לך לחיות. למה לכפות על עצמך דברים?״
האומנם זה מה שהיא חושבת? היא כבר לא הציקה לו כמו פעם, אך ודאי פשוט עייפה מן הקרב. היא לא היתה מייחסת חשיבות כזאת לדוקטורט של בנה אלמלא היתה קצת מאוכזבת מבעלה. מה לעשות.
״בכל זאת חבל,״ אמרה מאשה.
הד חזר בתוכו ואמר: חבל. עם צערה של ניקול, הוא איכשהו השלים. הוא היה רוצה להציג למאשה תמונה אחרת של עצמו: לא של זקן בגמלאות שלא עושה דבר. לדעת ניקול יש לו תפיסות מעניינות על אירועים אקטואליים מסוימים. שוב ושוב גמר אומר להעמיק בהן. אלא שההווה טרף את כל עתותיו; הוא לא רצה לִפנות אל העבר לפני שיבין עד תום את העולם של היום: וכמה זמן יידרש לו להישאר מעודכן! אף על פי כן — כך חשב — יבוא יום ומסע הגילוי הזה יבוא אל קצו, ואז ימשיך בפרויקטים שהתחיל מתוך התלהבות, וזנח — זמנית. היום הזה לא בא, ולא יבוא. זה היה לו ברור כעת: המשימה היא אינסופית. משנה לשנה היה מיוּדע יותר, ומצא שהוא יודע פחות. אי־הבהירויות, הקשיים, הסתירות, רק התרבו סביבו. סין נראתה לו עוד הרבה פחות חדירה מאשר ב־1950. מדיניות החוץ של ברית המועצות היתה תעלומה בעיניו.
״עוד לא מאוחר מדי,״ אמרה מאשה בנימה מעודדת, כאילו חששה שהכאיבה לו.
״לא, עוד לא מאוחר מדי,״ אמר בקול נמרץ.
כן מאוחר מדי, הוא כבר לא ישתנה. למען האמת, היה יכול גם להתעדכן באקטואליה וגם להעמיק בסוגיה היסטורית, אילו רק ידע, כמו פיליפ, לכפות על עצמו משמעת. הבעיה היתה — אולי משום שסבל מכך יתר על המידה בילדותו — שכל אילוץ גרם לו להסתמר ולהירתע. נשאר בו זכר טעמן של השתמטויות מבית הספר, של בריחות קטנות שהוענשו בחומרה, ודווקא משום כך היו מתוקות כפליים. מימיו לא גער בעצמו ברצינות על עצלותו: היא נבעה מפתיחותו לעולם, מרצונו להישאר זמין לכולם. ולפתע, תחת עיניה של מאשה, היא נראתה לו באור שונה לגמרי: מַעֲקָש, הרגל מגונה, חיסרון שהיה טבוע בו באופן בל־יימחה. הוא הסכין לה, לעצלות, היא קרנה ממנו: ועכשיו, גם אם ירצה, לא יוכל לגבור עליה.
״זה נוגע ללב, איך שמאשה משתגעת אחריך,״ אמרה ניקול כשנותרו לבדם.
״אני תוהה למה,״ אמר. ״אני חושב שבשבילה, יורי הוא יותר חבר מאשר משענת. היא רצתה אבא. וכשהיא הגיעה לפריז ב־60׳, היא החליטה לאהוב אותי.״
״אל תצטנע,״ צחקה ניקול. ״אני אהבתי אותך בלי שהחלטתי.״
״הייתי צעיר.״
״לא הזדקנת.״
הוא לא מחה. ניקול לא נראתה מודעת לגילה; הוא לא דיבר איתה על גילו שלו, אבל חשב עליו תכופות, והמחשבה היתה שערורייתית בעיניו. שנים רבות — מתוך הונאה עצמית, מתוך רפיון — סיפר לעצמו סיפורים וסירב להתייחס לעצמו כאל אדם מבוגר. המורה הזה, אבי המשפחה, בשנות החמישים לחייו, לא באמת היה הוא. והנה החיים סוגרים עליו, אין לו עוד אליבי, לא בעבר ולא בעתיד. הוא בשנות השישים לחייו, זקֵן בגמלאות שלא עושה דבר. מילא, כך או אחרת, זה היינו הך. החרטה שחלפה בו כבר התפוגגה. אילו היה פרופסור בסורבון, היסטוריון נודע, היה גורר מאחוריו את כובד משקלו של הגורל האחר ההוא, והוא לא היה קל יותר. השערורייתי הוא שאתה מוצא את עצמך מוגדר, מקובע, גמור, שהרגעים החולפים מסתכמים יחדיו לכדי קליפה קשה שבתוכה אתה לכוד. הוא נישק את ניקול ונכנס למיטה. לפחות נשארו החלומות. הוא הניח את לחיו על הכרית. הוא אהב את הרגשת הגלישה אל השינה. חלומותיו העבירו אותו למחוזות רחוקים, יותר מכל ספר, יותר מכל סרט. כמה נפלא שהם ניתנים לו כך, בחינם. חוץ מהסיוטים המסלידים שבהם נשרו כל שיניו מפיו, בחלומות לא היה לו גיל, הוא חמק מן הזמן. ודאי, הם היו ממוקמים בתוך סיפור חייו, הם ליבלבו על קרקע עברוֹ: אבל באופן מסתורי בעיניו, והם לא התמשכו אל תוך העתיד. הוא שכח אותם: הוֹוה טהור. מלילה ללילה הם נמחו, הם צפו ועלו מחדש, בלי להצטבר: חידוש מתמיד.
*
״הייתי רוצֶה בכל זאת להבין לָמה אסור לזרים לנסוע לוולדימיר במכונית,״ אמר אנדרה.
הרכבת נסעה מהר, בלי טלטלות; אלא שכל המושבים בקרון הפנו את גבם לקטר, וניקול לא יכלה לשבת נגד כיוון הנסיעה בלי שקיבתה תתהפך. (איזו השפלה זו היתה, בימים שעוד התיימרה להתחרות עם הבנים בבריאות, בכוח, בסבולת!) היא כרעה על מושבה, מול אנדרה ומאשה: לאורך זמן, זה היה מתיש.
״תבין שאין מה להבין,״ אמרה מאשה. ״הדרך טובה, הכפרים שעוברים דרכם משגשגים. זו פשוט אבסורדיוּת בירוקרטית, על רקע של חשדנות ישנה נושנה כלפי זרים.״
״חביבות וחשדנות: שילוב מוזר,״ אמרה ניקול.
זה היה לפלא בעיניהם ב־63׳. בתורים — לפני המאוזוליאום, בכולבו ״גוּם״, בפתח המסעדות — די היה במילה אחת של מאשה, והאנשים היו מפנים להם דרך. מאידך, בקְרים נתקלו באיסורים על כל צעד ושעל: החוף המזרחי וסבסטופול היו אסורים לזרים. סוכנות ״אינטוּריסט״ טענה שדרך ההרים המחברת את יַלטָה וסימפֶרוֹפּוֹל נמצאת בתיקונים: אבל למאשה גילו שלאמיתו של דבר, היא סגורה רק לזרים.
״את לא עייפה מדי?״ שאל אנדרה.
״אני אחזיק מעמד.״
היא היתה קצת כְּתוּשה, אבל שכחה זאת כשהביטה בנופי הכפר החולפים, העצומים והשלווים, המרוככים באורה של שמש ששקעה ושקעה עד בלי די. היא בילתה ארבעה ימים יפים. מוסקבה קצת השתנתה; בעיקר התכערה. (חבל שהשינויים הם כמעט תמיד לרעה, גם לגבי מקומות וגם לגבי אנשים.) פרצו שדרות רחבות והרסו שכונות ישנות. הכיכר האדומה, שנאסרה בה תנועת מכוניות, נדמתה עצומה יותר וחגיגית יותר: מקום מקודש. למרבה הצער, מאחורי כנסיית וסילי הקדוש, שפעם היתמרה השָמַימה, נבנה מלון ענקי וחסם את האופק. לא נורא. ניקול שבה וראתה בחדווה את כנסיות הקרמלין, את האיקונות שלהן, את האיקונות שבמוזיאונים; נשארו עוד הרבה בתים ישנים שהיו מקסימים בעיניה, בעיקר לעת ערב, כשמבעד לשמשות ולמסך של עציצים ירוקים הבליח האור החם של אהיל גדילים בסגנון ישן, ממֶשי כתום או ורוד.
״הנה, הגענו לוולדימיר,״ אמרה מאשה.
הם הניחו את המזוודות במלון. היה מאוחר מדי לאכול שם ארוחת ערב, מאשה החליטה שהם יעשו פיקניק בחוץ. בשמים הוורודים־עדיין עלה הירח, עגול לגמרי. הם הלכו בשביל שהתפתל לאורך חומות הקרמלין: לרגליהם היו נהר, תחנת הרכבת, נצנוץ אורות. הם חצו גן שעמד בו ריח פרחֵי שַלהב ופֶּטוּניה, וכנסייה ניצבה בו; זוגות אוהבים התחבקו על ספסלים.
״אפשר לעצור כאן,״ אמרה ניקול.
״עדיף קצת הלאה,״ אמרה מאשה.
היא ציוותה, הם צייתו. זה שיעשע את ניקול, כי היא לא היתה רגילה לציית.
הם המשיכו ללכת ונכנסו לעוד גן, שהקיף עוד כנסייה.
״נשב כאן,״ אמרה מאשה. ״זו הכנסייה הכי יפה בוולדימיר.״
הכנסייה היתה צרה, תמירה, ראשה מעוטר בבצל מוזהב יחיד, ושמלתה הלבנה היתה מכוסה עד חצי הגובה ברקמה עדינה. היא קרנה פשטות. הם התיישבו, ומאשה פרקה את המצרכים.
״אני אוכַל רק שתי ביצים קשות,״ אמרה ניקול.
״את לא רעבה?״
״אני כן. אבל אני לא רוצה להשמין.״
״די, אל תהיי אובססיבית,״ אמרה מאשה. ״את חייבת לאכול קצת יותר מזה!״
הקול המחוספס והכעוס של מאשה העלה חיוך על פניה של ניקול: איש לא דיבר אליה בנימה כזאת. היא נגסה בפּירוֹשקי.
״תגידי, יורי וּוסילי הם צייתנים כמוני?״
״דֵי צייתנים,״ אמרה מאשה בעליזות.
״נסי אם ככה לאיים על אבא שלך: תגידי לו שעם ארבעים סיגריות ביום, הוא עלול לחטוף סרטן ריאות.״
״תפסיקו לעשות לי חור בראש,״ אמר אנדרה בטון מנומס.
״אתה באמת מעשן יותר מדי,״ אמרה מאשה.
״אז תעבירי לי את הוודקה.״
מאשה מילאה את כוסות הקרטון, ולרגע הם אכלו ושתו בשתיקה.
״היא יפה, הכנסייה הזאת,״ אמר אנדרה וצער בקולו. ״אני מסתכל עליה ומסתכל, ואני יודע שבעוד שבוע כבר לא אזכור אותה.״
״גם אני לא,״ אמרה ניקול.
כן, היא תשכח את הכנסייה הלבנה והמוזהבת, היא שוכחת כל כך הרבה דברים! הסקרנות, שעליה שמרה כמעט ללא פגע, נראתה לה תכופות כמעין שריד שיגיוני: מה הטעם בה, אם הזיכרונות מתפוררים לאבק? הירח זרח, זרח גם הכוכב הקטן שמלווה אותו בנאמנות, וניקול נזכרה בטורי השיר היפים מ״אוֹקַסֶן וניקוֹלֶט״:4 ״הנה אתה, זעֵיר־כוכב / ירח מוֹשכךָ אליו״. זה יתרונה של הספרות, אמרה לעצמה: את המילים אתה יכול לקחת איתך. המראות דוהים, משנים צורה, כָּבים. אבל את המילים העתיקות מצאה בגרונה בדיוק כפי שנכתבו. הן חיברו בינה לבין מאות קדם, שבהן נצצו הכוכבים בדיוק כמו עכשיו. ואותה תחייה מחדש, אותה המשכיות, נטעו בה תחושה של נצח. האדמה, תשו כוחותיה; אולם היו רגעים כמו אלה, שבהם נדמתה רעננה כמו בשחר העולם ושבהם די היה בהווה. ניקול נמצאת כאן, מביטה בכנסייה: בלי סיבה, רק בשביל לראותה. כמה לגימות וודקה חיממו אותה, והיא מצאה קסם נוגע ללב בחוסר העניין הזה.
4 רומאנסה מימי הביניים ששם מחברה לא נודע.
הם חזרו. על החלונות לא היה וילון, אבל ניקול כרכה צעיף סביב ראשה ונרדמה מהר. כשהתעוררה נכמר לבה. בחדר שטוף האור הוא היה מצונף על המיטה, עיניו קשורות כמו נידון למוות, ידו נשענת על הקיר בתנועה ילדית, כאילו, במבוכת השינה, היה לו צורך לחוש את מוצקותו של העולם. כמה פעמים כבר ישבה — ועוד תשב — על שפת המיטה, תניח יד על כתפו, תטלטל אותו קלות... לפעמים היה ממלמל: ״בוקר טוב, אמא׳לה״, ואז מתנער ומחייך בתדהמה. היא הניחה את ידה על כתפו.
״אני רוצָה להראות לכם משהו,״ אמרה מאשה, ודחפה את דלתה של כנסייה. היא הובילה אותם באפלולית:
״תראו: ככה ייעשה לזרים.״
זה היה ציור קיר של יום הדין. מימין למלאכים, נבחרים עוטי גלימות ארוכות, בני־בלי־גיל; משמאל, בדרכם לגיהינום, צרפתים בתלבושות האופייניות לתקופה ההיא, מקטורנים שחורים צמודים, מכנסי־גרב מהודקים מעל השוֹק, צווארוני מלמלה, זקנקנים מחודדים; מאחוריהם מוסלמים חבושי טורבנים.
״אין מה לומר, זאת מסורת עתיקה,״ אמרה ניקול.
״למעשה,״ אמרה מאשה, ״חוץ מאשר בתקופות נדירות, רוסיה היתה פתוחה לרווחה למערב. אבל חוגים מסוימים תמיד היו עוינים לו, בייחוד בכנסייה. שימו לב שהם נידונים לַשאול כי הם כופרים, לא בגלל הלאומיות שלהם.״
״בעצם, זה היינו הך,״ אמר אנדרה.
מצב רוחו היה רע הבוקר. יום האתמול היה נפלא. הוא אהב את ולדימיר, את הכנסיות שלה, את ציורי הקיר של רוּבּלֶב, ולא היה אכפת לו לאכול גרוע, אמו אילפה אותו היטב. אבל ההתנצחות עם מאשה הרגיזה אותו. עד עתה היה משוכנע שדעותיה כדעותיו.
״יהיה קשה לעקור אותה משורש, את הלאומנות שלכם,״ המשיך כשיצא מהכנסייה. ״בסיכומו של דבר, מה שהסברת לי עכשיו זה שאתם כבר לא ארץ מהפכנית, ושזה בסדר גמור.״
״בכלל לא. המהפכה יצרה אותנו, והיא לא מוטלת בספק. אבל בצרפת, אתם לא יודעים מה זו מלחמה. אנחנו כן יודעים. ואנחנו לא רוצים בה.״
מאשה דיברה בכעס, וגם אנדרה היה נרגז.
״אף אחד לא רוצה מלחמה. מה שאני אומר זה שאם תיתנו לאמריקאים יד חופשית, אם לא תעצרו את ההסלמה, אז היא עלולה לפרוץ. הסכם מינכן לא מנע דבר.״
״אתה חושב שאם נפציץ את הבסיסים האמריקאיים, ארצות הברית לא תגיב? זה סיכון שלא ניקח.״
״ואם היא תתקוף את סין, גם אז לא תנקפו אצבע?״
״די, אל תתחילו שוב!״ אמרה ניקול. ״כבר שעתיים אתם מתווכחים: אף אחד מכם לא ישכנע את השני.״
הם פסעו כמה רגעים בשתיקה. הרחובות המו אדם. זה היה חג עצי הלִבנה: מן הסתם תחליף לחג לחם הקודש, שחל באותו תאריך. האנשים רקדו עד חצות ברחבה גדולה, תחת כיפת השמים (בלי שולחנות, בלי כיסאות, רק רחבת ריקודים מוקפת גדר). השכם בבוקר עברו בשדרה המרכזית משאיות ועליהן נערות בשמלות לבנות, נערים בעניבות אדומות, שהחזיקו בידיהם ענפי לִבנה. הם שרו. בגן העירוני הפכו את אחד הביתנים למזנון: ערכו שולחנות קטנים בחוץ, שולחנות גדולים בפנים, ועליהם נערמו עוגות ולחמניות.
״בואו נשב ונאכל משהו,״ הציעה מאשה.
״כן, כן! אם אפשר לאכול, נאכל,״ אמרה ניקול.
אמש, בוולדימיר, הם סבלו מחסור של ממש. המסעדה לא הגישה לא דגים, לא כבש, לא עוף, לא ירקות, לא פירות: רק נזיד בשר שניקול ומאשה לא היו מסוגלות להכניס לפיהן. הלחם לא היה לא שחור ולא לבן, והיה לו טעם של דבק. מול המלון עמדו אנשים בתור כדי לקנות עוגות שטוחות, שוברות שיניים. והנה, הבוקר, יצאו מן הביתן נשים עם מחרוזות של כעכים וסלים עמוסים אוכל. הם הזמינו עוגות, וכריכים עם ביצה וגבינה — הכול היה מצוין.
״בעיר אין מה לאכול, ופה יש כזה שפע, איך זה יכול להיות?״ אמר אנדרה.
״אמרתי לך שלא צריך לנסות להבין הכול,״ אמרה מאשה.
לדבריה, אין סיבה להתפלא על שום חוסר היגיון, על שום אבסורד. הארץ כורעת תחת מנגנון בירוקרטי מסויד־עורקים, שאחראי לבזבוזי עתק ולצעדים משתקים. הממשלה מתאמצת בכל דרך להיאבק בחידלון הזה, אבל דרוש זמן כדי להצליח לגבור עליו.
״אתה זוכר את הסיפור על כיסאות בית הספר,״ המשיכה.
בבוקר הקודם יצאה מהמלון מתפקעת מצחוק, בגלל תוכנית ששמעה בתחנת הרדיו של ולדימיר. מפעל אחד ייצר את משענות הכיסאות, שני את המושבים, ושלישי חיבר אותם יחד. אלא שמצד אחד, תמיד היה מחסור או במושבים או במשענות, ומצד שני, כשניסו להתאים אותם זה לזה, אחד מהם היה נשבר. אחרי בירורים, חקירות, בדיקות, דוחות, הגיעו למסקנה שתהליך ההרכבה פגום. אבל כדי לקבל אישור לשנות אותו, צריך היה לעבור מסלול בירוקרטי ארוך ומפרך. ״זה אבסורד מוחלט,״ אמרה מאשה, ויחד עם זה הוסיפה ששידור הסיפור הזה ברדיו הוא חלק מן המאבק האנטי־בירוקרטי. היא חרצה משפט על המשטר בחירות רבה, היא היתה ביקורתית, דקת הבחנה. כך שאם מדיניות החוץ היא לרוחה, אין זה מתוך צייתנות עיוורת, והדבר הטריד את אנדרה ביתר שאת. אבל הוא לא רצה לחזור ולדבר על כך, לא עכשיו. הוא הסתכל על ההמון שסביבו: הפנים קרנו עליצות, כאילו האנשים השתתפו מרצונם החופשי בכל המצעדים, הטקסים, החגיגות האלה. בה־בעת הם נראו מתוחמים במסגרת מוצקה, הם צייתו להוראות. עליצות ומשמעת: זה לא סותר. אבל הוא היה רוצה לדעת איך זה מתיישב יחד. מן הסתם באופן שונה בהתאם לגיל ולמצב. לו רק הבין מה הם אומרים!
״את חייבת לתת לנו שיעורים ברוסית,״ אמר למאשה.
״מה פתאום,״ אמרה ניקול, ״אני אפילו לא יודעת את האלפבית! איך אני אמורה ללמוד בחודש? אבל אם בא לך, אז תלמד,״ הוסיפה.
״את תשתעממי בינתיים.״
״ממש לא. אני אקרא.״
״טוב! אז מחר במוסקבה, נתחיל,״ אמר אנדרה. ״אולי אני ארגיש קצת פחות אבוד.״
״למה? אתה מרגיש אבוד?״
״לגמרי.״
״זה יהיה הדבר הראשון שתאמר כשתגיע לגן עדן — או לגיהינום: אני מרגיש לגמרי אבוד,״ אמרה ניקול וחייכה אליו ברוך.
תמיד חייכה למבוכותיו. היא, בנסיעות, קיבלה את הדברים כמות שהם. ״מה אתה רוצה,״ אמרה לו בגַרדאיָה, ״זאת אפריקה, וזאת מושבה!״ (המפגש הראשון של אנדרה, שעוד היה מאוד צעיר, עם המַגרֶבּ. היו שם גמלים ונשים רעולות, אבל בחנויות — קופסאות שימורים וכלי בית ממתכת. זו היתה עֲרָב הרחוקה, וכפר צרפתי: הוא לא הצליח לתפוס איך האנשים שראה ברחוב חוֹוים את ההשתייכות הכפולה הזאת.) מה שהטריד עכשיו את רוחו היה הרבה יותר רציני. איך מרגיש אדם סובייטי בתוך־תוכו? עד איזו נקודה בני הנוער האלה, שעוברים בשירה בשדרות, דומים לאלה שלנו, ובמה הם שונים מהם? איך נמזגים בהם יחד הרצון לבְנות, הסוציאליזם והאנוכיוּת הלאומית? הרבה דברים תלויים בתשובות לשאלות האלה.
״אתה טועה כשאתה מדבר על אנוכיוּת,״ אמרה מאשה כעבור כמה שעות. הם היו בחדר, שם נחו ושתו תה, אחרי טיול ארוך ברגל, והיא חזרה לשיחה מהבוקר, בנימה יותר רגועה. ״המלחמה האטומית לא נוגעת רק לנו, אלא לעולם כולו. תבין שאנחנו קרועים בין שני ציוויים: לסייע לסוציאליזם ברחבי העולם, ולהציל את השלום. אנחנו לא רוצים לוותר לא על זה ולא על זה.״
״אה, אני יודע שהמצב לא פשוט.״
״אולי תפסיקו כאן,״ אמרה ניקול בתקיפות. ״מאשה רוצה שאעיף איתה מבט על התרגום שלה: אם לא נעשה את זה עכשיו, לא יישאר לנו זמן.״
״כן, אנחנו צריכות להתחיל כבר,״ אמרה מאשה.
הן התיישבו זו לצד זו לפני השולחן. הוא פתח מדריך לברית המועצות שהביא עמו מפריז והעמיד פנים שהוא שקוע בו, אך מחשבותיו חגו במעגלים. נכון שלא ניתן להוציא מכלל אפשרות תגובה אמריקאית מחרידה לכל ניסיון של הסלמת נגד. ואם כך?
ב־1945, הפּצצה עוד היתה רק איום מופשט למדי: כיום היא הפכה לאפשרות מדירת שינה. היו אנשים שלא הודאגו ממנה: ״אחרי שאמות, לא אכפת לי אם העולם ימשיך להתקיים או לא.״ חבר אחד של אנדרה אף אמר: ״אם כבר, אז אצטער פחות למחשבה שאני לא משאיר כלום מאחורי.״ הוא עצמו היה מתאבד מיד, אילו ידע שכדור הארץ עומד להתפוצץ. או פשוט שכל הציוויליזציה תיחרב, המשכיות ההיסטוריה תיקטע, והשורדים — מן הסתם סינים — יתחילו מאפס. אולי הם יביאו לניצחונו של הסוציאליזם: אבל לא יהיה שום קשר בין הסוציאליזם שלהם לבין זה שעליו חלמו הוריו, חבריו למאבק והוא עצמו. אולם אם ברית המועצות תתבסס לה בדו־קיום של שלום, הסוציאליזם לא יגיע בקרוב. כמה תקוות שנכזבו! בצרפת — החזית העממית, הרזיסטנס, שחרור העולם השלישי, כל אלה לא הסיגו את הקפיטליזם ולוּ כזרת. המהפכה הסינית רק הובילה בסופו של דבר לסכסוך הסיני־סובייטי. לא, העתיד מעולם לא נראה לאנדרה מדכא כל כך. ״חיי יהיו לשווא,״ חשב. משאת נפשו היתה שלחייו יהיה תפקיד מועיל בְּהיסטוריה שתוביל את בני האדם לעבר האושר. יום אחד הם ודאי ישיגו את האושר; אנדרה האמין בזה זמן כה רב, שלא יכול היה שלא להאמין בזה עוד קצת: אבל זה יושג דרך כאלה מעקפים, שההיסטוריה כבר לא תהיה ההיסטוריה שלו.
קולה של ניקול ניתק אותו מהרהוריו:
״היא לגמרי נכונה, הצרפתית של מאשה; אולי נכונה מדי, קצת נוקשה.״
״אני כל כך פוחדת לעשות טעויות,״ אמרה מאשה.
״מרגישים.״
הן שבו ורכנו על הדפים המודפסים, כשהן מחייכות ומתלחשות. ניקול, שברגיל היתה כה מחמירה עם נשים, רחשה למאשה חיבה אמיתית; ההבנה ביניהן שימחה את לבו של אנדרה.
״גם אני רוצה להסתכל בו, בתרגום הזה,״ אמר. אף כי העתיד נראה מדכא, חבל להחמיץ את הרגע הזה, של אינטימיות וחיבה. הוא נחלץ מהרהוריו.
*
״אשמח לשבת,״ אמרה ניקול.
המסעדה האוּזבֶּקית היתה מקסימה, עם ביתניה הקטנים באוויר הפתוח וקהל הסועדים האקזוטי: גברים שטוחי פנים ומלוכסני עיניים, חבושים בכובעי בד רבוּעים, ונשים בשמלות משי ססגוניות וצמות שחורות כבדות. הגישו שם את השישליק הכי טוב במוסקבה. אבל — וזה היה כך בכל מקום — השאון שהקימה התזמורת גרם להם לברוח מיד אחרי הנגיסה האחרונה. מאשה הציעה טיול ברגל. אך הם כבר צעדו הרבה במשך היום, וניקול הרגישה עייפה. זה היה מרגיז; פעם היתה גומאת קילומטרים, באותה קלילות כמו אנדרה. עכשיו, מדי ערב, אחרי שיטוטיהם הארוכים, בגדו בה רגליה. היא העלימה זאת מן האחרים. אבל בסופו של דבר זה היה טיפשי לכפות על עצמה את המאמץ. אם כבר עברו על פני ספסל ריק — מציאה נדירה — מוטב שייהנו ממנו. הם התיישבו.
״אז מה, בסוף נוכל לנסוע לרוסטוב או לא?״
״אני חוששת שלא,״ אמרה מאשה.
״והשיט על המוסקובה?״
״אני יכולה לברר...״
״אה, למה שלא נישאר פשוט במוסקבה?״ אמר אנדרה. ״יש לנו כל כך הרבה דברים לחזור ולראות.״
״ממילא נחזור ונראה אותם.״
לחזור ולראות. היתה תקופה, לקראת גיל ארבעים, שהיא הוקסמה מכך. לפני כן לא, היא היתה צמאה לדברים חדשים. גם עכשיו. כל כך מעט שנים נותרו לה לחיות: לדשדש יום אחרי יום בכיכר האדומה, זה בזבוז זמן. היא אמנם נהדרת: איזה הלם, שלוש שנים קודם. וגם השנה, ביום הראשון. אבל היא כבר היתה מוכרת מדי לניקול. זה ההבדל הגדול בין הנסיעה הראשונה והנסיעה הזאת. ב־63׳, הכול היה חדש; הפעם, כמעט כלום. מכאן נבעה, מן הסתם, תחושת האכזבה הקלה.
״ואיפה נבלה הערב?״ שאלה.
״למה לא פה?״ אמר אנדרה.
״על הספסל הזה, כל הערב?״
השנה לא ידעו לאן ללכת בערבים. יורי נראה מאוד נחמד — היות שלא דיבר צרפתית, היחסים איתו היו מוגבלים למדי — אבל הוא עבד בחדרו, וַסילי בחדרו שלו; היה צריך ללחוש כדי לא להפריע להם, ולמרות זאת הרגישו האורחים שהם לטורח. חדר המלון לא היה נעים. בשלוש השנים האחרונות נבנו הרבה בתי קפה; מבחוץ הם לא נראו מכוערים, עם קירות הזכוכית שלהם, אבל בפנים הם דמו לחנות למוצרי חלב, נעדרי נוחות ואינטימיות, וממילא בשעה הזאת כבר סגורים. אז מה, הספסל הזה, בכיכר שעומד בה ריח דלק, ליד תחנת מטרו?
״נעים פה,״ אמר אנדרה. ״יש פה ריח טוב של צמחייה.״
היה לו טוב בכל מקום. בחליפת הפלנל שלו, לא היה לו קר; מאשה, מעל עשר מעלות, כבר היה לה חם; אבל ניקול רעדה מקור בשמלה הדקה שלה. ובכלל, ערב שלם על ספסל, הם הרגישו חסרי בית.
״קר לי,״ אמרה.
״אפשר ללכת לבר של מלון ׳נאציונל׳,״ אמרה מאשה.
״רעיון טוב.״
הבר נשאר פתוח עד שתיים בלילה; שילמו שם במטבע זר, אפשר היה לקנות ויסקי וסיגריות אמריקאיות. היא הסבה לכך את תשומת לבם של אנדרה ומאשה ביום שאכלו שם צהריים, אבל הם לא ענו. מאשה בכל זאת ציינה זאת לעצמה, ונזכרה בזה ברגע הנכון. הם קמו.
״זה רחוק?״
״חצי שעה הליכה. אולי נמצא מונית,״ אמרה מאשה.
ניקול השתוקקה למונית: כאבו לה הרגליים, כפות הרגליים. לרוב אפשר היה למצוא מונית בקלות: מספרן הוכפל מאז 63׳. הערב עברו הרבה מוניות, עינן הירוקה הקטנה דלקה כנושאת הבטחה, אבל כל כמה שהם נופפו להן, הן המשיכו הלאה ללא רחם: אסור היה להן לעצור בשדרות הרחבות האלה. תחנת המוניות הכי קרובה היתה רחוקה למדי, והם עלולים להגיע ולגלות תור ארוך ואף לא מונית אחת. לצעוד, לשבת על ספסלים, אורח חיים קשוח. ייתכן שלתושביה, מוסקבה היתה בסדר גמור; מאשה לא רצתה לחיות בשום מקום אחר, בייחוד לא בפריז (מה שבכל זאת היה מפתיע). אבל לזרים, איזה חיי צנע! אולי הזדקנתי בשלוש השנים שחלפו, אמרה לעצמה ניקול; קשה לי יותר לשאת אי־נוחות. וזה רק יחמיר. ״אנחנו בלבלובו של הגיל האחרון,״ נהג אנדרה לומר. גם כן לבלוב: קוצים ודרדרים.
״אני קורסת מעייפות,״ אמרה.
״אנחנו תכף מגיעים.״
״מגעיל להזדקן.״
מאשה אחזה בזרועה. ״נו באמת! אתם כל כך צעירים, שניכם.״
אמרו לה את זה הרבה: את נראית צעירה, את צעירה. מחמאה עם כפל משמעות, שמבשרת על ימי מחר קשים. לשמור על החיוניות, על השמחה, על הצלילוּת, זה להישאר צעיר. מנת חלקה של הזִקנה היא אפוא שגרה, דכדוך, רפיון שכל. אומרים: אין כזה דבר זִקנה, זה שום דבר. או אפילו: זה מאוד יפה, מאוד מרגש. אבל כשפוגשים בה, מסתירים אותה במבוכה ומלבישים אותה במילים שקריות. מאשה אמרה: אתם צעירים, אבל היא תמכה בזרועה של ניקול. בסופו של דבר, היא זו שגרמה לניקול לחוש בחריפות כזאת את גילה מאז שהגיעה הנה. ניקול הבינה שהִקפּיאה את תמונת עצמה בגיל ארבעים: היא זיהתה באישה הצעירה והנמרצת הזאת את עצמה, מה גם שמאשה היתה בעלת ניסיון וסמכות, בּשֵלה ממש כמו ניקול: הן דמו זו לזו. ואז, פתאום, באו איזו תנועה, שינוי קול, מחווה של תשומת לב, והזכירו לה שעשרים שנים מבדילות ביניהן — שהיא בת שישים.
״איזה דוחק!״ אמר אנדרה.
הבר היה מלא עשן והמולה. היה רק שולחן אחד פנוי, דחוק בין אמריקאים צעירים שגעו בצחוק וצרפתים מבוגרים שהתבדחו בקול רם מאוד. כמה מערב־גרמנים — רק מַטבע זר מערבי התקבל כאן — שרו במקהלה. על הפטפון הסתובב תקליט ג׳ז שבקושי אפשר היה לשמוע. אבל נחמד היה לשוב ולהיזכר בטעמו של הוויסקי, בטעמן של יציאות הערב בפריז, עם אנדרה, עם פיליפ. (חם שם עכשיו; הם היו ודאי יושבים במרפסת של בית קפה במונפַּרנאס.)
״נחמד לךְ למצוא את עצמך שוב במערב?״
״לכמה רגעים, כן.״
הוא, לעומתה, שרף את הגשרים. הוא לא כתב לאיש; בקושי שירבט כמה מילים בסוף המכתב האחרון ששלחה ניקול לפיליפ. הוא חייך בבקרים, כשהיתה מתעקשת לקנות גיליון ״ל׳אוּמַניטֶה״5 מלפני כמה ימים. כך נהג תמיד בנסיעות. הוא שכח בקלות את פריז; שורשיו לא היו שם.
5 L׳Humanité — עיתון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
״חגיגות של עובדי שגרירות!״ אמר במבט מיוסר. ״אין דבר יותר גרוע מזה.״
״רוצה שנלך?״
״מה פתאום.״
הוא נשאר כדי לשמח את ניקול, אך ודאי לא ירצה לחזור הנה; גם מאשה לא הרגישה בנוח. (לא היו כאן בכלל רוסים, חוץ משתי נשים מאופרות בכבדות, שבאו בבירור בשביל לנסות לתפוס גבר עשיר.) אבל זה דווקא היה מקום נחמד, פתוח — ולו למחצה — לעולם. גבר שחור גבוה, בחולצה אדומה, התחיל לרקוד לבדו, ואנשים מחאו כפיים לקצב הריקוד.
״הוא רוקד לגמרי לא רע,״ אמרה ניקול.
״כן.״
אנדרה נראה פזור דעת. זה כמה ימים פיתח עווית לא־רצונית: הוא לחץ שוב ושוב את אצבעו אל הלחי, בגובה החניכיים. היא אמרה, קצת בקוצר רוח:
״כואב לך? לך לרופא שיניים.״
״לא כואב לי.״
״אז למה אתה כל הזמן ממשש את הלחי?״
״אני מוודא שלא כואב לי.״
היתה תקופה שהוא מדד לעצמו את הדופק עשרים פעם ביום, כשהוא מביט בריכוז במחוגי השעון. גחמות קטנות, שום דבר חמור, ובכל זאת סימן. סימן למה? לכך שהחיים מסתיידים, שהסניליות אורבת. סניליות. היא הכירה בעל־פה את הגדרות המילון, שהתמיהו אותה בחוסר הסימטריה ביניהן. עלומים: תכונתו של העלם. סניליות: היחלשות של הגוף והשכל כתוצאה מזִקנה.