הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אינטואיציה
    ספר מוגן
     
  • אינטואיציה
    אלגרה גודמן | תרגום: איטה ישראלי
    ידיעות ספרים, פן | 2010 | פרוזה תרגום | 292 עמ'

    שני המדענים הבכירים העומדים בראשה של מעבדה לחקר הסרטן בבוסטון – סנדי גלאס, רופא כריזמטי רודף פרסום, ומריון מנדלסון, מדענית אידיאליסטית ומחמירה – מדריכים את בני חסותם הצעירים ומפקחים על עבודתם במעבדה. מתוקף מעמדם, הם דורשים מסירות וכבוד בסביבה תחרותית שבה מענקי המחקר הם יקרי מציאות והממצאים חמקניים. ולכן, כאשר הניסויים של קליף בנקר, צעיר המדענים בצוות, מתחילים להניב תוצאות מעודדות, מסתחררת המעבדה כולה נוכח התקוות החדשות. אולם עד מהרה צצה קנאה, וזו מולידה חשד: רובין דֵקֶר, עמיתה של קליף – וחברתו לשעבר – חושדת שהממצאים שלו הם פרי הונאה. כאשר היא נותנת פומבי לחשדותיה וקליף ממשיך לטעון לחפותו, סוחפת המחלוקת הרת הגורל את המעבדה ואת כל עובדיה. ''אינטואיציה'' הוא רומן עטור שבחים על יחסים בין אנשים, על אמון וחשדנות, על תחרות ושיתוף פעולה, על הצלחה וכישלון ועל ההפתעות הבלתי-צפויות שמזמנים לנו האנשים שחשבנו שאנחנו מכירים אותם היטב... "מותחן סוחף על הונאה מדעית... מבריק!" Guardian "אינטואיציה הוא הישג מהמם" Economist "כמו ג'יין אוסטן המודרנית, גודמן היא חוקרת מבריקה של דמויות אנוש..." USA Today "הכתיבה של גודמן שופעת חוכמה ושנינות... הרומן עוסק לא רק בשאלות של יושר והגינות בהקשר של ניסויי מעבדה או מדע, אלא גם בעוצמת התשוקה והמחויבות שלנו לעבודה ולתגליות." Los Angeles Times Book Review אלגרה גודמן נולדה ב-1967 בברוקלין, ניו יורק, גדלה בהוואי וכיום היא מתגוררת עם בעלה וארבעת ילדיה בקיימברידג', מסצ'וסטס, ועוסקת בכתיבה במשרה מלאה. כשהיתה בת שבע-עשרה החלה לכתוב סיפורים קצרים, ובשנת 1989 ראה אור ספרה הראשון, שקיעה מוחלטת.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • השלג ירד כל היום. הוא כיסה כל חנות וכנסייה; ערימות של שלג סחוף מחקו רחובות ומדרכות. הפנקיסטים בתחנת הרכבת התחתית שבכיכר הארווארד הסתלקו ברעש, בוהקים כמו להק של ציפורי קרדינל עם אניצי השיער האדומים וכרבולות המוֹהוֹק הכתומות שלהם. בשדרות מַאס נסוג החייל הוותיק, הפיכח, בוגר מלחמת וייטנאם, לאוֹ בּוֹן פַּן כדי לשתות קפה. הארווארד יארד הסמוכה לכיכר דממה בשלג. סטודנטים לתואר ראשון שהתנחלו שם כדי להפגין למען חיסול ההשקעות של האוניברסיטה בדרום אפריקה קיפלו את קופסאות הקרטון, את האוהלים ואת שקי השינה שלהם והתחילו לבנות אנשי שלג. בתי הספר בקיימברידג' היו סגורים, אבל מכון פִילְפּוֹט היה פתוח כרגיל. במעבדת מֶנְדֶלְסוֹן־גְלַאס עבדו ארבעה פוסט־דוקטורנטים ושני טכנאי מעבדה.
    שניים־שניים עבדו הפוסט־דוקטורנטים ליד שולחנות המעבדה, כמו טבחים שמצטופפים במטבח של מסעדה, ומיצו דנ"א בתמיסה, בדקו תאים, שטפו תאים בכימיקלים, פרצו תאים ושינו אותם לעד באמצעות החדרת חומר גנטי חדש לתוכם. הם הפעילו את ברזי הכיורים בעזרת דוושות, מדדו והעבירו תמיסות מילימטר אחרי מילימטר בעזרת פִּיפֶּטוֹת, אותם מזלפי טיפות עיניים המצריכים עבודה קפדנית ומתישה. הם הכינו נוזלים ומיני קרח ותקריש.
    בקושי נמצאו להם כשני סנטימטר פנויים של דלפק. משטחי העבודה היו מכוסים בפנקסים משובצים ובמגשי פלסטיק, חלקם כחולים, חלקם ירוקים וחלקם אדומים, וכל אחד מהם הכיל עשרות מבחנות. כוסות מעבדה מזכוכית נחו למעלה על המדפים, מלאות במצע אדום לגידול תאים. הן היו מכוסות ברדיד אלומיניום, כמו בקבוקי חלב חתומים לקראת מסירה לבית הלקוח. קירות מתקלפים ואינקובטורים שהותקנו מתחת לדלפקים היו מכוסים בגלויות, בסדרה מצהיבה של קריקטורות דוּנְסבֶּרִי ובתצלומים מלפני שנים מפיקניק של חברי המעבדה באגם ווֹלְדֶן. הם חלקו את המִנְדָף הלָמִינָרִי כפי שחלקו את המיקרוסקופ הטוב. היתה זו שנת 1985 והפִילְפּוֹט היה מפורסם, אבל עמוס במכשור ישן. חוגות ומחוונים נראו כמו רכיבים של מערכות סטריאו מתחילת שנות השישים. הצנטריפוגה, שנועדה להפריד תאים בתמיסה, היתה מגושמת כמכונת כביסה עתיקה. לא היה די כסף לרכישת ציוד חדש. בקושי היה מספיק כדי לשלם לפוסט־דוקטורנטים.
    בימים כתיקונם התרוצצו החוקרים בין המעבדה לשטחים המשותפים בקומה. כל מעבדות הקומה השלישית חלקו את חדר הקור וחדר החום, את המחסן, כמו גם את חדר הישיבות הקטן, המרוהט ברהיטים זולים עשויים כרום וחומר דמוי־עץ שהתאימו לדיונים ולנמנומים. אך באותו יום שישי לא עזב איש את המעבדה, אפילו לא הטכנאים אֵיידֶן ונָטַלְיָה, שביצעו את העבודות השחורות בעבור הפוסט־דוקטורנטים. הם היו עובדים כלליים, שהשתייכו למעמד נותני השירותים, אולם איש לא העז לנהוג בהם כבמשרתים.
    הם היו נחושים, בעלי מודעות פוליטית ומכווננים לכל מאבק כוחות.
    השניים החליפו מבטים ללא הרף, כאומרים "הגיע הזמן לרדת למטה," אך דחו את הירידה אל בית חיות המעבדה מחשש שיחמיצו משהו. מנהלי המעבדה, מריון מנדלסון וסנדי גלאס, נועדו במשרד שבקצה המסדרון. הדיון נמשך כבר חצי שעה, דבר שבישר רעות.
    אחד הפוסט־דוקטורנטים נקלע לצרות.
    עד כמה המצב חמור? איש לא דיבר. פְּרִיתְ'ווִיש לא הרים את ראשו מעל מגש של מבחנות מפלסטיק, עיניו כמעט בגובה צמח האבוקדו שגידל מגלעין. "הניסוי המוצלח ביותר שלי," נהג לומר בצער. רוֹבִּין חמקה החוצה כדי להציץ ימינה ושמאלה במסדרון, ואז התחככה בפֶנְג כשמיהרה לחזור פנימה. שעון הקיר השחור־לבן העיד בתקתוק כי השעה שלוש חלפה עברה, אולם כמו השעונים בבתי הספר היסודיים, גם השעון הזה פיגר. נטליה נעצה באיידן מבט נוקב, כאומרת "אני ירדתי בפעם הקודמת; עכשיו תורך, בעצם," אבל איידן פנה ממנה בביטול. ייתכן שזה היה מצחיק, אבל אף אחד לא התבדח על הפנטומימה של הטכנאים.
    "קְלִיף." מריון מנדלסון הופיעה פתאום בפתח. היא עמדה שם, אימתנית, נוקשה, עיניה הכהות זועמות. "אנחנו יכולים להחליף איתך מילה?" קליף העלה על פניו חיוך מתוח ומשך בכתפיו בהפגנה קטנה ונואשת של שוויון נפש.
    האחרים הסיטו את עיניהם מהשניים, כשמנהלת המעבדה שלהם הובילה את קליף אל המשרד שחלקה עם סנדי גלאס.
    לחייו של קליף כבר בערו מסומק כשפסע אחרי מריון לאורך המסדרון. הוא התנשא לגובה של קרוב למטר תשעים, גבוה ממריון ביותר משלושים סנטימטרים. אף על פי כן היה נתון למרותה לגמרי וחרד מפני מה שהיא וגלאס עומדים לומר. זה שנים שהוא שוקד על פיתוח וַרְיַאנְט של נגיף נשימתי סִינְסִיציאלי, והוא השתוקק להשתמש בננ"ס, לאחר שיעבור מודיפיקציה, על מנת להפוך תאים סרטניים לתאים בריאים. הניסויים שלו נכשלו; סנדי ומריון הורו לו להפסיק אותם, והוא לא ציית להוראה.
    הדלת נסגרה מאחוריו, וקליף מצא את עצמו במשרד הצר והמבולגן.
    "שמע, קליף," אמר גלאס, "היתה לנו או לא היתה לנו שיחה בדבר המשך הניסויים בננ"ס?"
    קליף עמד דומם.
    "אולי אתה לא זוכר את השיחה," אמר גלאס בחיוך.
    קליף זכר, וידע היטב שלא מומלץ להחזיר חיוך. סנדי גלאס היה תמיד עליז, מלא עד גדותיו בשמחה בלתי־מרוסנת על האינטליגנציה שלו עצמו. הוא חייך בעיקר כשכעס.
    "אני אמרתי לך שאתה חייב להפסיק להשתמש בננ"ס," הזכיר לקליף. "ואתה אמרת שאתה מבין."
    קליף הנהן.
    "סיכמנו שלננ"ס יש השפעה מסוימת אִין וִיטְרוֹ,"*
    *מונח מהשפה הלטינית שפירושו "בתוך זכוכית": מגדיר ביצוע של תהליך ביולוגי בסביבה מלאכותית (מבחנה)[כל ההערות הן משל העורכת[.

    אמר גלאס.
    "קבל את ברכותי! אתה בדרך לריפוי סרטן בצלחת פֶּטְרִי. אבל לאיזו מסקנה הגענו כשניסינו להזריק את הננ"ס לעכברים חיים?"
    קליף הסיט את מבטו.
    "שום כלום. הזרקת את הננ"ס לחמישים ושישה עכברים בלי שום השפעה שהיא על הגידולים. לכן ביקשנו ממך, מריון ואני, שתפסיק.
    ביקשנו ממך בנימוס שתעבור למשהו אחר. ומה אתה עשית?"
    "ניסיתי שוב," אמר קליף ונעץ את עיניו ברצפה.
    "אכן כן. אתה ניסית שוב."
    "אני מצטער."
    סנדי התעלם מדבריו. "אמרנו לך להפסיק לבזבז משאבים על הננ"ס."
    "לא רציתי להרים ידיים," אמר קליף.
    "שמע, אני מבין שהננ"ס הזה היה הבייבי שלך," אמר סנדי. "אני מבין שעבדת שנתיים על הפיתוח שלו."
    שנתיים וחצי, תיקן קליף בלי קול.
    "אנחנו מבינים שהשקעת את כל כולך בפרויקט הזה." סנדי העיף מבט במריון, שעל פניה לא ניכרה ולו טיפת הבנה. "העניין הוא שהננ"ס לא עובד. ועכשיו, הלכת וביצעת עוד סדרה של ניסויים *
    - חרף כל מה שנאמר לך בפירוש. מה חשבת לעצמך, קליף? אל תענה לי. התמדה יכולה להיות תכונה חיובית מאוד, במיוחד כשאתה צודק. אבל אנחנו רואים עכשיו שהניסיון השלישי הזה מגלה את כל הסימנים של כישלון קולוסאלי. לא, אל תתנצל. פשוט תגיד לנו מה חשבת לעצמך. פשוט תספר לנו מה עבר לך בראש, כי אנחנו באמת רוצים לדעת."
    מדוע עשה עוד שני ניסויים עם הנגיף אחרי שנכשל? הם ציפו לתשובה, אבל קליף לא היה מסוגל לדבר. האמת הביכה אותו; זה היה לגמרי פשוט: הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שיזרוק לפח עבודה שגזלה כל כך הרבה זמן. המחשבה על כל השעות, אותן אלפי השעות שהשקיע, החליאה אותו. איך יוכל להודות בזה?
    השיטה המדעית היתה מדויקת ומדודה. מדען הוא, מעצם הגדרתו, נטול רגשות. הוא משלים עם הכישלונות, משנה כיוון ועובר למשהו אחר; הוא יכול אולי להיות מותש, אך לעולם לא מתריס מרוב תשישות. מדען אינו מאפשר לרגשות למשול בניסוייו.
    ואף על פי כן היה קליף רגשן ולא מציאותי ביחס לעבודה שלו.
    הוא התנהג בצורה לא מקצועית, ניסה את מזלו שוב ושוב כנגד כל הסיכויים. איך יוכל להסביר את זה? היה רק הסבר הגיוני אחד: הוא לא מדען. זה מה שמנדלסון וגלאס מנסים להגיד.
    "הסכמנו או לא הסכמנו," אמר גלאס, "שתעשה סוף לחיסול הסיטוני של חיות המעבדה שלנו?"
    "אין לנו הכסף," אמרה מנדלסון, והיא לא התכוונה למימון בעבור העכברים עצמם, שעלו כחמישה־עשר דולר כל אחד, אלא לכסף שנדרש לטיפול האינסופי ביצורים העדינים. "זוכר שביקשנו ממך לעבוד עם רובין?"
    "היא בהחלט עדיין זקוקה לעוד זוג ידיים," אמר גלאס, וקליף שנא אותו על דבריו, ועל הנימה המתנשאת בקולו, שניכר בה גם שביב של זימה.
    "מגיע לי פרויקט משלי," אמר קליף והרים את מבטו.
    "במעבדה הזאת אין דבר כזה: פרויקט משלך," הכריזה מנדלסון.
    "תראה, אנחנו צוות," אמר גלאס, "ואתה צריך לתרום את חלקך ולא לגרור את כולם למטה עם הפנטזיות האישיות שלך."
    במעבדה שבהמשך המסדרון, התקבצו כל האחרים כמו קרובי משפחה בלוויה.
    "הם לא יפטרו אותו," אמר פרית'וויש בלויאליות. הוא בכל זאת היה שותפו לדירה של קליף.
    "הם לא יפטרו אותו," הסכים פנג.
    נטליה שקלה את הדברים. "לי נראה שמנדלסון לא תפטר אותו, אבל גלאס כן." נטליה היתה רוסייה וכבר בעלת תואר דוקטור עוד לפני שהגיעה לארצות הברית. היא מעולם לא חיבבה את גלאס.
    "אז הם יתווכחו," אמר פרית'וויש.
    "הם ישאירו אותו," ניבא איידן, "וימררו לו את החיים עד כדי כך שהוא יעזוב מרצונו."
    "הוא היה אומלל כבר קודם," ציין פרית'וויש, אבל האחרים היסו אותו. קליף פסע בחזרה לאורך המסדרון.
    חבריו נפוצו מיד, נעלמים אל תוך ערבוביית כלי הזכוכית וציוד המעבדה כמו ארנבות בסבך. כולם, חוץ מרובין, שמשכה בשרוולו של קליף. השניים חמקו בדממה אל המחסן הצמוד, ששימש לאחסון החומרים הפרמקולוגיים הרעילים של המעבדה.
    היא הגיפה את הדלת מאחוריה. "אתה בסדר?"
    לחייו היו סמוקות, ועיניו התנוצצו בברק לא אופייני. "אני בסדר גמור."
    היא התקרבה אליו יותר, אבל הוא נסוג מפניה.
    "מה תעשה?"
    "אני לא יודע," אמר. "הם כבר ניסו בעבר להפיל אותי עלייך."
    "הם הציעו לך לעבוד איתי?"
    "לפני שישה חודשים, אבל סירבתי."
    היא היתה מופתעת, ופגועה. "אפילו לא סיפרת לי."
    "מה הטעם? לא רציתי לעבוד על הפרויקט שלך."
    היא שילבה את זרועותיה. "ומה לא בסדר עם הפרויקט שלי?"
    "כלום!" שיקר.
    היא בזבזה חמש שנים על מה שנחשב בעבר לפרויקט מסחרר; בדיקת דגימות דם מוקפאות שנאספו לאורך השנים מחולי סרטן שמתו מסוגים שונים של המחלה. סנדי גלאס היה משוכנע שאיפשהו בדגימות האלה יש סמן משותף, רצף משמעותי שיחשוף לפתע את הסינדרום המאחד שבבסיס מחלותיהם השונות והטרגיות של המטופלים שלו. גלאס הציג את הפרויקט בפני רובין בשנתה הראשונה במכון בחגיגיות, כאילו העניק לה מתנה גדולה. הוא אמר לה שהוא משוכנע שלעבודה הזאת יש פוטנציאל להניב פרס נובל; וכי המחקר הזה, יותר מכל מחקר אחר, הוא זה שהוא עצמו היה רוצה לבצע אילו חובותיו בתחומים הקליניים היו מאפשרות זאת.
    ואז, לאחר שהעניק לה את אוסף הדמים שלו בתוספת מנה גדולה של תיעוד מבולגן של מחלתו ומותו של כל אחד מהתורמים, הניח לה לעבוד לבד.
    הוא בחר בה בגלל האינטליגנציה האדירה שלה, להיטותה אחר גילויים, שאפתנותה - וגם, כמובן, משום שאהב פוסט־דוקטורנטיות יפות. לרובין היו עיניים חומות חמות, שהתנוצצו מתחת לריסים חיוורים; היה לה שיער בלונדיני משיי, שאותו אספה בפשטות על עורפה בגומייה שמצאה באקראי. תווי פניה היו עדינים והיא הסמיקה בקלות; היו לה שיניים קטנות וכמעט - אבל לא לגמרי - ישרות.
    בצד ימין למעלה, עלתה שן אחת טיפ־טיפה על זו שלצדה, כמו דף בספר שלא הפכו עד הסוף. בעיניה היפות ובשערה הבוהק נראתה תמיד לקליף כמו נערה מתוך סיפור אגדה; ועם זאת, אפילו היא לא הצליחה לטוות זהב מהפסולת של גלאס.
    "אז אין לך שום דבר נגד הפרויקט שלי, רק שהוא לא מספיק טוב בשבילך," התריסה נגדו.
    "לא. זה לא מה שאמרתי."
    "זה מה שחשבת."
    "תראי, אם אי־פעם חשבתי ככה, אני מתנצל. אבל, בחייך..."
    רובין פנתה אליו נסערת. "אבל אתה לא מצטער."
    "מספיק!"
    "פשוט חשבתי..." אמרה.
    "אל תחשבי כלום. רק תניחי לי."
    הוא חצה את המעבדה בצעדים ארוכים ויצא אל המסדרון.
    איך רובין יכלה לצפות ממנו לדבר איתה? מה היא רוצה ממנו?
    שיתחנן אליה שתניח לו לעבוד על הפרויקט המדכא שלה, דמוי החור השחור? שיישבר ויבכה על כתפה כדי שהיא תוכל לנחם אותו?
    הבוז המשועשע בקולו של גלאס עדיין הדהד באוזניו. הוא ראה את האכזבה הקשה בעיניה של מנדלסון. הם לא הורו לו לעזוב; הם אפילו הסכימו שיישאר, אבל הם גרמו לו לסבול. הם עימתו אותו עם הראיות לאי־הציות שלו ולכישלונו, ואחר כך השליכו אל ערימת האשפה את אותו שמץ של מדען שנותר בו, וכמעט שקראו בבוז:
    "הבא בתור!" הוא ראה את פרית'וויש ממהר לקראתו במסדרון. קליף לא היה מוכן לסבול את מילות הניחומים שלו. הוא נמלט אל חדר המדרגות וירד בריצה.
    מחוץ למכון השלג הפסיק לרדת. שמש דצמבר החלה לשקוע, והעולם דמם באורח מוזר. הוא ירד בריצה ארבע קומות ונעצר לרגע, כשהוא מתנשם בכבדות. אחרי שהשיב את רוחו ניצת שוב כעסו.
    הוא בעט בשלג ומלמל תגובות ראויות: מי אתם חושבים שאתם? מי אתם חושבים שאני?
    הוא פסע מבלי לשים לב למרחק שעבר או לכיוון שאליו הלך.
    לפתע נבהל כשראה שלט ניאון אדום, לִיבִּיס יקֶרְס, והבין שהוא בכיכר סנטרל. אוטובוס חלף על פניו, אבל הכביש היה כמעט ריק ממכוניות. החנויות היו סגורות, ושלג צח כיסה את תחנת המוניות השוממת. הוא המשיך לצעוד, לגמרי לבד.
    קליף עבר מעט יותר מקילומטר וחצי, עד אֶם־אַיי־טִי, ואז הסתובב והתחיל לצעוד בחזרה כשהוא חולף על פני המפעלים הוויקטוריאניים הסגורים שהוסבו למחסנים, חומות לבנים אדומות מסתופפות בצִלם של בנייני משרדים גבוהים יותר. הוא שקל להתקשר להוריו, אבל מה כבר יוכלו לומר לו. היתה להם חנות למכשירי כתיבה במערב לוס אנג'לס. הם תמיד עודדו אותו. הוא היה בוגר יוּנִיבֶרְסִיטִי הַיי סְקוּל, בקיץ היה יוצא למחנות של נוער שוחר מדע, התאמן בטריאנגולציה על מגרשי טניס לוהטים, בנה תחנה מטאורולוגית משלו, בישל גרסאות ביתיות של חומרים דמויי פלסטלינה, משחת שיניים ודבק.
    הוריו קנו לו ערכות מעבדה, טלסקופים לנוער, ואפילו מימנו לו לימודים בסטנפורד. הם היו משכילים; שניהם היו בוגרי קולג', אבל קליף היה הראשון במשפחה שהשיג תואר דוקטור. הוריו לא ידעו דבר על העבודה שלו או על הפוליטיקה במעבדה. הוא הרהר במנחה שלו לתזה, פרופסור אופנהיימר, שמת בינתיים. מה אופנהיימר היה אומר? הוא היה צוחק, כמובן, וחושף את שיניו הצהובות. הוא היה אומר: "למה ציפית? אתה לא מציית למנהל המעבדה, אז אתה אוכל אותה. אתה מתעסק עם מישהי במעבדה, אז ברור שבסופו של דבר תריבו. אתה אוכל מה שבישלת. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה? לא מנהלים רומנים במקום העבודה."
    ידיו היו קרות על אף שהיו תחובות בכיסיו. הוא המשיך לצעוד במעלה שדרות מאס, ואחר כך לאורך נהר צ'רלס, ונרגע בהדרגה.
    האוויר הקר החל לרפא את גאוותו הפצועה; ייאוש קהה תפס את מקומם של הכעס והמרמור.
    הוא דמיין את עצמו ממשיך לצעוד לעד במעגלים הולכים ומתרחבים, אולם בעיקול הנהר הגיע לגשר וִיקְס להולכי רגל, ושם, על הגשר, נעצר. הנהר השתרע אל תוך האפלה; טהור, לבן, מכוסה כפור מושלג, כמו דרך עתיקה, נשכחת.
    רעיון מבריק סחף את קליף. הוא יצעד על פני הנהר ברגל. בלתי־ נראה יפסע על פני הנהר הבלתי־נראה ויותיר את עקבותיו בשלג הלבן שעל המים הקפואים. בלב העיר ישוטט לו לבדו כאילו שוטט באזור כפרי, והקרח יתפצח חרישית תחת רגליו. הוא יחצה את הנהר ברגל.
    הוא רץ במורד מדרגות הבטון של גשר ויקס ואז, ביתר זהירות, עשה את דרכו מטה על הרפש הקפוא של גדת הנהר. הוא הניח רגל אחת על הקרח הלבן והרגיש שמשתלטת עליו שלווה מוחלטת, שכחה גורפת. אחר כך העביר את משקלו אל הרגל. הקרח שקע תחתיו.
    המים הקרים אחזו בו כבמלחציים, חלחלו אל נעל ההתעמלות שלו ולתוך הגרב, וצרבו את עורו. קליף פלט צעקה ונסוג אל הגדה.
    אינסטינקטיבית, חזר ועלה אל המדרכה במֶמוֹרִיאָל דְרַייב. הוא צעד מהר מאי־פעם, אלא שעכשיו צרב הקור את אוזניו, והוא איבד תחושה בכף רגלו הימנית. מחשבה הגיונית אחת הצטלצלה באוזניו:
    זה עתה הוכיח שהוא אידיוט.
    קליף מצא כמה מעט מטבעות ועצר בנִינִיס קוֹרְנֶר, חנות קטנה עמוסה בירחונים ובתפוחים ובתפוזים מצופי דונג, מסודרים בערימות גבוהות מאחורי חלונות הראווה. הוא קנה שקית של שקדים קלויים בדבש, שאותם אכל תוך כדי צעידה במעלה רחוב בְּרַטְל. הוא ליקק את הסוכר המעורב במלח מאצבעותיו הרדומות מפאת הקור ותהה איפה הכפפות שלו ואם ייאלץ ללמד בתיכון.
    ייתכן שהיה ממשיך לצעוד לעולמים אלמלא כף רגלו הקפואה.
    בחלחלה קליפורנית התחיל לתהות אם קיבל כוויית קור. אחרי כמה זמן מתחיל נמק?
    המשפט "הפנטזיות האישיות שלך" כבר איבד משהו מן החלחלה שעורר בו תחילה. נימת הגינוי המצטלצלת בקולו של גלאס נשמעה לו כבר קצת רכה יותר. הוא תיאר לעצמו שפרית'וויש נמצא עדיין במעבדה; הוא לא יצטרך להיתקל בו כשיגיע לדירה. אבל בעצם מה אכפת לו? הוא כבר ספג את מנת ההשפלה שלו וחש, בהקלה מסוימת, שהיכולת שלו לחוש מבוכה, לפחות לערב זה, מוצתה. אז מה זה משנה אם הוא בזבז שנים? מה אכפת לו אם הרס את סיכוייו בתחום המחקר?
    אם להיות ריאליים, איזה סיכוי כבר היה לו להצליח מלכתחילה?
    כשהחל לפסוע בכבדות צפונה לעבר סָמֶרְוִויל, החל הצורי שבאפתיה לשכך את עלבונו. דומה היה כי ייאושו נמס ונקווה בתוכו, עד כי כמעט בירך את עצמו על שכבר אינו מיואש, אלא סתם מדוכדך ומדוכא - רגשות שהיו לגמרי מקובלים, ואפילו צפויים, במעבדה.
     

    • אלגרה גודמן
    • אלגרה גודמן

      אלגרה גודמן נולדה ב-1967 בברוקלין, ניו יורק, גדלה בהוואי וכיום היא מתגוררת עם בעלה וארבעת ילדיה בקיימברידג', מסצ'וסטס, ועוסקת בכתיבה במשרה מלאה. כשהיתה בת שבע-עשרה החלה לכתוב סיפורים קצרים, ובשנת 1989 ראה אור ספרה הראשון, שקיעה מוחלטת.

      בין ספריה האחרים: קובץ הסיפורים משפחת מרקוביץ והרומנים מפלי קטרסקיל, פרדייז פארק (מטר, 2002) והצד האחר של האי (ידיעות ספרים, 2010).

     
  • המלצות נוספות
    • אהובת הטמפלר מעמק רפאים
    • אהבה אסורה בפטרבורג
    • העיקר שתהיי מאושרת
    • משחקי כוח
    • ספינת הכלות
    • אשתו של מגדל התה
    • השוד
    • סיפורה של שפחה
    • עקוב אחר שינויים
    • צוערים
    • שיר ענוג
    • תזכירי לי מי את