אדם בצל

פרק 1

עם סיומה של מלחמת שמונה השנים (1989-1988)

מלחמת אירן־עיראק קרבה לסיומה. במהלכה הפעילה עיראק נשק לא קונבנציונלי גם כדי לבלום את הנחשול האירני־שיעי וגם כדי לדכא את התנגדות הכורדים מבית. במשך קרוב לשמונה שנים ישבה ישראל על הגדר וצפתה בעימות הסוני־שיעי בסיפוק ניכר. היחלשותן ההדדית של עיראק ושל אירן, שתיהן אויבות מושבעות של ישראל, שירתה את האינטרסים האסטרטגיים של המדינה במשך זמן ניכר ותרמה לצמצום האיום מחזית המזרח, גורם מרכזי שהשפיע על התכנון הישראלי במשך עשרות שנים.
בצפון, תחת שלטונו הדיקטטורי של חאפז אל־אסד, החלה סוריה להבין שאין לה סיכוי של ממש להגיע לשוויון אסטרטגי עם ישראל. מצרים, שחתמה הסכם שלום עם ישראל עשר שנים קודם לכן, וכתוצאה מכך נודתה מן העולם הערבי, תוחזר בקרוב אל חיק משפחת מדינות ערב עם קבלתה מחדש לליגה הערבית. לאחר ששרדה את פלישת ישראל ללבנון ב-1982 בלי לנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, הוכיחה מצרים כי היא מסוגלת לשקם את מעמדה בעולם הערבי ולקיים את השלום האסטרטגי שלה עם ישראל בעת ובעונה אחת. ובחזית הסכסוך הישראלי־פלסטיני עברה האינתיפאדה הראשונה את שנתה הראשונה בלא שתשפיע במידה רבה על עוצמתה של ישראל. נרשמו אמנם כמה אירועים קשים, אך לא היה בהם כדי להשפיע על יכולותיה הבסיסיות של המדינה. סקירת המצב הכללי באותה עת יכלה להביא את ישראל למסקנה שמעולם לא היה מצבה כה חזק ויציב.
רק שינוי משמעותי אחד נסתמן בתמונה המעודדת הזאת. המלך חוסיין משך את ידו מהגדה המערבית והכריז שהגיעה השעה שהפלסטינים יבינו כי עתידם נתון בידיהם. הוא עשה זאת ב-1988 לאחר ניסיון כושל להוציא אל הפועל ב-1987 יוזמה משותפת ישראלית־ירדנית לפתרון המצב, יוזמה שנודעה בשם "הסכם לונדון". הסכם זה הושג על־ידי שר החוץ של ישראל באותה עת שמעון פרס והמלך חוסיין, במפגש סודי שהתקיים בלונדון במעונו של לורד מישקון, ידיד אישי של השניים. היו סיבות שונות לכך שההבנה הזאת לא קרמה עור וגידים. שני מחברי המסמך הסכימו שהוא יוגש לממשל האמריקני אשר יגיש אותו לצדדים כיוזמה אמריקנית. מאחר שכך הוסכם בין הצדדים בהסכם ג'נטלמני, סירב מר פרס לתת לראש הממשלה יצחק שמיר העתק של המסמך ואמר לו כי יקבל אותו משגריר ארצות־הברית. שמיר הריח "קנוניה" ונקט לאלתר יחס עוין כלפי הרעיון כולו. מאמץ של הרגע האחרון לגרום לשמיר לשנות את דעתו, על־ידי ארגון מפגש סודי משלו עם המלך חוסיין בקיץ 1987, העלה חרס. הוא לא קיבל את "הסכם לונדון" משום שההסכם היה אמור להתבצע תחת חסות משותפת אמריקנית־סובייטית, וישראל נמנעה מאז ומעולם מחסותן של מעצמות גדולות, שטמנה בחובה סממנים של פתרון כפוי.
בקיץ 1987 הניח המלך חוסיין ששמעון פרס יתפטר מן הממשלה ויפרק את הקואליציה של המערך והליכוד עקב כישלונו בהשגת האישור ל"הסכם לונדון". מאחר שפרס לא עמד במחויבות הזאת, הרגיש המלך חוסיין לא רק מאוכזב אלא גם חשוף להאשמה בבגידה בעולם הערבי. הוא הרגיש שפרס פגע במעמדו, ולנוכח התמיכה הפוחתת במהירות מצד האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, הוא החליט למזער נזקים. המלך ניתק אפוא את קשריו עם הגדה המערבית והניח את הפלסטינים לנפשם, והמערך — ששנים רבות טען כי חידוש המעורבות הירדנית בגדה המערבית הוא הפתרון המועדף לסכסוך הפלסטיני — הובס בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988.
פרשת "הסכם לונדון" נחשבה בשעתה כאירוע קטן בתמונה הכללית. למעשה, באותה עת חשה ישראל בירידה מהירה בהשפעה הירדנית על הגדה המערבית שאותה כבשה ב-1967. בשנות ה-80 עשתה ישראל מאמצים חוזרים ונשנים לחזק קבוצות ואנשים שנתמכו על־ידי ירדן, אך ללא הצלחה ניכרת. למעשה, היו למלך חוסיין וליצחק שמיר אינטרסים דומים; איש מהם לא היה מעוניין בפתרון מהיר של הבעיה הפלסטינית. איש מהם לא נתן אמון ביאסר ערפאת. המלך לא שכח מעולם שהיה זה ערפאת שניסה להפיל את המשטר ההאשמי בקיץ של 1970 ולהתנקש בחייו. על כן אף אחד משני המנהיגים לא מיהר לשנות את הסטטוס קוו. המלך פיתח הערצה כנה כלפי שמיר, שעל פניו היה יריבו המושבע ביותר בהתחשב בעמדותיו "הקיצוניות" בסוגיה הפלסטינית.
מבט רחב על הזירה הבינלאומית העניק לישראל סיבה להרגיש בטוחה יחסית. ברית־המועצות בהנהגת מיכאיל גורבצ'וב איבדה במהירות את יכולתה הכלכלית לממן ולצייד את בנות החסות הוותיקות שלה במזרח התיכון במערכות נשק מהדור החדש. כבר היו סימנים לכך שיחסה של ברית־המועצות לישראל עומד להשתנות. באותה תקופה ברית־המועצות עדיין לא חידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם ירושלים, יחסים שנותקו ב-1967, אך בסדרת מגעים התברר שעכשיו היה למוסקבה עניין רב בנרמול יחסיה עם ישראל. יצחק שמיר, שהיה אז ראש הממשלה, הבין היטב את המצב ברוסיה וקיווה שהפשרה בחזית הזאת תפתח את השערים ליציאת יהודים מברית־המועצות ולעלייתם ארצה. אך גם בחלומותיו הוורודים ביותר הוא לא האמין שתוך שלוש־ארבע שנים יעלו ארצה מיליון עולים ויגדילו את האוכלוסייה היהודית במדינה ב-25 אחוזים. לגידול הדרמטי הזה באוכלוסייה היתה השפעה עצומה על כלכלת המדינה ועל ביטחונה, ובן לילה היתה ישראל למדינה הקרובה בגודל אוכלוסייתה לכמה מדינות חשובות באירופה. האוכלוסיות של נורווגיה ושל אירלנד היו עתה קטנות מזו של ישראל, ואילו מספר תושבי דנמרק וישראל היה כמעט שווה.
האינתיפאדה הראשונה היתה כעת בשנתה השנייה ולא נראו סימנים להצלחה ממשית כלשהי. נוצר הרושם שהפלסטינים מובסים במהירות במאבקם בישראל, ושעה שמספר המתנחלים ביהודה ובשומרון הלך וגדל, חלקים גדולים באוכלוסייה הפלסטינית החלו לגלות חשש ממשי מפני אובדן וקריסה כללית. ב-1988 רמז ערפאת בראשונה שהוא עשוי לשנות כיוון ולשקול התפייסות עם ישראל. השאלה העיקרית שהכל שאלו את עצמם היתה, האם זה מהלך טקטי שנועד לגבור על חולשה זמנית, או ראשיתה של תמורה אסטרטגית אמיתית? שאלה זו היתה לסלע מחלוקת קשה בכל התקופה הנסקרת בספר זה.
ברקע ההתפתחויות המשמעותיות הללו החלה לצוץ סכנה חריפה בדמות הפצה אפשרית של ידע גרעיני במזרח התיכון. רמזים ראשונים הצביעו על כך שעיראק החליטה לחדש את מאמציה לפתח יכולת גרעינית, יוזמה שספגה מהלומה קשה ב-1981, כשישראל הפציצה והרסה את הכור הגרעיני העיראקי "אוסיראק", שנתרם ונבנה על־ידי ממשלת צרפת בראשותו של ז'אק שיראק. כמו כן תהינו אם קיימת סכנה ממשית שפקיסטן תמלא תפקיד מפתח בבניית "הפצצה האסלמית", או שמא היה זה רק פרי הדמיון של כמה אנשי מודיעין מופרעים שהיו מוכנים לחשוב על מה שאין הדעת סובלת, פעם אחר פעם. ולבסוף שאלנו את עצמנו אם מדינות מוסלמיות אחרות במזרח התיכון שוקלות להיכנס לתחום פיתוח נשק להשמדה המונית.
כתוצאה מכל הדברים הללו, דווקא כשנדמה שהמזרח התיכון משאיר מאחור עשר שנים קודרות של מלחמה ונמצא על סף שביב התקווה הראשון בסכסוך הישראלי־פלסטיני, החלו להצטבר באופק ענני סכנה מדאיגים הרבה יותר. עננים מאיימים אלה בישרו על ערעור מדאיג של המצב באזור ועל גילויי אלימות חמורים הרבה יותר באופק. איש בקהילת המודיעין לא שש לתת לאיומים הללו לתפוס את הבכורה ולהסיט את תשומת הלב מאיומים קונבנציונליים ומסורתיים יותר. הניסיון המר של מחדל המודיעין שקדם למלחמת יום הכיפורים היה הגורם שהניע את אנשי המודיעין שבחרו להמשיך ולעקוב אחר סכנות המלחמה ברמת המידע היומיומי, כפי שעשו במשך שנים רבות. במקום להרחיב את היריעה כדי לחפש איומים חדשים, לא ידועים ולא ממופים, העדיפו אנשי המודיעין הקונבנציונלים להישאר בשטח המוכר להם ולטפל בשאלות כגון: האם סוריה זוממת מתקפת פתע על ישראל כדי ליזום מהלך שתכליתו יצירת מציאות מדינית חדשה אשר תטרוף את הקלפים במשחק הכוחות באזור. זו היתה רק דוגמה אחת של שאלה שעמדה בכל יום בראש הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות). הסכנות הלא קונבנציונליות נחשבו רציניות אך לא דוחקות כל־כך, ולא ייחסו להן את המשקל והערך הראויים. כך היו השנים 1989-1988 לפרק זמן שבו עלול היה להתרחש מחדל מודיעיני גדול.
עיניה של ישראל היו מופנות מערבה באותה תקופה, והנושא הלובי נבחן בקפידה, על כל מורכבותו. לוב היתה מארחת מסורתית של טרוריסטים ערבים ושל חוליות מרצחים, ונוסף על כך היא גם פיתחה ואולי אף רכשה טילי קרקע־אוויר שנפרסו בטווח פגיעה בפרוזדורי הטיסה של מטוסי הנוסעים של ישראל בשמי הים התיכון. לישראל לא היה מענה נאות לאיום הזה; נבצר ממנה לפטרל במרחב האווירי הרחוק כל־כך מחופיה, והיא לא יכלה לסמוך לגמרי על היכולות והרצון הטוב של מדינות דרום אירופה, לחופו הצפוני של הים התיכון.
לצד הדאגה שהסב לה האיום מכיוונו של קדאפי, הגיעה מעורבותה של ישראל באפריקה בכלל לשיאה. במשך שנים מספר הצליחה ישראל לקיים יחסים אסטרטגיים מסורתיים עם מנהיגים ותיקים כמו פליקס הופואה־בואני מחוף השנהב. בכל אחת ממערכות היחסים האסטרטגיות הללו השקיעה ישראל בעיקר בתחום הביטחון, באימון ובייעוץ לאנשי צבא נאמנים למשטרים שנחשבו בדרך כלל דיקטטוריים, ובכמה מקרים אף למשטרי דיכוי. מדרום לחוף השנהב קיימה ישראל קשרים עם משטרם של הלבנים בדרום אפריקה והיתה לה שורה של הסכמים עם פרטוריה, גם כאן בעיקר בתחום הביטחון. מדיניותה של ישראל התבססה בעיקר על האינטרסים האסטרטגיים שלה, כפי שהיא ראתה אותם, תוך התחשבות מזערית בזכויות אדם ובהיבטים אחרים הנוגעים למשטרים שבהם תמכה.
המדיניות הישראלית כלפי אפריקה היתה נתונה למעקב שוטף ומתמיד. המדינה יצרה וטיפחה יחסים עם משטרים מתקדמים ומכובדים בעולם כולו, כמו אלה של קניאטה בקניה ונייררה בטנזניה, אך קיימה גם קשרים אסטרטגיים עם מנהיגים כמובוטו ססה סקו, שנחשב דיקטטור חסר רחמים. יחסים אלה טופחו בשנות ה-60, בשיא הנהירה לאפריקה — של המערב בהנהגת ארצות־הברית, ושל הגוש הקומוניסטי בהנהגת ברית־המועצות וסין הקומוניסטית. מובוטו, לדוגמה, היה "יקיר" המערב משום שהצליח להדוף מתקפה בהנהגת ברית־המועצות שנועדה להשתלט על אפריקה התיכונה העשירה במחצבים אסטרטגיים. ישראל עסקה ביעילות רבה בקידום יעדיה שלה, ופעלה לצמצום תחומי ההשפעה של מצרים באפריקה. המדיניות האפריקנית אפשרה לישראל לסכל את מאמצי העולם הערבי בהנהגתו של שליט מצרים הכריזמטי והפרו־סובייטי גמאל עבד אל נאצר, שפעל באותה תקופה לבידודה של ישראל ולהחרמתה בזירה הבינלאומית. במקביל, היה ברור שהתפקיד החשוב שמילאה ישראל באפריקה שירת את האינטרסים של המערב ובעיקר את אלה של ארצות־הברית, וזו הכירה במהרה בתרומה הזאת והעלתה אותה על נס.
באותה עת, הרחק מעיני הדיפלומטיה, פעלה ישראל בשנים 1989-1988 לקידום מדיניות רבת משמעות הן לה עצמה והן להרבה שחקנים אחרים בזירה הבינלאומית. ביבשת אפריקה היא ניהלה מבצע הצלה רחב היקף להעלאתם ארצה של יהודי אתיופיה. לנוכח סירובו של המשטר באדיס אבבה להתיר ליהודים אלה לצאת מן המדינה, יזמה ישראל מבצע חילוץ דרך סודן. יהודי אתיופיה נקראו לחצות את הגבול, להיכנס לסודן ולעשות את דרכם אל מחנות פליטים שהוקמו במרחק כחמש מאות קילומטר מחארטום, בירתה של המדינה הענייה הזאת. מבצע הירואי זה, שבוצע בידי המוסד, הצליח להציל את חייהם של קרוב לעשרים אלף נפש במשך כעשר שנים. בשלהי 1989 החל השלב הסופי של המבצע, שהוצא אל הפועל במדינה שהיתה אויבת מושבעת של ישראל ושהיתה נתונה להשפעתו הישירה של שליט לוב הקיצוני, קדאפי. אנשי המוסד העריכו את הצלחתם לא רק במונחים של מספר הנפשות שניצלו כי אם גם במספר האבידות שספגו הכוחות בשטח. המספר הזה היה אפס.
מבחינות רבות היה המבצע הזה מחוץ למסגרת הרגילה של שירות מודיעין. בעוד שקצין המודיעין שואף לצמצם את יחסיו עם סביבתו למינימום האפשרי, ולהגביל את גילוי זהותו האמיתית למספר קטן של אנשים, במקרה הזה היה על אנשי המבצעים לקיים מגע עם אלפי בני אדם שאותם לא ראו מעודם ואשר גורמים עוינים היו עלולים להסתנן אל שורותיהם בלי ידיעתם. שיטת הפעולה במבצע כזה עמדה בניגוד קוטבי למקובל בשירות מודיעין. עם זאת, הצלחת המבצע היתה תלויה במידה רבה בהפעלת רבים מהכלים המקצועיים של קצין המודיעין. יכולתו להתחזות ולפעול בזהות בדויה ובשם בדוי; יכולתו לגייס סיוע מקומי לביצוע משימות תמימות לכאורה; ועוז רוחו בקיום "הכיסוי" שלו, במקרים רבים בנסיבות קשות. המבצע היה כרוך בפעולות בשטח נרחב שהשתרע על פני אלף וחמש מאות קילומטר, ובהתגברות על מחסומים מאוישים בכוחות הביטחון ששלטו בכל צירי התנועה הראשיים במדינה רחבת הידיים, והוא נמשך יותר מעשר שנים בלי לאבד אף איש מבצעים, כאמור לעיל. את המבצע הייחודי הזה ביצע המוסד, שהקצה לו פחות מחמישה אחוזים מסך כל משאביו.
את שנת 1989 אפיינו גם הנוכחות הממושכת של ישראל על אדמת מרוקו, ומערכת היחסים היחידה במינה שטיפחו המלך חסן השני וממשלות ישראל. היחסים בין המלך למוסד נוצרו בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים. באותה תקופה פתחה אלג'יריה, שזה מקרוב הוקמה, במלחמה עם שכנתה מרוקו, ויחידות צבא מצריות לחמו לצד האלג'יראים. היחסים בין ישראל למרוקו, חברת הליגה הערבית, היו במהרה ליחסים אסטרטגיים ולימים אפשרו למלך להפגיש שליחים ישראלים ומצרים ולהביא בשנות ה-70 לגיבוש הסכם שלום בין ישראל ומדינה ערבית. מצרים סבלה בשל כך עשר שנים של חרם ובידוד בעולם הערבי, ובשנת 1989 כבר החלה לצאת מן הפרק הקשה הזה בתולדותיה. כשקהיר צורפה מחדש לקהילה הערבית, הפנה המלך חסן את מאמציו לשכנוע ישראל להשלים עם הארגון לשחרור פלסטין ועם מנהיגו יאסר ערפאת כבן שיח מקובל. המלך חסן ניהל עם ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר דיאלוג מורכב על הנושא הזה, אך העלה חרס בידו. שמיר התנגד בתקיפות לדו־שיח עם המנהיג הפלסטיני שחי בגלות בתוניסיה ודחה כל פנייה לאפשר למאן דהוא לנהל משא ומתן עם ערפאת. שמיר היה להוט מאוד להיפגש עם מלך מרוקו בארבע עיניים; הוא האמין שמפגש כזה יועיל לשתי המדינות. אך מפגש כזה לא התקיים, וחילופי הדעות נוהלו על־ידי שליח של ראש ממשלת ישראל והמלך.
שנת 1989 היתה גם השנה שבה הופלה חומת ברלין וברית־המועצות החלה צועדת לקראת פירוקה. התנאים הכלכליים בברית־המועצות נעשו קשים ביותר, ומיכאיל גורבצ'וב נתקל במכשול אחר מכשול במאמציו לבלום את השיטפון שבסופו של דבר הציף את האימפריה שלו והחיש את קריסתה הדרמטית. ב-1989, בשעתו הקשה ביותר, פנה גורבצ'וב לישראל וביקש ממנה בחשאי לשכנע את ארצות־הברית לתמוך במשטרו ולמנוע את נפילתו. הוא האמין ככל הנראה שהשפעתה של ישראל על וושינגטון תוכל להניע את הממשל והקונגרס להעניק לברית־המועצות סיוע כספי וכלכלי רחב היקף. לאחר ששמיר שקל את הבקשה הרוסית הוא החליט לא לנקוט צעד כלשהו בנדון, ואני בספק אם היה באפשרותו להשפיע על מקבלי ההחלטות בוושינגטון להציל את האימפריה הרוסית, אילו החליט לפעול בנדון.
כך קרה שישראל, עם אוכלוסייה שמנתה כארבעה מיליון נפש ב-1989, היתה לשחקנית מפתח בזירה המקומית והיוותה גורם רב־השפעה ויעיל גם בנושאים שמחוץ לגבולותיה ולמזרח התיכון. מצרים נואשה מלהביס את ישראל בעשור הקודם והחליטה לחתום הסכם שלום עם אויבתה הוותיקה. כל הבעיות יושבו למעט אחת — היכן יעבור הגבול בטאבה. ב-30 בינואר 1989 הונף דגל מצרים על אבן הגבול ה-91 המציינת את הגבול בין ישראל למצרים. שתי המדינות יישבו את הסכסוך בבוררות שבה הפסידה ישראל.
שנת 1989 תיזכר כשנה שבה נסוגו הכוחות הסובייטיים באופן סופי מאפגניסטן. בשעתו נחשב האירוע הזה כאחד הניצחונות הגדולים ביותר של "העולם החופשי" נגד האימפריה הקומוניסטית. זו היתה גם הצלחה ראויה לציון של הסי.איי.אי, שניהלה את המערכה המורכבת נגד ברית־המועצות — ואת אחד המבצעים המוצלחים ביותר של שירות מודיעין בקנה מידה עולמי בימינו. אנשי הסוכנות המוכשרים והמקצועיים מאוד לא העלו בדעתם שהלוחמים, שזכו לתמיכתם במערכה נגד הרוסים, יהפכו את שדות המערכה של אפגניסטן לבסיסים להכשרה רעיונית ולאימון של טרוריסטים פונדמנטליסטים מוסלמים קיצונים, שייפנו בתוך זמן קצר לא רק נגד מיטיביהם כי אם גם יכריזו מלחמת חורמה נגד העולם כולו. ב-1998 פוצצו ונהרסו שגרירויות ארצות־הברית בניירובי שבקניה ובדאר א־סלאם שבטנזניה, בהפרש של דקות, באותו יום. כך נפתח עידן חדש בתולדות העולם. בתוך זמן קצר נבטו זרעי 1989 והניבו תוצאות קטלניות. נדרשו לכך פחות משנתיים. אילו נשאל עוסאמה בן־לאדן, קרוב לוודאי שהיה אומר שהספירה לאחור החלה אצלו בשבוע האחרון של ינואר 1989, כשהכוחות הסובייטיים פינו את קאבול, בירת אפגניסטן.
ישראל לא היתה מעורבת במלחמה באפגניסטן, אך נוכחותה הורגשה גם כשלא שהתה בשטח בפועל. לא היו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל להודו או לפקיסטן, אך כלי התקשורת לא חדלו לפרסם שמועות שישראל מסייעת לאחד משני הצדדים היריבים. לישראל היתה קונסוליה בבומביי (היום מוּמְבּיי), אך לא יותר מכך. אבל הידיעות בדבר מעורבות ישראלית האירו היבט נוסף של אורך זרועה של ישראל בעולם. מעורבותה בענייני העולם קיבלה חיים משל עצמה. היא היתה למעצמה אזורית ונועדה לפעול כמעצמה ולקטוף את פירות ה"מעמד" המיוחד שלה, לטוב ולרע, על הדבש ועל העוקץ. המוניטין שלה גדלו כל־כך עד שהיה ביכולתה לקטוף פירות שניזונו אך ורק מן האגדה שנקשרה סביבה.
זה היה הרקע, הבינלאומי והאזורי, למלחמת המפרץ שתפרוץ בקרוב. בתוך שנתיים יהפוך גיבור העימות הקטלני בין עיראק לאירן לאיש הרע המושמץ ביותר בכל הזמנים.