קַר לָהּ, בַּחוּץ עֲדַיִן עֲלָטָה.
הִיא מְקַלֶּלֶת חֲרִישִׁית כִּשְׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַמִּטָּה
ומוֹצִיאָהּ מִלֹּעַ הַמְּיַבֵּשׁ סֻדַּר קָטָן מִמִּדָּתָהּ.
רוֹעֶדֶת, נֶעֱמֶדֶת לְיַד כִּירַת הַגַּז וּמַבִּיטָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַמְּלֻכְלָךְ.
זְרִיחָה אׇפַרְסֵקִית זוֹרֶקֶת כֶּתֶם אוֹר עַל הַמִּטְבָּח.
הִיא מְטַגֶּנֶת חֲבִיתָה
וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶׁהַבֹּקֶר לֹא תְּאַבֵּד שְׁלִיטָה.

(מתוך 'בלוז שלישי בבוקר')

לא תמיד מהמקום הצפוי, ספר שיריה הראשון של יעל קידר, מתחיל בעלטה. היא מתעוררת ברעדת קור, חופנת את הבית דרך "לוע המייבש", מבעד לקללה חרישית, כירת גז וחלון מלוכלך, היא רואה כיצד "זריחה אפרסקית זורקת כתם אור על המטבח" ו"מתפללת שהבוקר לא תאבד שליטה". ועל המתח הזה, שבין עלטה לתפילה, עומד הספר כולו. שיריה של קידר הם אמנות הרעדה. היא פורטת על מיתר האימהות, על חרדת הבנות המגויסות, פירוק החברה הישראלית, על זוגיות, תהום ושירה, ונוגעת ללא הרף בתהומות הבית. שיר אחרי שיר היא משרטטת את גבולות המוכר והידוע אך גם את המיית הריק, את "לוע המייבש" הרוחש ללא הרף פחדים וחרדת איבוד שליטה. ועם זאת, ומכאן כוחם הגדול של השירים, קידר גם נושאת תפילה. והתפילה היא מוזיקה. כאמנית גדולה, קידר אורגת את הכתיבה בתבנית של קצב, לחן, חזרה, ברקמה מוזיקלית נפלאה, ומעניקה יציבות ("מעקה גואל" בלשון שימבורסקה) לכל שיר ושיר, יציבות כנגד תהום רבה – וכשהבית רועד, כשדבר אינו מגיע מן המקום הצפוי, אזי האמנות היא בית, שירה היא גאולה.

יקיר בן-משה