בטרנסילבניה של תחילת שנות הארבעים, ילד בן עשר נפרד מהוריו מבלי לדעת אם יראה אותם שוב. המלחמה סוגרת עליהם מכל עבר, והוריו מבינים שאין עוד זמן. "אל תגיד שאתה יהודי, ואל תגלה איפה הבית", מזהיר האב, והאם עוטפת אותו במעיל ומביטה בו בעיניים לחות.

כך מתחיל מסע הבריחה – רכבות חורקות, דרכים מושלגות, תחנות שבהן כל מבט זר עלול להיות סכנה. לפעמים הוא מוצא מחסה אצל קרובים רחוקים, לפעמים בבתים של אנשים זרים שהסכימו להסתירו, ותמיד עם תחושת פחד שמסתתרת מתחת לעור. הוא לומד לזהות מי מוכן לעזור ומי עלול להסגיר, ומבין מהר מאוד שהישרדות היא משחק של החלטות מהירות ושקרים קטנים.

בלילות, כשהקור חודר לכל עצם, הוא עוצם עיניים ומדמיין את הבית – שולחן העץ במטבח, הריח של עוגות התפוחים של אמא, והקול של אבא מספר סיפור לפני השינה. הזיכרונות האלה הם העוגן שלו, והם מה שמחזיק אותו כשמסביב שולטת האכזריות.

הדרך ל"חוף מבטחים" אינה קו ישר. היא מלאה בגבולות שצריך לחצות, בשומרים שצריך להטעות, ובשעות אינסופיות של הליכה בחשכה. לפעמים הוא מצטרף לשיירות של פליטים, לפעמים נשאר לבד – ילד קטן בעולם גדול ואכזר.

אבל גם בתוך החשיכה, יש רגעי אור: אישה שמגישה לו פרוסת לחם, חייל שעוצם עין, חברי מסע שחולקים שמיכה דקה.

הבריחה של רונית רדליך הוא סיפור אמיתי ונוגע ללב על ילד שנאלץ להתבגר בבת אחת, לשקר כדי להישאר חי, ולהאמין שיום אחד יוכל שוב לשבת ליד שולחן משפחתו. זהו מסע של אומץ, תושייה, ואמונה – עדות לכוחם של ילדים לשרוד גם כשכל הסיכויים נגדם.