״אֲנִי מִתְיַשֵּׁב, מְגַלֶּה שֶׁאֲנִי בַּחֶדֶר שֶׁלּוֹ וְנִזְכָּר:
יֵשׁ אֶת הַיְּשִׁיבָה הַטֶּלֶפוֹנִית בְּאַחַת
וְיֵשׁ אֶת הָעוֹף עַל הַשַּׁיִשׁ שֶׁהִפְשִׁיר וַאֲנִי צָרִיךְ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ לַתַּנּוּר
וְיֵשׁ אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ לַקֻּפַּת־חוֹלִים
וְיֵשׁ אֶת חֶשְׁבּוֹן הַחַשְׁמַל שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁלֵּם

אֲנִי קוֹפֵץ מֵהַמִּטָּה שֶׁלּוֹ
פַּחַד עוֹלֶה בִּי
הַדְּאָגוֹת שֶׁלִּי פּוֹלְשׁוֹת לַחֶדֶר הַזֶּה
אֲנִי מְזַהֵם לוֹ אֶת הַיַּלְדוּת״
(עולם ילדוּת)

גבר נכנס ל״מאורה״ של בנו. ״מנסה לקלוט קצת ממנו, להיכנס לו לראש״. עד מהרה חדר הילדות של בנו משגר אותו בעל כורחו, במנהרת המרחב־זמן, אל חדר הילדות שלו. הוא הוזה במתיקות ונזכר בעברו, בזמנים אחרים בהם יכול היה ״להפליג בלי גבול״. אבל הרף אחר כך החלום מתפוגג והוא נחבט שוב בעיקרון המציאות של אדם מבוגר שימיו רצופים מטלות וטרדות קטנות, ואיתן מגיעה גם הבהלה האבהית: ״אני מזהם לו את הילדות״.

השיר הזה מקמפרס את הד.נ.א המיוחד של ״למלא את הרווח״ - ספר השירה הראשון של ירון רביד. מדובר בשירת מרחבים היברידית, ספוקן־וורדית, שקיבלה חיים חדשים על הדף וכל הזמן מיטלטלת בין העולמות: בין הבמה למדיום הכתוב, בין הדיבור השגור בשפת היום־יום לפיוטי, בין העבר על כאביו ואובדניו להווה על שמחותיו הקטנות והחולפות, בין עיקרון המציאות לפנטזיה ולקסם שהטווייה השירית מאפשרת. רביד נסמך על ה״פעם״ ורוקם ממנו, מתוך הגעש והיופי של אז, את ההווה והעתיד של חייו. כמו שהוא עצמו מיטיב לנסח
באחת ההצהרות הפואטיות האחרונות שמופיעות בספר: ״פַּעַם הָייִתִי אוֹקְינָוֹס מִשׂתְָּרֵעַ עַד האָפֶֹק, סְפִינתַ מִפְרָשׂ בֵּין גּלִַּים סוֹעֲרִים ויְםָ חָלָק״ ('פעם הייתי׳, עמ׳ 110).

בואו להתנודד איתו בהתרגשות בין הקטבים - בין הסערה לשקט ובחזרה. לא תתחרטו. נעם פרתום.