ונוס היא חיית אדם

היכולת להתאבל באמת היא גם היכולת להמשיך לחיות – ספרה הראשון של דנה ראובני

איך אפשר למצוא רוך בתוך הכאב, יופי בתוך הכיעור וחיים דווקא במפגש עם המוות? בספר שיריה הראשון, ונוס היא חיית אדם, מבקשת דנה ראובני לתת מקום לכל אותם חלקים בנפש שאנחנו לעיתים מעדיפים להסתיר ולהדחיק. הספר מזמין למפגש עם הסתירות שבחיים, להתיידד איתן ולהבין שדווקא מתוך הכרה בכאב ובאובדן יכולה לצמוח תחושה חדשה של שלמות. כך מתקיים בספר איזה מעבר בין העולמות, התקיימות בו־זמנית בכמה ממדים של החיים: המיתולוגי והיומיומי, הארצי והקוסמי, האנושי והחייתי. 

ראובני, פסיכותרפיסטית, מנחת סדנאות בתקשורת מקרבת ויוצרת רב־תחומית, הקדישה שנים רבות מחייה לליווי תהליכים רגשיים ולחקר הנפש האנושית. בשנים האחרונות העמיקה במיוחד בעיסוק באבל ובצער, לא רק כתגובה למותו של אדם קרוב, אלא כחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. אנחנו מתאבלים גם על מי שהיינו פעם, על האפשרויות שלא התממשו, על מערכות יחסים שהסתיימו, על חלומות שנזנחו ועל חלקים מעצמנו שאבדו בדרך, בהיבט האישי והקולקטיבי. 

״אין אפשרות פריחה בחיים האלה אם אתה לא יודע גם לנבול״, היא אומרת. ״אין אפשרות למפגש אמיתי בחיים האלה אם לא יודעים להיפרד״. התפיסה הזו עומדת גם בלב ״ונוס היא חיית אדם״, שהוא מעין שמיכת טלאים נפשית, כפי שראובני מתארת אותו: אוסף של חלקי עצמי, רגשות, זיכרונות וסתירות המתקיימים זה לצד זה. אהבה ודיכאון, רוך וחריפות, הודיה ואבל, כמיהה לחיים וההכרה במוות - כולם שזורים בשירים, לעיתים בהרמוניה ולעיתים בהתנגשות.

העיסוק בשירה משתלב גם בדרכה האישית והמקצועית. ראובני מזהה בחברה שלנו תרבות שמרבה לעסוק בהישגים, בהתקדמות ובהצלחה, אך מתקשה לתת מקום לכאב, לריקנות ולמורכבות הרגשית של החיים. היא מבקשת להחזיר את הצער למקומו הטבעי בחוויה האנושית, ולהזכיר שלא כל כאב הוא דבר שיש לתקן או להעלים. לפעמים דווקא ההסכמה להרגיש אותו מאפשרת לנו להתקרב לעצמנו ולאחרים.

דנה ראובני (1983), ילידת פתח תקווה, מתגוררת כיום בפרדס חנה. היא יוצרת רב־תחומית, פסיכותרפיסטית ומנחת קורסים וסדנאות בתחומי הנפש, הרוח והתקשורת המקרבת. לצד עיסוקיה אלה היא עוסקת באיור וביצירה, ובין היתר יצרה סדרת גלויות מאוירות בשם ״לייט בלומרס״, העוסקת בדרכה בשאלות של צמיחה ופריחה בזמנים שאינם בהכרח צפויים. ונוס היא חיית אדם הוא ספרה הראשון.