אל דביר החשיכה

על מות רעו האהוב ארתור הנרי האלאם כתב אלפרד טניסון (Alfred Tennyson;‏ 1809–1892), מהבולטים במשוררי אנגליה באמצע המאה ה-19 והפופולרי ביניהם בימים ההם, את יצירת הענק שלו ".In Memoriam A.H.H" וקנה לו תהילת עולם. 

"תֹּאחַז הָאַהֲבָה בַּשְּׁכוֹל", מצווה המשורר על עצמו בשיר הראשון, "פֶּן הִיא גַּם הוּא יִכְבּוּ בָּאֹפֶל". האהבה והשכול הם נושאיה הגדולים של היצירה. המסע הרגשי מן האובדן אל ההשלמה הוא הציר שלה. זוהי קינה ושירת אהבה רוחנית; המנון לרעות ומזמור של געגוע. 

מתוך תהומות הרגש מזדהרות אצל טניסון השגות צלולות להפליא, המוגשות בהגות פיוטית מסחררת שהרגשי והשכלתני, הרוחני והגשמי, המיסטי והריאליסטי, דרים בה בכפיפה אחת. האם באמת "מוּטָב לִהְיוֹת אוֹהֵב שַׁכּוּל / מִלֹּא לִהְיוֹת אוֹהֵב בִּכְלָל"? שמא "רַק עֲלִיבוּת הֹוֶה שְׁפָלָה / אֶת רשֶׁם הֶעָבָר תַּגְדִּיל" והעבר אינו זוהר כפי שנדמה? ואולי מוטב לכפור בעיקרו של האבל: "בֶּאֱמֶת נַחְפֹּץ בִּהְיוֹת הַמֵּת / אִתָּנוּ פֹּה? הַאִם נָכוֹן / לָתֵת יוֹם יוֹם לַמֵּת לִבְחֹן / אֶת לְבָבֵנוּ הַחוֹמֵד?" 

מהמחשבה האוניברסלית על המוות מגיע טניסון להגשמת השאיפה הצנועה יותר והפרטית – לחבור מחדש, באמצעות השירה, אל נשמת חברו המת, כמו באיזה טקס שמאני המבקש להביא להתמזגות עם נשמת העולם האחר, העולם הבא, ולפתוח שערי שמיים: "רֵעִי עַד כְּלוֹת שֶׁלֹּא כָּלֶה; / אָהוּב עַד תְּהוֹם, מוּבָן עַד חשֶׁךְ; / אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹם שֶׁל אשֶׁר, / מוֹהֵל בְּךָ עוֹלָם מָלֵא".