דיקנס הוא כמעט בגדר מילה נרדפת לסיפור. ואמנם, שלושת הסיפורים המכונסים בקובץ הזה מזמינים את הקורא להסב מול האח המבוערת, להחם את קרביו בלגימה ולהקשיב – ממש כדרך שנוהגות לעתים קרובות הדמויות בסיפורים עצמן. ובכל זאת, לא יהיה זה נכון לזהות את יצירתו של הסופר, שמרקס העיד עליו כי הוא מתעדה הנאמן ביותר של החברה במאה ה-19, עם נחמותיו הקלות של הסיפור העשוי כהלכה: מעבר לחלון הטרקלין שבו אנו מסבים, העיר היא גיהנום עלי אדמות. וכפי שלומד פיפ בתקוות גדולות, אחריו שהאסיר שיהיה לו כאב עוקר אותו מעל מצבת הוריו, סיפור הוא לעולם ראשיתו של אבל. דמויותיו של דיקנס מספרות זו לזו את סיפוריהן; הן מבקשות שיאמינו להן, אבל משהו בדרך המסירה המסוגננת, המוטעמת במיני מניירות, מלמד על כוונה אחרת, סמויה יותר. אנחנו לא אמורים להאמין לסיפורים האלה עד תום, כי אז הם ייעלמו במציאות הסובבת אותם. הסיפורים אמורים לשאול מן המציאות הזאת את חיותה ואת כוחה מבלי להחזיר לה את חובם; לרחף במרחק מה ממנה, להסתלסל בעשן המקטרות המתאבך בחדר הסגור ולהסמיך את האוויר במשקלם. מספריו של דיקנס נאבקים על קיומם בשוליה המודלקים של עיר חסרת רחמים; אולי יום אחד יתעייפו מן המלחמה, וכמו גיבורו של אחד הסיפורים בקובץ הנוכחי, יעברו לגור בתוך סיפורם. הנה, עוד בטרם עשו זאת, הם נכונים לארח אותנו בתוכו.
-עודד וולקשטיין
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
