טריכוטילומניה: אפשר לנצח את זה!

שמתי לב לעוד תופעה מוזרה מאין כמוה שהחלה בי כחלק מתהליך ה"אני משתנה" שחוויתי: התחלתי לתפוס מדי פעם בקצה האצבעות שלי את שיערי, לשחק בו ואז לתלוש אותו. לפעמים, לפני התלישה - אם תרצו, לפני הניתוק הסופי של שורש השיערה מהקרקפת - הייתי יוצר קשרים בשיערי ומשחק עם השיער עוד ועוד עד שיצרתי מעין חורים בקרקפת שלי. 

מצאתי שאני נהנה מהתופעה הזאת ושהיא מרגיעה אותי מן המחשבות האובססיביות שרצו במוחי באותה העת. כמו כן, הרגשתי שאני פוגע כך באיך שאני נראה - ובמי שאני - ואף במידה מסוימת מעניש את עצמי על מה שנגרם לי באותה העת שלא באשמתי - ולמרות זאת, האשמתי את עצמי על כך שהדבר האיום הזה קורה לי, וגם - על כך שאני לא מספר אודותיו לאיש (כי התבקשתי ואוימתי על ידי מי שהתעלל בי לא לספר על מה שקורה בינינו לאיש).

התופעה הזאת - אשר טרם ידעתי אז כי היא מוגדרת בפסיכיאטריה כ"טריכוטילומניה" - ליוותה אותי משך כל חיי, עד שלפני כשנה, ואני כבר בן 42 (נכון לשנת 2018), ואחרי שניסיתי, לעניות דעתי, כל דבר שבעולם - וכל טיפול אפשרי תחת השמש - כדי להפסיק אותה (כולל  טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, המכונה בלעז CBT, טיפול פסיכולוגי - אשר החל עוד בילדותי - טיפול פסיכיאטרי שכלל בהמלצת פסיכיאטרית נטילת כדורים נוגדי חרדה ודיכאון מסוג פרוזאק וציפרלקס - במינונים שונים ובאופן יומיומי - ואחרי שחקרתי את הנושא לעומקו במטרה למצוא פיתרון לאובססיה ההתמכרותית, כפייתית ובלתי נשלטת הזו שלי של תלישת שיערי, קראתי ספרים רבים בנושא וניסיתי בכל דרך שהיא להיגמל מבעיה זו שרדפה אותי מאז ילדותי המוקדמת ועד להיותי בן 42 (כולל, בין היתר, יש להוסיף, טיפולים "רוחניים", טיפולים הומאופתיים, דיקור סיני, מדיטציה, וכו') ולאחר שכל הטיפולים - מכל הסוגים - לא צלחו, החלטתי לנסות לתפוס דברים אחרים במקום השיער שלי עצמי, לשחק בהם, וכך לנסות להעסיק את אצבעותיי במשהו אחר - במקום בשיערי ובתלישתו.

ניסיתי, למשל, לשחק בכדור קטן ובכדור לחיצה, לאחוז בעיפרון או בעט (ובעיקר לשחק עם עט שאפשר ללחוץ על הקצה שלו פנימה והחוצה), לפוצץ ניילון עם בועות, לשחק באטבי נייר, ואף שמתי בשקית שיערות שלי עצמי - אותן תלשתי מקודקודי לאחר ש"שיחקתי בהן" - כדי לשחזר את התחושה של אותו המגע בדיוק בשיערותיי שלי עצמי ללא הצורך בתלישה של שיערות חדשות, כי אם ב"שימוש חוזר" של השיערות שלי שכבר נתלשו. 

בנוסף, קשרתי את אצבעותיי בסלוטייפ עבה, לבשתי כפפות - בניסיון נואל - לדידי, נואש וקיצוני מאין כמוהו - למנוע את דחף התלישה הכפייתי הבלתי-נשלט - ואף חבשתי כובע, אך דבר לא עזר.