ביום הראשון שלי במחלקה להפרעות אכילה למדתי שאסור ללבוש טייץ, שאסור לדבר על קלוריות ושאסור ללכת לשירותים בלי להראות את האסלה לפני שמורידים את המים. אפילו את הפינצטה לקחו לי.
בגיל 28 הגעתי למצב שבו שקלתי כמספר שנותיי. היו מי שלא האמינו שאגיע ליום ההולדת הבא.
מח(י)לה הוא הסיפור שלי.
לא רק סיפור של מחלה, אלא גם של החלמה ומחילה. על השנים שבהן העדפתי להקיא מאשר להרגיש, על השריפה שכילתה את הבית, על האגן שנשבר, על הפסיכיאטר שאמר שהפרעת אכילה היא "כמו סרטן".
ובעיקר, על הרגע שבו הפסקתי לחכות לגרסה המושלמת של עצמי, והתחלתי לאכול. שלוש אטריות, חצי תפוח, כף סלט. על המעבר האיטי, הכואב והאמיץ מסתם ״לשרוד״ אל ״לחיות״.
פז ארבל-בייקר כותבת על עצמה בלי פילטרים, עם הומור שחור, כנות חדה ופגיעות בלתי מתנצלת, ומגלה שחצי צעד קדימה הוא עדיין התקדמות.
ההפרעה היא פרק, אבל בשום אופן לא הסיפור כולו.
פז ארבל-בייקר היא סופרת ומנטורית כתיבה, עורכת ראשית בבית הספר לכתיבה של נבו רוזי. בגיל 28 שקלה 28 קילו והתפללה לא להתעורר בבוקר. היום היא מלווה כותבים בדרכם לספר הראשון שלהם, ובספרה מח(י)לה היא מספרת — בהומור שחור, בכנות חסרת פשרות ובקול שאי אפשר לשכוח — על המסע מתוך מחלקה סגורה אל החיים שמחוץ לה. לא סיפור של ריפוי מלא, אלא של האומץ להמשיך לנסות.
מח(י)לה הוא הספר שנולד מתוך ההחלטה הזו — ממוזר עכשווי, כתוב בקול חד, אמיתי והומוריסטי באופן מפתיע, שמתעד את המסע מתוך מחלקת אשפוז סגורה ועד לרגע שבו פז מרשה לעצמה לאכול ארוחת בוקר, לאהוב, ולחלום מחדש. לא סיפור של החלמה מושלמת — אלא של תנועה, של חצאי צעדים קדימה, ושל האומץ להסכים שהסיפור עוד לא נגמר.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
