המסע מתחיל בדרום הר הנגב ומדבר סיני. ציפור פצועה, שלווית, נוחתת ליד קו הגבול וגורמת לעימות בין חיילת לקבוצת פליטים מהגרים. האדם פוצע את הטבע, מחרב ומחבל בכל ובסוף גם פוגע בעצמו. זהו חוסר התכלית המייאש שבסימון גבולות והרחקת בני אדם מפה לשם. הכל סתם, רק שיעברו כבר השבוע וחצי עד השחרור שלה והיא תצא לחופשי, עד כמה שאזרח כאן הוא חופשי. אבל בארץ של תמר וייס גבאי תמיד יש תקווה, אז החיילת הזו עוד תשוב אלינו כעבור שנים, כווטרינרית, מצילת ציפורים, שחברתה מבקשת ממנה לבדוק גל עצמות חשודות ביערות הכרמל. סוג של תיקון.

גנים בימי מלחמה/ תיאודור צריץ'

מאוזן להפליא.

מעט צפונה משם, במפרץ אילת, מדריך תיירים משייט בסירה עם קרקעית שקופה. הוא הגיע לכאן לפני רבע מאה לעבודות שרות, ונשאר. מול שונית האלמוגים והחיים שעליה, צף זרם תודעה של אדם עם עבר מורכב, אחד שתמיד שואף להיות בסדר. לא תמיד זה קל, העבר האפל שב לרדוף אותו. ואז בערבה אנו פוגשים נאקה, נקבת גמל, במחזור חיים שלם, מינקות לבגרות, עם החיבור המיוחד למדבר והסימביוזה הסבירה עם בעליה האנושי. כאן גבאי כבר חודרת לעומק השואה האקולוגית שאנו ממיטים על הסביבה, חותכים את האדמה באספלט רעיל ומלא סכנות. מרחב המחייה של הנאקה הולך ומצטמצם לכתב אישום מדויק ונוקב. בהמשך, פוליטיקאי בכיר מאוד - מעניין מי זה יכול להיות - מבקש מהשיירה שלו לעצור במכתש רמון ולצפות בכוכבים, תוך כדי התקף פראנויה קל עד בינוני, שמחלחלת גם אלינו: אבוי, עוד רגע אנחנו מתנחלים אפילו בחלל. אבל אז מתברר שאפילו המפלצות המפחידות מהחדשות הופכות לאנושיות מול עוצמתו של הטבע. בעזה, רגע לפני החורבן, סטודנט לארכיאולוגיה מגלה צלמית של אלת פריון פלישתית, שעולה מן הים סמוך לחפירה שהוא מנהל, נוסעת בזמן מימים אחרים, יפים יותר. כמו כל צעיר פלסטיני, הוא רק רוצה לברוח וללמוד בחו"ל והצלמית מסמלת עוד תקווה, שנגוזה. כך גם בים המלח ההולך ונעלם, צעירה מכירה לראשונה את כלתו הנורדית של אחיה שעקר לארץ אחרת, וחשה כלפיה משיכה לא צפויה. הצעירים נוטשים את הארץ כמו שהים נוטש את החוף. אין מה לחפש כאן, הכל חרב וגווע. השיבוש בטבע משיק לשיבוש באנושות, משהו רע עובר עלינו ועל העולם. במרכז הספר, הארץ, העולם, ניצב הר הבית. בדרך אליו נפגוש שועלה המחפשת מאורה ללדת בה, ילד בודד עם כדור שאביו גוסס בבית החולים, ואישה שבעלה עומד לעזוב אותה המתפללת לשלום בית. לידה, פרידה, מוות - גבאי עוסקת במחזורי חיים וטבע, בהשלמה המנחמת שבאפסות האדם מול גודלה ועוצמתה של הבריאה, באחדות קוסמית של זמן ומקום, במה שמשותף, במה שכמעט בלתי אפשרי לדון בו בימים קודרים ושסועים אלה, ימי השנאה והזעם.

בחלק הירדני של צפון הבקעה, פליט סורי עובד אצל פרדסן ומטפל באימו הקשישה של מעסיקו שנסע לחאג' במכה. הדבורים שהקשישה מגדלת פונות אל השמש כמו שהמוסלמים פונים אל העיר הקדושה; הפליט הזניח את הדבורים וכעת הוא חושש שהן כבר לא שם, חלק מטרגדיה כלל עולמית שאיש אינו יודע להסביר. האיש תמיד פונה לעבר הבית שעזב ושאליו הוא חולם עוד לשוב, במחול אינסופי של התכווננות ותפילה, המשותף לבריאה כולה. הסיפור היפה בספר מתרחש ביבנאל שליד הכנרת. מיילדת חוזרת בתשובה מדליקה נרות ונושאת ברכה לילדיה, כולל הגדולה, שהליך ההתחזקות לא בא לה טוב בכלל וכל שיח קירוב הלבבות והשמחה הברסלבי/ אמוני/ משיחי לא מדבר אליה. המיילדת לא הרשתה לבתה השחיינית להשתתף בצליחת הכנרת, אליה התכוננה כל השנה, כי האירוע מתקיים בשבת בבוקר. זו מסה יפהפיה על אדמה, מים, ילודה, בריאה, חיים, שבה הקשר האנושי, האהבה, חובקת את הכל, משיקה לאהבת הארץ במובן כדור הארץ המקורי.

בסיפור המביך בקובץ, סטודנט מכפר ליד שכם, על קו פרשת המים, משלים לימודי רפואה ברומא. הוריו סובלים הצקות של טרור מתנחלים שאחד מהם עומד כעת לצידו עם בנו מול מזרקה יפה, שהברזייה שלידה זורמת וזורמת. הסטודנט הערבי והמתנחל היהודי מתחברים על רקע בזבוז המים, מראה בלתי נתפס בעיני מי שבא מכאן. כמו רבים מדי, ולא טובים, גבאי יוצרת נרמול של רוע הטרור היהודי; גם הם בני אדם. פחות.

בנתיבי איילון, גבאי יוצרת סיפור רומיאו ויוליה: נהג מערבל בטון נזכר בבתו של בעל המפעל, שפעם היתה נחמדה אליו והוא לקח אותה לסיבוב על האופנוע והיום היא כוכבת טלוויזיה שמבטה נשקף אליו מבעד לשלט שמעל הכביש הפקוק. הבטון ריסן את נחל האיילון כפי שהבוס דיכא את הרומן בין הנהג לבין בתו; כך אדוני הארץ מחריבים את הטבע ואת האהבה.

נדידת ציפורים הלוך ושוב יכולה להיות מהירה, אבל הגירה של אדם אמורה להיעשות לאט־לאט, ברגל, במהלך אלפי שנים, לתת לגוף להתרגל.

בריכת מים באזור חדרה. מנהלת פנימייה, רווקה מושבעת, עולה לטרמפ בטנדר של אשת ההסעדה הבוצ'ית של המוסד. בדרך לחופשת ראש השנה ארוכה מדי ומלחיצה אצל ההורים בפריפריה, עם האחות והאחיינים, היא מרגישה כמו כשלון מתמשך. הן עוצרות באגם או בעצם שלולית חורף שאליו היתה הולכת הקייטרר עם אמה בילדותה, וכעת המקום בוצי וקסום, גן עדן קטן, חי ותוסס באמצע שום מקום.

כן. הכתיבה של גבאי כל כך מיוחדת, אין עוד אחת כזו.

ולבסוף, סופרת של רומנים היסטוריים לוקחת את אמה, אלמנה בודדה, לטיול מאורגן בחרמון, שמתברר לצערה כסיור מיוחד לחובבי טבע. היא נזכרת בחניך הכי מעצבן שהיה לה בצעירותה כמדריכה בתנועת הנוער, שנפל מאש ידידותית בקרב על מוצב הבופור. היא חושבת שהחניך התגייס רק בגלל לחץ חברתי, שהיא עצמה יצרה בפעולות שיזמה בתנועה. האם האשמה היא מעין רדיפה אחרי ריגוש, היאחזות מיותרת שאפשר לשחרר, כמו כשחדלים לרדוף בעקבות איזו ציפור נדירה על הר בקצה המדינה. ואולי אפשר לעשות ריסטארט, שזו כבר לא תהיה הארץ, אלא פשוט ארץ, הפלנטה עצמה, חפה מעול ההיסטוריה והדם. לשכוח את כל מה שלמדנו ולהתחיל הכל מההתחלה, מהפראיות הקדמונית, מהסיפור שקדם לכל הסיפורים. הסיפור של תמר וייס גבאי.