״רואים עליה שהיא יודעת משהו על העולם ועל הנפשות הדרות בו. קוראים את גלית דהן קרליבך ומיד מרגישים שהיא עמוקה ואסוציאטיבית, שהספר הזה, כמו ספריה הקודמים, מתכתב עם עולמות חיצוניים ופנימיים. הכתיבה של דהן קרליבך היא כתיבה קוטבית; היא כאן והיא אז, היא ארצית ובה בעת אפלולית, מזדחלת על דופנות כפלי המחשבה. ספר שמאפשר לך לברוח ומשאיר אותך נטוע בכאן ועכשיו. רק בספרים שלה ניתן למצוא את ארנסט שאקלטון לצד באבא מנתיבות. דמויות פסאודו אירופאיות לצד דמויות מקומיות ושורשיות, מלחמה על היאחזות בקרקע ואחת על היאחזות השפיות הזמנית. ׳לא רואים עליה׳ יכול בקלות להתכתב עם האמן והמרגריטה; להיות הזוי ועמוק, פראי, ופסיכדלי אבל גם להישאר מדוד, מדויק ומהודק ולאפשר לך הצצה לנפש של בת אדם אחת, פצועה ויפה וגם אופטימית בדרכה בעולם קשה ומסוכסך. ממש כמו החיים כאן בארץ הצורבת שלנו. מומלץ.״
״גפנית לסרי קוקיא כותבת יפה להפליא. יש בכתיבה שלה עושר של הבעה ויכולת להעניק לדמויות נוכחות חיה, על הפגיעוּת, הסתירות והכוחות שלהן. הילדות וההתבגרות באופקים ובפנימייה מקבלות אצלה עומק ורגש, והבושה והכאב מתקיימים לצד גאווה וחיוניות עצומה. אני גדלתי באותן שנים במרכז, ודווקא הקריאה בלנטנה קירבה אליי ילדות שדמיינתי כרחוקה משלי. גיבורי התרבות שלה היו במידה רבה גם שלי, והמרחק התרבותי התגלה כקטן מכפי שחשבתי. בתוך הסיפור המאוד מסוים שלה מצאתי גם משהו מילדותי. בעיניי, זה אחד ההישגים היפים של הספר: היכולת לגרום לי לזהות את עצמי במקום שבו לא חשבתי למצוא. קריאה כיפית, חצי נוסטלגית ומאוד נוכחת ומציאותית.״
״עיסוק במוות ועוד יותר בליווי אדם אל מותו לא היתה הבחירה הראשונה שלי לקרוא. כשקראתי את לגעת במה שנמס הרגשתי שאני חווה את החיים הרבה יותר מאשר את המוות והופתעתי; הכתיבה של נגה מצליחה לעשות משהו לא מובן מאליו: לכתוב על מוות בלי ליפול לקלישאות של השלמה, נחמה או חוכמת חיים. דרך שבעה מפגשים בין מאיה, מלווה רוחנית, לדרור, אדם המתמודד עם מחלה סופנית, נחשפים דווקא המקומות הפחות מדוברים של סוף החיים: תשוקה, כעס, החמצה, צורך במגע והפחד להישאר לבד. נגה לא מייפה את המפגש הזה ולא ממהרת לספק תשובות. מה שמעניין במיוחד בספר הוא האופן שבו הגבול בין המלווה למלוּוה הולך ומיטשטש. מאיה מגיעה כדי לעזור לדרור להתמודד עם מותו המתקרב, אבל נאלצת לפגוש את המקומות שבהם היא עצמה אינה מעזה לחיות. ההיפוך הזה מעניק לסיפור את העומק שלו. האיש שעומד למות, הופך למי שמלמד את מאיה משהו על החיים. הוא עומד לאבד את חייו. היא עוד צריכה להעז לחיות את שלה. ספר אמיץ ורגיש, העוסק בשאלה מה אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש כל עוד אנחנו כאן. מה? אולי שהידיעה שהחיים סופיים אינה בהכרח מה שמפחיד אותנו, אלא ההכרה שאנחנו מבזבזים אותם גם כשנדמה שיש לנו עוד המון זמן היא הפחד האמיתי.״
״לחכות לחגים שיגיעו, עם ספר חדש של נעה ידלין, זה כמו לחכות לסתיו; לדעת שיתקרר, לדעת בנחיריים שמגיע אוויר בריח אחר, ולהרגיש את התחושה עוד לפני שהיא מתחילה. ולדעת כמו חוק טבע ששוב לא נתאכזב. ואז צוללים. צוללים לשפה הייחודית של נעה, לשפה שמיתרת את גרשי הציטוט, שפה שאתה מרגיש שאתה חלק מהדיאלוג, שהוא נקרא כאילו את נמצא בחלל המשותף להתרחשות, הכי קרוב לזבוב על הקיר. לפעמים אתה ממש רוצה להתערב במציאות הספרותית של נעה, לתקן, לשאול שאלה או לקבל הבהרה. לפעמים אתה רוצה לצעוק על הדמות ולפעמים פשוט לחבקהּ. בכל הספרים של נעה הדמויות הן אנחנו, הן אף פעם לא דמויות גדולות מהחיים, תמיד הן מתכתבות עם מי שאנחנו: שמחים, עצובים, חוששים, מוגזמים, נעלבים, מרוקנים, מבוישים ובעיקר מורכבים. אנחנו תמיד מוצאים בטקסטים של נעה ידלין את עצמנו, מזדהים, ולפעמים מתפדחים כמה היא מבינה אותנו וכמה אנחנו יצורים דומים. כמו המשפט הזה: ״הוא לא דיבר ולא אכל, כמו גבר בלי ילד שמשקיף על גן המשחקים״, הנה משפט קצר שמתאר סיטואציה של זרות שרובנו נתקלנו בה, בכזו פשטות. במרכז הספר דפנה, מורה שזוכה בפרס ״המורה של המדינה״ אירוע קצת וולגרי וממוסחר הנלעג בעדינות. זה כשלעצמו שם אותנו במסגרת שהיא כבר חצי מגוחכת. דפנה מקבלת הודעה אנונימית שמבקשת לקלקל את השמחה ולספר לה שהרסה לכותב את החיים. מכאן יוצאת דפנה למסע של חיפוש אחר זהות הכותב במסגרתהּ נפגשת עם מרבית ילדי הכיתה שלימדה לפני שלושים שנים והוזמנה לטקס. המסע הוא במידת מה מסע נוסטלגי של כל מי שחיי כאן בניינטיז. גם מבלי שאנחנו חווינו חוויות דומות ומבלי לעשות שימוש טריוויאלי במראי מקום מהתקופה. זו מעלה גדולה של נעה ידלין המסוגלת להחזיר אותך לזמן קולקטיבי חף מקלישאות. אבל יותר משהדמויות וסיפוריהן הם פסיפס ישראלי מרהיב, הספר מציג תמונת מצב עגומה על מערכת החינוך שנראתה כבר אז אנכרוניסטית, לא מעודכנת ולא רלוונטית במיוחד, לא כל שכן כשדפנה כבר רגע לפני גמלאות, ספק שחוקה, מנסה להיות מורה בעידן המסכים - המצב רק החמיר. וכמובן התובנה המרתקת מכל והיא שאנחנו פוגשים בחיינו לא מעט אנשים ואנחנו באמת אף פעם לא יודעים איך אנחנו משפיעים ומושפעים מכל מפגש. זה הקסם המרתק ביותר בכל מערכת יחסים אנושית ואת זה נעה ידלין מנקה ומלטשת לכדי אוצר ספרותי ייחודי. נעה ידלין היא מהכותבים המסקרנים ביותר בספרות העברית היום, משל זכתה עתה בתואר ״הסופרת של המדינה״, בעיקר בעיקר בזכות יכולת הכתיבה והבנת הנפש האנדרסטייטמנית. בעולם שכולו הפך צעקה אחת גדולה יש מישהי אמיצה מספיק לספר סיפור עלינו ולהאמין שנבין אותו בלי לחפש כותרת זועקת.״
״דרור שגב מפרק בזהירות את הפצצה שלא מדברים עליה עד הסוף - ההתמודדות של הנשארים עם אובדן בן. כתיבה על אובדן אדם קרוב עוסקת לרוב בכאב, בחלל שנוצר בלכתו ובקווים לדמותו של הנופל, פחות בקרבן שמשלמים הנותרים בשל פרימת כל המבנים הבינאישיים ובשל הקושי לנתק ולו לרגע אחד את האובדן מכל דבר שקורה לך למן אותו הרגע ולשארית חייך. בשמיכת גשם הכתיבה אישית מאוד, דחוסה ועוצמתית. במרכז העלילה זוג אוהבים המאבד את בנם הצעיר במחלה (האם אבדן בן ממחלה או אובדן בן במלחמה חד הם? שאלה). האובדן המתואר בספר הוא כזה המפרק לרסיסים את כל מעטפת המשפחה ולא משאיר ממנה זכר. בחליפת מכתבים כשהוא הרחק ממנה באפריקה נפרש בפנינו סיפור אהבתם הזוגית והתפוררותם האישית שלב אחרי שלב. מעבר להיותה של העלילה אקטואלית לאור אירועי השנים האחרונות היא נכנסת אל מאחורי הקלעים של התא המשפחתי המתפרק, של זוגיות מתפוררת ושל הפיכתו של האבדון לקרבן שכאבו ונזקו גדול עשרות מונים משום שהכל כמעט אובד - הבן, המבנה המשפחתי, הזוגיות, האהבה, הביטחון, לפעמים הבטחון הכלכלי וטעם החיים. בישראל של אחרי השבעה באוקטובר (ולמען האמת כבר 144 שנים של שכול מאז העלייה הראשונה) ״חיות״ אלפי משפחות פצועות ומדממות שלא מצליחות למצוא נחמה בקרב יתר בני המשפחה הנותרים ואובדנם הופך קשה מנשוא. שמיכת גשם מאפשר למצוא נחמה פורתא בפתרון שמציע המחבר לקראת סוף הספר. בזכות הכתיבה האיטית, המלטפת והחומלת מצאתי רגעים רבים של מזור מהמציאות הקשה מנשוא. מומלץ בחום ובזהירות המתבקשת.״
״ספר אחר לחלוטין מכל מה שקראתי. כשסיימתי לקרוא קיוויתי בשביל המחברת שזה לא ממואר. אני לא נוטה לרגשנות יתר כשאני קורא ספר; לרוב מנעד הרגשות שלי נע בין עניין / סקרנות ל- הנהון / חיוך. מה שנצרב הוא ספר מטלטל. ספר שמחטיף לך אגרוף בבטן בכל פעם ששריר הבטן קצת נרפה. ישנם הרבה ספרים על יחסים רעילים, על מעשי זוועה ופוגרומים,לפעמים הם נרמזים בעלילה ולפעמים זועקים בכל הכח. כוחו של ׳מה שנצרב׳ הוא גם בדיאלוגים מעולים, אבל בעיקר ביכולת המופלאה של המחברת לטמון גילויים מטורפים- מהפכי קרביים ממש, בתיאורים ריאליסטיים, כמעט נונשלנטיים, שאינם מסתתרים ואינם זועקים. הם מונחים בצורה מדויקת, בכל פעם סכין חדה מושלכת לעבר הקורא, אתה עוצר וחוזר אחורה כלא אמין, מסרב לקבל עוד מוסכמה שנשחטה. חובש את החתך שנפרס בנשמתך וממשיך הלאה. הספר מתאר משפחה חיפאית (או חיפנית?) של אמא-אבא וארבע ילדים, כל כולו דרמה של ממש בין כל חלקי המשפחה. דרמה שאינך מעלה על הדעת שיכולה להיות מציאותית. זה ספר שמצריך התמודדות אבל הוא חשוב להבנת מורכבות נפש האדם והוא כתוב לתלפיות. גם אם קשה, לא לוותר. כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי: הו כמה אני נורמלי.״
״אומרים שכוחה של הכתיבה ככוחו של האון - אם השנים נרפּה הוא אט-אט. לא כך אצל יוסי וקסמן, שמספר לספר כוחו עולה וסיפורו מתעצם. מי שמכיר את כתיבתו של וקסמן מכיר היטב את החיזיון האקספרסיבי הנגלה לעיני הקורא מידי ספר כמו בכל ציור מציוריו המופלאים. בכלל יוסי וקסמן הוא אדם אקספרסיבי, יש לו אמירה והאמירה שלו תמיד ברורה, צלולה, כזו שאינה לוקחת אותו-עצמו ברצינות, תמיד ישנה קריצה. אבל מי שמכיר את עבודותיו של יוסי יודע היטב שהוא לא משאיר דבר ליד המקרה, הכל כאילו דאחקה, כאילו של כאילו, שירבוט מלא רגש. אלא שהכל מדויק להפליא, מלא עסיס ועושר, מוקף עבר והווה, מתערבל בקסם המילים ובקסם המכחול. ׳הישראלים׳ מסביר בדיוק מאיפה הגיע כוחו של מבע זה. כשחשבתי על השם ׳הישראלים׳ תהיתי ביני לבין עצמי מדוע לבחור בשם הזה? מה כל כך ישראלי בסיפור משפחתו היקית-עירקית-ירושלמית-יפואית. שאלתי את יוסי והוא אמר ״כי הם ישראלים״ ככה פשוט. והוא כל כך צדק; העירוב העדתי, התרבות של פעם, המנהגים, היחסים בין האנשים בואך מרפסות פתוחות לכל עבר, צלילים- קולות ולחשים. מלחמות ונכות מלחמה - איך לא. משובצים במלאכת מחשבת. הכל בחוץ והכל ניסתר מעין. ותמיד תמיד עם המון הומור והומור עצמי ועל זה גדולת כתיבתו. כשסיימתי את הספר חשבתי על המקום שלנו והצלחתי בזכות ׳הישראלים׳ להרגיש לרגע אחד קצת יותר שייך. אחר כך הגיעו חדשות וירד לי. אבל לרגע הזה הקטן, לזה הספרות נועדה.״
״שולחן עורך הוא לא ספר עיון על ספרות. שולחן עורך הוא ספר לכל מי שאוהב ספרות עִבְרִית. מדובר ביצירת מופת חד פעמית, העוסקת בקשר שבין העורך לסופרו במספר מישורים: במישור הספרותי מנתח פרופסור יגאל שוורץ את כישרון הכתיבה של הסופרים הגדולים בשפה העברית בשנות ה-80,90 של המאה ה-20, כשספרות קאנונית היתה קיימת ובשיאה. אחר כך מטפל שוורץ בכל ההיבטים של הסצינה הספרותית - תנועות, נדודים, נאמנויות ופוליטיקה מו״לית וזה מרתק בשני היבטים; הקריטיות הטקטונית של תנועת סופרים בין הוצאות ספרים, שזכתה לכותרות ראשיות, לצד החשיבות העצומה של הסופרות והסופרים, השפעות, תולדה של סגנונות ומעבר לכך ההתפעמות מהנפח העצום שתפסה הספרות בשיח הישראלי. במובן מסוים קצת קשה לקרוא על 'אז' ולחשוב על 'היום', לא שאין סופרים טובים היום, אלא שהסופרים של היום כותבים מקומי, אישי, לא אודיסאי ולא אפוסי, ובמובן מסוים בראיית צינור, שלא לדבר על החשש מהבעת עמדה בנושאים פוליטיים ומצפוניים (אני בהחלט מכליל אבל מדובר במסה קריטית שאבדה). הזווית השלישית נפלאה לא פחות, ואולי החשובה מבין השלוש, משום שהיא פרוזה מופלאה משל עצמה, היא מציגה את מאחורי הקלעים של נפשו של הסופר ואת היחסים המיוחדים בין סופר קאנוני לעורכו הקאנוני. כאן מתגלים החיים במלוא עוזם; יגאל שוורץ הוא סטוריטלר רגיש ויוצא מן הכלל, שהצליח לאורך שנות פעילותו ללקט אבחנות סוציולוגיות חדות, ובעיקר מרגשות ומצחיקות! מפגשים עדינים נפרשים בתאורים דקים מן הדק, פואטיים ויפים, ואתה אומר לעצמך: לו רק הייתי זבוב על הקיר במפגשים האלו. התוצאה היא פסיפס מרגש של סיפורים מלאי יופי ועניין, כאלה המאירים באור יקרות את נפשו של הסופר. אנחנו הקוראים מקבלים יצירה מחכימה, המאפשרת הצצה נדירה ליבשת אבודה. לא נעים לומר, הקריאה מייצרת סנטימנט של געגוע ונוסטלגיה. בעיני זו קריאת חובה לכל מי שאוהב ספרות עִבְרִית. המבחן האמיתי לסיפוק שבקריאה הוא הדחף לחזור לאותם סופרים מדוברים. אני יצאתי למסע בעקבותיו - חזרה למנהרת הזמן הספרותית שלנו. גילוי נאות: אני המו״ל של יצירה עִבְרִית.״
״ספר יפיפה, אקספרסיבי, אל אף היותו פרוזה נקרא במתח רב עד שורותיו האחרונות. כבר משם הספר ברור לקורא כי לפניו החומרים היסודיים, הגדולים ביותר בנפש האדם - תשוקה - אליה מובילים כל רגעי החיים. והמוות הנוכח תמיד בתקתוקו המרחף כשעון בלתי ניתן לעצירה, אלא שכאן מדובר במוות שכבר קרה לפני התרחשות העלילה. לכאורה סיפור שעשוי להיחשב בנאלי - גבר מקשיש פוגש באישה בגיל העמידה, פגישה אקראית בלוויה המובילה אחר-כך לדירתה. הקורא בציפייה להתלקחות מעשה אהבה ותשוקה שלא מגיע. מסתבר שהיא ביתה של מי שבערה בה תשוקה של שנים לגבר. המתח נותר מוחשי כשהקורא מצפה לגילוי הצפוי שהיא בתו. אך צביקה ניר לא נופל לקלישאה וטווה עלילה מפעימה אודות קורותיה של אותם אישה וגבר עשרות שנים קודם ומחבר הכל לזמן הווה המן מעגל חיים הנסגר-לא נסגר מול עיניו של הקורא. סיפור יפה, ובנוי בחכמה, לא נופל למבנים מוכרים ומצליח לעורר עניין וסקרנות דרך הבת שמנסה בדרך לא דרך לסגור מעגל. בצל העלילה התיחסות רחבה למקצועו של הגיבור - מחזאי ובמאי תיאטרון. ניר בונה תפאורה יפיפיה של חוויה תיאטרלית - הן בעלילה עצמה באמצעות המחזה של כמה קטעים יפיפיים מתוך הצגות עבר של הגיבור והן בדינאמיקה שבין הגיבור והגיבורה - תחושה שאתה מביט כקורא אל סלון דירה ישראלית טיפוסית וכל ההתרחשות היא בימתית, מותחת, מקדמת עלילה וקצבית. ספר שהוא פנינה כתובה היטב, מרפר ליצירות עבריות רבות, עוסק בזיכרון, בתשוקה, באובססיה, במושגי זמן ובתיקון - החומרים המרתקים ביותר ליצירה ספרותית. מומלץ בחום״
״פוסטהיסטוריה, הוא ספר חכם ומעמיק; הוא נותן לנו הצצה אל עבר העתיד הקרוב ובה בעת הוא מתכתב עם ההווה שלנו והעבר אל מול ספרו הנודע של פרנסיס פוקוימה - קץ ההיסטוריה והאדם האחרון. אופיר עוז עושה זאת בחכמה רבה: בהתייחסו אל העבר הוא מתכתב עם הרעיון של פוקוימה שטען שהדמוקרטיה הליברלית השכילה לאיין את האידאולוגיות האחרות ולהיוותר התפישה השלטת היחידה, עוז עושה זאת בחכה בבוראו עולם עתידני שבני האדם נתונים לשליטת הבינה. אלא שהמכונה אינה משמידה את האנושות היא דואגת לו להשתעמם לדעת; חיי בנוחות, נמנע מסיכונים, חף מדאגות ופחדים ומלחמות. וזו מלאכת מחשבת, גם משום שהצליח להתכתב באופן מדויק עם פוקוימה ובעיקר כי לא נפל בפח האפוקליפטי. כלומר, לא בטוח שזו לא שואה לאדם אבל היא לא בנאלית באסונותה. עוז מתכתב נפלא עם העתיד הקרוב, ביכולתו לברוא עולם מוחשי, מרתק, מלא ניואנסים עתידניים אבל לא מופרך ומוגזם. עולם שניכר כי השקיע מחשבה מקורית בעידונו והיתכנותו, זה לא דבר של מה בכך לברוא עולם שכזה - מדויק ומעורר מחשבה. ולבסוף הוא מתכתב נפלא עם ההווה, כשהגיבור של הסיפור המרכזי בורח לקהילה ארצית ומנותקת שחיה כפי שחיו במאה העשרים ונותן לנו תזכורת על החובה שלנו להעריך את מה שעוד יש לנו כאן ועכשיו. ספר שהוא מלאכת מחשבת. מומלץ למי שרוצה לאמץ מעט את קמטי המחשבה וליהנות מיופי ועדינות ובעיקר מיצירתיות יוצאת דופן.״
״שפה ייחודית לה למגי אוצרי, נוקבת ושלא מעגלת שום פינה, לא מוותרת על אף ניואנס. בוטה ורחובית כשצריך ומתוחכמת ואסוציאטיבית בדיוק כירורגי. הנה דוגמה ממש מצחיקה: היא: "מה זה שונה, זה בולשיט שלומדים להגיד מהטלוויזיה. זה סימולקרה של שיחה״. הוא: ״את כתבת עכשיו סימולקרה, לא ברור מה את מחפשת אצלי, לכי חפשי את הזיונים שלך בבית רדיקל״ אני מקווה שאין גבר שלא ימצא את עצמו מטורזן ומטוייס איפשהו בתוך הטקסט ״אוצר״ הנשימה הזה. ואז רגע לפני שיחשוב שזה טקסט מסויט, אולי יבין משהו על התבניות המשעממות שכולנו קצת מצויים בהם ואולי יעשה משהו אחרת. אולי ספרות כמו זו של מגי אוצרי תחזור לתקופה שספרות הזיזה משהו. מה שבטוח שאם כבר לחבוט במאצ׳ואיזם אז ארצה עוד מהטקסטים של מגי. מופת של פרוזה.״
״נטע לא מתה וחיה בתל אביב ספרה החדש של מיכל קרייטלר עוסק בהיפותזה שרבים היו שמחים לבחון - איך החברה תתייחס אליך אחרי מותך. זבוב על קבר טרי. דן בן אמוץ עשה זאת ברוב פאר והדר במסיבת פרידה מהחיים, אבל רוב האנושות סתם מתפוגגת. ומה היינו רוצים לקוות שיגידו עלינו באמת נותר בגדר תעלומה. המציצנות שניתנת לגיבורה, להביט מעבר לכתפה שלה ולראות את הסביבה מגיבה למותה תמיד הסעירה אותי כי שם כל המסכות יורדות. שם זה החיים עצמם. ללא כל הצביעות העוטפת את עצם הקיום האנושי. ההבנייה של הסיפור עשויה היטב, מיכל לא מספקת חשיפה עמוקה ולא טינופים עוצרי נשימה היא בעיקר מציתה בקורא מחשבות על עצמו וסביבתו. אבל מיכל לא מסתפקת בזה, היא עורכת חשבון נפש לגיבורה הראשית - מעין פוסט מורטום לאדם חי ומצליחה להציף בתודעתה לא מעט קוגניציה מעניינת וגם כאן עם המון איזון ובלי התלהמות והגזמה. ואם לא די בזה הגיבורה המצויה במדינת אויב כניצולת התרסקות מטוס בוחרת לא לפצות פה. זה כשלעצמו מעורר מחשבה על מידת הריסון הקיצוני שאדם מציב לעצמו. לאורך כל הספר תהיתי עד כמה זה ישים להיות במצב קיצון של סכנת חיים ברורה ומיידית - ולהחליט להיות עלום דיבור מבחירה, עד כמה הזעקה משמעותית בעת סבל ועד כמה הנפש חייבת לעשות סובלימציה כשהבחירה היא אילמות. הנושאים ברומו של עולם והסיטואציה מעוררת מחשבה על הגבולות האנושיים, על חברות, על נאמנויות ועל פערי תרבות. כתוב נפלא, ייחודי. תענוג לקרוא ספר יציר דמיון ושאינו נשען על יסודות ביוגרפיים (אני מקווה), סופרת המשתכללת מספר לספר, לא מוותרת על סיפור טוב, לא מתעצלת לברוא עולם. מומלץ בחום.״
״שחר קמניץ הוא לא פחות מענק רוח וענק ספרותי. פשוט עדין לא כולם גילו זאת. הוא משקיע בי כקורא, מתאמץ לברוא עולם, רעיון, מחשבה, במקום שמרבית הספרות עוסקת ביסודות ממואריים. אין רע בממואר כל עוד יסודותיו גדולים מהחיים והסופר לא מתעצל. אבל בספר שיסודותיו פרי מוחו הקודח והוא לא מופרך ופנטזיונרי גלומות עוצמות אחרות. אצל קמניץ אתה פתאום נפתח לרעיון חדש שלא חשבת עליו מעולם. כמו בספרו הקודם והמעולה ״משאבי אנוש״ יש כאן רעיון חדש, מבריק, תמיד בעל פוטנציאל נפיץ במיוחד הקשור בטבע האנושי. רעיון שרק המחשבה עליו מסעירה ומרטיטה את קמטי המחשבה, גורמת לך להפליג מהספר אל מחוזות הדמיון. קמניץ ממש מתמחה ביצור תמונת מצב מפעימה ומבעיטה כאחת. תמיד מדובר בגרעין של הבנת נפש האדם; במשאבי אנוש היתה זו תוכנה הנשענת על ידע הלקוח מכל ספרי הפרוזה שנכתבו, המסוגלת להבין את נפש האדם טוב מכל בן תמותה ואילו במחול הקיפודים מדובר בחברה המייצרת רווח מהפצת אמת (מרה תמיד) הניתחת בפניהם של אנשים. אילו רעיונות כבירים משום שהם יכולים להיות מוחשיים בעתיד הקרוב ומשום שתמיד שימוש לא נכון ברעיונות הללו עלול למוטט את מבנה משמעותי מהאנושות. לא פחות. הרעיונות מהפנטים אבל השפה של שחר מהפנטת לא פחות; עולה במקומות הנכונים לגבהים מסחררים ובד בבד משאירה אותך ארצי וקשור ומחובר לגובה היום יום. התוצאה היא ספר מעולה, מהטובים שקראתי בשנים האחרונות. מומלץ לקרוא כל מה ששחר כותב. אגב קראתי דיגיטלי ואז האזנתי שוב כדי להטיב להעמיק וזו חוויה מעולה. השם נפלא ומוסבר בספר והוא חכם ומתיישב היטב עם הרעיון. והכריכה, כמו גם הקודמת, כל כך מכבדת את תוכנו, מה שלא תמיד ואולי ברוב המקרים, לא קורה בין כריכה לתוכן הספרים. והנה פנינה יפיפיה: ״ליבת הכזב היא המנעול לגן מוקף חומה שבמרכזו מרחף באוויר כס משובץ יהלומים ועליו כתוב 'אני'".״
״יש רגעים בחיים שסך היכולות שלך, הידע שלך, האופי שלך וההתכוונות שלך מתכנסים לכדי זמן קסם והתוצאה בהכרח יוצאת דופן. מי שיקרא את הספר בטח יחשוב שאני מתכוון למעלליו של אורי, בן דמותו של מחבר הספר - יאיר מירון. ובכן, גם, ולזה אגיע עוד רגע. אבל לא לזה התכוונתי, אלא דווקא לאיכות הכתיבה של מירון, שלו זה ספר ראשון; ניכרת כאן כתיבה בוטחת, קצב ארועים מסחרר הכתוב בתנופה נאמנה למציאות כאוטית ודיאלוגים מצוינים רוויים מתח ועוצמה - וזה אולי הכח של הספר - ספר פרוזה המערבב בין בדיה לאמת ודווקא לא יומן קרב טיפוסי. ואז יש את הארועים עצמם והם מסמרי שיער ועולים על כל דמיון; הנה חבורה אקראית של גברים ונשים שכל העולם פרוס לפניהם מבחינה מחשבתית ויצירתית כשהם נעולים רק על מטרה אחת - התרת כל האסורים. הסיפורים שמספרים את מאחורי הקלעים של מהלך האירועים דרך חבורת מצוינים, הם בלתי מתקבלים על הדעת; היצירתיות, הפתרונות הנבנים - יש מאין ובעיקר האש היוקדת והרעב להצלחה. לצד תיאורים קשים ועצובים הספר מעניק נחמה שיש תקווה ותקומה כל עוד יש בקרבנו המוכנים למסירות נפש. מומלץ כזריקת מרץ בימים טרופים וגם כהשראה בימים נינוחים יותר. פה בארץ חמדת אבות תמיד אקטואלי.״
״עולם שלם נברא. עולם שכל כולו אוטופיה. ספרות ריאליסטית שאינה נטועה כלל ועיקר על אדני המציאות יש בה כח אחר ממרבית הספרים שיש בהם יסודות מציאות. רומן אוטופי ריאליסטי שואב כח כפול, בכוחו להיות מופרך לחלוטין ולהעניק חופש דמיוני מוחלט, אך בשל היותו מציאותי וריאליסטי הוא מצליח לעגן את הקורא בין יסודות ברורים ומשכך הוא מציב לקורא גבולות מוחשיים שעוזרים להבין את העלילה כמו גם מאפשרים דרור לברוא אי מסוג חדש של מציאות אלטרנטיבית. כזהו הספר - חיי על פלנטה מדומה עם שנים וחצי גיבורים תלושים חברתית אבל פועלים בתוך ומתוך המסגרת גם אם היא מבודדת ושונה. מתרחק הכי שאפשר מן המציאות ובה בעת נטוע עמוק בהוויה קיומית- פסאודו מציאותית. הגיבורים הראשיים בנויים דומה; הם בשוליים, הם אינדיווידואליסטים, קווי המתאר של אישיותם עשויים מחומרים אחרים, לכן הסביבה שבוחרים או אולי נאלצים לחיות בה, נפרדת מהציוויליזציה - הם חומרים אחרים. הם מתאימים איש לרעהו אבל בסופו של דבר העצמיות שלהם חזקה מהחיבור שלהם, הם כמו שני סלעים איתנים צמודים המייצרים תבנית נוף אנושי אחידה, אך הם נפרדים לגמרי ושלמים-חצויים בסופו של דבר לבדם. הוא סוחב פגם נראה בדמות כף רגל שסועה, היא סוחבת היסטוריה שסועה נטולת אב וחיי ערבה מרוחקים. יחד הצלקות שלהם מתאחות לחיבור של חיוניות ושותפות גורל אבל ה׳לבדנס׳ שלהם ברור ונוכח. הצאצא שלהם נושא מטען גנטי זהה וזיכרון קולקטיבי משותף. השפה תחילה נקראת כמתיילדת, בשוליים אפילו אינפנטילית אך ככל שהסיפור מתקדם אתה מבחין כי זו שפה נאיבית, סיפורית, על גבול האגדתית ובתוכה שזורות מילים שמקפיצות את הקורא, תקועות כמו סברס קוצני בגרון, מוזרות ונטועות בכח ובכוונה, אך לבסוף נשטפות בשטף הסיפורי שהוא נהר שוצף וקולח-קריאה. זהו סיפור שהמראות בו חזקים והולכים איתך גם אחרי שסיימת לקרוא, שהדמויות בו מעוררות השראה ורחמים גם יחד ובסופו נותר אתה עם מילה אחת שהולכת איתך ובה אתה הופך שוב ושוב ומשליך על עצמך ומעצמך, עד כמה המושג הזה הוא פרי דמיון או חלק מהסיפור שלנו - גורל. מומלץ מהרבה סיבות ואם לבחור אחת הרי שזו השפה הייחודית של גיא.״
״שאול אולמרט מבין ספרים ובדומה להבנת ספרים כך גם יודע לכתוב ספר. וזה לא בהכרח הולך יחד, לפעמים ועל פי רוב, זה לא אותו שריר. בספרו החדש גוטפרוינד (גוטפרוינד. זהר גוטפרוינד, לא, לא אמיר), מדלג אולמרט על שני צירי עלילה ובשני גופי כתיבה – ראשון ושלישי. (תודה לאל שלא בגוף שני). ציר אחד מספר סיפור על חברות והציר השני הוא ציר של הורות. באופן טבעי הנטייה לחשוב שמערכת היחסים שלנו עם חברים, ועוד חברי ילדות, היא של נוסטלגיה מהולה בעיצוב תבניות נפש כאלה ואחרות, בעוד שהאופן שאנחנו תופשים את ההורות שלנו הוא לרוב, וקודם כל, סביב תחושת האחריות. אולמרט מציג בעצם עלילה מעניינת שהיא עלילה מפוצלת המחברת בין עבר להווה אבל גם מקבילה במידה מסוימת- הקורות את גיבורו בשני צירי הזמן באים לידי ביטוי והקבלה בעומס האחריות המונח על כתפיו. מרכז הכובד הוא חוש האחריות. הגיבור הראשי זהר, דמות מורכבת, החלטית אך מיוסרת, מלאה פגמים וחיונית בעת ובעונה אחת, מנסה לכל אורך הספר לחבק חבר ילדות ולהיפרע ממנו, ובציר העלילה המקביל מנסה בכל כוחו לדבוק בהורות קרובה לילדתו אל מול קשייו האישיים. במובן מסוים פועלים על הגיבור שני כוחות מנוגדים של דחייה ומשיכה וזה יוצר מתח וקו עלילה קוהרנטי. הספר קריא וסוחף, הדמויות מעוררות אמפתיה דווקא בשל מורכבותם והיותם מלאי פגמים. מתבקש שיש כאן יסודות אוטוביוגרפיים וגם זה נושא מעניין; בספר דמותו של אבי-הגיבור היא דמות ציבורית (ראש עיר, לא פחות), והדבר יוצר עניין באופן טבעי ומציצני, בטח במקרה הזה, שכן אולמרט בחיים אינו חוסה בצל אביו כלל, הגיע להישגים לא מבוטלים בזכות עצמו ובטח שאינו ניזון מיחסיו כ-"בן של" אביו ועדיין בוחר בו לדמות נוכחת מאוד בספרו. נכון, אם זה רומן שחלקו אוטוביוגרפי, המהלך מתבקש, אלא ששאול לא מוותר לעצמו ובונה דמות מורכבת, יחסים מורכבים של הערכה וניכור, של קרבה-רחוקה שלא בהכרח יש לה אחיזה במציאות וזה ללא ספק מאפשר הצצה מרתקת (ויש לומר אפילו צהובה במידה). מעטים האנשים שהם ברוכי כישרונות בתחומים שונים ומנוגדים, הולך ומתברר ששאול אולמרט מבסס עצמו בקריירה השנייה שלו כ-סופר והיא מעניינת ומלאה לא פחות מהסיבוב הראשון. יהיה מעניין לקרוא אותו ברומן בדוי לחלוטין שכן דמיון לא חסר לו.״
״יפי הכתיבה טמון ביכולת של סלין לתאר דברים בפשטותם. סצנות טריוויאליות ויומיומיות נקראות כאילו הם דברים חקוקים - חשובים לה כאילו חשובים לימי העולם ממש. משהו ביומיומיות של הכתיבה, בהתקצרותם של הפרקים ולקצב המשתנה, הופך אט אט את הסיפורים של סלין, שהם באותה מידי יכולים להיות שלי, לדבר מה שמקבל חיים משלו, זמן משלו ומקום על זמני בעולם. לא תמיד קל לי עם תיאורם של שברי חיים, לעיתים אני שואל את עצמי בחצי-צחוק ׳למה הצרות שלה מעניינות אותי?׳, ׳איפה העלילה הזו שתשאיר לי סוג של אתנחתא, של שאר רוח?׳. אבל בדומה לספרים של וולבק, קארר, פרק ועוד - דווקא תיאור הפרוזאי, המקומי, הקטן והפיכת חיים של מישהי למשהו, יש בכוחם להגיד משהו. להגיד שאלו החיים של כולנו והם ראויים להחיות וראויים להכתב ולהיתעד. לקרוא בנשימה עצורה את הגעתה למשרד, לתאר פגישה משרדית סטנדרטית ומנותקת בעיצומה של מלחמה ולגרום לי להסתקרן (בדומה לתיאור עוצר הנשימה של קארר על ביטוח בספרו האחרון - איזו ספרות גדולה היא לתאר נושא משמים באופן כזה) זו ספרות טובה. טוב שיש ספרות מהסוג שסלין אסייג כותבת, ישירה, חפה מאורנומנטיקה, יומיומית.״
״מה יהיה עם הריצה הזו לכאורה סיפור בנייתם של חיים צעירים אך זו בעצם הצצה נדירה לנבכו של דור, אולי נבוכי הדור. המחברת הצליחה ליצור דמות מפקפקת, ביקורתית, כזו שחורשת הכי עמוק ב׳תלם הנכון׳ אך עוצרת כמעט בכל שעל, יוצאת ממנו להבין איפה מסתיים החריש ואיפה קו האופק וממהרת לשוב לשורה החמימה, לקונפורמיזם המנחם. הגיבורה מור בטוחה בעצמה ויחד עם זאת לא כל כך מבינה את הטעם בדברים. לכאורה זו יכולה להיות עוד דמות של בחורה ישראלית הנמצאת איפשהו בין גיל עשרים לשלושים, בונה את עצמה, מתארגנת על החיים ובעיקר מבינה שהחיים הם לא פיקניק (סליחה על ענתיקותה של אמירה), אבל זה יותר מזה, יש כאן עולם שלם שנברא ומציג מורכבות הווייתית; מקצועית, חברתית ואישית. הכל עובד ושום דבר לא עובד - יש עבודת חלומות ואין בה תוחלת ועניין, ממש ׳זמנים מודרניים׳, יש קבוצת חברות אבל הסימביוזה שם סינתטית ומנוהלת באקסל, יש בן זוג ואינטימיות סבירה, אבל אין התמסרות ואין תחושת מיצוי ועונג ויש המון זרוּת. הגיבורה מבינה שהיא במצוקה, היא מתמודדת איתה ולא מתמודדת איתה, זה חד ומלא תובנות וזה עצוב וחלול ממש כמו לחיות בעידן הבינה המלאכותית - יש שפעה אין סופית ויש ריק אחד גדול ועמום. כתוב מצוין, חכם, ממש מורה נבוכים להבנת הדור הצעיר. ראוי להיקרא לצד בקבוק יין טוב, בעיקר כדי להכיל את תוגת המאירי.״
״אם שרה פון שוורצה אומרת שיש משהו אחרי שנמות כדאי לקרוא ובדרך לקבל לא מעט כלים למרק הקדמוני הנוכחי בו אנו חיים.״
״מסמך יוצא דופן על שנותיו הראשונות של הרייך השלישי. מספק הצצה הן על חיי היומיום בעולם הדיפלומטי בברלין והן על התנועות הגדולות המציגות את ההדרדרות המוסרית ועד זו הקיומית. מומלץ ביותר״
״גילוי נאות. אני המו״ל של הספר. ואני מקריין את מחציתו. האבינג סד דאת אני מרגיש נח להעיד על עיסתי, ראשית כי הסיפור הוא של ליאת וגל ושנית ואולי ראשית- כי הוא סיפור טוב. יש מגוון סיבות לכתוב ספר: לשחרר צורך, להעביר מסר, לשנות את העולם ועוד ועוד. אבל הסיבה הראשונה שראוי להקדיש זמן לסיפורת היא ההנאה שבחדוות הקריאה ומכאן ש׳על גג העולם׳ הוא ספר מצוין; הוא מעניק כמה שעות של מחשבה חיובית, גירוי ו…סקרנות כמובן וזה יפה כי גם כשאתה יודע שיהיה בסדר כמיטב המסורת הז׳אנרית עדיין פיתולי העלילה והמתח בינה לבינו בנויים היטב וערוכים מעולה ומדויק. חוקי הז׳אנר ברורים אבל אם הספר היה רואה אור לפני 30 שנים הוא היה יכול בקלות להיות מונח ליד ׳שירת הסירנה׳ פינת ׳אמא היתה זוחלת׳ (בסדר, עם טיפה פחות תיאורים גרפיים). הספר נועד לתת פסק זמן המכונה בעגה ״קומיק רליף״ והוא נאמן למינוח בדיוק; מצחיק, סקסי, חכם ולא מתחכם וכן גם מאוד ישראלי ומשלנו. אמרתן אסקפיזם עליתן על גג העולם. אמרתם נדל״ן תל אביבי, משחקי אגו, ירושות, הצד שלו - הצד שלה, אתם בפנטהאוז הנכון.״
״הקשישונת בת השבעים וארבע שנטתה לחשוד הקומדיה החדשה של רז קלמנוביץ מהירה ותזזיתית ומזכירה משהו מהקצביות של ספריו של יונס יונסון המופלא - קצב התרחשויות מהיר, ריבוי דמויות, מצבים אבסורדיים, ועלילה לינארית סוחפת. כך גם בספר זה, לזה תוסיפו הקפדה על דמויות עגולות ובעלות קצוות מובחנים ודיאלוגים מצחיקים. בין השורות מסתתרת גם אמת אחת והיא לא מצחיקה, אלא מזמינה להתבונן ולהרהר, על מידת האמון שאנחנו נותנים בבני אדם; מתי עלינו לשים את מבטחנו באופן אוטומטי כשאנחנו עם היקרים לנו ביותר ומתי עלינו להיות ערניים ודרוכים. בעולם מפוצץ מפייק ניוז, במקום שאין באמת אמת אחת וכל אחד בונה לו חומות הגנה משל עצמו ומחליט מי נכנס ומי נותר בחוץ, הספר הזה מעורר מחשבה כשהחשד נופל על האדם הקרוב ביותר לגיבורה. הכתיבה טובה ובוטחת ויהיה מעניין לעקוב אחר כתיבתו וסגנונו של רז בספרים הבאים, בשונה מיונסון כדאי לקחת את היכולות הללו למקומות אחרים ולא להישאר רק בקומדיית מתח, נראה שרז קלמנוביץ מסוגל לזה.״
״הספר הטוב ביותר של פאולו ג׳ורדנו. ממש וולבק הצרפתי. היכולת הפלאית לספר סיפור גדול על מצב האנושות לצד סיפור קטן על פחדים אישיים. תאורים עוצרי נשימה של הירושימה ונגסאקי. מעטים כותבים כך. פנינה ספרותית נפלאה.״
״יש ספרות ויש קארר בעיני ספר טוב אפילו מיוגה (אבל לא מלימונוב). רק לקארר יכולת לספר סיפור פרוזאי לכאורה ולשאוב ממנו תובנות עדינות ומבריקות שלא עוזבות אותך. רק לקארר יכולת לעבור מסיפור על צונאמי לסיפור על שני שופטים חברים ומשם לתיאור חיים שלמים של אדם עד סופם והכל בטבעיות ותווית עלילה קוהרנטית. זו ספרות עילית דווקא משום שהיא נגישה, מינורית, עדינה ומתחשבת. הנה דוגמא: "אם היינו יודעים למה אנחנו חשופים, לעולם לא היינו מעזים להיות מאושרים"״
״ספרה החדש של נולי עומר הוא מופע קברט וירטואוזי של הומור, חכמה ובדיחה אחת גדולה על הרצינות של החיים. כמו בספקטקל גדול הדמויות הן ססגוניות, מורבידיות-מלאות חיים במן קונפליקט משובח. ממש כמו החיים עצמם, שהרי מה יותר מופרך מהרעש שאנחנו מייצרים כל החיים רק כדי לא לשמוע את המוות מתקרב. סצינת פתיחה הלקוחה, כאילו מתערוכת ׳גופות׳; תערוכה נודעת של גופות חנוטות. מקבץ שכנות מרהיב במעין ׳ויטק 9׳ סהרורי ובלתי מתקבל על הדעת ובראשן סוג של חנה מרון החיה עם עורב. תמהיל מדויק של המרק המהביל המכונה זוגיות והורות והכל במזיגה מושלמת של הבנת המין האנושי. ורעיונות חכמים בשפע; ממיצג עצי משוכלל, דרך מסיבת פרידה מהחיים (חייב לחזור לאופנה מאז ימי דן בן אמוץ) ועד דיאלוגים חדים ותת הכרתיים ומונולוג קורע לב במרכזה של שבעה. פסק זמן נפלא לעלות על אי של אי שפיות ולברוח לרגע מהמציאות שלרגע אין בה מידה של שפיות. נולי עומר תמיד הצחיקה אותי והיום היא עושה זאת בדרך אלגנטית ויפה באמצעות סיפור משובח. מה שהיה בניינטיז נכון גם עכשיו, יש אנשים שמבינים נפשותיהם של אנשים בדיוק בג׳סטות הנכונות. מ ו מ ל ץ !״
״"עד שתהפוך את הלא מודע למודע הוא ינתב את חייך ואתה תקרא לו גורל" זה הציטוט הפותח בהשראת קרל יונג, את ספרו של נדב עלה. ואולי זו כל התורה כולה על רגל אחת. בספר רגיש, נוגע ללב ומיוחד ולו בשל הזווית הגברית שלרוב פחות מושמעת, בכל מה שקרוי ׳מערכות מורכבות׳, חיים משותפים, מונוגמיה, aka נישואין, מצליח נדב עלה לפרק את המורכבויות, לנוע בכמה צירי זמן הנשזרים לסליל עמוק של דנ״א אנושי. קל למצוא את עצמנו בין מילותיו של נדב שלעיתים מעוררות מחשבה ולעיתים גורמות לך להטיל ספק. ולשם כך בדיוק ספרות נכתבת. ספר מומלץ לו ולה.״
״האם זה נכון לנהל רומן מחוץ לנישואין? התשובה לזה יכולה להתכתב עם השאלה האם כדאי לקרוא רומן (נובלה) על רומן מחוץ לנישואין. גם זו שאלה של טעם. לגבי השאלה הראשונה זה ממש אינדיווידואלי ולגבי השאלה השנייה? ובכן אם כתבה אותו דריה שועלי, כמעט באופן אובייקטיבי ניתן לומר שכן, כי מה שדריה מחוללת בטקסט היפה שכתבה הוא מנעד נפלא ומדויק של רגשות. היא מצליחה להיכנס לתודעה גברית ולהבין אותנו כמו שאולי לא נבין בעצמינו את עצמינו (ואולי בעצם להציג קשת רגשות שמוצאת כי נשים וגברים לא כל כך רחוקים זו מזה בתבניות הבסיסיות של משיכה ודחיה, קרבה וריחוק. של רצון). לוקחת אותנו לפסגות של אהבה וריגוש ולתהומות של מצוקות נפשיות ובדידות. ממש כמו שאוהבים. ממש כמו שנעזבים. מלחמות לב לרוב לא נגמרות טוב ומצד שני הן תמיד מרטיטות את הנפש. כך בחיים. כך בכתיבה. אם לחיות זה לקרוא אז לקרוא את הנובלה הזו היא להרגיש שחיית קצת יותר קרוב לעצמך, שקיבלת עוד זווית של מחשבה ובעיקר שאתה לא לבד.״
״ספר בקטגוריה משל עצמו. לא דומה לכל מה שקראתי. הגרסה הקולית נפלאה, גלעד כהנא וירטואוז של מילה והגשתה.״
״ממוארים הם מתעתעים, שכן לרוב, החיים לא מספיק מעניינים, ואולי אפילו קצת בנאליים מכדי להיכתב. אני לא יודע עד כמה ספר זה ממוארי, עושה רושם שכן ואם כך הוא הדבר, אז החיים המסופרים בספר זה ראויים גם ראויים להיכתב. המעבר הבן-דורי משתרג יפה-יפה וחכם וסיפורה של האמא של המספרת - דישי, פשוט מרתק ומעורר מחשבה ובעיקר דמות בלתי נשכחת בעוצמתה ושונותה. הכריכה מטעה, הספר הזה שורט הרבה יותר עמוק. מומלץ בחום.״
״השמש הזו מעניינת ממש אני קורא באדיקות את ספריה של יעל. תמיד. כל יצירה מצליחה לגלות פנים חדשות של כתיבה, רגש ותבונה. ׳נמר מעופף׳ הוא ספר עז ומלא עוצמה, אקספרסיבי ומורכב, החוקר דילמה משפחתית־חברתית ברגישות נדירה ועם המון חכמת חיים. ׳חתן הפרס׳ לעומתו היה, בעיניי, הספר המצחיק ביותר שנכתב על מוות — יצירה שנעה בין גרוטסקה לצחוק משחרר, ובו בזמן נוגעת במקומות העמוקים ביותר של הכאב האנושי וסיפור על אהבת אב. אה, וגם ספר מפוצץ ציטוטים מעולים. כשניגשתי אל ׳השמש לא מעניינת אותי׳, חשבתי שכבר לא אוכל להיות מופתע, אולי רק ליהנות שוב מהכתיבה המוכרת והמדויקת. אבל טעיתי. הספר הזה מפתיע, שונה, ובשל יותר מקודמיו. הוא סיפורי יותר, עגול יותר, ומציג שלוש נובלות מהודקות שנשזרות זו בזו באלגנטיות. כל אחת מהן עומדת בפני עצמה, ובכל זאת, כולן יוצרות יחד מארג שלם ומרובד. הנובלה השלישית, בפרט, מפתיעה בבחירת הדמות הראשית ובאופן שבו היא קושרת את שאר הנובלות בעדינות ובתחכום של מי שמבינה היטב את נפש האדם. מעבר למבנה ולשפה, הבחירה לעסוק בדרמות אנושיות שמקורן וסיבת היווצרותן במעשי הילדים אך מוגשת דרך מבטן של קבוצת אמהות, היא נועזת ומרגשת ובעיקר ייחודית. הביטוי “ילדים אכלו בוסר וליבות אימותיהם ישתתו כאב” מקבל כאן חיים חדשים. יעל מצליחה להאיר באור רך אך חודר את עול ההורות; העומס, האשמה, וגם רגעי האושר הקטנים שנדמים לעיתים כנסים של חסד. בסופו של דבר, זהו ספר על היותנו בני אדם: על אחריות, על אהבה, על טעויות, ועל המחיר שכל אחד מאיתנו משלם על הבחירות של עצמו ושל הקרובים אליו. כמה יופי יש בטקסט הזה בהבנת אדם, איזו חכמת חיים ובעיקר כמה מחשבות והנהוני הסכמה הוא הוציא ממני. בדיוק לשם כך נכתבים ספרים - כדי לאפשר לנו להביט מחדש בטבע האנושי, ולגלות בו את עצמנו. ממש ממש מומלץ.״