הבמאי

בחוץ

מה חדש ביום ראשון

למה אני נמצא במכונית הזאת?

אני יושב בשקט. כשלא זזים, הזיכרון לפעמים חוזר.

אבל זה לא עובד. דבר אחד ברור, הנהג מעשן. הרכב מלא עשן כבד. עינַי צורבות. אני מרגיש בחילה. לאיש יש שיער אפור, הכתפיים שלו מכוסות קשקשים. על המראה הפנימית תלוי צלב קטן על מחרוזת פנינים.

רגע. אחד אחד. הנהג בא לקחת אותי, פתח לי את הדלת, והאחרים בהו בי פעורי פה, פרָנץ קראלֶר הרזה, גברת איינצינגֶר הטיפשה, וגם האיש הקטן ההוא, זה שאת שמו אני אף פעם לא מצליח לזכור.

כי בעצם, בסנטוריום אָבֶּנדרוּ, כלומר מנוחת ערבית, כל יום זהה למשנהו. בארוחת הבוקר הרדיו פתוח, הולכים בפארק, הגב כואב, מגישים צהריים, מסתכלים בעיתון ומתעצבנים, בינתיים הטלוויזיה פתוחה; אחדים צופים, אחרים ישנים, תמיד יש מישהו שמשתעל פחד אלוהים. ואז השעה כבר שלוש וחצי וארוחת הערב מגיעה, ואחריה שוכבים ערים וכל חצי שעה צריך לבית שימוש. לפעמים מגיע ביקור, אבל אף פעם לא אלי. לפעמים מת מישהו ומוציאים אותו. אבל איך שלא יהיה, מי שעוד חי, לא באים לקחת אותו במכונית שחורה עם נהג.

אנחנו עוצרים בצומת, שלושה צעירים עם שיער ארוך חוצים לאטם את הכביש. הנהג מגלגל את החלון למטה וצועק שמלחמה נוספת לא תזיק לגברברים כמוהם, וכשהם מתעלמים ממנו הוא מתרתח עוד יותר. הוא ממשיך לנסוע, אבל עדיין רוטן לעצמו.

ואז אני נזכר: לאולפני הטלוויזיה.

אבל לאיזו תוכנית? אני רוכן לפנים ושואל.

הנהג מסתובב ומביט בי דרך ענני העשן, בלי להבין.

אני חוזר על השאלה.

מה אכפת לו, הוא צועק. למה שחרא מהסוג הזה יעניין אותו!

אז אני לא מדבר יותר.

אבל הוא כבר בתנופה. שיעזבו אותו בשקט, כן? בשקט! זה כבר הרבה מדי לבקש?

כשאנחנו עוצרים לפני בניין השידור הוא בדיוק הספיק להשתלט על עצמו. הוא יוצא, הולך סביב המכונית, פותח לי את הדלת. הוא תופס אותי במרפק, מרים אותי. זאת חוצפה, אבל למעשה זה עוזר לי להגיח לרחוב בלי ליפול.

חזית בניין השידור אפורה עוד יותר מחזיתות הבתים סביבו. כל הבתים בווינה אפורים עכשיו, חוץ מבודדים שצבעם חום כהה. כל העיר נראית מכוסה רפש. בחורף השמים מאובנים ונמוכים, בקיץ הם צהובים ולחים. אפילו זה היה פעם שונה. מי שמספיק מבוגר יודע שבעיר הזאת, עיר הזבל, עשן הפחם וחרבוני הכלבים, אפילו מזג האוויר כבר לא מה שהיה.

הדלת המסתובבת נעה במקטעים, ולרגע אני חושש שכאן המסע שלי יגיע לקצו, אבל אני מצליח להיחלץ ממנה, ובמבואה אכן מחכה לי מישהו: איש צעיר וצנום מאוד, עם פרצוף נבון ומשקפיים עגולים, שמושיט לי את ידו ומציג את עצמו כעורך האחראי רוזנצווייג.

"טוב מאוד", אני אומר. תמיד משמח לפגוש אנשים צעירים מנומסים. זה כבר לא קורה לעתים קרובות. "אחראי למה?"

"לתוכנית."

"איזו?"

הוא מביט בי כמה שניות, לפני שהוא שואל: "מה חדש ביום ראשון?"

"אני באמת לא יודע."

"התוכנית!"

"מה?"

"כך קוראים לתוכנית. מה חדש ביום ראשון."

על מה מדבר הבנאדם הזה?

"מכאן בבקשה!" הוא מצביע על דלת בקצה השני של המבואה. אני בא בעקבותיו, אנחנו הולכים לאורך מסדרון קצר, ואז אנחנו נעצרים, ועכשיו ממש נעשה לי רע, לפני מעלית פטרנוסטר התא הראשון חולף על פנינו, אחריו התא השני, אני מניח שאצטרך לנתר אל השלישי, אני נתקף פחד, גם השלישי חולף. קדימה, אני אומר לעצמי, עברת כבר דברים גרועים מזה. כשהתא הרביעי עולה מולי אני עוצם עיניים וכושל פנימה. אני מצליח להיכנס, אבל הייתי נופל אם הוא לא היה תופס אותי בכתף. מזל שהוא מגיב במהירות כזאת.

"עזוב אותי", אני אומר בחריפות.

היציאה, איך לא, קשה עוד יותר. אבל הוא רואה את הנולד, מניח את ידו על גבי ונותן לי דחיפה קטנה. אני כושל החוצה, הוא שוב תופס אותי, תודה לאל.

"מספיק כבר עם זה!" אני אומר לו.

יש שם ריח של פלסטיק, זמזום של מכונה כבדה מגיע מאיפשהו. אנחנו הולכים לאורך מסדרון, מימין ומשמאל תלויים תצלומים חתומים של אנשים מחייכים. את חלקם אני מכיר: פאוּל הֶרבּיגֶר, מקסי בּוהם, יוהאנה מָץ והנה שם — פֵֶטֶר אלכסנדר, שמסיבה לא ברורה שרבט מתחת לחתימה שלו תודה מקרב לב, קהל כה אהוב שלי.

האיש הצעיר פותח דלת, שכתוב עליה "איפור". מול מראת איפור יושב ברנש שמן עם זקן עבות, מאפרת גוחנת מעליו ועובדת על פרצופו עם מברשת. כשהיא פוסעת לאחור, הוא מזנק ממקומו במהירות כזאת שאני נרתע, ומחבק אותי. הוא מדיף ריח של אפטרשייב ובירה. בקול בכייני מאוֹשר הוא שואל: "אז מה שלומך, פרָנצְל?"

אני ממלמל ששלומי טוב, מה שבעצם אף פעם לא נכון, אבל ברגע זה הכי פחות. אני משתדל לא לנשום. הזקן שלו מדגדג לי בלחי.

"ושלומך?" אני משתנק.

"אוי, פרָנצְל, מה אני אגיד לך? ליזְל מתה לפני שנתיים, והעסק עם וּורמיצר לא נגמר טוב. ואני עוד אומר לו: פֵרדְל, אתה חייב לעשות את זה עכשיו למען החברוּת הישנה, אבל הוא מקשיב לי? וכמו שאתה יודע, העדפתי אז להישאר עם זֶנגֶר, אלא שהוא לא היה ישר."

אין לי אוויר. מי הוא, לעזאזל? מי האנשים האלה שהוא מדבר עליהם? לבסוף הוא משחרר אותי, מוריד ז'קט לוֹדֶן עם כפתורי קרן צבי מקולב המעילים, גדול כמו אוהל, מניף אותו סביב גופו, יוצא.

אני מתיישב. המאפרת מתחילה לעבוד על הפרצוף שלי ושואלת, כמו שמאפרות תמיד שואלות, מה אני עושה ומה מביא אותי לשידור. הן אף פעם לא יודעות את זה מראש, אף פעם לא מזהות מישהו, אף פעם לא טרחו לברר, הן תמיד שואלות.

"מר וילצֶק הוא במאי," אומר האיש הצעיר שהביא אותי לכאן. חבל שהוא לא אמר לי את שמו, אבל הצעירים של היום כבר לא יודעים איך להתנהג.

מובן שעכשיו היא שואלת איזה סרטים עשיתי, ואני מונה, באותה תחושת אי־נוחות מתמדת, את המאגר הדל של שלושת הכותרים שלי: "פטר רוקד עם כולם" עם פטר אלכסנדר, "גוּסטב והחיילים", גם הוא עם פטר אלכסנדר ועם גוּנתֶר פיליפ ו"שלוּק תמיד חוזר אחרון הביתה", עם אנשים שאני לא זוכר.

עכשיו, כמובן, היא שואלת אותי על פטר אלכסנדר. איך הוא באמת. הוא אף פעם לא היה אצלה לאיפור, למרבה הפלא. היא כל כך היתה רוצה לפגוש אותו מתישהו.

אני מספר את האנקדוטה שאני תמיד מספר. עוד ביום הצילומים הראשון של "פטר רוקד עם כולם" הוא כבר ידע את כל הטקסט שלו בעל־פה. אז פעם היו חייבים לשנות את לוח הזמנים של הצילומים בהתראה קצרה, ושחקנית צעירה אחת, שאני מעדיף לא לנקוב בשמה, כי בינתיים היא נעשתה מפורסמת מאוד, למדה רק את הטקסט של אותו יום, ואז פטר הביט בה ואמר: "עלמתי החביבה, ללמוד טקסט זה כמו לרכוב על סוסים; את רוצה לדעת למה?"

אלוהים, ההשתקפות שלי במראה! בסנטוריום אבנדרו אין לנו ראי, כי אף אחד לא מתגלח בעצמו; את זה עושה כל בוקר המטפל זדֵנֶק. ככה שהתמונה באה בהפתעה: עינַי שקועות עמוק בחוריהן, מתחתן שקיות העור, השפתיים הבקוּעות, העור האפור עם הקפלים על הראש הקירח. הז'קט יושב עקום, כי הכתפיים כבר לא ממלאות אותו, העניבה לא רק מוכתמת אלא גם קשורה במעוקם, וזאת לא אשמתי, כי אני כבר מזמן לא מסוגל לקשור עניבה יותר, גם את זה זדֵנֶק עשה. הוא לא יכול להשתדל קצת? כמה פעמים כבר קורה שאחד מאיתנו מגיע לטלוויזיה? אני עוצם את עינַי, כדי לא לראות את עצמי יותר. רוח פרצים נושבת, ספריי קר לשיער ניתז על עור הקרקפת שלי. אבל למה? הרי אין לי שיער.

"באמת למה?" שואלת המאפרת.

מה קרה?

"'כמו לרכוב על סוסים' הוא אמר, למה?"

מה היא רוצה מהחיים שלי?

"נו טוב," היא אומרת אחרי הפסקה. "סיימנו."

אני קם, הברכיים שלי כושלות, המאפרת והאיש הצעיר תומכים בי.

"אל דאגה," הוא אומר בשעה שהוא מוביל אותי החוצה למסדרון. על הקירות תלויים תצלומים חתומים של פאול הרביגר, יוהאנה מץ, פטר אלכסנדר. איתו עבדתי פעם.

"האדון פרופסור קוֹנרָדס ישאל אותך רק את אותן השאלות שכבר שאלנו בשיחת ההיכרות. אתה תספר כמה מהסיפורים הנחמדים הנושנים, אז שום דבר לא יכול לקרות. האדון פרופסור קוֹנרָדס מציג תמיד רק שאלות שהמערכת הכתיבה לו קודם. והמערכת זה אני, במקרה זה. הוא אף פעם לא מאלתר."

"אני צריך לשירותים."

הוא מביט בשעון. רוזנבלט! אין לי מושג מניין אני יודע זאת, אבל זה שמו. משהו בקשר לזה עוד מטריד אותי, אבל אני לא מסוגל לומר מה בדיוק.

הוא מצביע על דלת. "אבל מהר, בבקשה."

אני נכנס. הכול מסובך. האצבעות שלי רדומות ולא מצליחות לפתוח את אבזם החגורה ואת כפתורי המכנסיים, ככה שלא ממש קל להוריד את המכנסיים, וחוץ מזה מושב האסלה נמוך מדי. ואז גם נופל הגליל של נייר הטואלט לרצפה. אני מתכופף, אבל ברגע שאני מתכונן למשוך אותו, הוא מתגלגל הלאה ונעלם דרך הרווח שמתחת לדלת התא.

אני שומע פסיעות, מישהו צועד הלוך ושוב, קורא בשמי: "מר וילצֶק, אנחנו חייבים להיכנס לאולפן!"

"כן, כן!" אני צועק.

"זה שידור חי!"

"כן, תכף. תכף."

עכשיו כבר יש שם יותר אנשים. אני שומע קולות נרגשים. ואני למעשה גם גמרתי, אבל הקימה קשה כמו תופת, כי המושב נמוך מדי, ועכשיו מגיע תורם של אבזם החגורה וכפתורי המכנסיים. אני עושה הכול לאט, כמו שצריך. כשאני מאיץ בעצמי, זה רק נעשה יותר קשה.

אני יוצא מהתא. חמישה גברים ושלוש נשים עומדים שם. מסתבר שכולם מחכים לי. איך יכול להיות שמותר לנשים להיכנס לפה? עד כדי כך הגענו, שום דבר כבר לא קדוש? אבל לפני שאני מצליח להתלונן, הם כבר מקיפים אותי — אחד תומך בי מימין, אחר משמאל, שלישי דוחף, הם אפילו לא נותנים לי לרחוץ ידיים.

"התוכנית כבר התחילה," אומר אחד.

"הזזנו את האורח השני קדימה," אומר אחר.

"אתה חייב להיכנס. מיד תהיה בשידור חי," אומר שלישי.

דלת פלדה נפתחת, אנחנו בתוך אולפן. שתי מצלמות נעות בחדר בלי קול, אני שומע את הצפצוף הגבוה של הזרקורים, מיקרופונים תלויים על כבלים מהתקרה. במרכז הוקם סלון קטן: טפט פרחוני שנעוצות בו תמונות נוף קטנות במסגרות זהב, ספה, כורסה, שולחן עם ספלי קפה. על הספה יושב גבר ענק עם זקן, הוא לובש ז'קט לוֹדֶן. לידו עומד גבר שאני מזהה, רואים אותו תמיד בטלוויזיה בסנטוריום אבנדרו, אבל השם שלו בורח לי. בדיוק ברגע זה הוא שר לקול מוזיקה מתכתית שמושמעת ברמקול, ותוך כדי כך הוא לא מפסיק לנשק את קצות אצבעותיו. מישהו דוחף אותי קדימה, עוד רגע הייתי נתקל באחד הכבלים ומועד, מנווטים אותי אל מעבר למצלמה, עכשיו אני יושב עם המזוקן על הספה.

המנחה לא שר יותר, הוא מדבר עלי. לעונג מיוחד, הוא אומר בקול מלאכותי מתנגן, לארח אצלו את פרנץ וילצק, ידידו הטוב משכבר הימים!

ואני הרי לא מכיר אותו בכלל. אני יודע שאני קצת שכחן, אבל את האיש הזה באמת מעולם לא פגשתי.

הוא מסתובב ומתקרב אלי ביד מושטת. "פרנצל יקירי!" המצלמה הראשונה נוסעת סביבו בתנועה מעגלית, בעוד שהשנייה נעה לכיוון פני, האור האדום קופץ מן האחת לשנייה, ועל מוניטור אחד אני רואה את עצמי, מחייך חיוך מעוות, עם שקיות ענקיות מתחת לעיניים.

שמו קונרדס! פתאום זה צץ בזיכרוני, היינץ קוֹנרָדס, הזיכרון שלי לא גרוע עד כדי כך. אבל אני באמת לא פגשתי אותו מעולם. אני מושיט לו את ידי, בלי לקום. עיני החזירון הקטנות שלו ניצתות בזעם. ניכר שמעצבן אותו שהוא צריך להתכופף אלי.

הוא מסתובב אל המצלמה וממשיך לדבר עלי. הוא אמנם קורא מתוך ערימת כרטיסיות, אבל מושך את המילים בצורה כה מופתעת, מהורהרת ומבולבלת היטב, עד שאיש לא יעלה בדעתו שהוא אינו מעניק לנו משהו משלו, הוגה ממוחו ברגע זה כל מילה שהוא אומר. במאי, הוא אומר, סרטים נפלאים ועליזים, גרם הנאה גדולה לכולנו, "גוסטב והחיילים", "פטר רוקד עם כולם", עבד עם חביבי הקהל הגדולים ביותר! על המוניטור רואים סצנה: פטר אלכסנדר שר, קופץ ומחייך באושר. אני מהנהן בחביבות, אף על פי שאני יודע שאני לא בתמונה, האור האדום דולק במצלמה שמצלמת את היינץ קונרדס, המוניטור שוב מציג את פרצופו הבצקי תחת קסדת השיער הלבן הנוקשה כבטון.

ועכשיו זה קורה. הוא משתתק ופונה אלי. האור קופץ, פנַי מופיעות על המוניטור. האם הוא שאל אותי משהו? לרגע אחד לא הייתי מרוכז, ודווקא אז זה היה צריך לקרות!

אני מקשיב לשריקה, לדממה החשמלית המפצפצת. אז אני מספר אנקדוטה שאני בוחר באופן אקראי על השחקן שלוּק בָּטֶנבּרג. היא משעשעת למדי, והיא גם עובדת: היינץ קונרדס נושק לקצות אצבעותיו וקורא: "מבריק!" גם המזוקן שלצדי חובט בחזהו בצחוק גדול.

"אתם שניכם מכירים כבר מזמן?" שואל היינץ קונרדס.

"כל חיינו," אומר האיש שאני לא מכיר.

שניהם צוחקים שוב. בסך הכול נראה שזה הולך טוב. הראש שלי אולי לא פועל כמו קודם, אבל עם שידור כזה אני עוד יכול להתמודד.

אז אני כבר לא מחכה לשאלה הבאה אלא מספר את האנקדוטה איך בהסרטה של "גוסטב והחיילים", גונתר פיליפ נפל למים. סיפור די חלש, בעצם, אין לו פואנטה, הטמבל פשוט נפל למים ואז משו אותו, אבל השניים שוב צחקו, ועל כן אני מספר גם את האנקדוטה הכי טובה שלי, ההברקה: השחקנית הצעירה, שלמדה בעל־פה רק את הטקסט ליום הראשון. ואיך פטר אלכסנדר הביט בה ואמר: "עלמתי החביבה, ללמוד טקסט זה כמו לרכוב על סוסים! את רוצה לדעת למה?"

"כן, פטר שלנו!" קורא האידיוט שלצדי. "זה סיפור גדול!"

אני נועץ בו מבט חד, כדי לרמוז לו שהוא צריך לשבת בשקט.

"למה?" שואל המנחה.

"למה — מה?"

"זה עם הסוסים?"

"עם הסוסים?"

השריקה של הזרקור כל כך חדה ויחד עם זאת כל כך שקטה, שאתה לא יכול להיות בטוח שאתה באמת שומע אותה. האור האדום קופץ ממצלמה אחת לשנייה. אני עוקב אחריו בעינַי ורואה על המוניטור איך הראש שלי מסתובב מצד לצד.

"אה, זה עם הסוסים!" אני לוקח אוויר כדי להמשיך עם הסיפור.

אבל משהו בקצב השתבש, הסיפור נתקע, המשפט הבא מסרב לבוא. המשפט שאחריו דווקא מוכן, אז אני קופץ לבא אחריו, אבל בדיוק ברגע זה כבה גם הבא אחריו — אני עוד מרגיש את קווי המתאר שלו, ונדמה לי שהלשון שלי ממש מסוגלת למשש אותו. אבל כיוון שהמילים לא מגיעות, אני עושה את הטעות ומסתכל במסך. הנה אני, עם פרצוף מבולבל ופה פעור. וכשאתה יושב כך מול עצמך, חצוי לשניים, ויודע שכולם בסנטוריום אבנדרו צופים בזה, אתה באמת כבר לא מסוגל להיזכר בכלום.

המנחה מהנהן, משלב את ידיו עם הכרטיסיות, מרים את מבטו לתקרה כמו בתפילה, וקורא: "מבריק! הסוסים!"

האיש שלצדי צוחק.

"נפלא!" קורא המנחה.

הם בטח כבר צהובים מקנאה שם במעון, בעיקר פרנץ קראלר והגברת איינצינגֶר הטיפשה. וכיוון שאני לא מצליח להוציא את התמונה מהראש, ואני רואה את קראלר החיוור מתנדנד על כיסאו ואת איינצינגר עם פה פעור לידו, זה שוב קורה ואני מפספס את השאלה הבאה.

"סליחה?"

היינץ קונרדס מסב את עיניו לתקרה, נאנח וקורא מהכרטיסייה שלו: "פרנץ וילצק הפך לבמאי בשלב מאוחר בחייו. לפני כן הוא היה עוזרו של ג"ו פּאבּסְט."

למה פתאום הוא מדבר עלי בגוף שלישי?

"ג"ו פּאבּסְט," הוא מסביר. "אחד הבמאים הגדולים. רב־אמן, אגדה. גם אני הכרתי אותו, אבל איש לא הכיר אותו כמוך!"

תמונות מרצדות על המוניטור: גרֵטָה גַרבּוֹ ב"רחוב ללא שמחה", לואיז בּרוּקס ב"תיבת פנדורה", מקי סכינאי מסחרר את מקל ההליכה שלו. אני מכחכח בגרוני ומסביר: "זאת גרבו. הוא גילה אותה כשליהק לסרט הזה. אני הצטרפתי רק מאוחר יותר — ב־1941 עם הסרט "הקומיקאים". הכרנו זה את זה בצילומים של… שנה קודם. בסרט אחר. למעשה, אני הייתי עוזר צלם."

שוב ממלא פרצופו של היינץ קונרדס את כל המסך. "באותה תקופה הוא בדיוק חזר," הוא מקריא מהכרטיסייה הבאה. "מהגלות. כדי להמשיך ולביים סרטים גרמניים. אתה היית העוזר החדש שלו."

אני מהנהן. די בטוח שאני אמור להגיד יותר, אבל מה? מאחורי המצלמה מגיח מתוך החשיכה איש צעיר עם משקפיים עגולים. כבר ראיתי אותו פעם, אבל אני לא מצליח להיזכר איפה. אני רק יודע שקוראים לו רוזנקרנץ.

"האם הוא סיפר לך למה הוא חזר?" ממשיך היינץ קונרדס להקריא. "הוא כבר היה באמריקה. ואז הוא שוב בא לכאן וביים סרטים בשביל ה…"

הוא משתתק ומחזיק בכרטיסייה שלו כאילו משהו לא מסתדר בה. זה נמשך רק דקה, ואז הוא חוזר ומשתלט על תווי פניו, מותח את פיו לחיוך הבצקי, דוחף את הכרטיסייה לתחתית הערימה.

"ואחרי 'הקומיקאים' שניכם עושים את 'פָּראצֶלסוּס'," הוא קורא. "עם וֶרנר קראוּס הגדול, סרט גדול, קלאסיקה."

"יצירת מופת!" אני אומר.

"איך הוא היה, ג"ו פאבסט — הוא תמיד כתב את שמו בראשי התיבות ג"ו נכון? בדרך כלל גם פנו אליו כך. אז איך הוא היה, איך היית מתאר אותו?"

"קצת שמן מדי."

היינץ קונרדס צוחק. "זה פרנצל שלנו! תמיד מתלוצץ!"

"הוא תמיד רצה להוריד במשקל. הוא לא היה גבוה מאוד, אבל קצת עגלגל, ועל הסט הוא צחק הרבה, אבל כשהזרקורים כבו, הוא בדרך כלל נראה מרוקן. כמו חליפה שאף אחד לא לובש."

השריקה התגברה ועכשיו היא גבוהה וחדה יותר, והאור הבהיר נעשה פתאום כמעט בלתי אפשרי. עכשיו אני בקושי יכול לראות את המנחה מרוב שאני מסנוור.

"אבל כשהוא נתן פקודה, כולם צייתו. אף אחד לא העלה בדעתו אפשרות אחרת. חוץ מהפעמים שאמו היתה שם. אני ראיתי אותה רק פעם אחת, היא באה לבקר כשצילמנו את 'הקומיקאים', ובן רגע הוא נראה כמו ילד. כמה חודשים אחרי זה היא מתה." אני חייב לבלוע. הגרון שלי יבש, נדמה שהספה מתחתי מתחילה לאט־לאט לצוף בחדר. "היתה לו תיאוריה משלו לגבי עריכת סרט. שהחיתוך חייב תמיד להתבסס על תנועה, כך שייווצר רצף מתמיד מהשוט הראשון עד האחרון. יותר מאוחר, כשהתחלתי לביים בעצמי, הבנתי שלמעשה אף פעם…" לא, הלכתי רחוק מדי, ככה אי־אפשר לדבר כאן. "על גרטה גרבו הוא דיבר הרבה!" אני קורא. "אישה יפה כזאת! וגם על לואיז ברוקס, אותה כבר בכלל לא מכירים היום, אבל בימים ההם היא היתה כוכבת לא פחות גדולה מגרבו. גם אותה הוא גילה."

"אה כן! הנשים היפות!" היינץ קונרדס צוחק בהקלה. הוא דוחף עוד כרטיסייה לתחתית הערימה וקורא: "ובסרט הבא שלכם, 'מקרה מוֹלַנדֶר', שם שיחק פּאוּל וֵגֵנֶר הגדול את התפקיד הראשי?"

"איזה?"

"בסרט הבא שלכם," הוא מקריא מהכרטיסייה. "'מקרה מוֹלנדר'. שם שיחק פאוּל וגנר את התפקיד הראשי."

"אין אחד כזה."

"פּאוּל וגנר?"

"סרט כזה. לא קיים. הוא היה בתוכנית, אבל אף פעם לא צולם."

משתרר שקט לכמה שניות, ואז אומר היינץ קונרדס: "דווקא כן, כאן כתוב… הוא דווקא כן צולם. רק שאף אחד לא ראה אותו, הוא הלך לאיבוד…"

"צולם."

היינץ קונרד מביט לנקודה כלשהי מעבר למצלמה. "טוב, אז לי נאמר שאתם סיימתם את הצילום שלו. בתחילת שנת ארבעים וחמש. בפראג. בתנאים קשים, בשבועות האחרונים של המלחמה, אבל אז כל החומר נעלם." הוא מביט בכרטיסייה שלו בעיניים צרות. אין ספק שזו הכרטיסייה האחרונה. הוא הופך אותה, מתבונן בחוסר אונים בצדה האחורי.

"לא צולם!" אני צועק. "לעזאזל! זה לא נכון. אין כזה! זו טעות! זה שקר."

"סליחה?"

"שקר!"

היינץ קונרדס מתבונן בכרטיסייה האחרונה שלו, אחר כך באיש הצעיר עם המשקפיים, ואז שוב בכרטיסייה. "פרנצל, אתה בכל זאת חייב לזכור את הסרט שלך."

"הוא מעולם לא צולם!"

היינץ קונרד מכווץ את המצח שלו כל כך חזק, שנדמה שהפרצוף שלו מתקפל פנימה. אז פוגש מבטי את מבטו של הצעיר עם המשקפיים. הוא לא מביט בבוס שלו, אלא בי, במבט מרוכז מאוד וישיר, בחיוך דק ומאובן.

אני מביט במסך. רואה את עצמי מסתכל לצד כלשהו — כמובן, המוניטור אינו המצלמה, צריך להביט במצלמה כדי לראות את עצמך מסתכל מהמוניטור, אלא שאז כמובן אתה לא יכול לראות את עצמך כי אתה מסתכל במצלמה ולא במוניטור. ועכשיו המוניטור, אם כי הוא מראה אותי, מראה גם משהו אחר, וכדי לא לראות אותו, אני עוצם את העיניים, אבל זה לא עוזר, ואני ממשיך לראות אותם: אנשים בשחור־לבן בתוך אולם קונצרטים. אני מתבונן בהם מלמעלה, מגבוה, כאילו אני עף, נברשת בדולח מאירה, אני יושב ליד המצלמה על זרוע של מנוף גבוה, כולם מסתכלים קדימה, כי למעלה אסור להם להסתכל.

אני פוקח את העיניים, אבל אני ממשיך לראות את זה, רואה בדיוק כמו אז, בדיוק כמו שראינו את זה פעם על המסך הקטן, כשפּאבּסט על ידי גוזר את הסרט. ובו בזמן אני רואה את זה מלמעלה, מזרוע המנוף המסתובבת שעליה אני מנסה להיאחז, כשפּאבּסט למטה מביים בעזרת המגאפון, ועוד קצת קדימה, עכשיו הטיה חדה ימינה, אל הבמה, יותר רחוק, איפה שהשחקן עומד ומנגן בכינור!

"לא צולם! הצוות שלך עשה עבודה גרועה! אתה טועה! אף פעם לא יצא אל הפועל!"

האנשים מתחתַי. אסור להם להביט למעלה. אם מישהו מהם יסתכל למעלה, זה יהרוס את הכול. חשוב ביותר שהחיילים יישארו מחוץ לטווח הראייה, כי הצילום חייב להסתיים היום, ועכשיו היינץ קונרדס מגיע אלי: "פרנצל היקר, איזה עונג היה לארח אותך כאן, אבל לדאבוני זמננו תם!" יש לי רושם שהוא עומד להכות אותי ואני מרים את ידי להגן על פנַי, אבל הוא מסתובב אל המצלמה, האור האדום מבזיק, המוניטור מראה את פניו והן כל כך גדולות שנחיריו נראים כמו נקיקים. "ערב טוב לנערות," הוא אומר בנימה מתנגנת, "סֶרווּס לבחורים, תודה, אורחים יקרים, בריאות טובה לכולם!" נגינת פסנתר צורמנית בוקעת מהרמקולים, האור האדום כבה, על המוניטור מסתחררות האותיות היוצרות את המילים "מה חדש ביום ראשון עם היינץ קונרדס".

*ההמשך זמין בספר המלא*