העגורים עפים דרומה

יום חמישי 18 במאי

אני מפנטז על נישולו מהירושה, לוודא שהוא לא יקבל שום דבר.

הוא אומר שהוא רוצה לקחת ממני את סִיקְסְטֶן לא רק למענו, אלא גם למעני. שאנשים זקנים כמוני לא צריכים להיכנס ליער ושכלבים כמו סיקסטן זקוקים לטיולים ארוכים יותר מהליכה הלוך ושוב בכביש מחוץ לבית.

אני מביט בסיקסטן שרובץ לידי על הספסל המרופד במטבח. הוא פוער את הלוע בפיהוק גדול, מתרווח ומניח את הראש על הבטן שלי. אני טומן את האצבעות הנפוחות שלי בפרווה שלו ומנענע את הראש מצד לצד. מה הוא בכלל יודע, החלאה הזה? אין שום סיכוי בעולם, הוא לא ישיג את מבוקשו.

אינגריד, שיושבת ליד שולחן המטבח, פולטת אנחה.

"אני לא יכולה להבטיח שום דבר, בּוּ, אבל אעשה מה שאני יכולה. כי זה לא בסדר, הדבר הזה," היא אומרת וממשיכה לכתוב ביומן מטפלי הסיעוד הביתי של הביטוח הלאומי.

אני מהנהן ומחייך חיוך קטן. אם יש מישהו שיכול לעזור לי עם סיקסטן, זאת אינגריד.

האש מפצפצת בקמין. הלהבות מרקדות סביב גזרי עצי השַׁדָּר וקשה להסיר מהן את המבט. המחשבות נודדות אל השיחה עם הַנְס הבוקר, ואני שוב מתרגז. הבן הזה שלנו, מי הוא חושב שהוא? הוא לא זה שיקבע איפה סיקסטן יגור.

אני עוצם את העיניים לרגע, הכעס מעייף אותי. אני מקשיב לתנועות של אינגריד והנשימות שלי נעשות כבדות יותר. לאט־לאט הזעם מתפוגג.

בעקבות הכעס מתעוררת אותה תחושה מציקה שתוקפת אותי לאחרונה. מין שפשוף שבא והולך בתוך בית החזה. הרגשה שאני צריך לעשות דברים אחרת.

"בחיי, התחלת לשקוע כל הזמן בהרהורים," אמר טוּרֶה בטלפון לפני יומיים־שלושה כשניסיתי להסביר.

והוא כנראה צודק, אני חושב עכשיו כשאני שוכב על הספסל המרופד עם סיקסטן ומקשיב לאינגריד.

כי בחלל הריק שהותרת אחרייך, פְרֶדְריקָה, התחלתי להרהר בדברים שפעם לא הקדשתי להם אפילו מחשבה אחת. אף פעם לא היו לי ספקות רבים, תמיד ידעתי מה אני רוצה ויכולתי להבחין בין נכון ללא־נכון. אני עדיין יכול, אבל התחלתי גם לתהות.

התחלתי לתהות למה דברים קרו כפי שקרו. אני חושב על אמא ועל הזָקֵן, כלומר על אבא, באופן שונה מן העבר. אבל אני בעיקר חושב על הנס, ואני לא רוצה שהיחסים בינינו יהיו כמו שהיו ביני ובין הזקן.

אבל אז הגיע הנדנוד הזה עם סיקסטן, וזה מעצבן אותי כל כך שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. כי אין שום מצב שאצליח לסדר את העניינים אם הוא ייקח ממני את סיקסטן.

"אקח אותו לטיול קטן בזמן ארוחת הצהריים," אומרת אינגריד וסוגרת את היומן שלה בתנועה תקיפה.

עיניה הקטנות נוצצות. יש לה כלב משלה ורק המחשבה שייקחו ממני את סיקסטן מרגיזה אותה. היא מעבירה את היד בשיער האפור הקצר שלה ומרימה את קופסת התרופות השבועית. בודקת שחלוקת הכדורים נכונה. בשביל הלב וכל שאר הדברים שבאים איתו.

"תודה," אני עונה, לוגם מהתה.

אם הייתה לנו בת הייתי רוצה שתהיה כמו אינגריד. היא למדה בכיתה המקבילה במחזור של הנס וסבא שלה עבד במנסרה למטה ברַנְוִיקֶן בזמן שהזקן עבד שם.

היום היא לובשת רק פְליס כחול כהה עם הסמל של שירות הסיעוד הביתי על החזה. אני תוהה אם לא קר לה, היא אפילו לא לבשה מעיל כשבאה. בימים אלה מפתיעים אותי דברים כאלה, למשל אנשים שלא קר להם, או לפחות ככה זה נראה. אני תמיד הייתי מסתובב בלי גרביים חצי מהשנה, ואת המכנסיים הקצרים הייתי לובש כבר בתחילת מאי. עכשיו קר לי כל הזמן ולא משנה שבחוץ מתחיל להתחמם, אני עדיין מסיק את הקמין. ככה זה, אומרים הרופאים ואנשי הסיעוד הביתי. זה נורמלי.

גם אַת תמיד רועדת מקור, פרדריקה. כשאנחנו באים לבקר אותך הם תמיד מלבישים לך את אחד הסוודרים הסרוגים שלך.

אינגריד מכווצת את הגבות. נדמה לי שהיא ממלמלת משהו על שקיקים ארוזים מראש עם מינון התרופות היומי. בבוא הזמן גם היא תרעד מקור כמו איזה גדי כחוש.

היא בודקת שוב את קופסת הכדורים ואז מוציאה את הטלפון הנייד שלה לבדוק אם מישהו התקשר. פתאום אני קולט שאני לא יודע אם יש לה משפחה. או שאולי פשוט שכחתי? מהאופן שבו אנשים סביבי עונים לשאלות שלי, אני מבין שאני שוכח. הנס מתרגז.

"הרגע שאלת את זה," הוא אומר.

אינגריד אף פעם לא נותנת לי הרגשה שאני מגוחך כשאני שואל.

אני מתמתח על אחת משמיכות הטלאים שלך, משנה תנוחה ברגליים ומתבונן באינגריד. אני בטוח שהילדים שלה נהדרים. נחמדים ומחונכים.

אני מושיט את ידי אל כוס לפתן ורד הבר שהיא הניחה על שולחן המטבח. הנוזל הצונן והסמיך ממלא לי את הפה. לפתן ורד הבר הוא אחד הדברים המעטים שאני עדיין אוהב. לכל כך הרבה מאכלים אחרים השתנה הטעם. אני כבר לא יכול לאכול עוגות קצפת, יש להן טעם של עובש. ולמרות זאת הנס מתעקש מדי פעם לקנות לי עוגת קצפת.

"אתה רזה כל כך," הוא אומר. כאילו שזאת אשמתי שהשרירים שלי נעלמים. כאילו אני זה שהמציא את הגוף המזדקן שלא שווה כלום.

אני מניח את הכוס בחזרה על השולחן ובעזרת השפה התחתונה מוצץ את הלפתן שנדבק לשפם.

אינגריד ניגשת לקמין ומוסיפה שניים־שלושה גזרי עץ. היא רגילה להתעסק בעצי הסקה. לה ולאחיה יש מכונת עצים משותפת, כזאת שחותכת לחתיכות גדולות ואז קוצצת לגזרים. שתים־עשרה טונות שוקלת המכונה הזאת. לא הכרתי את ההורים שלה, אבל אני יודע מיהם היו. שניהם מתו בגיל צעיר ואינגריד ירשה את החווה.

חלק מהמטפלים האחרים לא יודע להדליק אש. הם שֹמים קליפות עץ שדר למטה במקום לערום את הגזרים ולהצית מלמעלה. בהתחלה הערתי להם, אבל נמאס לי. במיוחד הצעירים עושים רושם אבוד. אפשר להגיד הרבה על הזקן, אבל הוא לפחות לימד אותי להדליק אש כמו שצריך. הצעירים בימינו אף פעם לא חושבים על יום המחרת, הם מקבלים הכול על מגש של כסף ולא יודעים לעשות את הדברים שאנחנו נאלצנו ללמוד עוד כשהיינו ילדים קטנים. מה הם יעשו אם יקרה משהו רציני? אם תהיה הפסקת חשמל, או אם אספקת המים תתנתק? הם יקרסו כולם כמו מגדל קלפים.

אני מתבונן באש. אני הייתי מסתדר הרבה זמן עם המים מהפלג הסמוך, רֵנֵסְבֶּקֶן, עצי ההסקה והאוכל שבמרתף. הלהבות נוגסות בקליפות העץ בהיסוס, אבל הופכות במהירות ללשונות אש אדירות. הן מרצדות בצהוב ומזכירות לי את הנס, שבתור ילד היה לפעמים יושב מול האש, שקוע לגמרי בלהבות. בימים שבהם הוא עוד העריץ אותי והקשיב בריכוז לכל מילה שאמרתי.

"הנס גם רוצה שאפסיק להשתמש בקמין. לא רק שהוא רוצה לקחת ממני את סיקסטן, הוא רוצה לקחת לי גם את העצים," אני מצחקק, למרות השפשוף הזה בחזה כשאני מדבר. "לדעתו אני יכול להרשות לעצמי להגביר את החום ברדיאטור במקום להדליק אש."

"אני יודעת," אומרת אינגריד ושוטפת את הצלחת. "אבל הוא אומר את זה מתוך דאגה, אתה יודע. הוא חושש שאתה תשכח את וַסת האוויר, או שתיפול כשאתה סוחב את העצים או יוצא לטיול עם סיקסטן."

או שזה מתוך אנוכיות וטמטום מחורבן, אני רוצה להגיד, אבל מתאפק.

"תתעלם מהעניין הזה של העצים. אנחנו פה לעיתים כל כך קרובות, שאם תשכח משהו נשים לב מיד."

אני נועץ את האצבעות בזקן שלי וממלמל שזה ממש לא מעניין את הנס, אבל נראה שאינגריד לא שומעת.

"אווה־לֵנָה תבוא בערב," אומרת אינגריד כעבור כמה רגעים.

אני מתרגז ומהנהן בלי לפקוח את העיניים, אבל אני יודע שהשינה תשתלט עליי עוד מעט באחיזתה המרגיעה.

אווה־לנה התחילה לבוא הנה כשאינגריד איבדה את שיווי המשקל בכפור הראשון ושברה את הרגל. היא נעדרה כמה שבועות ואני נאלצתי לסבול את המכשפה. ונוסף לכל הצרות היא באה מפְרֶסְאֶן.

המטפלות והמטפלים באים לבקר אותי ארבע פעמים ביום. כשהנס העלה את הנושא לראשונה, חצי שנה אחרי שעזבת, משהו כזה, זה נראה לי מגוחך. צחקתי לו בפרצוף, אבל אחר כך קצת התביישתי. הרי הכוונות שלו היו טובות.

באותה תקופה עדיין הייתה לי שליטה על חיי.

מזל שיש לי את טוּרֶה. המטפלים הסיעודיים התחילו לבוא אליו הרבה לפניי. הוא נפל ונלקח למרפאה, ורופא צעיר שם כפה עליו את המטפלים מיד. ברגע ששמע שטורה גר לבדו הטירון השחצן אמר שהוא דואג לו ושאף אחד לא יכול לעזור לו עם הקניות.

אמנם הוא חי לבדו כל חייו, אבל טורה התרגל במהירות לאנשים שמתרוצצים סביבו בכל שעות היום.

אבל הוא לא אוהב את המקלחת. בניגוד לטורה, לי דווקא לא אכפת כל כך שהן רואות אותי עירום, אבל אותו זה מביך. הוא מרחם על מי שצריך לראות את הגוף הזקן והמתפרק שלו, ככה הוא אומר.

מה שהכי אוכל אותי זה אובדן שיווי המשקל. אם הייתי יציב יותר לא הייתה לי שום בעיה להוציא את סיקסטן לטיולים ארוכים, ולא היו שום בלבולי מוח סביבו. ואז לא הייתי צריך לכעוס על הנס.

חוץ מאינגריד אני הכי מחבב את יוהנה. היא באה מבֶּלְוִיקֶן והיא בגיל של אלינור. היא גדולה וקולנית, בדיוק כמו שאמא שלה הייתה. היא מדברת בחופשיות גמורה והיא מצחיקה אותי, אפילו שלא נשארו הרבה דברים מצחיקים בחיים שלי. אל טורה באות מחליפות כמעט כל יום. בחיי, אם אליי היו באות כל כך הרבה הייתי מתקשר מיד לראש המועצה. בכל זאת, צריך להכיר את האנשים שכל היום נכנסים אליך הביתה ויוצאים.

"אוסיף עוד כמה עצים לאש לפני שאלך כדי שתוכל לנמנם אם תרצה," אומרת אינגריד וקמה מכיסא המטבח. אפילו לא שמתי לב מתי היא התיישבה עליו.

היא לוקחת את הצלחת ואת הסכו"ם ששימש אותה לחתוך את הסנדוויץ' שלי לחתיכות קטנות. נשארו לי רק שתי שיניים בלסת התחתונה ולוקח לי הרבה זמן לגמור את הסנדוויץ' אם היא לא חותכת לי אותו. הנס מנדנד לי לעשות גשר בשיניים, אבל זה נראה לי מיותר. בזבוז כסף לתקופה קצרה כל כך. והגבינה הלבנה למריחה בכלל לא רעה. אולי לא טעימה כמו גבינה צהובה, אבל אי אפשר לקבל הכול בחיים.

סיקסטן נצמד לי לרגל ואני מרגיש לחץ בחזה. פתאום אני מרגיש שאני רוצה לדבר איתך, אפילו שלא היינו כאלה שמדברים הרבה במיוחד. את היית אומרת שברור שאני יכול עדיין להביא עצי הסקה מהמחסן ולקחת את סיקסטן לטיול, ושמספיק לרדת עד לקצה היער ולתת לו להשתין שם.

עברו שלוש שנים מאז שעזבת. מאז שהסתכלת עליי במבט המבולבל הזה כשהבן שלנו בא ולקח אותך. הוא אמר שהגיע הזמן לנסוע ושיהיה לך יותר טוב במקום החדש.

ראיתי עלייך שאת לא מאמינה לו. שהיית מעדיפה להישאר כאן איתי. במקום שהכול בו מוכּר. נתתי לך להסתכל לי רגע בעיניים. והדבר שהכי רציתי בעולם הוא שתישארי. אבל לקחתי את היד שלך, לחצתי אותה בעדינות ואמרתי:

"הנס צודק, מעכשיו יהיה לך הרבה יותר טוב."

אפילו שכל גופי התנגד, ידעתי שאני לא יכול לטפל בך.

אני מעיף מבט בצנצנת שעל השולחן, ואז באינגריד. אני לא יכול לפתוח אותה בעצמי, האצבעות שלי חלשות ונוּקשות מכדי שאוכל לתפוס את המכסה. הן אמנם עדיין גדולות כמו מכסי ביוב, אבל כבר אין בהן כוח ואני לא יכול לכופף את פרקי האצבעות האמצעיים.

"אצבעות־נקניקייה הן דבר נורמלי אצל מישהו בגילך ועם ההיסטוריה הרפואית שלך," הסביר לי הרופא בפעם האחרונה שהייתי אצלו.

אינגריד ניסתה למצוא צנצנת קלה יותר לפתיחה, אבל אטומה מספיק כדי שהריח לא יתפוגג. אבל גם את הצנצנת הזאת לא הצלחתי לפתוח.

"לעזור לך עם הצנצנת?" היא שואלת בגבה אליי.

אני משפיל מיד את המבט. היא אמנם עזרה לי בזה כל כך הרבה פעמים, אבל אני עדיין מתבייש. בכל זאת, לשמור בצנצנת צעיף של אשתך הסנילית רק כדי שתוכל לזכור את הריח שלה זה לגמרי פתטי. בגלל זה רק אינגריד יודעת על הצנצנת. גם בפנייך הייתי מתבייש. לא היינו מאלה שאומרים מילות חיבה זה לזה. לא היה לנו צורך בדברים כאלה.

אינגריד מסובבת את המכסה ומושיטה לי את הצנצנת. היא מפנה את הגב וממשיכה לנגב את השַיִש.

אני שואף לקרבי את הריח שנשאר בסיבי הבד. עוצם את העיניים ומניח לעפעפיים לכלוא את התחושה הצורבת. אף אחד לא אמר שום דבר על כך שהעיניים גואות בקלות ככל שמזדקנים. שהדמעות, כך נדמה, מוצאות אחיזה במרבית הזיכרונות.

קנית את הצעיף בשוק אביב בעיר כשהנס היה עדיין קטן מכדי ללכת בכוחות עצמו. הוא ישב בעגלה שירשנו מהשכנים מהצד האחר של הכביש. אני זוכר שהיו לה גלגלים גדולים. מעולה לשבילי החצץ אצלנו, חשבת. בהתחלה הצעיף היה אדום כהה, אבל במהלך השנים תיקנת אותו בטלאים בכל מיני צבעים. כשהיה קר היית כורכת אותו כמה פעמים סביב הצוואר, וכשהיה חם יותר היית מכסה בו את הכתפיים וקושרת מלפנים.

"את לא רוצה לקחת אותו איתך?" שאלתי כשהיית בדרך החוצה ויצאת מדלת הכניסה שלנו בפעם האחרונה. אחרי שהנס עזר לך לארוז את התיק שלך לבְּרוּנְקוּלַגוֹרְדֶן.

הסתובבת אליי ולרגע היה נדמה לי שאת איתי, שאת עומדת להגיד תודה ולחייך כמו שהיית מחייכת בכל פעם שנזכרתי במשהו שאת שכחת. אבל רק הסתכלת עליי במבט משתומם. כאילו אני מחזיק בידי חפץ זר.

אני לא מעז להשאיר את הצעיף מחוץ לצנצנת זמן רב מדי, אני רוצה שהריח יישאר כמה שיותר. הריח שלך שונה כל כך עכשיו, החליפו לך את הסבונים ואת הקרמים. הדמנציה לא שינתה רק את המוח שלך.

אני תוחב את הצעיף בחזרה פנימה ומצליח לסגור את המכסה, זה קל יותר מלפתוח אותו. מציב את הצנצנת על השולחן כדי שאינגריד תהדק את המכסה, ומשעין את הראש על הכר.

הצליל של אינגריד ששוטפת את הכלים הוא כמו שיר ערש. אני הולך לאיבוד באש ובקושי שם לב כשהיא אומרת להתראות וסוגרת אחריה את דלת הכניסה.

לילות הקיץ המוארים החלו להתארך, אבל כאן במטבח חשוך. בחדר יש רק שני חלונות קטנים, והתקרה הצבועה בחום בולעת את כל האור שמצליח לחדור פנימה.

האש בקמין מתפצפצת וסיקסטן נושם בכבדות. אני מגרד לו מאחורי האוזניים ובצוואר. שַׁם הפרווה רכה ופלומתית כמו שכל הגוף שלו היה כשהיה גור. את היססת כשהפְרֶדריקְסוֹנים מפוֹקֶר שאלו אם נרצה גור חדש. סיקסטן הוא הכלב השביעי שקיבלנו מהם. הם בטח גידלו לפחות מאה גורי אֶלקְהַאוּנְד שעוזרים בציד איילים. את חשבת שאנחנו זקנים מדי לקחת כלב חדש. הנס הסכים איתך. אני חשבתי שאתם סתם עושים עניין וקראתי לכם קטני אמונה.

יום אחד בארוחת הערב התפרצתי בצעקות ושאלתי מה לעזאזל הטעם בחיים, אם אני זקן מדי בשביל כלב, מה, אנחנו אמורים סתם לשבת ולחכות שנמות? אחרי יומיים־שלושה הנס הסיע אותנו לפוֹקֶר. כשהרמתי את סיקסטן מהמושב הקדמי והנחתי אותו בחיקך גם את שינית את דעתך. וירדת אל לַרְסוֹן והשגת חתיכת כבד לייבוש, כדי שיהיה לנו במה לאלף את הגור. כל זה היה בדיוק שנה לפני שהופיעו אצלך התסמינים הראשונים.

אני תופס ברפיון את האוזן של סיקסטן והוא משמיע קול נחרה. התנועה הזאת מזכירה לי כמה האצבעות שלי נוּקשות. כשהתחלתי עם הכדורים ללב הייתי מוכרח להפסיק את התרופה נגד הראומטיזם. אבל לפחות לא כואב לי במיוחד.

"לא כל כך קשה לבחור בין הלב והפרקים, אם חייבים לבחור, לא?" חייך ממלא המקום שהחליף את הרופא הקבוע.

למות מהתקף לב זו אולי דווקא אפשרות טובה, הספקתי לחשוב לפני שהרופא קטע את הרהוריי.

"אם אין לך שאלות אז סיימנו להפעם," אמר ופנה אל המסך שלו.

בגלל העוצמה שבה הקיש במקלדת שלו נשמע שהוא ממהר, שהוא צריך להיות במקום אחר. השיער האפור הדליל כיסה את הראש העגול שלו כמו כובע ים מכוער. הוא בטח קרוב לגיל הפרישה. שמעתי שממלאי מקום מרוויחים בחודש מה שאני הרווחתי בשנה במנסרה. כששאלתי איפה הרופא הקבוע שלי הוא הודיע לי שאמא שלו באה מיֶמְטְלַנְד. כאילו שזה מעניין אותי.

רציתי לקום, להכות בשולחן במקל ההליכה שלי ולשאול איך לעזאזל זה נורמלי שהידיים שלי אפילו לא מצליחות לפתוח מכסה של צנצנת דגים מלוחים. שצריך לבחור בין זה לבין להתפגר. אבל המילים שחיפשתי ריחפו לדרכן ולא הצלחתי למצוא אותן.

רציתי שהנס יקום ויגיד שזה לא מקובל עלינו. שהוא יאחז בזרועי ויסדר הכול. כמו שאני עשיתי כשבן השכנים זרק עליו אצטרובלים למטה בתחנת האוטובוס. תפסתי את הילד בסוודר ודחפתי אותו לתוך התעלה. אבל הנס רק הושיט לי את המעיל שלי וקם. ונסענו הביתה.

סיקסטן ממשיך לנחור ואני שוב לופת לו את האוזן. עדיין יש לי אחיזה די טובה בין האגודל ושאר האצבעות. אינגריד אומרת שאני קשוח יותר מרוב האנשים בני השמונים ותשע. אבל את קשוחה אפילו יותר, פרדריקה. זה מה שאמרו לי אנשי הצוות בבְּרוּנְקוּלַגוֹרְדֶן. אולי הייתי אמור להתבייש, אבל אני דווקא שמח כשאני שומע שאת צובטת אותם חזק כל כך בבגדים עד שפרקי האצבעות שלך מלבינים.