אנשים שבורים

פרק ראשון

צימרים

הנוף, הנוף מכסה על הסדקים.

יצאתי החוצה מהצימר החשוך, מהמיטות הכבדות שזועקות חום עתיק. יצאתי מריח שמיכות מעופשות ומחוסר הרמוניה בין החלקים המרכיבים את הגג שלנו לסוף השבוע. התנחמתי בעוצמת ההרים הירוקים.

נשימה עמוקה אחת והיא כמו אקמול, מעבירה כאב ומחביאה אותו עמוק, כך שהוא יבליח באופן בלתי-צפוי, יופיע בדמעה אחת, בודדה, מים מהולים במלח.

סתורת שיער החזיקה שירי היפה בעגלת תינוקת, אוחזת בחיוך מלאכותי. ידעתי שתכף היא תשלוף עוקץ. החיים בירכו אותה ביופי אבל לא במזל.

היא מתקרבת אליי, לחייה סמוקות. אני פונה אל העגלה ומרימה את בתה, תינוקת רכה, שפניה הקטנות מעוותות מבכי. מבלי להפנות אליי מבט, היא מדקלמת בקול סדוק וקטן ובקצב קטוע "היא כל הזמן בוכה, ואין לי כוח. היא אכלה, ישנה כל הדרך, ואין לי כוח. היא נקייה. אני לא יודעת מה כואב לה." ואז, במשפט קטן, היא אכן מצליחה לדקור. היא הסתכלה על הנוף ואמרה לי, "תגידי, איך זה שאת כל כך שלווה, עם אוקיינוס הבעיות שלך?" וכמו לא היה די במשפט הזה כדי לכווץ לי את הבטן, היא הוסיפה, "תחזיקי אותה חזק, אולי תבוא לך ברכה." אילולא הייתה זו תינוקת רכה, יכול להיות שהידיים שלי היו נרפות בו־במקום...

לעיתים קרובות נראה לי שהיא לא יודעת אחרת, היא חייבת לסייף, למשוך את החרב מהנדן ולהתקרב על מנת לפגוע. כאילו שהיופי שלה לא מושך מספיק, היא צריכה להבטיח שירגישו בה.

רציתי, כל כך רציתי להטיח בה צרור של שאלות – למה את מכאיבה לי? למה את צובטת לי את הנשמה? במקום לשמוט את התינוקת מהידיים רציתי לפתוח בקבוק של סודה ולהוציא ממנו את הגז. רציתי לשאול "מה כואב לך?" אך במקום זאת ערסלתי קלות את הבת שלה עד שעיניה נעצמו, היללות נאלמו, ואנחנו שמענו את קולות הרוח.

הכי קל לשמוע את קולות הרוח החיצוניים. אלה הפנימיים הם דוממים או צועקים, אבל החיים הם משתיק הקול הטבעי שלהם.

ואז הוא הופיע, בן, האיש שלה, רגליו יציבות על הקרקע, לאחר שנים שהאדמה רעדה תחתיו. הוא סורק את הנוף וזורק לשירי היפה, "כאן זה מקום להקים בית."

רסיסי גיחוך נתזו מפי. ואני חנקתי אותם, מנסה להציל את האווירה. "כל אחד צריך בית, תרשום, תרשום, רחוב הרוח הטובה." בן מחייך לעברי ומשחרר נשימה כבדה.

לפעמים הכתובת מתנוססת על הקיר, ולפרקים אין כתובת למרות שיש קיר. מדי פעם תהיתי אם כך מרגישים כשנמצאים בתוך מציאות מדומה.

ישנם ימי שישי שבהם יוצא לנו להתארח אצל שירי היפה ובן. אני מתעקשת להקליד באפליקציית הניווט את הכתובת שלהם, תמיד. ותמיד הנסיעה מסורבלת. ה"ווייז" מקפיד להוביל אותנו לכתובת אחרת – במקום להגיע לרחוב עין יעקב 11, אנחנו מגיעים לרחוב המרד 1.

עומר סלע חיי, זורם איתי. הוא חמוד, עדין, ובייחוד מבין שה"ווייז" הוא מעין מצפן עבורי, על אף שלא מדובר על כיוון צפון ולמרות שאין בו שדה מגנטים. לעומר יש סבלנות, המון סבלנות בשבילי.

בתוך תוכי בא לי לאחר ולתת לשירי היפה להוציא את הארס לפני שאני מגיעה, עם קערת סלט ובקבוק יין, שאני פותחת אותו כשאני נכנסת לביתם.

לשירי ובן אין כתובת. יש להם בית שיש בו קיר מתפורר ועליו הכתובת: "זה לא יימשך עוד הרבה זמן."

בכל פעם, למרות שה"ווייז" מסורבל ואנחנו מאחרים, ונראה שכולם רעבים ומייד נשב לאכול ונמלא את הפה במזון, מלא אוכל, כך שלא יהיה מרחב למילים, הרי ששירי תמיד מצליחה לשלוף קוצים. המילים שלה חדות. הן עקומות. היא מנסה לומר את מה שמתערבל לה בבטן, אבל הן נפלטות כקיבה מקולקלת.

לעומר ולי יש צימר עגום, רהיטים כבדים בצבעים של חום-אדום, מחנק. לעומת זאת, הצימר של שירי ובן מאוורר, הבית שלהם – המיועד לסוף השבוע – נעים והרמוני. כך נדמה.

ואני, כשאני פוסעת את הצעד הראשון פנימה לצימר שלנו, אני כבר מתה לחזור הביתה. להיכנס למקדש שלנו ולהמשיך לנסות להביא ילד לעולם.

פרק שני

מיכל וניר – בתים

מיכל הביאה מטילי זהב, זו הנדוניה שלה. היא יכולה לצפות את האסלה בזהב, כי להיות הבת של– זה המון כסף וזהב אבל גם המון סודות ושקרים. לפעמים קל יותר לצפות דברים, שיהיו נוצצים, שיסנוורו וירחיקו את השאלות החופרות לחקר האמת. ככה זה בעולם של שקרים.

אבא שלה קונה הכול בכסף, וגם בזהב, בעיקר הוא קונה לו תשוקות. הכול ארוז ומוסתר. לכאורה. מיכל עבדה יום־יום בעבודה קשה: למצוא אהבה. בדרך היו פרויקטים קשים, היו מפלות – כמו בבורסה, היו פיטורים של העובדים במפעל האהבה שניסתה לבנות, עד שיום אחד היא מצאה אהבה ברחוב, ביום שבו נפרדה בהחלטיות מניר, האחד שלה. כך לפחות חשבה. ניר מעולם לא מצא בה את התשובה, ובכל פעם ניסה אחת ועוד אחת. מצחיק שדווקא הוא, שמאי בתים, היה בוחן ומעריך בתים ועל הדרך גם מיטות. הוא התמכר לתחושה של שמאות והערכת נכסים, ובייחוד אהב להעריך נשים. בסופו של לילה סוער, עם בושם של אישה אחרת, עם חולצה מוכתמת ביין אדום, תמיד היה חוזר למיכל. והיא הייתה מצפה את הלילות בחלומות ובתקוות שיום אחד הוא ימאס בשמאות, שהוא ירצה להחליף מקצוע.

כשזה כבר היה על השולחן והיה ברור שניר מתכוון להמשיך להעריך ולא רק בתים, מיכל זרקה את כל הבגדים שלו מהחלון, כמו בסרטים, בצרחות וביבבות של כאב, ולאחר שטרקה את הדלת היא רצה ברחובות העיר, בוכה עד הטיפה האחרונה. ואז, בדיוק כשניגבה בכף ידה את הדמעה האחרונה, היא התיישבה על ספסל ירוק ונעצה מבט מטושטש באוויר הסמיך. המשפטים של ניר התעמעמו, אבל פגיעתם חתכו לה את הקורקבן. הוא תמיד יעריך "נכסים" אחרים ולעולם יחזור הביתה, כך הוא אמר. הוא קרע את קרביה במשפט הכי כן שלו: בחוץ זה מגרש משחקים, ובבית זה רק היא והוא. מיכל גיחכה לעצמה – "חצוף", "ילד מגודל" – מהצד נראתה כמו דמות מסצנה שמקבלת החלטה לאופק לחיים חדשים. זהו, די נגמר, שילך לקרוסלות שלו, את הסחרחורות אני משאירה מחוץ לבית שלי.

במעלה הרחוב צעדה האהבה שלה – גבר צנום וגבוה, בעל רעמת שיער. הוא עבר באותו הרגע שמיכל מחתה דמעה והחליטה שהיא מתחילה מחדש, התיישב לידה, אוחז בכוס קפה, פשט זרוע אחת על הספסל, נשם נשימה עמוקה והריח שלה מגנט אותו. הוא הישיר מבטו אל מיכל ואמר, "מעולם לא השתמשתי במשפט הזה, אבל היי, את ריח של שדות פרחים לבנים." ואז המשיך, "את יודעת, אני גנן." מיכל צחקה, "יצא לך עקום, אבל עקום טוב."

שניהם צחקו. במשפטיו התמימים הוא טיהר את האוויר הסמיך והדחוס, והשיחה שלהם התגלגלה לחלום על בית עם גג אדום ודשא ירוק. יתר הפרטים נסגרו בתוך חודש, והוא באמת היה גנן שאהב פרחים יותר מבני אדם. מיכל הייתה אדם שהוא פרח בשביל נחמיה, והוא דאג לטפח אותה וגרם לה לפרוח.

הבית שלהם היה כמו חממה שבה צמחו ירוקי עד. הבית היה מלא חיים.

הגענו לחתונה הנוצצת הלומים. משקיבלנו את ההזמנה לחתונה של מיכל, במשך חודש ימים לא הצלחנו לסגור את הפה מרוב תדהמה. ככה הגענו לחתונה של מיכל – פה פעור מהלם מההחלטה החפוזה להקים בית עם עובר אורח שהוא גנן. שמעתי את אחת הנשים המבוגרות, שחייכה לחברתה, מסננת מבין שפתיה הקמוצות, "לא משנה כמה שפע יש בעולם, אהבה תמיד חסרה, חסרה בשפע." רציתי לשפוך עליה כוס יין, כי מי היא שתשפוט את מיכל, מי היא בכלל.

ואז גמרתי אומר שלא אהיה שותפה במחול השדים שמחלל את החתונה. פניתי לאותה קמוצת שפתיים ואמרתי לה שמיכל ונחמיה הם התשובה לכל הספקנים לאהבה ממבט ראשון, ושיש להם אהבה בשפע בכל מדף ועציץ בבית. היא כיווצה את שפתיה באופן מבויש. מאחוריה עמדה אישה יפה כנטע זר. היא הייתה חבושה בכיסוי ראש, עטויה בשמלה ארוכה, רגליה היו אטומות בגרבונים שחורים. כל כולה הייתה אוזן, וניכר שמילותיי ערבו לה שכן הבחנתי בשפתיה המחייכות, כאילו הייתה אימא שלי, כאילו התמלאה גאווה ביכולותיי הוורבליות ובאומץ שלי לשמור על קדושת האיחוד. הלוואי שאימא שלי הייתה כאן.

הנוכחות הרכה והמיטיבה שלה גרמה לי להפליג במחשבות על אימי, ובתוך המוזיקה וההמולה, היא ואני ניהלנו שיחה רכה ועמוקה.

כשהתנערתי ממחשבותיי, חזיתי בנחמיה, רם הקומה, עם הרעמה היפה, ניגש אל אותה זרה, מרכין קומה ונושק למצחה.

המראה המרגש הזה הניע אותי לחפש את עומר אהובי, ואז עיניי נפגשו בפניה של שירי היפה, שירי עם התינוקת ועם הבעל, שירי בלי האהבה.

לוּ היו שואלים את אלוהים איך העולם נראה, הוא היה משיב שהעולם נדמה בעיניו ללב עם ארבעה חדרים, וכולם מחפשים באיזה חדר לשכון, חדר שהוא עולם, בועט ומפעים.

פרק שלישי

בן – לחפש בית

בן הוא בן של זונה. כולם יודעים את זה, אף אחד לא מעז לדבר. הוא גדל בדירה אפלה, ורק המחנק של העשן וריח התועבה הוציא אותו מהמאורה החשוכה. בגיל תשע הוא ארז תיק והלך לביתה של המורה עדנה, שגם היא חתיכת קלפטע. היא מעולם לא מכרה דבר, אלא נתנה בחינם חיצי ביקורת וצירופי לשון. תמיד היה לה מה לתקן. להיות בסביבת עדנה זה לשתוק או לדבר ולקבל תיקונים לאחר כל משפט. אלא שהכתובת שלה הייתה הכתובת היחידה שהוא הכיר. מעולם הוא לא התארח אצל ילדים מהכיתה, כי האימהות פחדו פחד מוות מהצל של אימא שלו, זו שהייתה מארחת גברים למכביר, ולא רק לכוס קפה.

אצל עדנה הוא היה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשהיא החליטה שהוא חייב מקלחת טובה, והיא הזמינה אותו לביתה, מילאה לו אמבטיה והושיטה לידו מגבת רכה עם ריח שלא הכיר. ריח נקי. הוא חשש, אבל היא הבטיחה לו שמעבר לאמבטיה מחכה לו כוס שוקו חם עם מרשמלו. הוא נכנס בחשש לחדר האמבטיה, וכשנכנס סירב לצאת.

הריח, השקט, החום, אלה היו דברים שלא הכיר. עדנה כיבסה את בגדיו בכיור המטבח ומייד העבירה אותם למייבש הכביסה. הזמן חלף בפעולות ממוקדות. כאשר התיישבה חלפה בראשה מחשבה , רק שהוא לא טבע בתוך האמבטיה, היא קמה במהירות ודפקה נמרצות על דלת חדר הרחצה, והוא בן – בן הקטן – יצא מהחלום, התעטף במגבת רכה־רכה והביט בה בעיניים צמאות לאהבה.

את לגימות השוקו הראשונות הוא לעולם לא שכח.

כשהוא חזר לביתו, אימא שלו רחרחה את ראשו ונזפה בו, "שלא תעשה בחיים את השטות הזו יותר! אל תיגע בשמפו שלי, שמעת?!"

בן הנהן ולא סיפר לה על עדנה המורה.

הפעם השנייה שעדנה פרסה עליו את חסותה הייתה כשהשיער שלו היה פרא, והיא החליטה לספר אותו בביתה. הפעם הוא היה רגוע יותר, ואפילו התמסר לידיים שאחזו בצווארו כאשר היא העבירה את מכונת התספורת על ראשו העדין. גם לשינוי הזה אימא שלו לא התייחסה.

הוא שמח והתבייש, צהל וקמל, שהיא, עדנה, החליטה לנקות אותו. הוא היה נקי לרגע מבחוץ, אבל בפנים כרסמה בו תולעת הריקבון.

הכתובת שלה הייתה הכתובת היחידה שבה ביקר חוץ מבית הספר.

בכל לילה היה בן ממתין שהבוקר יגיע. הבוקר היה הסימן שלו לעולם נורמלי, עולם שיש בו אור.

היה לו קשה ללמוד אבל הוא בחר בשקט. הוא הקפיד לשבת בקצה הימני שבכיתה, צמוד לקיר ולחלון, וספג במוחו, דרך אוזניו, את המידע שהמורות ביקשו להעביר הלאה. הוא היה נשאר בסוף יום לימודים עם עזרא השרת, ועוזר לו לרוקן פחים, לנעול כיתות. ככה הוא היה שורף עוד כמה שעות מחוץ לבית, ועל הדרך היה זוכה בכוס תה מתוק ועוגיות. בן אהב להקשיב למילים המתוקות של עזרא, שכמה הוא גאה בו, ושהוא יודע שהוא יגדל וישכח דברים, אבל שאין לו ספק שהוא יצליח בחיים. עזרא היה אור בשבילו, במילים שלו היה עוטף את כאביו וכמעט היה מצליח להשליך אותם מתוכו החוצה. "בן," היה עזרא אומר ומוסיף, "עומרי (חיים שלי), יש כל כך הרבה ילדים בעולם, אבל אתה הכי מיוחד מכולם." בן היה אוסף את המילים שלו ושומר עליהן טוב־טוב, לזמנים שבהם יצטרך להזכיר לעצמו שיש הרבה ילדים בעולם, אבל הוא הילד הכי מיוחד.

באותו יום, עזרא הוסיף משפט נוסף, "בן, עומרי (חיים שלי), אתה התלמיד הכי חרוץ שאני מכיר." הוא חזר הביתה וארז תיק. הוא היה ממוקד, והבטיח לעצמו שהוא לא מתחרט, לא צועד אחורה, ואז הלך בצעדים מהירים לביתה של עדנה. הוא דפק על הדלת של המורה והתחנן לגור איתה. עדנה הרגישה שנשימתה נעתקת. כשהצליחה לשאוף אוויר, היא הובילה אותו למקלחת ואפילו הדליקה באמבטיה כמה נרות אווירה כדי שיהיה לו נעים. לו ולפניו המתוקות. כשהוא בתוך הרחם הזה, במים החמים, באור העמום שנוצר במיוחד בשבילו, היא התקשרה לרווחה, והם הגיעו. כשהוא יצא מהרחם הוא נתקף חרדה למראה הסלון ההומה – עדנה, אישה ושוטר. הוא רצה לברוח או לפחות לומר "לא עשיתי כלום", אך שתק.

באותו הערב הוא שכב במיטה נקייה, בלי עשן ובלי אוויר דחוס ומלוכלך. הוא מלמל בשנתו, עדנה, עדנה.

וככה הוא הפך מבן של זונה לחתיכת בן זונה. הוא דווקא זכר המון דברים מילדותו, והבין שהחזק שורד, שצריך תמיד להראות לצד השני שאין לך פחד. פחד מריחים ממרחקים, ואהבה זה כואב.

מיכל, ששכבה על הדשא, הסתכלה על בן, וזרקה, "בן, מה יש לבייבי עדנה? למה היא כל הזמן בוכה?"

בן, במבטו החלול, השיב, "היא כמו אימא שלה – יפה ובוכה, בוכה ויפה." שירי, שנענעה את העגלה, צחקקה במבוכה ואמרה, "אני לא רק יפה, והבת שלך בוכה כי היא צריכה גם אבא, תינוקות צריכים גם אימא וגם אבא." בן, בדרכו הפתלתלה, השיב, "הינה אני." הוא הרים את עדנה מהעגלה, הצמיד את גופה הקטן אליו ונע בעדינות רכה עד שנרדמה. לעיתים נדמה לי שיש לה, לתינוקת של שירי ובן, יכולת מדהימה לסמן בבכי את מה שלא נאמר. אין ספק ששירי שבורה, ואין ספק שבן לא אוהב אותה, הוא אוהב את זה שהיא יפה, ושיש להם בית, ושהם התחילו במלאכת הקמת משפחה.

מיכל התקרבה אליי ולחשה באוזניי, "הוא מוחץ לשירי גם את מה שאין לה."

הוא מחזיק פאסון של גבר חזק ויציב, הוא גבר שחזק על נשים חלשות, והוא יכול להיות יציב על הקרקע רק כשנמצאת לידו שירי היפה והחלשה. בן נכנס לצימר שלהם והוציא את ערכת הקפה וחבילת ופלים בטעם לימון. "אז למי להכין קפה?" הוא שאל. "לכולם," השיב עומר.

ישבנו מסביב לשולחן עץ, והיה רגע מתוק־מר. היינו יחד, שותים קפה, מוקירים את השקט שעוטף את הלב ללא מילים.

נחמיה של מיכל היה היחידי שהעז לאכול את הוופלים של בן. נוגס, מחייך ובעיניים מוקיר תודה לבן שמביא לו טעמי ילדות, טעמים של הבית שלו ביום שבת – ארבע אחר הצוהריים, ופלים בטעם לימון ופופקורן. שבת בבני ברק.

כמה שאנחנו מחזיקים בתוכנו. מזל שיש כאן את התפאורה של ההרים, אחרת היינו צריכים לבנות משהו שיצליח להחזיק את המתח ואת השקרים.

הצימר של מיכל ונחמיה נמצא בקצה המתחם, ויש לצידו שני עצים שביניהם תלוי ערסל.

לקחתי את הקפה והתערסלתי בין שני העצים. התפללתי חזק, שיגיעו אליי חיים, שישתרש בתוכי עובר.