פשר ההרדוף

נירית צור־מגיד היא, כהגדרתה, Late bloomer. משוררת שציפתה זמן רב עד שתופיע יצירתה ותתגשם במלוא יופייה הנרעד. בפריחה המאוחרת הזאת יש אופטימיות גדולה, אך יש בה גם סכנה, והמשוררת מודעת לכך היטב. "מָה חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי / כְּשֶׁנָּעַצְתִּי / מַסְרֵגָה בְּשֶׁקַע הַחַשְׁמַל", היא כותבת בשיר "מסרגה" (עמוד 51), המספר לכאורה על מאורע מפחיד בילדותה, אך למעשה חושף טפח מתחושותיה כמשוררת מתחילה־בוגרת, שאינה חוששת ללכת בגדולות, ונכונה ליטול על עצמה סיכונים לא משוערים.

מלכתחילה בחרה נירית צור־מגיד לכתוב את רוב שיריה בתוך תבניות קלאסיות הדוקות, והיא פיתחה מיומנות נדירה בשימוש בהן. ״אֲנִי נִשֵּׂאת עַל פְּנֵי רוּחוֹת מִשְׁקָל, אֲנִי לוֹפֶפֶת סְבִיב עַצְמִי כְּבָלִים / יוֹצֶקֶת כָּל מִלָּה אֶל תּוֹךְ תַּבְנִית, / תּוֹחֶמֶת אֶת שׁוּלֶיהָ בִּקְפִידָה", כהגדרתה בשיר הארספואטי "חרוזופוביה" (עמוד 63). אך הכבלים האמיתיים אינם כבלי הצורה הפואטית, אלא החיים הטרום־שיריים, ישימון היומיום שקדם להווייתה כמשוררת. "הַמַּפְתֵּחַ נִשְׁבַּר וְהֵבַנְתִּי – / לֹא אֶחְזֹר לַמַּנְעוּל הַכּוֹבֵל", כפי שהיא כותבת בשיר "צלצול" (עמוד 20).

רגע הטרנספורמציה הזה – התהפוכה הפלאית שבה הגולם (האישה ה"רגילה") הופך לפרפר (האישה המשוררת) – מצוי בלב יצירתה של נירית צור־מגיד, בשלל מלבושים ותחפושות. זהו הרגע שבו "שֶׁבֶר עָנָן נִבְקַע / אֶל תּוֹךְ שֶׁבֶר אִשָּׁה" (עמוד 9), והרגע שבו "הָעִבְרִית כְּבָר מְשַׁיֶּטֶת / בָּךְ, בּוֹהֶקֶת / כְּמוֹ כְּנָפוֹ שֶׁל הַבַּרְבּוּר" (עמוד 23). הפרפרה־המשוררת מביטה כעת על יקיריה ועל אהוביה – בן הזוג, הילדים, ההורים, החברים – במבט חדש לגמרי. מבט אוהב לא פחות, אך כזה המאפשר לה לפזר עליהם מן הקסם האבקני והמפרה שכעת, כ־Late bloomer היודעת לתת שם לדברים, היא מסוגלת לבזוק על סביבותיה ביד אומן.

ד״ר דורי מנור, עורך הספר