המשיח שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המשיח שלי

המשיח שלי

עוד על הספר

  • תרגום: מיכאל אדם, חיה אדם
  • הוצאה: הוצאה עצמית
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'

תקציר

שם המשחק זה לשרוד... דניס הקטן שואף לשינוי רדיקלי בחייו, הוריו שהתחתנו שלא על דעתם בתקופת מלחמת העצמאות של אלג'יר מתמודדים אחת עם השני. כשהם מהגרים לצרפת דניס לומד מאימו ומלואיז ניצולת שואה לשרוד את החיים. הילד מצפה לבואו של המשיח אישי לשנות את חייו, המשיח הזה שלו, האם יופיע...?

דני נבט נולד ב1956 בעיר סטיף שבאלג'יר. בסוף שנת 56 משפחתו היגרה לצרפת לעיר ליון שם דני גדל במשפחה מטלטלת עד 1968, בשנה זו עלה לארץ ישראל. חוויותיו בפרק זמן זה היוו עבורו השראה לספרו הראשון.

פרק ראשון

מבוא

הילד סופר אצבעותיו עוד ועוד, אך איך אפשר לספור, כשאתה הילד הארבע עשר במשפחה מוכת אובדן, שרויה במועקה. היום דני כבר אינו סופר אצבעות, הוא סופר וזהו ספרו הראשון. הוא מחייה שלושה דורות בסיפור, דמויות מן העבר שאינם עוד. מציף את רגשותיהן ותחושותיהן של אותן הדמויות בתקופה הקשה. לאורך הספר הדמויות נשברות, ושוקעות, ולמרות הפחדים, האלימות, ההגירה, ההתפרקות לאורך כל העלילה עומדת איתן התקווה. הסופר אמר לי פעם שהספר הזה נכתב גם עבור ילדים במצוקה עם מסר של תקווה, לנצח את הייאוש. להאמין בעצמם ביכולתם להתמודד, לרפא פצעים, ולשנות גורלות. עם הרבה פתיחות, הסופר מוצא בתוך עצמו את הכוחות להעלות על נס, ובעיקר לשרוד. אך יש בסיפור גם הרבה הומור. כל שקורה בספר, מפגשים קריטיים, חברות בלתי אפשרית, גורלות משתנים, הכל אכן קרה במציאות בתקופה היסטורית מטלטלת של מלחמת העצמאות באלג'יר. וכן הדמויות אוטנטיות ואמיתיות.

אני חושבת שזו יצירה שנותנת גם המון מקום וכבוד לעוצמות נשיות, להחלטיות ולאומץ שלהן. דמויות נשיות כמו האמא הנדיבה ואמיצה, המטפלת שמסכנת את חייה, להציל אחרים ודמות מהשואה שפותחת את דלתה ומוצאת כוחות לתמוך בילדים. אשאיר אתכם עם התקווה של בוא המשיח הפרטי של דני...

מלני וילבל

פתח דבר

וכאשר צללתי

ממרום ימי ראשון 

אל תוך מיטתם הגדולה

ובה גלים לבנים רחבים

כמה טוב היה לי במחיצתם 

וכמה טוב היה הניחוח

בעריסת האוהבים הגדולה.

אבי הצוחק

אמי הרוכנת מעליי

כדי לשיר לי את היפה בשירים.

איזו יצירת מופת היא ילדותי 

כולנו זכינו בברכת האלים 

היינו אנשים מאושרים.

יפה הוא סיפורי 

האמנת לו, אהבת, נהנית.

שיקרתי, רימיתי.

הנה האמת 

במערומיה.

הרבר פגאני

1

הילד הזה

1960. בדמיוני, כאן מתחיל הסיפור אף אם אין זה ראשיתו. 

במטבח המרוצף באריחים שחור לבן, ברחוב ביסארדון בעיר ליון שבצרפת, הכל מעל למידותיו של הילד בן השש, נמוך קומה וצנום, הצמא לשקט ומייחל לכונן שלום בין אימו ואביו בעזרת שרביט קסמים. הוא רצה שהם יאחזו זה בידו של זה ויסלחו זה לזה. בסתר, פילל שיקשיבו זה לזה וידברו זה עם זה, שלא ירימו עוד את קולם זה על זה ושיתנו לו יד, בדומה להוריהם של חבריו בצאתם מבית הספר לבנים אוז'ן פונס. מי ייתן והיו לי הורים כמו לאחרים, חשב לעצמו הילד, הורים צעירים ורגועים, המחליפים ביניהם דברי אהבה בצרפתית, ולא רבים בערבית כדי שלא יבינו את ויכוחיהם והשמצותיהם. הוא מאוד רצה שאביו יידע להנות מהמטעמים שאימו מגישה לו... אלא שאף אחד מהם לא הסכים להיכנע, בהיות שניהם נטולי כל רוך ולא מסוגלים לחוש חמלה זה לזה. 

אותו ילד, הארבע עשרה במספר והאחרון, לא היה קיים בעיניהם. לא אימו ולא אביו שמו לב אליו ולא הקשיבו למאווי לבו. טרודים היו בקיומם העגום. הוא נהג להסתתר מתחת לשולחן, שם מצא מקלט מאחורי המפה המשובצת. שוב ושוב היה סופר עד עשר על אצבעותיו, באיטיות ובעיניים עצומות, בהמתינו לסיום הקרב ולבוא הרגיעה, לשקט שלאחר המהומה, בדומה לספוג המוחק את המילים המיותרות מהלוח השחור. 

אלא ששם, מתחת לשולחן, מי יוכל להיחלץ לעזרתו? מי יוכל להושיט לו יד ולומר לו: "בוא, נלך מפה, אקח אותך למקום אחר"? מי ינחם אותו וייטע בו ביטחון אם לא המשיח, המשיח הפרטי שלו, דמות הנשתלה במוחו בילדותו, דמות זו צמחה בראשו זה שנים מבלי שיבין לגמרי את משמעותה? הוא לא יפסיק לחכות לו אף אם יתמהמה, הוא יחכה לו עד שיבוא לשחררו ואז יוכל להתחיל חיים חדשים. רק צריך להאמין בו, להאמין חזק, להיאחז באמונה זו, ואת זאת עשה במשך שנים רבות. הוא האמין לסיפור שסיפר לעצמו, לתקוותו הסמויה. בשמים הבהירים להפליא של ליון, יבוא יום והמשיח הפרטי שלו יופיע בפניו ויושיע אותו: "לאחר איחור של מספר שנים, אתה יכול להתחיל את חייך מחדש, נערי. סוף סוף חלום ילדותך מתגשם." אלא שלשם כך צריך נס! סוזן אמי שיננה ללא הפסק: "אם ירצה השם" וגם "זה הגורל". בהביטי כיום אל העבר, אינני יודע איזו משתי אמירות אלה שינתה את מהלך חיי. אולי קריאה ליקום שמישהו שמע...

אבל אולי נתחיל את הסיפור מההתחלה, מהימים שקדמו ללידתו של הילד הזה.

בסלון של אחייניתי אלין, תלויה תמונה משפחתית מלפני זמן רב, רב מאוד, שצולמה בסטיף שבאלג'יריה, אשר בה אינני מופיע. לא, אינני מתחבא מאחורי אף אחד, אלא פשוט, כפי שאומר אחי הגדול ז'אן-ז'אק בהצחיקו את כולם, משום שהייתי עדיין "משתכשך באשכים".

אכן, הכל התחיל באלג'יריה בעיר סֶטיף, בראשית שנות השלושים של המאה ה-20, בעזרת השם וכפי שהיה נהוג, בעזרת שדכן משפחתי. בלארה זמור מקונסטנטין ושמחה נָבֵּט מסטיף החליטו להשיא את ילדיהם, יצחק וסוזן, הוריי. כמובן, בנישואים כאלה שנקבעים על ידי ההורים, לא מדובר באהבה. לימים אולי יבואו הרגשות, או שלא... הרי הדאגה הראשונה היא להבטיח צאצאים ולאתר בעל יהודי כשר ממשפחה טובה. לעולם לא להיטמע בקרב הגויים, זו האובססיה.

במהלך תקופת נעורינו הסוערת בליון, בהיותנו מוגנים על ידי הרפובליקה הצרפתית "האחת והבלתי ניתנת לחלוקה", אחי ז'אן-ז'אק ואנוכי לא היינו מודעים כלל לאותו חשש. באשר לי, פחד ההתבוללות לא ניקר כלל במוחי בשעה שפגשתי, שנים רבות לאחר מכן, נערה צרפתיה בשם אן. עבדנו אז ביחד בשדות הקיבוץ, והאהבה אינה נותנת דעתה על ענייני דת ולאום... והנה שיא השיאים: נערה זו שביקשתי לפתותה כלל לא הייתה יהודייה, למרות שענדה מגן דוד לצווארה. מגיל צעיר היא שאפה להצטרף לבני עמי ולעלות ארצה.

ביום אשר בו הודעתי לסוזן אמי, שאני עומד להינשא לאן, היא הגיבה בהומור: "מה בני?! אתה חי במדינה עם שבעה מיליון יהודים ואתה עומד להתחתן דווקא עם גויה?". אך עובדה זו לא מנעה בעדה לאהוב את אן כאילו היא בתה ולשמוח בלידת נכדיה.

2

חלומו של זאקי

ב-1930, יצחק נָבֵּט, המכונה זאקי, אותו בחור יליד סטיף העתיד להינשא לסוזן זמור, הִרבה לחלום על עתידו, בין היתר חלם להיות רוקח מוסמך. הוא אווה להידמות לבן עירו, סטודנט לרוקחות באוניברסיטת אלג'יר, הידוע בשם פרחת עבאס, אשר היה לאישיות פוליטית באלג'יר, מנהיג לאומני שדרש שוויון זכויות בין הילידים וה-"פִּייֵה-נוּאַר", כינוי לצרפתים ממוצא אירופאי שחיו במדינות המגרב עד לעצמאותם. לימים, יזדהה זאקי עם תוכן נאומיו ועם עמדותיו. פרחת עבאס פתח בית מרקחת משלו בסטיף, וזאקי ביקש לעסוק באותו מקצוע. "ספק אם אזכה ללמוד באוניברסיטה, אך תמיד אמצא דרך להגשים את משאלתי, ובאותה הזדמנות להשתחרר מאחיזת אבי עם תוכניות אחרות לעתיד", חשב זאקי.

בבוקר קיצי של ינואר 1916, שמש עדיין רכה ניסתה להודיע על יום חדש ולחדור ללא הצלחה דרך התריס של החלון היחיד בחדרו של זאקי, אשר ישן שינה עמוקה חרף השעה המאוחרת. והנה, ידידו דהן, בעל התלתלים השחורים והמכנסיים המורמים גבוה מדי על חולצתו הבהירה, פרץ לחדרו וקרא בקולי קולות:

זאקי, קום, התעורר!
לך ממני, אתמול לא הצלחתי להירדם, השיב לו זאקי.
מז'נון שכמוך, אתה משוגע על כל הראש: היום הוא יום המזל שלך, הודיע לו דהן בעודו מכה כף אל כף.
קום כבר!
כולו עדיין רדום, הסיט זאקי את שמיכתו מעליו ושאל:

מה אתה רוצה ממני דהן, תפסיק כבר עם הרעש!
יאללה קום כבר, תזדרז. הבן של בן-חיים עוזב את העיר!
מי עוזב את העיר? שאל זאקי תוך כדי שינה.
אמרתי לך: בנו של הרוקח מרחוב הקשתות עוזב את סטיף!
אז מה?
אז מה?! אביו זקוק לשוליית רוקח. זה לא בדיוק אוניברסיטת אלג'יר, אבל זה בכל זאת משהו!
בבת אחת, זינק זאקי ממיטתו ותפס את בגדיו.

אתה בטוח?
בטוח! הזדרז!
תודה, דהן! אתה גדול!
נו, תמהר כבר! 
עדיין רדום, זאקי רחץ את פניו, סרק את שערו במהירות הבזק ורץ להתייצב בבית המרקחת של מר בן-חיים, השוכן מתחת לקשתות הקטנות. הוא נכנס ונעמד בביישנות במרכז החנות, שנראתה ריקה מאדם. עיניו הסקרניות תרו בינות למדפים הגדושים בבקבוקונים קטנים ובצנצנות גדולות, כאשר לפתע הופיע מאחורי הדלפק הצר ראשו הקירח של מר בן-חיים עב הכרס.

כן, בוקר טוב אדוני הצעיר, איך אפשר לעזור לך?
בוקר טוב, באתי בקשר למשרה, ענה זאקי בקול רועד.
אתה לא במקרה הבן של מר נָבֵּט? שאל הרוקח.
זאקי במלכוד. הוא לא ידע אם שאלה זו מכשילה וענה בהיסוס:

כן, אדוני, אני בנו.
יופי. מקצוע הרוקחות מעניין אותך?
כן, אדוני, אני משתוקק לעבוד אתך.
עד כדי כך?
כן, אדוני, משתוקק ממש.
אז בסדר. תבוא מחר בשמונה בבוקר.
כן, אדוני, מצוין! תודה אדוני!
זאקי עדיין עמד ללא נוע, מוקסם מצנצנות הזכוכית הגדולות בצבעי אדום וצהוב, כאשר קול הרוקח שוב נשמע:

להתראות מחר, בחור!
להתראות מחר, מר בן-חיים!
בצאתו מבית המרקחת, רצה זאקי לצעוק ולקפץ מרוב שמחה, אך כדי להותיר רושם טוב על מר בן-חיים, המשיך בדרכו כאילו דבר לא קרה. חלומו סוף סוף מתגשם: לעבוד בבית מרקחת בסטיף, לרקוח אבקות ותמיסות ולהכין תרופות כדי לרפא אנשים.

והנה כך נהיה זאקי לשוליית הרוקח בבית מרקחת בסטיף, שם למד חיש מהר את שמותיהם של צמחי המרפא. לפתוח את הצנצנות ולהריח את הריחות החריפים שנדפו מהן, להתבונן בתגובות הכימיות של החומרים אותם רקח, כל אלה הסבו לו הנאה רבה. עם הסינר, המאזניים והמשקולות הוא דמיין עצמו למכשף קטן. מר בן-חיים העריך את זאקי והאציל עליו סמכויות רבות. זאקי לא אכזב אותו ומילא את משימותיו בזריזות ובהקפדה.

שנים לאחר מכן, אנחנו, ילדיו, נהנינו מאוד ממשיכתו זו להכנת תרופות. הוא אהב לטפל בפצעינו הקטנים ולרפא אותנו בעזרת תכשירים שרק הוא ידע להכינם. לימים, גם אמי נדרשה מאוד בהושטת עזרה רפואית, אותה למדה להעניק תודותיו. היא גם פיתחה מיומנויות של מְרפאה, המבוססות על החוש ולאו דווקא על ידע. 

באחד הימים, בשעה שזאקי טיפל בלקוח, צלצול פעמון הכניסה הדהד בחנות. הוא הרים את ראשו וראה בפתח הדלת את אביו מכלוף חבוש תרבוש וחולצתו הלבנה הארוכה גולשת על מכנסיו עד הברכיים. הרוקח הצעיר לא ידע שמאותו רגע חייו ישתנו לבלי הכר, וכי אותה רוח חמה, שחדרה אל תוך בית המרקחת יחד עם האב, הביאה עמה גורל חדש. די היה בהינף יד בודד של אביו כדי שזאקי יבין: הוא הפסיק לכתוש את התערובת אותה רקח, הניח את המכתש ואת העלי, הסיר את סינרו והלך אחריו ביראת כבוד. הם עזבו את בית המרקחת והחישו את צעדיהם הביתה. 

אסמע יה אבני, תקשיב לי בני, אני רוצה שתיקח על עצמך את ניהול בית המלאכה המשפחתי יחד עם אחיך בֶּבֶּר.
את חנות התכשיטים? אבל...!
אל תדאג, בלאקל, תירגע. אט-אט תלמד את המקצוע. אני סומך עליך. ויש לי עוד בשורה טובה בשבילך.
אבא, אתה מדאיג אותי עם הבשורות הטובות שלך...
למה מדאיג, בני. תקשיב. אמא שלך מצאה לך כלה!
מה פתאום, אבא! כלה בשבילי? הגיב זאקי ברוגז.
רק אל תתעצבן. אתה רוצה להעליב אותי ברחוב לפני כולם? עוד לא ראית אותה אפילו!
זאקי חש שבהתנגדותו לרצונות אביו אין הוא מכבד אותו. אך לעזוב את בית המרקחת למען חנות התכשיטים ולהיעתר לנשואים, יהפכו את חלומו לסיוט. הוא נכנע בלית ברירה.

זאקי למד את המקצוע אשר כלל לא בחר בו, ולהפתעתו הרבה אף נהנה לעסוק בו. 

עוד על הספר

  • תרגום: מיכאל אדם, חיה אדם
  • הוצאה: הוצאה עצמית
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'
המשיח שלי דני נבט

מבוא

הילד סופר אצבעותיו עוד ועוד, אך איך אפשר לספור, כשאתה הילד הארבע עשר במשפחה מוכת אובדן, שרויה במועקה. היום דני כבר אינו סופר אצבעות, הוא סופר וזהו ספרו הראשון. הוא מחייה שלושה דורות בסיפור, דמויות מן העבר שאינם עוד. מציף את רגשותיהן ותחושותיהן של אותן הדמויות בתקופה הקשה. לאורך הספר הדמויות נשברות, ושוקעות, ולמרות הפחדים, האלימות, ההגירה, ההתפרקות לאורך כל העלילה עומדת איתן התקווה. הסופר אמר לי פעם שהספר הזה נכתב גם עבור ילדים במצוקה עם מסר של תקווה, לנצח את הייאוש. להאמין בעצמם ביכולתם להתמודד, לרפא פצעים, ולשנות גורלות. עם הרבה פתיחות, הסופר מוצא בתוך עצמו את הכוחות להעלות על נס, ובעיקר לשרוד. אך יש בסיפור גם הרבה הומור. כל שקורה בספר, מפגשים קריטיים, חברות בלתי אפשרית, גורלות משתנים, הכל אכן קרה במציאות בתקופה היסטורית מטלטלת של מלחמת העצמאות באלג'יר. וכן הדמויות אוטנטיות ואמיתיות.

אני חושבת שזו יצירה שנותנת גם המון מקום וכבוד לעוצמות נשיות, להחלטיות ולאומץ שלהן. דמויות נשיות כמו האמא הנדיבה ואמיצה, המטפלת שמסכנת את חייה, להציל אחרים ודמות מהשואה שפותחת את דלתה ומוצאת כוחות לתמוך בילדים. אשאיר אתכם עם התקווה של בוא המשיח הפרטי של דני...

מלני וילבל

פתח דבר

וכאשר צללתי

ממרום ימי ראשון 

אל תוך מיטתם הגדולה

ובה גלים לבנים רחבים

כמה טוב היה לי במחיצתם 

וכמה טוב היה הניחוח

בעריסת האוהבים הגדולה.

אבי הצוחק

אמי הרוכנת מעליי

כדי לשיר לי את היפה בשירים.

איזו יצירת מופת היא ילדותי 

כולנו זכינו בברכת האלים 

היינו אנשים מאושרים.

יפה הוא סיפורי 

האמנת לו, אהבת, נהנית.

שיקרתי, רימיתי.

הנה האמת 

במערומיה.

הרבר פגאני

1

הילד הזה

1960. בדמיוני, כאן מתחיל הסיפור אף אם אין זה ראשיתו. 

במטבח המרוצף באריחים שחור לבן, ברחוב ביסארדון בעיר ליון שבצרפת, הכל מעל למידותיו של הילד בן השש, נמוך קומה וצנום, הצמא לשקט ומייחל לכונן שלום בין אימו ואביו בעזרת שרביט קסמים. הוא רצה שהם יאחזו זה בידו של זה ויסלחו זה לזה. בסתר, פילל שיקשיבו זה לזה וידברו זה עם זה, שלא ירימו עוד את קולם זה על זה ושיתנו לו יד, בדומה להוריהם של חבריו בצאתם מבית הספר לבנים אוז'ן פונס. מי ייתן והיו לי הורים כמו לאחרים, חשב לעצמו הילד, הורים צעירים ורגועים, המחליפים ביניהם דברי אהבה בצרפתית, ולא רבים בערבית כדי שלא יבינו את ויכוחיהם והשמצותיהם. הוא מאוד רצה שאביו יידע להנות מהמטעמים שאימו מגישה לו... אלא שאף אחד מהם לא הסכים להיכנע, בהיות שניהם נטולי כל רוך ולא מסוגלים לחוש חמלה זה לזה. 

אותו ילד, הארבע עשרה במספר והאחרון, לא היה קיים בעיניהם. לא אימו ולא אביו שמו לב אליו ולא הקשיבו למאווי לבו. טרודים היו בקיומם העגום. הוא נהג להסתתר מתחת לשולחן, שם מצא מקלט מאחורי המפה המשובצת. שוב ושוב היה סופר עד עשר על אצבעותיו, באיטיות ובעיניים עצומות, בהמתינו לסיום הקרב ולבוא הרגיעה, לשקט שלאחר המהומה, בדומה לספוג המוחק את המילים המיותרות מהלוח השחור. 

אלא ששם, מתחת לשולחן, מי יוכל להיחלץ לעזרתו? מי יוכל להושיט לו יד ולומר לו: "בוא, נלך מפה, אקח אותך למקום אחר"? מי ינחם אותו וייטע בו ביטחון אם לא המשיח, המשיח הפרטי שלו, דמות הנשתלה במוחו בילדותו, דמות זו צמחה בראשו זה שנים מבלי שיבין לגמרי את משמעותה? הוא לא יפסיק לחכות לו אף אם יתמהמה, הוא יחכה לו עד שיבוא לשחררו ואז יוכל להתחיל חיים חדשים. רק צריך להאמין בו, להאמין חזק, להיאחז באמונה זו, ואת זאת עשה במשך שנים רבות. הוא האמין לסיפור שסיפר לעצמו, לתקוותו הסמויה. בשמים הבהירים להפליא של ליון, יבוא יום והמשיח הפרטי שלו יופיע בפניו ויושיע אותו: "לאחר איחור של מספר שנים, אתה יכול להתחיל את חייך מחדש, נערי. סוף סוף חלום ילדותך מתגשם." אלא שלשם כך צריך נס! סוזן אמי שיננה ללא הפסק: "אם ירצה השם" וגם "זה הגורל". בהביטי כיום אל העבר, אינני יודע איזו משתי אמירות אלה שינתה את מהלך חיי. אולי קריאה ליקום שמישהו שמע...

אבל אולי נתחיל את הסיפור מההתחלה, מהימים שקדמו ללידתו של הילד הזה.

בסלון של אחייניתי אלין, תלויה תמונה משפחתית מלפני זמן רב, רב מאוד, שצולמה בסטיף שבאלג'יריה, אשר בה אינני מופיע. לא, אינני מתחבא מאחורי אף אחד, אלא פשוט, כפי שאומר אחי הגדול ז'אן-ז'אק בהצחיקו את כולם, משום שהייתי עדיין "משתכשך באשכים".

אכן, הכל התחיל באלג'יריה בעיר סֶטיף, בראשית שנות השלושים של המאה ה-20, בעזרת השם וכפי שהיה נהוג, בעזרת שדכן משפחתי. בלארה זמור מקונסטנטין ושמחה נָבֵּט מסטיף החליטו להשיא את ילדיהם, יצחק וסוזן, הוריי. כמובן, בנישואים כאלה שנקבעים על ידי ההורים, לא מדובר באהבה. לימים אולי יבואו הרגשות, או שלא... הרי הדאגה הראשונה היא להבטיח צאצאים ולאתר בעל יהודי כשר ממשפחה טובה. לעולם לא להיטמע בקרב הגויים, זו האובססיה.

במהלך תקופת נעורינו הסוערת בליון, בהיותנו מוגנים על ידי הרפובליקה הצרפתית "האחת והבלתי ניתנת לחלוקה", אחי ז'אן-ז'אק ואנוכי לא היינו מודעים כלל לאותו חשש. באשר לי, פחד ההתבוללות לא ניקר כלל במוחי בשעה שפגשתי, שנים רבות לאחר מכן, נערה צרפתיה בשם אן. עבדנו אז ביחד בשדות הקיבוץ, והאהבה אינה נותנת דעתה על ענייני דת ולאום... והנה שיא השיאים: נערה זו שביקשתי לפתותה כלל לא הייתה יהודייה, למרות שענדה מגן דוד לצווארה. מגיל צעיר היא שאפה להצטרף לבני עמי ולעלות ארצה.

ביום אשר בו הודעתי לסוזן אמי, שאני עומד להינשא לאן, היא הגיבה בהומור: "מה בני?! אתה חי במדינה עם שבעה מיליון יהודים ואתה עומד להתחתן דווקא עם גויה?". אך עובדה זו לא מנעה בעדה לאהוב את אן כאילו היא בתה ולשמוח בלידת נכדיה.

2

חלומו של זאקי

ב-1930, יצחק נָבֵּט, המכונה זאקי, אותו בחור יליד סטיף העתיד להינשא לסוזן זמור, הִרבה לחלום על עתידו, בין היתר חלם להיות רוקח מוסמך. הוא אווה להידמות לבן עירו, סטודנט לרוקחות באוניברסיטת אלג'יר, הידוע בשם פרחת עבאס, אשר היה לאישיות פוליטית באלג'יר, מנהיג לאומני שדרש שוויון זכויות בין הילידים וה-"פִּייֵה-נוּאַר", כינוי לצרפתים ממוצא אירופאי שחיו במדינות המגרב עד לעצמאותם. לימים, יזדהה זאקי עם תוכן נאומיו ועם עמדותיו. פרחת עבאס פתח בית מרקחת משלו בסטיף, וזאקי ביקש לעסוק באותו מקצוע. "ספק אם אזכה ללמוד באוניברסיטה, אך תמיד אמצא דרך להגשים את משאלתי, ובאותה הזדמנות להשתחרר מאחיזת אבי עם תוכניות אחרות לעתיד", חשב זאקי.

בבוקר קיצי של ינואר 1916, שמש עדיין רכה ניסתה להודיע על יום חדש ולחדור ללא הצלחה דרך התריס של החלון היחיד בחדרו של זאקי, אשר ישן שינה עמוקה חרף השעה המאוחרת. והנה, ידידו דהן, בעל התלתלים השחורים והמכנסיים המורמים גבוה מדי על חולצתו הבהירה, פרץ לחדרו וקרא בקולי קולות:

זאקי, קום, התעורר!
לך ממני, אתמול לא הצלחתי להירדם, השיב לו זאקי.
מז'נון שכמוך, אתה משוגע על כל הראש: היום הוא יום המזל שלך, הודיע לו דהן בעודו מכה כף אל כף.
קום כבר!
כולו עדיין רדום, הסיט זאקי את שמיכתו מעליו ושאל:

מה אתה רוצה ממני דהן, תפסיק כבר עם הרעש!
יאללה קום כבר, תזדרז. הבן של בן-חיים עוזב את העיר!
מי עוזב את העיר? שאל זאקי תוך כדי שינה.
אמרתי לך: בנו של הרוקח מרחוב הקשתות עוזב את סטיף!
אז מה?
אז מה?! אביו זקוק לשוליית רוקח. זה לא בדיוק אוניברסיטת אלג'יר, אבל זה בכל זאת משהו!
בבת אחת, זינק זאקי ממיטתו ותפס את בגדיו.

אתה בטוח?
בטוח! הזדרז!
תודה, דהן! אתה גדול!
נו, תמהר כבר! 
עדיין רדום, זאקי רחץ את פניו, סרק את שערו במהירות הבזק ורץ להתייצב בבית המרקחת של מר בן-חיים, השוכן מתחת לקשתות הקטנות. הוא נכנס ונעמד בביישנות במרכז החנות, שנראתה ריקה מאדם. עיניו הסקרניות תרו בינות למדפים הגדושים בבקבוקונים קטנים ובצנצנות גדולות, כאשר לפתע הופיע מאחורי הדלפק הצר ראשו הקירח של מר בן-חיים עב הכרס.

כן, בוקר טוב אדוני הצעיר, איך אפשר לעזור לך?
בוקר טוב, באתי בקשר למשרה, ענה זאקי בקול רועד.
אתה לא במקרה הבן של מר נָבֵּט? שאל הרוקח.
זאקי במלכוד. הוא לא ידע אם שאלה זו מכשילה וענה בהיסוס:

כן, אדוני, אני בנו.
יופי. מקצוע הרוקחות מעניין אותך?
כן, אדוני, אני משתוקק לעבוד אתך.
עד כדי כך?
כן, אדוני, משתוקק ממש.
אז בסדר. תבוא מחר בשמונה בבוקר.
כן, אדוני, מצוין! תודה אדוני!
זאקי עדיין עמד ללא נוע, מוקסם מצנצנות הזכוכית הגדולות בצבעי אדום וצהוב, כאשר קול הרוקח שוב נשמע:

להתראות מחר, בחור!
להתראות מחר, מר בן-חיים!
בצאתו מבית המרקחת, רצה זאקי לצעוק ולקפץ מרוב שמחה, אך כדי להותיר רושם טוב על מר בן-חיים, המשיך בדרכו כאילו דבר לא קרה. חלומו סוף סוף מתגשם: לעבוד בבית מרקחת בסטיף, לרקוח אבקות ותמיסות ולהכין תרופות כדי לרפא אנשים.

והנה כך נהיה זאקי לשוליית הרוקח בבית מרקחת בסטיף, שם למד חיש מהר את שמותיהם של צמחי המרפא. לפתוח את הצנצנות ולהריח את הריחות החריפים שנדפו מהן, להתבונן בתגובות הכימיות של החומרים אותם רקח, כל אלה הסבו לו הנאה רבה. עם הסינר, המאזניים והמשקולות הוא דמיין עצמו למכשף קטן. מר בן-חיים העריך את זאקי והאציל עליו סמכויות רבות. זאקי לא אכזב אותו ומילא את משימותיו בזריזות ובהקפדה.

שנים לאחר מכן, אנחנו, ילדיו, נהנינו מאוד ממשיכתו זו להכנת תרופות. הוא אהב לטפל בפצעינו הקטנים ולרפא אותנו בעזרת תכשירים שרק הוא ידע להכינם. לימים, גם אמי נדרשה מאוד בהושטת עזרה רפואית, אותה למדה להעניק תודותיו. היא גם פיתחה מיומנויות של מְרפאה, המבוססות על החוש ולאו דווקא על ידע. 

באחד הימים, בשעה שזאקי טיפל בלקוח, צלצול פעמון הכניסה הדהד בחנות. הוא הרים את ראשו וראה בפתח הדלת את אביו מכלוף חבוש תרבוש וחולצתו הלבנה הארוכה גולשת על מכנסיו עד הברכיים. הרוקח הצעיר לא ידע שמאותו רגע חייו ישתנו לבלי הכר, וכי אותה רוח חמה, שחדרה אל תוך בית המרקחת יחד עם האב, הביאה עמה גורל חדש. די היה בהינף יד בודד של אביו כדי שזאקי יבין: הוא הפסיק לכתוש את התערובת אותה רקח, הניח את המכתש ואת העלי, הסיר את סינרו והלך אחריו ביראת כבוד. הם עזבו את בית המרקחת והחישו את צעדיהם הביתה. 

אסמע יה אבני, תקשיב לי בני, אני רוצה שתיקח על עצמך את ניהול בית המלאכה המשפחתי יחד עם אחיך בֶּבֶּר.
את חנות התכשיטים? אבל...!
אל תדאג, בלאקל, תירגע. אט-אט תלמד את המקצוע. אני סומך עליך. ויש לי עוד בשורה טובה בשבילך.
אבא, אתה מדאיג אותי עם הבשורות הטובות שלך...
למה מדאיג, בני. תקשיב. אמא שלך מצאה לך כלה!
מה פתאום, אבא! כלה בשבילי? הגיב זאקי ברוגז.
רק אל תתעצבן. אתה רוצה להעליב אותי ברחוב לפני כולם? עוד לא ראית אותה אפילו!
זאקי חש שבהתנגדותו לרצונות אביו אין הוא מכבד אותו. אך לעזוב את בית המרקחת למען חנות התכשיטים ולהיעתר לנשואים, יהפכו את חלומו לסיוט. הוא נכנע בלית ברירה.

זאקי למד את המקצוע אשר כלל לא בחר בו, ולהפתעתו הרבה אף נהנה לעסוק בו.